מנחם בגין

מנחם בגין נולד בברסט ליטובסק (בריסק) שבבלארוס, בתחום המושב של האימפריה הרוסית, ב-16 באוגוסט 1913, י"ג באב תרע"ג, שבו חָלה שבת נַחֲמוּ, ומכך נגזר שמו. הוריו היו וולף (זאב דב) וחסיה (לבית קוסובסקי) בגין. מקור שם המשפחה הוא המילה הרוסית "בֶּגוּן" (Бегун) – רץ. מנחם היה הבן הצעיר במשפחה; קדמו לו אחותו רחל, ילידת 1909, ואחיו הרצל, יליד 1911. אביו היה מזכיר הקהילה היהודית בעירו ואחד הראשונים שתמכו בהרצל ובציונות בקרב יהודי העיר, שהיו מושפעים מהרב חיים סולובייצ'יק, מתנגד חריף לציונות^[2]. מיילדתו של בגין הייתה סבתו של אריאל שרון^[3][4].

בתחילה היה מצבה הכלכלי של המשפחה טוב, אולם הוא הידרדר עם השנים. ב-1915, כשהיה בגין תינוק, משפחתו עקרה לדרוהיצ'ין בגלל מלחמת העולם הראשונה, ובהמשך נדדה במשך שנה ביער בין כפרים במזרח פולין והשתקעה בקוברין. עם תום המלחמה, ב-1919, חזרה המשפחה אל ברסט ליטובסק, שסופחה לפולין. בגין, ששמו בפולנית נרשם "מייצ'יסלב בייגון" (Mieczysław Biegun), החל את מסלול לימודיו: ב-1920 החל ללמוד בתלמוד תורה ("חדר"), ואחרי שנה עבר ל"תחכמוני", בית ספר עברי-דתי^[5].

כילד הצטרף עם אחיו ואחותו לתנועת "השומר הצעיר" – באותה העת תנועת הנוער הציונית היחידה בעיר. הוא היה חבר בה עד גיל 13.^[6] ב-1929 הצטרפו בני המשפחה לסניף החדש של תנועת בית"ר, שהוקם באותה שנה בעיר.^[7] בגין הצטרף לאחר ששמע באותה שנה לראשונה את המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי נואם בתיאטרון בעיר, ונכבש על ידי תורתו. הוא סיפר כי "קסמה לי בבית"ר הציונות השלמה, ארץ ישראל, ומדינה יהודית בקרוב בימינו"^[8].

בגין למד בגימנסיה הממשלתית בבריסק וב-1930 סיים בהצטיינות את לימודיו בה. ב-1931 נסע לוורשה והחל ללמוד באוניברסיטת ורשה בפקולטה למשפטים. בזמן לימודיו התפרנס מהוראת שיעורים פרטיים. בתקופת לימודיו בגימנסיה היה נתקל לפרקים בביטויי אנטישמיות שהגיעו לידי אלימות. הוא למד מהניסיון ומן הצורך להתגוננות, ובאוניברסיטה נמנה עם מארגני ההגנה העצמית של הסטודנטים היהודיים נגד פורעים אנטישמים. בשנת 1935 סיים את לימודיו כמשפטן^[9].

 

 

ב-1929 היה בגין מפקד קן בית"ר בבריסק ובהדרגה טיפס בסולם התפקידים בבית"ר. ב-1932 התמנה למפקד מחוז בריסק וב-1933 התמנה לאחד מתשעת קציני נציבות בית"ר בפולין, מרכזה הגדול ביותר של התנועה העולמית. ב-1935 הופקד על מחלקת ההסברה בבית"ר והחל לפרסם מאמרים ולארגן כנסים. באותה שנה נערך הכינוס העולמי השני של התנועה בקרקוב^[10].

בגין בן ה-22 הגיע לידי פולמוס של ממש מול זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר. הייתה זו תקופה שבה נרגעו מעט הרוחות שפרצו לאחר רצח ארלוזורוב. בגין פנה אל ז'בוטינסקי בנאום: ”אדוני אולי שכח, כי בן-גוריון קרא לו 'ולדימיר היטלר', אבל זכרוננו טוב יותר”. על כך ענה לו ז'בוטינסקי: ”לעולם לא אשכח כי אנשים כמו בן-גוריון, בן צבי, גולומב, לבשו פעם את מדי הגדודים, נלחמו יחד איתי. אני בטוח, שאם תדרוש זאת הציונות, לא יהססו ללבוש את המדים האלה שוב ולהילחם”. למרות המחלוקת מחא ז'בוטינסקי כף לנאומו של בגין, והתנבא כי יגיע לגדולות^[11].

 

לאחר מכן הרבה בגין להשמיע את קולו בכינוסים שונים של יהודים ושל ציונים, ובנוסף פרסם מאמרים בביטאוני התנועה הרוויזיוניסטית. ב-1936 התמנה לממלא מקום נציב בית"ר בצ'כוסלובקיה. בשנת 1937 ארגן הפגנה מול שגרירות הממלכה המאוחדת בוורשה כדי שיתאפשר ליותר חברי בית"ר לעלות לארץ ישראל (אישורי העלייה אז חולקו לפי השתייכות מפלגתית-תנועתית). על כך נאסר וישב בכלא שישה שבועות בחברת פושעים פליליים ופוליטיים. ישיבתו בכלא הגבירה את יוקרתו בתנועה. באותה שנה החל להתמחות במשרד עורכי דין בבוריסלב^[12].

בכינוס העולמי השלישי של בית"ר בוורשה, ב-1938, היה בגין נציגו של הזרם המקסימליסטי-אקטיביסטי בקרב הרוויזיוניסטים, והוא העלה את טענתם כי על התנועה לשנות את דרכיה ולעבור מעשייה מדינית אל מישור צבאי ולוחמני: ”אחרי הציונות הפוליטית והמעשית, אנו ניצבים לפני עידן הציונות הצבאית. עלינו לצבור כוח שלא יהיה תלוי בחסדי זרים”. כמו כן, הציע בגין תיקון לנוסח "הנדר הבית"רי" שכתב ז'בוטינסקי. תיקונו התקבל: לאחר השורה "אכין זרועי להגנת עמי", הוחלפו המילים "ולא אשא זרועי אלא להגנה" במילים "ולכיבוש מולדתי". ז'בוטינסקי התנגד לרעיונות של בגין ואמר על נאומו שהוא כמו "רעש של חריקת הדלת", אולם אהד את עקשנותו^[10]. ב-1937 נשלח בגין, בהוראתו, לבסס את התנועה בצ'כוסלובקיה, ובמרץ 1939 החליף בגין את אהרן צבי פרופס בתפקיד נציב בית"ר בפולין. בגין היה אחראי על למעלה מ-70 אלף צעירי התנועה בארצו^[13].

ב-29 במאי 1939 נשא בגין לאשה את עליזה (אליציה) ארנולד, שאותה פגש בבית אביה, תורם למפלגה הרוויזיוניסטית, בעיר דרוהוביץ' בגליציה, שם השתלם בגין במשפטים^[14]. ז'בוטינסקי היה השושבין בחתונתו, שבה נכחו מאות בית"רים ומכרים^[15].

החיים המשותפים של מנחם ועליזה בגין ומערכת היחסים שלהם היו ייחודיים גם במסגרת החיים הפוליטיים של מנחם בגין, אבל גם מחוץ לפוליטיקה, ויצרו מערכת מוגנת כנגד התהפוכות והמערבולות במהלך הקריירה הציבורית הסוערת של מנחם. במהלך חייה סיפקה עליזה בגין תמיכה ללא סייג לבעלה והשפעתה עליו הייתה גדולה וניכרת. למרות הדמיון בגישה הצנועה של בני הזוג היו גם הבדלים: עליזה בגין הייתה קרת רוח ומחושבת בניגוד לאופיו הרגשני והסוער של מנחם בגין והיוותה משקל נגד לעליות ולמורדות בהתנהגותו של בעלה. לצד ניהול משק הבית וגידול ילדיהם היא גם הייתה מעורבת בחיים הפוליטיים, וידוע כי מנחם בגין התייעץ איתה לעיתים תכופות, אך היה ברור לכל כי הזירה הפוליטית הציבורית שמורה למנחם בגין בלבד^[16].

בזמן הקצר שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה, עסק בגין בהכנת בית"רים לעלייה לארץ ישראל. עם הפלישה הגרמנית לפולין, ב-1 בספטמבר 1939, הגיעה בגין עם קבוצה של בית"רים אל העיירה רומני סניאטין הסמוכה לגבול ושם נתקעה. הם חזרו לוורשה, אך הגרמנים כבר עמדו באותה העת בשערי העיר. יחד עם רעייתו ועם נתן ילין-מור, עזבו ב-6 בספטמבר את ורשה^[3]. הרכבת שנסעו בה נתקעה, והם המשיכו את המסע בעגלות וברגל. בלבוב עצרו הסובייטים את בגין, אך לאחר מכן הוא שוחרר. משם הגיעו הארבעה אל וילנה, אשר הייתה בשליטת ליטא תחת פיקוח סובייטי. בעיר זו, אשר בית"רים רבים מפולין מצאו בה מפלט באותה עת, המשיך בגין בניסיונות לארגנם לעלייה. עבור אלפי הבית"רים התקבלו שני סרטיפיקטים (אישורי עלייה לארץ ישראל) בלבד, ובגין סירב לקבל את זה שיועד עבורו. ביולי 1940 הפכה ליטא לרפובליקה סובייטית. בגין, ד"ר ישראל אלדד ורעיותיהם הסתתרו בשני חדרים ששכרו בבית משפחה קתולית בווילנה. בווילנה חידש בגין את עבודת נציבות בית"ר ואת הוצאתו לאור של השבועון "המדינה"^[9][17].

בכ"ט בתמוז ת"ש, 4 באוגוסט 1940, נודע על פטירתו של זאב ז'בוטינסקי. בגין קיים טקס אזכרה צנוע לזכרו ממקום המסתור שלו, למרות הסכנה שנשקפה מן המשטרה הסובייטית, וקרא בו קדיש^[18]. מאוחר יותר כתב בספרו "בלילות לבנים" שעם מותו של ז'בוטינסקי, שבו ראה "נושא התקווה", הוא הרגיש שאבדה עמו גם "התקווה עצמה"^[19].

 

ב-20 בספטמבר 1940 נעצר בגין בידי הנ.ק.ו.ד., ונאסר בכלא לוקישקי. שם נחקר על תפקידו כנציב בית"ר, כשהוא מואשם בשיתוף פעולה עם "האימפריאליזם הבריטי". הוא הורשע על ידי "ועדה מיוחדת המייעצת ליד המינסטריון העממי לענייני פנים" בהיותו גורם מסוכן לחברה, ובסוף מרץ 1941 נידון לשמונה שנים ב"מחנה עבודה מתקן" בעוון פעילותו הציונית. ב-1 ביוני 1941 נשלח בגין לרפובליקת קומי בצפון רוסיה האירופית. הוא הגיע אל מחנה העבודה פֶּצ'ורה, שם עסק בעבודת פרך של סלילת כבישים ברחבי הטייגה הקפואה. על החקירה ועל השהות במחנה כתב בספרו האוטוביוגרפי "לילות לבנים". בגין שוחרר מוקדם מהצפוי, בספטמבר 1941^[20], בזכות הסכם שנחתם בין סטלין לבין ראש הממשלה הפולנית הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי, לפיו תשחרר רוסיה את אסיריה הפולנים, ויוקם צבא פולני שיילחם לצדה נגד גרמניה^[21].

בגין התשוש יצא למחנה בסמוך לעיר טשקנט והתגייס כטוראי לצבא אנדרס ("צבא פולין החופשית"). במאי 1942, תחת פיקודו של הגנרל ולדיסלב אנדרס, הגיע דרך איראן ועיראק אל ארץ ישראל. היו יהודים רבים שניצלו את המעבר בארץ ישראל כדי לערוק משורות הצבא, אולם בגין סירב להפצרות חבריו משכבר הימים לנטוש את הצבא מבלי שישוחרר כדין, והוסיף לשרת בו כשנה וחצי. באוגוסט 1942 התמנה לנציב בית"ר בארץ ישראל^[22], תפקיד ששימש בו במהלך חצי השנה האחרונה לשירותו בצבא. בתפקידו זה קיים מגע הדוק עם מחתרת אצ"ל.

ארגון האצ"ל נוסד בירושלים בשנת 1931 על ידי מפקדים שפרשו מארגון "ההגנה", בשל דרישתם לפעולה נחרצת נגד התוקפנות הערבית של אותם ימים. מרבית אנשיו היו צעירים מתנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית"ר וקרובים למנחם בגין מבחינה רעיונית. בזמן המלחמה קיים הארגון "שביתת נשק" במלחמתו בבריטים לאחר שמפקדו, דוד רזיאל, נהרג בפעילות מבצעית מטעם הבריטים בעיראק במהלך המלחמה האנגלו–עיראקית ב-1941. הארגון הגיע לשפל מבחינת היקף פעילותו. יעקב מרידור, אשר כיהן כמפקד הארגון לאחר רזיאל התקשה לשקמו. אחד ממנהיגי הארגון, אליהו לנקין, מציין באוטוביוגרפיה שלו כי הוא פעל לגייס ו"להצניח" את מנחם בגין לתפקיד מפקד האצ"ל מאחר שהארגון היה זקוק "לדמות פוליטית, יועץ ומחנך, לא רק מנהיג בעל הכשרה צבאית שלמעשה לא מהווה אפילו דרישה מוקדמת". בגין ניהל משא ומתן וקיים כמה פגישות בעניין. הוא סירב לשקול את האפשרות להצטרף לאצ"ל בטרם שוחרר רשמית מהצבא הפולני. מחקר מאוחר מציע שבגין סירב לקחת את התפקיד בשל רצונו להנהיג את ברית הציונים הרוויזיוניסטים (ראשי תיבות: הצה"ר, קרי: הצוהר), תנועה ומפלגה ציונית עולמית שנוסדה על ידי זאב ז'בוטינסקי, מאחר שראה בה פלטפורמה פוליטית מתאימה יותר למטרותיו^[23].

הוריו ואחיו של בגין, אשר נשארו בבריסק, נרצחו על ידי הגרמנים לאחר שהללו כבשו (מחדש) את העיר ב-23 ביוני 1941 במסגרת מבצע ברברוסה. הגרמנים הוציאו את אמו מבית החולים ורצחו אותה. לדברי בגין, את אביו חטפו הגרמנים יחד עם 500 יהודים, אותם הוליכו אל עיקול הנהר בוג. אביו ככל הנראה הבין את הצפוי להם, הלך בראש הקבוצה ושר "אני מאמין בביאת המשיח" ואת "התקווה". הגרמנים קשרו את היהודים והשליכו אותם לנהר^[24][25].

במרץ 1943 נולד לבגין בנו הבכור, זאב בנימין^[3].

 

 

 

 

אריה בן-אליעזר יזם מהלך לשחרור מספר חיילים יהודים, ובהם בגין, מהצבא הפולני. לאחר מספר שבועות של משא ומתן יצאו ארבעה חיילים, ובגין בתוכם, לחופשה ללא תשלום שאינה מוקצבת בזמן, ממנה לא חזר מעולם. בסוף 1943, בגיל 30, עזב כטוראי את הצבא וב-1 בדצמבר^[9] הפך למפקד האצ"ל.

בגין החל בארגון מחדש של המחתרת. לסגנו מינה את מרידור, והמפקדה צומצמה לשלושה: בן אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לב עמי (לוי). כינויו המחתרתי הראשון של בגין היה "בן דוד". ב-1 בפברואר 1944, פורסם הכרוז הראשון שבו ניכרת רוחו של מנחם בגין. בכרוז, תחת הכותרת "אל העם העברי בציון", הואשם השלטון הבריטי כי, למרות סיועו של היישוב העברי, בגד זה באומה העברית ובציונות הממלכתית, ולכן אין לאומה מנוס פרט למלחמה ישירה נגדו^[26]. נאמר בו ”נלחם, כל יהודי במולדת ילחם, – אלוהי ישראל, אל צבאות, יהיה בעזרנו. אין נסיגה, חרות – או מות. חומת ברזל תיצרו סביב הנוער הלוחם שלכם”.

הבריטים לא הצליחו לתפוס את בגין. באפריל 1944 עבר מירושלים לתל אביב והסתתר במלון "סבוי" כחודשיים, לשם הועברו, מאוחר יותר, אשתו ובנו. כשראה מחלון חדרו פשיטה של הבריטים, החליט לעבור למקום מסתור אחר. הוא הועבר לשכונת מחנה יהודה שבפתח תקווה, שם התגורר תקופת מה בבית מבודד בקצה המושב. הוא בלט במראהו השונה על רקע בני המקום, יהודים תימנים, ולכן הועבר לדירת מסתור אחרת בפתח תקווה, בשכונת חסידוף, בשם הבדוי "ישראל הלפרין", שם שהה עם אשתו ובנו במשך 9 חודשים. לאנשי המקום נאמר שהוא עורך דין המתכונן בביתו לבחינות בעניין החוק הארצישראלי^[27]. בספטמבר עבר לצפון תל אביב, לרחוב הבשן פינת יהושע בן נון, שם התחפש לחרדי והציג את עצמו כישראל ססובר. ב-1946 נולדה בתו, חסיה. בתחילת 1947 עבר לדירת קרקע ברחוב רוזנבאום 1 פינת יוסף אליהו בשם ד"ר יונה קניגסהופר^[28]. בדירה בת השניים וחצי חדרים היו שלוש יציאות לחצר, כדי לאפשר מילוט במקרה הצורך. משפחת בגין התגוררה בדירה זו בדמי מפתח עד להתמנותו של מנחם בגין לראש ממשלה ב-1977^[29].

בגין קבע סייגים נוקשים למלחמה בשלטון הבריטי. המלחמה לפי שיטתו כוונה אל הצבא, אל חייליו ואל מתקני השלטון. מבחינתו צריך היה להימנע מכל פגיעה באוכלוסייה אזרחית. עם זאת היו גם קורבנות רבים מקרב הבריטים, הערבים והיהודים. כתגובה לכך, לאחר פגישות הידברות שנערכו באוקטובר 1944 בין בגין לראשי "ההגנה" גולומב וסנה, פתח היישוב ובראשו ארגון "ההגנה" ב"סזון" – מעשי רדיפה נגד אנשי אצ"ל, שלא קיבל את מרות הנהגת היישוב. בגין נתן הוראה חד-משמעית לאנשי הארגון: "לא תהיה מלחמת אחים". הוא אסר להגיב באלימות על המאסרים והכליאות שנגרמו כתוצאה ממעשי יריבי אצ"ל ביישוב היהודי, והורה להבליג על כך^[30].

באפריל 1947 הוציא השלטון הבריטי להורג אנשי אצ"ל (עולי הגרדום). בגין ראה זאת בחומרה, וביולי 1947, לאחר שנפסק גזר דין מוות לשלושה אנשי אצ"ל, חטף אצ"ל שני סמלים ("הסרג'נטים") בריטים והודיע כי תליית אנשיו תגרור את תליית שני הבריטים. ב-31 ביולי 1947, לאחר שהעלו הבריטים לגרדום את יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר, נתן חיים לנדאו, ראש מטה האצ"ל את ההוראה לתלות את שני הסמלים^[31]. לאחר מכן הבריטים הפסיקו את ההעלאות לגרדום בארץ ישראל עד לעזיבתם.

ב-26 ביוני 1947 נפגש בגין, יחד עם חברי מפקדת אצ"ל חיים לנדאו ושמואל כץ, במקום מפגש סודי - ביתו של המשורר יעקב כהן, עם חברי ועדת אונסקו"פ, השופט השוודי סנדסטרום, סגן מזכיר האו"ם ראלף באנץ' והדיפלומט הסיני ד"ר הו^[32]. ב-3 בספטמבר 1947, ימים ספורים לאחר פרסום דו"ח ועדת אונסקו"פ, הביע דעתו בשידור רדיו נגד תוכנית החלוקה ואמר:

ברור לכל מי שאינו מוכן למכור למען חיי שעה עלובים את מולדתו ולהפקיר, למען שלוותו החולפת, את עמו, כי "פתרון" החלוקה, אם יבוצע, כמוהו כשואה לאומית היסטורית. העם היהודי ייקרא למנוע את השואה הזאת.

— שידורו של מנחם בגין נגד תכנית החלוקה של ועדת האו"ם, באתר "דעת"

בארבע השנים שבהן פיקד בגין על אצ"ל ביצע הארגון קרוב ל-300 פעולות. בולטות ביניהן היו פיצוץ מלון המלך דוד ביולי 1946, באגף בו שכן מרכז השלטון הבריטי, הפריצה לכלא עכו ושחרור אסירי אצ"ל ולח"י ממנו במאי 1947 ומבצע אצ"ל בכיבוש יפו. במאי 1948 תם המנדט הבריטי על ארץ ישראל. קיים ויכוח ער בין היסטוריונים עד כמה היו הפעולות הצבאיות של המחתרת גורם אשר זירז את יציאת הבריטים מארץ ישראל והעלה את המאבק לעצמאות יהודית על סדר היום של המדיניות העולמית.

ביום שלמחרת הכרזת המדינה, ב-15 במאי, נשא בגין את קריאתו האחרונה לחבריו במחתרת דרך תחנת השידור של אצ"ל, "קול ציון הלוחמת". בין היתר אמר בה:

קמה מדינת ישראל. והיא קמה "רק כך": בדם, באש, ביד חזקה ובזרוע נטויה, בייסורים ובקורבנות. אחרת לא יכלה לקום... הארגון הצבאי הלאומי נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית העצמאית... אין צורך במחתרת עברית. במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם. ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא... הפרס האמיתי שלנו יהיה כשנזכה - אם נשוב חיים מן החזית - לפשוט בערי ארצנו, הריה ועמקיה, ולראות ילדים עבריים משחקים לאין מחריד, ומעל ראשיהם הפעוטים, החביבים מכל חביב, חג אווירון עברי, ומולם בא חייל עברי, ומרחוק משקשקת רכבת עברית. אהה, אחים, היש אושר גדול מאושר זה?

— שידורו של מנחם בגין עם קום מדינת ישראל, באתר "דעת"

ב-1 ביוני 1948 חתם בגין על הסכם עם נציג הממשלה הזמנית, ישראל גלילי, ובכך החל פירוקו של אצ"ל והשתלבותו בצה"ל. ההסכם קבע כי ייפסקו פעולות אצ"ל "כחטיבה צבאית במדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". בירושלים הנצורה נשמר מעמדו העצמאי של הארגון.

 

אירוע כאוב היה פרשת "אלטלנה" ביוני 1948. ה"אלטלנה" הייתה ספינת נשק שרכש אצ"ל. נציגי הממשלה הציעו למנחם בגין לרכוש את הנשק שעל סיפונה^[33], וההצעה נידונה בישיבה של מפקדי האצ"ל. בגין התנגד נחרצות בטענה כי אין אנשי האצ"ל סוחרי נשק^[34]. לאחר שאצ"ל סירב למסור לצה"ל את השליטה המלאה בספינה, החליט דוד בן-גוריון לפעול בתקיפות נגדם. בגין ניסה להביא לכך שאחוז מסוים מהנשק שעל סיפון האנייה יגיע ללוחמי אצ"ל בירושלים (אשר פורמלית לא נחשבה עדיין לחלק ממדינת ישראל).

הוא הגיע לחוף סמוך לכפר ויתקין, שם עגנה הספינה, וקיבל אולטימטום ממפקד צה"ל במקום להיכנע ללא תנאי ולמסור את כל הנשק לממשלה בתוך 10 דקות, אך הוא סירב. לאחר מספר שעות התפתח קרב שבו נהרגו 4 אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. שני אנשי אצ"ל נוספים נורו על ידי כוחות צה"ל באזור בית דגן בדרכם לכפר ויתקין. בגין עלה על סיפון האנייה שהפליגה לחופי תל אביב. בשעות הבוקר המאוחרות החל קרב בין אנשי אצ"ל, שחלקם ירד מהאניה וחלקם היו בחוף תל אביב, לבין חיילי צה"ל. בגין הורה לאנשיו על האונייה לא להשיב אש, מחשש למלחמת אחים, אך חלקם לא הקשיבו לו^[35]. בשעות אחר הצהריים הופגזה האניה והחלה לעלות בלהבות. מפקד הספינה, אליהו לנקין, סיפר: "כשפשטו הלהבות על הספינה, החלו להגיע סירות חילוץ מן החוף, רובן חסקות, שבחוריהן סיכנו נפשם תחת מטר הכדורים. הם צעקו: "איפה הזקן? הורידו את הזקן!", כוונתם הייתה לבגין שניצח אותה שעה על הצלת הפצועים והורדתם מהאניה. רק לאחר שהורד הפצוע האחרון, הוא הסכים להתפנות מהסיפון". לפי גרסה אחרת הוא נזרק לים על ידי אנשי האונייה. בקרב זה נהרגו עשרה אנשי אצ"ל וחייל צה"ל. סה"כ נהרגו בקרבות הפרשה שישה-עשר חברי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.

בערב נאם על כך בגין נאום "אני מאשים" בתחנת הרדיו של אצ"ל, וכשהוא מתייפח בבכי הורה על כניעה ללא תנאי של אצ"ל. הנאום נמשך שעתיים ובגין גולל בו את הפרשה מנקודת מבטו וקרא לפקודיו: "אנו לא נפתח באש, לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער". במשך שנים לאחר הנאום זכה בגין ללגלוג מצד יריביו הפוליטיים. לימים כתב על כך: "אני יודע שישנן דמעות אשר כל גבר רשאי להתגאות בהן. לעיתים היא באה, הדמעה, כדם מן הלב"^[36].

עם סיומו של המנדט הבריטי עלה בגין מן המחתרת. נאום פומבי ראשון נשא בגין בירושלים. נאומו הגלוי השני התקיים בתל אביב ב-14 באוגוסט, בבית הקולנוע הגדול "גן רינה" ברחוב בן-יהודה. אלפים רבים (לפי הערכת העיתונים: 15,000) הגיעו לצפות בגלוי במי שהיה מפקד מחתרת חשאית, ולפני כן רק קולו נשמע ברדיו. כאשר עלה לבמה התקבל במחיאות כף רמות. הוא פתח במילים: ”שלום לך תל אביב תכלת-לבן” – אותן מילים שבהן היה פותח ז'בוטינסקי, שתמונתו הגדולה הייתה תלויה על הבמה, את נאומיו בתל אביב.

ב-1948 נולדה לבגין בתו, לאה^[9].

 

 

עם פירוק אצ"ל בקיץ 1948, הקים בגין את "תנועת החרות – מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי" ועמד בראשה. המפלגה אימצה קו ימני מובהק, ובין היתר תבעה את החזרה מההסכמה לתוכנית החלוקה. סיסמתה תאמה את קו האצ"ל, ”שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן”. בדצמבר 1948 ביקר בארצות הברית, ובתגובה פרסמו אישים כאלברט איינשטיין, חנה ארנדט וסידני הוק עצומה נגדו ונגד תנועת החרות, שאותה כינו "פשיסטית"^[37].

  ערך מורחב – הבחירות לאספה המכוננת

שתי המתמודדות העיקריות בבחירות אלו היו מפלגות הפועלים מפא"י ששלטה במוסדות היישוב למן ייסודה בשנת 1930, ושבראשה עמד דוד בן-גוריון, מנהיגו הבלתי מעורער של היישוב ומולה מפלגת מפ"ם. השאלה העיקרית סביבה נסובו הבחירות הייתה האם להמשיך את קרבות מלחמת העצמאות או לחתור להסדרים לסיומה, מתוך הבנה שהסדרים אלו יהיו כרוכים בוויתורים. תנועת החרות ומנחם בגין דרשו את המשך הלחימה, ביטול תוכנית החלוקה, והימנעות ממשא ומתן עם מדינות ערב כל עוד לא נסוגו חייליהן ממלוא השטח. עמדות אלו נתפסו כקיצוניות והמפלגה סומנה כמפלגת שוליים, אשר תיוותר לאחר הבחירות מחוץ למעגל ההשפעה. לפני הבחירות קרא מנחם בגין לנציגי ברית הציונים הרוויזיוניסטים, שהייתה חברה במועצת העם ולאחריה במועצת המדינה הזמנית, להצטרף לחירות, אך נתקל בסירוב.

תנועת החירות טענה שלוחמי האצ"ל הם אלו שבזכותם קמה המדינה. מפ"ם וחירות האשימו את מפא"י בתבוסתנות במלחמה ובתככנות, וטענו שהקמת המדינה היא הזמן לנסות אלטרנטיבה חדשה. הגדיל לעשות בגין, שכינה את ממשלת בן-גוריון "ממשלת יודנראט" והבטיח שאם יבחר, יעמיד את בן-גוריון לדין. מפא"י וחירות תקפו את מפ"ם על הנאמנות הבלתי-מתפשרת שלה כלפי ברית המועצות, ואילו מפא"י ומפ"ם טענו שתנועת החירות היא פאשיסטית, תוך כדי השוואת בגין לאדולף היטלר. בבחירות זכתה חרות ל-11.52 אחוזים מכלל הקולות הכשרים, שהקנו לה 14 מושבים בכנסת. רשימת הרוויזיוניסטים נכשלה ולא נכנסה אל הכנסת. לפני הבחירות לכנסת השנייה התאחדו האיגוד העולמי של הציונים הרוויזיוניסטים ותנועת החרות תחת "ברית חרות הצה"ר".

בן-גוריון, אשר הקים את הקואליציה בראשות מפא"י, השאיר את המפלגה מחוץ לקואליציה, ומחוץ לקונצנזוס הלאומי. במכתב לנשיא המדינה חיים ויצמן כתב: "שתי סיעות בכנסת, חרות ומק"י, מלכתחילה לא באו בחשבון בהרכבת הממשלה מטעמים מובנים", תוך שהוא טובע את האמרה "בלי חרות ומק"י". בן-גוריון התייחס לבגין בזלזול. בנאומיו בכנסת נמנע מלקרוא לו בשמו והתייחס אליו כ"איש שיושב ליד חבר הכנסת בדר" או "המרטירר מ'חירות'"^[38].

תהליך הדה-לגיטימציה של חרות היה חלק גם מהתייעצות הסיעות אצל נשיא המדינה בפברואר 1949. ויצמן לא הזמין אליו את נציגי חרות, ורק לאחר מחאה ציבורית נאות לזמן את משלחת נציגיה^[39]. למהלך הדה-לגיטימציה של בן-גוריון הייתה השפעה מיידית לא רק על הדרתה של תנועת החרות במשא ומתן הקואליציוני אלא גם בהרחקת המפלגה וחבריה מתפקידי ארגון וביצוע, שלא לומר תפקידי ניהול, במחנות העולים ובמעברות. רוב המפלגות הציוניות זכו, על פי מפתח מפלגתי קבוע מראש, בדריסת רגל במעברות, ורכשו דרכים ליצירת תלות של העולים בבעלי תפקידים מטעמן, אך תנועת החרות נדחקה אל מחוץ למשחק ולא הייתה מסוגלת לרתום תמיכה עקרונית לכלל דיבידנדים פוליטיים. לטווח הארוך, עמדה זו של גוף הנמצא מחוץ לגדר המשחק הפוליטי של הממסד הקולט והמפלה, סייעה לתנועת החרות לזכות בתמיכת העולים הוותיקים ולהפוך למייצגת של גוף בעל משקל אלקטורלי מכריע^[40].

במהלך שנות הארבעים התגבשה תנועה של פעילים של תנועת בית"ר בארצות הברית לכלל גרעין קשה ומיליטנטי בשם "ועד החירום להצלת יהודי אירופה". הפעילים העיקרים היו הלל קוק, ערי ז'בוטינסקי, ירמיהו הלפרן ואחרים, בעלי זיקה וקשר אידאולוגי לתנועת "הכנענים" בהשפעת עדיה חורון. את קבלת תוכנית החלוקה של ועדת אונסקו"פ ראה "הוועד" כ"בגידה לאומית" של הסוכנות היהודית ושל ההסתדרות הציונית העולמית, טען שהם מעלו בתפקידם, וקרא לאצ"ל לשתף פעולה בהקמת אלטרנטיבה בדמות ממשלה גולה זמנית בראשות "הוועד", שתקבל ייפוי כוח מהציבור ותנהל משא ומתן על ענייני גבולות הארץ. האצ"ל מצידו אמנם פרסם מפעם לפעם כרוזים בהם האשים את הסוכנות ב"קוויזלינגיות" בשל ההסכמה לתוכנית החלוקה, אך מנחם בגין הבהיר לחברי הוועד, שגם אם אינו מתנגד באופן עקרוני לתוכניתם, לא הגיעה העת לממשה בשל הסכנה האפשרית ביצירת "מלחמת אחים" בעקבות צעד כזה. כמו כן, מהלך כזה היה הופך, הלכה למעשה, את האצ"ל מכוח פוליטי מחתרתי, ללא יותר מאשר הזרוע הצבאית של הממשלה הגולה ופוגע במנהיגותו של בגין^[41]. תוצאות הבחירות לכנסת היוו אכזבה לחברים בתנועה שציפו שתהיה לסיעה שנייה בגודלה למפא"י, וחשפו קרעים פנימיים בתנועה, בעיקר בין חברי "הוועד" לשעבר וחברים בעלי נטיות כנעניות, לבין רוב חברי מפקדת האצ"ל בארץ. בוועידה הראשונה של התנועה, ביוני 1949, הצליח שמואל מרלין להתמנות למזכ"ל התנועה, ובנוסף להביא לבחירתם של שלושה מאנשי אמונו למזכירות בת שבעת החברים, ובכך ליצור רוב אופוזיציוני למנחם בגין במזכירות התנועה^[42].

בינואר 1950 הדף בגין במעט את האופוזיציה הפנימית, דחק את מרלין מתפקידו כמזכ"ל ומתפקידו כעורך ביטאונה של התנועה, והעביר את המזכירות לשליטתו עם רוב התומך בו, כשרק מרלין הוא הנותר בה מבין חבריו^[43]. חברי האופוזיציה הפנימית בראשותו של מרלין התנגדו להתמסדותה של חירות ולהשתלבותה במוסדות התנועה הציונית, הסוכנות היהודית וקרן קיימת לישראל. האכזבה עקב תוצאות הבחירות, והחשש מפני הישנות התוצאה המאכזבת בבחירות לכנסת השנייה שיועדו ל-1951, הובילו להקמתה המפורשת של סיעה אופוזיציונית בתוך חרות, תחת הנהגתו של מרלין, בשם סיעת "למרחב", שהאשימו את בגין ואת ההנהגה במצב הירוד של המפלגה, בקיפאון רעיוני ובהיעדר אקטיביזם.

הוועידה השנייה של חרות נפתחה ב-26 בפברואר 1951, התנהלה בשני מושבים והסתיימה ב-5 באפריל. במועצה הארצית שהתקיימה כחודש לפני כן, דאגו בגין ומקורביו לשנות את חוקת הבחירות לוועידה, והמירו את שיטת הבחירות היחסיות, לפי רשימות ארציות, לבחירות מקומיות ואישיות, נוהל שנועד לפרק או למצער להחליש את כוחן של קבוצות מאורגנות נגד בגין, בהן "למרחב" ו"הסתדרות העובדים הלאומית". סיעת "למרחב" הובסה בוועידה, ומיד לאחר מכן ביקשו חברי הכנסת ערי ז'בוטינסקי והלל קוק לפרוש מן הסיעה, ולהכיר בכל אחד מהם כסיעת יחיד. חברי "למרחב", כולל מרלין, שנמנו על חברי מרכז התנועה לפני הוועידה לא נבחרו לתפקיד זה לאחריה, וגם הוא התמלא בתומכי בגין.

  ערך מורחב – הבחירות לכנסת השנייה

הבחירות לכנסת השנייה התקיימו על רקע משבר חמור בין מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות. המשברים הקואליציוניים הלכו והחמירו ובפברואר 1951 החליט בן-גוריון להגיש את התפטרותו לנשיא המדינה. תנועת החירות שהייתה האופוזיציה הימנית למפא"י בבחירות הקודמות, הייתה גם היא בפילוג עמוק, בין מנחם בגין לבין חברי סיעת למרחב, והתקשתה לנהל מערכת בחירות יעילה. סיבה נוספת לקשיי תנועת החרות היה הניתוק הכפוי ממאגר הבוחרים הטבעיים - עולים חדשים בכלל ועולים מקרב עדות המזרח בפרט. מאגר זה שעתיד להתגלות ככוח שיעלה את הליכוד לשלטון בעתיד, היה "שבוי" בעת הבחירות של 1951, שכן רובם הגדול של העולים שהו במעברות והיו נתונים לחלוטין לחסדי המנגנון הפקידותי שנשלט על ידי מפא"י, וכתוצאה מכך זכתה תנועת החרות לתמיכה זעומה במעברות^[44].

בבחירות לכנסת השנייה ביולי 1951 זכתה רשימת חרות לשמונה מושבים בלבד, ובגין הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים והתבודד תקופה ארוכה^[45]. בחודשים העוקבים הוא התגורר בחדר שכור בירושלים והתכונן לבחינה במשפט פלילי^[46].

ממשלת ישראל השלישית התקשתה להתמודד עם הקשיים והלחצים הפנימיים ובעיקר עם משבר כלכלי חריף שהתבטא בהידלדלות יתרות המט"ח. במהלך כהונת הממשלה התמוטטה לחלוטין מדיניות הקיצוב, ולפיכך, שר האוצר אליעזר קפלן החליט להנהיג את המדיניות הכלכלית החדשה, שהתחילה משא ומתן על הסכם השילומים עם ממשלת גרמניה, בקשת סיוע מארצות הברית, ומכירת איגרות חוב של המדינה מחוץ לישראל.

 

על רקע הירידה ההדרגתית בתמיכה הציבורית במפלגת החרות חל משבר הנהגה במפלגה, שהונהגה על ידי דמויות אפורות ובראשן אריה בן-אליעזר ומזכיר התנועה יעקב רובין. מפלגת חרות נזקקה להתעוררות לאומית סביב נושא חשוב, והרגע הגיע עם הצהרת החרטה של קונראד אדנאואר, קנצלר גרמניה המערבית, בעקבות משא ומתן חשאי עם ישראל על תשלום פיצויים. מתנגדי המשא ומתן עם גרמניה חיפשו מנהיג, וחברי תנועת החרות פנו לבגין בבקשה שיחזור לזירה הפוליטית, כשהוא נישא על גלי תמיכה ציבורית חוצת קווים. בסוף שנת 1951 ביקר יוחנן בדר ממייסדי "תנועת החרות" בביתו של בגין בירושלים וקרא לו לחזור ולהנהיג את התנועה כדי למלא את חובתו המוסרית למשפחתו ולאמו שנרצחה^[47].

בן-גוריון ראה בהסכם השילומים הזדמנות לקבל מימון למפעלים הגדולים של קליטת העלייה וביסוס המדינה הצעירה. בגין ראה בהסכם כזה מתן לגיטימציה וסליחה לגרועים שבאויבי עם ישראל מעולם, וכן בגידה בקורבנות השואה^[47]. בעצרת-עם שנערכה בתל אביב ב-5 בינואר 1952, פנה בגין אל ראש הממשלה: "אני מזהיר אותך, אדון בן-גוריון... אם תעז לעשות את הדבר הזה – רשום לפניך את המסקנה שכל יהודי יהיה רשאי להסיק ממנו: אם זה מותר במדינת ישראל – הכל מותר במדינת ישראל!"^[48]. ב-7 בינואר 1952 דנה הכנסת בהצעה לקיים משא ומתן עם גרמניה על ההסכם. בגין הגיע אל הכנסת לראשונה זה יותר מחמישה חודשים, וכדי שיוכל להשתתף בישיבה נשבע אמונים לכנסת. במהלך הישיבה יצא אל כיכר ציון, התייצב על מרפסת מלון "אביב" בראש הפגנת ענק נגד הסכם השילומים, שנערכה בקור ובגשם שוטף, ותקף בנאומו את כוונת הממשלה לקיים קשר עם גרמניה:^[49]

”הם אומרים שקמה ממשלה גרמנית חדשה שאתה אפשר לדבר, לנהל מו"מ ולחתום על הסכם. לפני בוא היטלר לשלטון הצביע עבורו העם הגרמני. בצבא הגרמני שירתו 12 מיליון נאצים. אין גרמני אחד שלא רצח את אבותינו. כל גרמני הוא נאצי. כל גרמני הוא רוצח. אדנאואר הוא רוצח (...) כל עוזריו מרצחים הם”

ועוד הוא אמר:

”כאשר יריתם בי בתותח [הכוונה להפגזת אלטלנה], נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אמנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיכם, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות. למען השם, עריצים אטומי לב, חוסו על העם הזה, בטרם תיפתח הרעה. אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ"ל, היום הזה אני מודיע לכם כי לא תהיו עוד ממשלה יהודית, ולא תהיה לכם הזכות המוסרית בישראל. ממשלה זו, שתפתח במשא-ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון.”

בתום נאומו חזר בגין לכנסת עם אנשיו, וההפגנה שלהם שיצאה לכיוון בניין הכנסת בבית פרומין הידרדרה לאלימות. בגין עלה לנאום על רקע הרעש שבקע מחזית הבניין. הוא חזר על עיקרי דבריו וגם פנה אל חברי הכנסת הערבים בבקשה: "זהו עניין שלנו, דמם של אמותינו, אחינו ואחיותינו מעורב בו, תנו לנו להכריע בעניין זה". בתגובה לקריאת ביניים של בן-גוריון על "החוליגאנים" שבחוץ, השיב לו בגין: "אתה חוליגאן". בתגובה לצעקות חברי הכנסת של מפא"י "הוא לא ידבר", אמר בגין: "אם אני לא אדבר – אף אחד לא ידבר. רק בכוח תוציאו אותי", ויושב ראש הכנסת הפסיק את הישיבה. קרוב ל-400 מפגינים נעצרו וכעבור מספר שעות חודש הדיון. בגין הסכים לחזור בו מהתבטאותו והורשה לסיים את נאומו. למחרת שידר בן-גוריון נאום לאומה, בו טען כי "נעשתה התחלה להרוס את הדמוקרטיה בישראל" על ידי "אנשי האגרוף והרצח הפוליטי" והאשים את בגין ב"מרד"^[50]. ב-9 בינואר, כאשר מעגלי שוטרים וחיילים חמושים מקיפים את הבניין, הצביעה הכנסת בעד החלטה לייפות את כוחה של הוועדה לענייני חוץ וביטחון לקבוע את פעולתה לגבי משא ומתן עם גרמניה (61 בעד, 50 נגד, 5 נמנעים). כשלושה שבועות לאחר מכן החליטה הכנסת להשעות את בגין ליותר משלושה חודשים, כעונש על שאיים במעשי אלימות^[51]. חרף התנגדותו של בגין אישרה הכנסת את הסכם השילומים. לימים הודה בגין כי נכשל, אך הוסיף: "הייתה זו השפלה לאין שיעור לעם היהודי, אלמלא קמה בתוכו התנגדות לאותו הסכם, שהיה כדבר אזהרתנו, להסכם של טיהור ופיוס עם העם הגרמני, משמידם של שישה מיליונים יהודים. במידה שתרמתי להתנגדות זאת, מאז ועד היום, הנני גאה כל כך"^[52].

 

  ערך מורחב – הבחירות לכנסת השלישית

 

 

דברי ימי הכנסת השנייה היו סוערים ועיקרם מאבק כוחות בין דוד בן-גוריון, שלכאורה פרש והסתגר בשדה בוקר ולמעשה פעל מאחורי הקלעים כנגד משה שרת, שהחזיק בתפקיד ראש הממשלה, אך התקשה לשלוט. ערב הבחירות נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב את פסק הדין בעניינו של ישראל קסטנר. במשפט הואשם מלכיאל גרינוולד בהוצאת דיבתו של קסטנר, אך סניגורו של גרינוולד, שמואל תמיר, הצליח להפוך את המשפט למשפטו של קסטנר, שהיה מאנשי ממסד מפא"י ושל משטר מפא"י בכללו, אשר לא עשה כביכול את המרב להצלת יהודי אירופה. בפסק הדין קבע בית המשפט כי קסטנר "מכר את נפשו לשטן". על רקע פסק הדין הגישה חרות הצעת אי אמון בממשלה ב-28 ביוני 1955.

במשך השנים נודע בגין בכושרו הרטורי ובנאומיו חוצבי הלהבות, אשר כללו תוכן נוקב וריתקו תשומת לב. מתנגדיו גרסו כי היה דמגוג. בנאומיו הוא תקף ישירות ובאופן בוטה את מתנגדיו תוך שהוא משתמש בלעג ושנינה על מנת לגמד את הצד שכנגד^[53]. במהלך מסע הבחירות נאם מנחם בגין באספות שבהן נכחו לעיתים אף כ-5,000 אנשים אשר נמשכו לשמוע את דבריו, ובהן נאם בחריפות נגד מה שטען שהיא שחיתות ממסדית של מפא"י. לעיתים היה מוציא מכיסו שטר של דולר וטוען כי, על אף שמפא"י קיבלה מארצות הברית אלף דולר עבור כל תושב בישראל, הכסף הזה לא הגיע אל האזרחים. בתעמולה זו הצליח בגין לרכוש את לבם של רבים מבני השכבות החלשות, עולים חדשים ובני עדות המזרח, ציבור אשר נותר נאמן לבגין ולתנועתו במשך שנים רבות. בגין השכיל ליצור חיבור אפקטיבי בין תחושת הקיפוח, העלבון והכעס על הממסד, שהלכו והצטברו בקרב העולים המזרחיים, לבין תחושת ההדרה והדחיקה ממרכז החברה, ולהציג עצמו ואת חרות כחלופה לשלטון מפא"י^[40]. הבחירות לכנסת השלישית התקיימו ב-26 ביולי 1955. הפתעת הבחירות הייתה תנועת החרות. תנועה זו, שבן-גוריון השקיע מאמצים רבים כדי להציגה כמי שנמצאת מחוץ לגדר הקונצנזוס הלאומי וכתנועת שוליים של הימין הקיצוני, הפכה באופן מפתיע לתנועת האופוזיציה המרכזית לשלטון מפא"י, כאשר זכתה לחמישה-עשר מנדטים שהיוו כמעט הכפלה של כוחה.

  ערך מורחב – מבצע קדש

ב-1956, ערב מבצע קדש, על אף היריבות בינו לבין בן-גוריון, הוזמן בגין אל בית ראש הממשלה, ושותף בפרטי התוכנית שרבים משרי הממשלה לא שותפו בה. בגין העניק לבן-גוריון את תמיכת תנועתו^[9]. מלחמת סיני הייתה מלחמה קצרה והסתיימה בניצחון מובהק של ישראל. הניצחון הביא את רוב סיעות הכנסת (מלבד מק"י) וחברי הכנסת לכלל אופוריה. בדיון שנערך בכנסת, ביום 7 בנובמבר, לאחר נאום ראש הממשלה, הצביעו כל חברי הכנסת, מלבד נציגי מק"י, בעד החלטה המאמצת את עיקרי הנאום. מנהיג האופוזיציה, מנחם בגין, קרא אל עבר ספסלי הממשלה "יישר כוחכם". שלושה ימים לאחר מכן הודיע ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, בעקבות לחץ מדיני שהופעל על ישראל מצד ארצות הברית, על נסיגת צה"ל מכל השטחים שכבש. תהליך הנסיגה החל ב-15 בנובמבר 1956 והסתיים ב-8 במרץ 1957. בישראל התעורר ויכוח ציבורי בשאלת המשך הנסיגה. מפלגות האופוזיציה, ובראשן תנועת החרות בהנהגתו של בגין, התנגדו להמשך הנסיגה. הן הגישו הצעת אי-אמון בממשלה, שנפלה בהצבעה בכנסת, ב-15 בינואר, ברוב של 63 קולות של כל סיעות הקואליציה וכן מק"י והסיעות החרדיות ובהימנעות סיעת הציונים הכלליים, כנגד 11 קולות סיעת חרות. הוויכוח שקדם להצבעה עורר מחדש מחלוקות אישיות ואידיאלוגיות. בעל ההצעה מנחם בגין הגדיר את הנסיגה כ"בשורת איוב" וקרא לעברו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון: "בשם אלוהים – לך!", רמז לקריאתו של לאופולד אמרי לעבר ראש הממשלה הפייסן נוויל צ'מברלין בפרלמנט הבריטי במאי 1940. בן-גוריון השיב כי הוא מסרב להתווכח "עם האומה ועם אלוהים", שבשמם, לדבריו, התיימר בגין לדבר וכינה את בגין בתואר "מפקד תנועת החרות"^[54].

  ערך מורחב – אירועי ואדי סאליב

אירועי ואדי סאליב היו סדרה של הפגנות רחוב ומהומות שהחלו ביום 9 ביולי 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה, והפכו להתפרעויות אלימות. בעקבות ההפגנות ארגון "ליכוד עולי צפון אפריקה", שהוקם זמן קצר לפני כן, הכריז בבית הכנסת רמב"ם על שביתה כללית, וב־11 ביולי פרצו מהומות אלימות ברחבי ישראל, ביישובים בהם רוכזו תושבים שמוצאם מזרחי, כמו טבריה, באר שבע ומגדל העמק. האירועים היוו מרי חברתי נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי של המזרחים, ונגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה באותם ימים.

אף על פי שההפגנות התפרצו זמן קצר לפני יום הבחירות לכנסת הרביעית ובשעה שמערכת התעמולה כבר נכנסה להילוך גבוה, ואף על פי שהזעם של המפגינים הופנה במפורש כלפי מפלגות השלטון והממשלה, בגין לא מיהר לרכוב על גל המחאה. יתר על-כן, הוא החליט לדחות אספת בחירות שתכנן לקיים בוואדי סאליב עקב חשש מהימשכות האירועים. לאחר מספר ימים, משנתבהרה התמונה, הפך בגין את נושא קליטת העלייה ואפליית העולים בני עדות המזרח לנושא המרכזי במערכת הבחירות של תנועת הליכוד. העובדה שהאירועים פרצו ב"חיפה האדומה" - מרכז כוחה של תנועת הפועלים – הגבירה את הזדהות מנחם בגין עם המחאה, ובדיון הסוער שנערך בכנסת ב-13 ביולי תקפו מנהיגי חרות את הממשלה על מצב העולים במעברות. רבים ממנהיגי מפא"י היו משוכנעים שבגין עומד מאחורי התססת העולים, ואחראי להתפשטות ההפגנות. בישיבת הממשלה שהתקיימה לאחר הדיון בכנסת טען לוי אשכול, כי המחאה מקבלת את השראתה מנאומיו של מנחם בגין, וכי המפגינים קוראים בשמו^[55]. עם זאת, המשבר שנחשף באירועי ואדי סאליב לא התגבש לכלל תנועה פוליטית ולא קיבל ביטוי אלקטורלי.

  ערך מורחב – הבחירות לכנסת הרביעית

ביוני 1957 פרש בגין מתפקידו כמפקד בית"ר, במטרה להקדיש את כל זמנו למערכת הבחירות^[56].

תנועת החרות ומנחם בגין, מנהיגה, ניהלו את מערכת הבחירות לכנסת הרביעית ב-1959 מתוך אמונה כי תנופת ההצלחה בבחירות הקודמת וההתמרמרות בקרב ציבור העולים, כפי שבאה לידי ביטוי באירועי וואדי סליב, יביאו להרחבת בסיס התמיכה בתנועה ותרגומה לגידול משמעותי של מספר המושבים בכנסת. מערכת הבחירות נפתחה בנאום שנשא בגין בוועידה הארצית החמישית של תנועת החרות בנובמבר 1958, ובה הציג בגין את האסטרטגיה של התנועה לבחירות "מאופוזיציה לשלטון" תחת סיסמת הבחירות "אלוהים לשלטון בחרתנו". ככל הנראה, התקפותיו האגרסיביות של מנחם בגין על מה שנתפס כעמודי תווך של מדינת ישראל - קליטת עליה ושלמות מערכות השלטון - הרחיקו מהתנועה בוחרים פוטנציאליים מקרב מעמד הביניים וגם מקרב העולים החדשים. יום לפני הבחירות עשה בגין משגה חמור נוסף. הוא נסע במכונית קאדילק פתוחה כשלפניו פמליה של אופנוענים. האירוע, על סממניו הכוחניים, חזר ומיצב את בגין כמנהיג בעל תדמית כוחנית, שלא לומר פאשיסטית, והאוכלוסייה הוותיקה והמבוססת נרתעה מכך. כשהתפרסמו תוצאות הבחירות התברר שמפא"י זכתה בניצחון הגדול ביותר בתולדותיה ועלתה מ-40 מנדטים ל-47 ואילו תנועת החירות עלתה מ-15 ל-17 מנדטים בלבד, תוצאה שלאור הצפיות המוקדמות נחשבה לכישלון, שנזקף לחובתו של בגין^[57]. תנועת החרות נכנסה למשבר קשה שהוחמר על ידי קשיים כלכליים. הלקח, שנלמד ויושם על ידי בגין על מנת לקדם את תנועת החרות למקום מרכזי בפוליטיקה הישראלית, הצביע על הצורך לקרב אל התנועה את קהל הבוחרים במרכז המפה הפוליטית, מה שהוביל, בשלב ראשון, להקמת גח"ל, בין היתר, על ידי קשר עם מפלגה שותפה לדרך לברית פוליטית (המפלגה הליברלית), ובמקביל, ולשינוי פנימי של התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת החרות, על מנת לפרוץ משולי המערכת הפוליטית למרכזה. הצעד הראשון בשינוי זה היה הקמת סיעה בתוך ההסתדרות הכללית.

  ערך מורחב – סיעת תכלת לבן

ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל קמה ב-1920 כאיגוד מקצועי, אך למעשה הפכה לגוף ביצועי של מפלגת השלטון, מפא"י. צד האיגוד המקצועי שבה - מגן העובדים ובעיקר העולים החדשים - נשחק. הציונות הרוויזיוניסטית, ובראשה זאב ז'בוטינסקי, התנגדה לגוף שנתפס כבולשביסטי ומעכב כל פיתוח כלכלי. בשנות השלושים אף הגיעו הסכסוכים בין הרוויזיוניסטים להסתדרות לתגרות והיוו רקע לקרע ביישוב העברי. התגובה הרוויזיוניסטית להסתדרות הייתה הקמת הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל) בשנת 1934. בכנס תנועת החירות ב-1963 הציע בגין הצעת החלטה להקמת סיעה שתתמודד בבחירות לוועידת ההסתדרות הכללית. התנגדות ליזמת בגין הגיעה משני מקורות, האחד, אנשי הע"ל, שהבינו שבגין מנסה למשוך מתחת לרגליהם את בסיס הכוח שלהם במפלגה. השני הגיע מוותיקי האצ"ל והלח"י, שראו ביוזמה בגידה ברעיון הז'בוטינסקאי של "חד-נס", כלומר התמסרות לדגל הלאומי מבלי להניף דגלים נוספים, ובפרט לא את הדגל האדום של ההסתדרות. דוברם העיקרי והחריף היה ישראל אלדד. הדיון בין תומכי הקמת הסיעה בהסתדרות למתנגדיה הביא לעימות בשאלת יחסה של תנועת החרות לזהותה, לעברה ולמורשת הרוויזיוניסטית שאותה ייצגה. לבסוף קיבלה חירות את הצעת ההחלטה של בגין וב-14 במרץ 1964 הוקמה הסיעה בראשות אריה בן-אליעזר. הסיעה ריכזה את אנשי "הקו השמאלי" של חירות והצעירים שביקשו לראות בה מפלגת המון, הפונה אל הציבור המקופח והעני בפריפריה ולא מפלגה קיצונית ומנודה הדבקה בעקרונות רוויזיוניסטים מיושנים^[58].

  ערך מורחב – הבחירות לכנסת החמישית

הבחירות לכנסת החמישית שנערכו ב-15 באוגוסט 1961, ג' באלול התשכ"א, אשר הוקדמו בשנתיים ממועדן המקורי, 5 בנובמבר 1963, היו הבחירות האחרונות שבהן עמד דוד בן-גוריון בראש מפא"י. בחירות אלו עמדו בצל מאבק בין-דורי ובין-אישי עז בצמרת מפא"י על רקע עסק הביש. בסופה של מערכת הבחירות נותרה מפא"י בשלטון, כשבראשה בן-גוריון, אך איבדה כעשרה אחוזים מכוחה. המפלגה הליברלית, שאך זה הוקמה, קיבלה 17 מנדטים, והייתה להפתעת הבחירות. תנועת החרות בהנהגת בגין זכתה גם היא ב-17 מנדטים (כמו בבחירות לכנסת הרביעית), ובגין זכה לתואר "ראש האופוזיציה"^[9].

  ערכים מורחבים – הציונים הכלליים, המפלגה הפרוגרסיבית

במהלך ההיסטוריה הפוליטית ובמהלך הבחירות בשנות החמישים, פעלו מפלגות בעלות השקפה כלכלית המנוגדת להשקפת העולם הסוציאליסטית של מפלגות הפועלים, ומבוססות על הליברליזם הכלכלי. מפלגות אלו ובראשם הציונים הכללים היו בעלי השקפה "מתונה" בנושאים מדיניים, ובדרך כלל שיתפו פעולה עם מפא"י כחלק מהממשלות בראשותה. למרות הצלחות מרשימות בקלפי, לא הצליחו המפלגות הליברליות לממש את הפוטנציאל לכלל השפעה או הישגים.

לאורך השנים, עד להקמת גח"ל, היו מגעים בין תנועת החרות למפלגה הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית, על מתווה של שיתוף פעולה ומיזוג בין המפלגות, אך התנגדות בשני הצדדים מנעה מימוש היוזמה. אבן הנגף העיקרית הייתה עמדתה הניצית והבדלנית של תנועת החרות בסוגיית "שלמות המולדת". בעוד הליברלים תמכו בסטאטוס קוו כפי שבא לידי ביטוי בהסכמי שביתת הנשק שלאחר מלחמת העצמאות. במהלך כהונת הכנסת הרביעית ועל רקע פרשת לבון ומאבקי הכוח שקרעו את מפא"י התאחדו הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית באפריל 1961 ונמנעו מכניסה לקואליציה. לבחירות לכנסת החמישית ניגשה רשימה משותפת בשם המפלגה הליברלית שזכתה ב-17 מנדטים, אך נותרה באופוזיציה. על רקע כישלונות המיזוג בעבר הציע מנחם בגין כי המפלגות יקימו "גוש", שבו כל מפלגה תשמור על זהותה העצמאית, כצעד ראשון לאיחוד עתידי אפשרי, מבלי שחילוקי הדעות הפוליטיים יעלו את המשא ומתן על שרטון או יהוו אבן נגף בהמשך. לאחר הבחירות לכנסת החמישית שלח מנחם בגין מכתב לראשי המפלגה הליברלית בהצעה להקמת הגוש אך חילוקי הדעות בנושא ארץ ישראל השלימה היו המכשלה העיקרית. לבסוף נוסח סעיף פשרה בהקדמה להסכם ולפיו "תנועת החרות תמשיך לשאת בקרב האומה את עקרון שלמות המולדת"^[59]. בספרו על מנחם בגין מציין אריה נאור, כי פסקה זו מהווה גם הצהרה כי מנחם בגין שינה את מרכז הכובד של תפיסת ארץ ישראל השלמה מתורה שבכתב המהווה נר לרגלי תנועת החירות ועליו יש להילחם, לעיקרון, שהוא שאיפה רעיונית, של תנועת החרות, אך לא מחייב את המפלגה הליברלית ולמעשה לא מחייב את הגוש חירות-ליברלים.

באפריל 1965 התאחדה המפלגה הליברלית עם תנועת החירות לגוש פרלמנטרי משותף - "גח"ל", גוש חירות ליברלים. על רקע איחוד זה פרשו מן המפלגה הליברלית חברים רבים שהגיעו מן המפלגה הפרוגרסיבית, והקימו את המפלגה הליברלית העצמאית. הקמת גח"ל מהווה נקודת מפנה בהיסטוריה של הימין הציוני ושלב מכריע בדרך ליצירת שיווי משקל פוליטי מול מפלגות השמאל ותנועת העבודה.

בשנת 1964 השתתף בגין בהעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לישראל, שציווה שיועלו לישראל רק "בפקודת ממשלה עברית". הדבר התבצע ביוזמתו של ראש הממשלה לוי אשכול. בכך ניתן לראות שלב ראשון בקבלת בגין וחרות כשותפים לגיטימיים במערכת הפוליטית.

ב-19 באוגוסט 1965 הגיש השגריר המיועד של גרמניה המערבית לישראל כתב אמנה לנשיא זלמן שזר. מינוי שגריר גרמני בישראל עורר סערה ציבורית קשה - אלפי סטודנטים התעמתו עם שוטרים בירושלים, ומאות חברי השומר הצעיר הפגינו בכיכר הרברט סמואל בתל אביב. בגין הנרגש נשא נאום בפני כ-5,000 איש, וטען כי האירוע מהווה בגידה במיליון וחצי ילדים קורבנות השואה^[60].

  ערך מורחב – הבחירות לכנסת השישית

הבחירות לכנסת השישית, שהתקיימו ב-2 בנובמבר 1965, עמדו בסימן העימות בין המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל, רשימה משותפת שהוגשה בבחירות על ידי שתי המפלגות מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון ושבראשה עמד לוי אשכול, לבין רפ"י בראשות דוד בן-גוריון. הרקע לעימות היה לכאורה חילוקי דעות בנוגע ל"פרשה". בפועל, היה העימות סביב הדחתו של בן-גוריון מהנהגת מפא"י על–ידי "דור הביניים" של המפלגה. בתום מערכת הבחירות זכה לוי אשכול בניצחון מוחץ והקריירה הפוליטית של בן-גוריון באה למעשה אל קיצה. מול ההמפלגות הנ"ל התייצב גוש חרות ליברלים. בעוד ששתי המפלגות לחוד היו בעלות שבעה עשר מנדטים כל אחת בכנסת היוצאת, בתום הבחירות זכתה המפלגה המאוחדת בעשרים ושישה מנדטים בלבד; הדבר נחשב לכישלון צורב שזיעזע את מפלגת החרות. הממסד הפוליטי הרוויזיוניסטי הגיע למסקנה כי הציבור הישראלי לא היה מוכן לקבל את החלופה השלטונית שבגין הציע. דמותו הייתה מוכתמת במחלוקת שנתפסה כסיבה העיקרית לכישלון בלוק המפלגות, ואף על פי שבגין היה מנהיג אופוזיציה מוכשר וללא מתחרים בזירה הפוליטית, נשבו רוחות של שינוי בחירות ובגח"ל, מלובות בהרגשה כי הגיע עת שינוי שיאפשר לזכות בתמיכה ציבורית נרחבת בגח"ל כאשר בראשותה עומדת דמות מקובלת יותר^[61].

בפרספקטיבה היסטורית אירוע פרישתו של דוד בן-גוריון מהחיים הפוליטיים סילק מעל הבמה את דמות האב, שהצליחה לאחד את רוב פלגי האומה הישראלית תחת כנפיו וחזונו. היעלמותו הותירה ציבורים גדולים צמאים לדמות חלופית, דמות שאיש מיורשי בן-גוריון לא יכול היה למלא. הדמות הקרובה ביותר (אך לא מספיק עדיין) הייתה של בגין, שלאורך הקריירה שלו ביקש, וגם הצליח חלקית, להיות דמות סמכותית. הוא הצליח אט אט לפלס את הדרך לתפקיד המנהיג שהיה חלק ממקימי מדינת ישראל ולהוות דמות אב בעלת מעמד וניסיון^[62].

תנועת החרות הגיעה בשנת 1966 לנקודת שפל. הכשלונות הרצופים במערכות הבחירות ותחושת הייאוש שאחזה במפלגה יצרו תנאים אידיאליים לגיבושה של אופוזיציה פנימית רבת עוצמה בתנועת החרות. המשבר פרץ בכל עוזו במהלך הוועידה הארצית השמינית של תנועת החרות שהתכנסה בכפר המכביה בסוף חודש יוני 1966. בוועידה קרא אהוד אולמרט הצעיר לבגין להסיק מסקנות בעקבות הכישלון בבחירות^[63]. שמואל תמיר, בתמיכת אולמרט ואחרים, קרא תיגר על בגין ובוועידה קמה מהומה. כבר במהלך ההצבעות הראשונות בוועידה התברר כי האופוזיציה הפנימית בהנהגת שמואל תמיר זכתה ברוב גדול במוסדות הוועידה, ומששקע האבק התברר כי תמיר הצליח לקבל גם את המינוי לתפקיד יושב הראש. בגין, שהתקשה לקבל את ההפסד, התפטר בנאום מאולתר מלא בזעם ורחמים עצמיים^[64]. חברי תנועת החרות, שנותרו נאמנים לבגין, עלו על במת הנאומים, נשאו דברי צער עמוקים ומלאים פאתוס והתחננו בפני בגין לחזור בו מהתפטרותו. ביטויים אלו חשפו את התרבות הפוליטית של תנועת החרות כמפלגה פטריארכלית במבנה משפחתי, כשבגין כדמות אב בראשה. חברי תנועת החרות וחברי גח"ל נדרשו בראש ובראשונה לנאמנות למנחם בגין, ששימר את בסיס כוחו באמצעות מערכת יחסים אישית עם פעילי מפלגתו. לאחר לכתו שררה בקרב רבים מהם תחושה של אובדן אישי ואובדן הדרך^[65].

בעקבות אירועי הוועידה נוצרו שני מחנות בתנועת החרות: "מחנה תמיר" ו"מחנה בגין". הייתה זו קריאת התגר האחרונה על מנהיגותו של בגין מתוך מפלגתו. בפברואר 1967 הסתיים העימות בפילוג^[66]. שמואל תמיר, אליעזר שוסטק ותומכיהם הקימו מפלגה בשם "המרכז החופשי", שצירפה לשורותיה את ערי ז'בוטינסקי ואת נאמנו לשעבר של בגין עמיחי פאגלין, והציגה עצמה כממשיכת דרכו האמיתית של ז'בוטינסקי. תנועת החרות נותרה ללא מנהיג, ואיש ממנהיגי התנועה לא העז להציע ממלא מקום לבגין. בגין עצמו, שלכאורה פרש מתפקידו, המשיך להפעיל את השפעתו מאחורי הקלעים והביא את המפלגה לקיפאון מוחלט, וגרוע מכך לסכנת התפוררות. בפברואר 1967, לאחר שבית־הדין של תנועת החרות החליט על השעייתו של שמואל תמיר, הסכים בגין לבקשת חבריו לחזור לתפקיד על מנת "לטהר את האוויר". הייתה זו קריאת התיגר האחרונה על מנהיגותו של בגין במפלגתו עד לפרישתו הסופית^[67].

  ערכים מורחבים – מלחמת ששת הימים, ישראל במלחמת ששת הימים

 

לאחר מערכת הבחירות של שנת 1965 המצב הפוליטי בישראל היה בלתי יציב. ראש הממשלה, לוי אשכול, נלחם על מעמדו הפוליטי מול יריבים בתוך מפלגתו מפא"י ובמפלגות של יוצאי המפלגה, בעיקר רפ"י שבראשה עמד דוד בן-גוריון, המנהיג לשעבר שהפך ליריבו הפוליטי המר. עם זאת, עיקר מאבקי הכוח בפוליטיקה הישראלית התנהלו מעל ראשו של בגין, שהיה מבודד ומרוחק מעמדות השפעה. בעוד המשבר שקרע את תנועת החרות הותיר אותה משותקת פוליטית, הייתה מפלגת רפ"י אופוזיציה חסרת מעצורים וראשיה פעלו לחתור תחת ממשלת המערך בניסיון לפורר את הקואליציה. ב-15 במאי 1967, בעיצומו של יום העצמאות תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני. בכך הכניס נשיא מצרים את ישראל למצב חירום, שכונה תקופת ההמתנה. רוחות המלחמה שינו את מערך הכוחות והחלו מגעים קדחתניים מאחורי הקלעים, בעיקר על ידי שמעון פרס, במטרה ראשונית להחזיר את רפ"י לממשלה מתוך רצון ליצור קואליציה של רפ"י-מפד"ל-וגח"ל לצידה של מפא"י ובהמשך מינוי מחודש של בן-גוריון לראש הממשלה או לשר הביטחון. מהלכים אלו הביאו לכך שבן-גוריון, לשעבר יריבו המר של בגין ומי שלא חסך משבט לשונו כנגד תנועת החרות והעומד בראשה, שינה את עמדתו רבת השנים והיה מוכן לקבל את מנחם בגין כשותף ראוי ולגיטימי, ובכך הפך את מנחם בגין ממוקצה מחמת המיאוס לדמות הראויה לכבוד.

פרס פנה לבגין עם רעיון ממשלת האחדות והציע שבגין ייפגש עם אשכול לסגירת העסקה. הפגישה התקיימה ואשכול דחה על הסף את הרעיון להנהגה משותפת עם בן-גוריון. במהלך מפתיע וללא תיאום נפגש בגין עם בן-גוריון שסירב לשתף פעולה וחזר על דרישתו שאשכול יתפטר. פרס חזר והציע ממשלת אחדות, הפעם עם משה דיין כשר ביטחון, ואשכול הסכים, לאחר שבגין וחיים משה שפירא מנהיג המפד"ל הטילו את כל כובד משקלם לטובת המהלך. ב-5 ביוני אישרה הכנסת את השינויים בהרכב הממשלה, ובגין ועמו יוסף ספיר, מטעם גח"ל, התמנו כשרים ללא תיק^[68]. איומי המלחמה שימשו קרקע נוחה לחולל תמורה נוספת בדרכם של מנחם בגין, תנועת החרות וגח"ל. בעוד שחברים בתנועת החרות דבקו בעמדה כי יש לפעול מחוץ לממשלה (עמדה שבה דבק מנחם בגין באדיקות עד חודשים ספורים קודם־לכן), בסיטואציה שנוצרה החליט בגין לקבל את ההצעה להצטרף לממשלה. נראה כי בגין ביקש, לצד רצונו לסייע לממשלת ישראל להתמודד עם שעת החירום, גם לקדם את תנועת החרות ממפלגה שנאבקת על חייה ב"מדבר הפוליטי" של האופוזיציה למעמד של שותפה לשלטון, מתוך ההכרה כי שותפות זו היא תחנה הכרחית עבור מי שמעוניין בסופו של דבר להיות בשלטון.

לראשונה היה בגין לחבר ממשלה ויצא ממעגל הבידוד הפוליטי. הצטרפותו לממשלת הליכוד הלאומי בראשותו של לוי אשכול, והדו-שיח שיצר עם בן-גוריון כשווה בין שווים, הביאו לגיבוש דמותו כמנהיג לגיטימי בחברה הישראלית, ולסמל ציוני בעיני הציבור הישראלי. באופן מעשי מינוי מנחם בגין כשר בלי תיק נועד בראש וראשונה להרים את מורל אזרחי מדינת ישראל ולסמל את האחדות, אך בפרספקטיבה היסטורית ניתן לקבוע כי בתקופת ההמתנה ובמהלך מלחמת ששת הימים היה מנחם בגין מעורב באופן פעיל בדיוני המערכת הפוליטית, ונמנה עם הדרג הבכיר של מקבלי ההחלטות בישראל בצומת של מבחן והכרעה לאומיים. אף על פי שהשפעתו על ההכרעות בימי הקרבות ולאחר סיומן הייתה מוגבלת, לעצם חברותו בממשלה הייתה חשיבות סמלית בעלת משקל והוא זכה להנות מתהילת הניצחון. לראשונה, ובמשך שלוש השנים שבהן הייתה גח"ל שותפה בממשלה, הופיע הימין כשותף לגיטימי של המוסדות הציוניים ומערכת הממשל. בקרב הישראלים הוותיקים והמבוגרים פחתה ההתנגדות לבגין ולמפלגתו יתר על כן, צעירים שנולדו אל תוך המציאות שנוצרה בעקבות מלחמת ששת הימים אימצו את השפה והפרשנות שהציע מנחם בגין למציאות הישראלית. שינוי נוסף, שעתיד להוות גורם מכריע בעת המהפך הפוליטי, היה שיתוף הפעולה של בגין וחבריו עם מפלגת המפד"ל והציונות הדתית שהתהדק סביב נושא השטחים. תהליך זה הגדיל את מרחב התמרון הפוליטי של תנועת החרות ואת יכולתו של מנחם בגין לגבש קואליציה חלופית לזו של תנועת העבודה^[69].

ביוני 1967 הכריז בגין בישיבת סיעת גח"ל שאסור להחזיר את השטחים שנכבשו: ”איננו מעלים על דל שפתינו ששעל אחד של ארצנו, אשר ניתנה לאבות אבותינו לנצח נצחים, יימסר לשלטון נוכרי כלשהו”. ב-16 בדצמבר 1968 הציע בגין לאשכול ליישב את השטחים המוחזקים. הוא ביקש כי יינתן ליהודים להתיישב בכל השטחים והערים בגדה, כולל בשכם, בג'נין ובחברון. במאי 1968 ערכה תנועת החירות את הוועידה הארצית התשיעית, לראשונה בירושלים, במהלכה נאם בגין במשך שעתיים ונשא נאום מפויס ומאחד בו קיבע את קווי היסוד המחודשים: שמירה על הישגי המלחמה ועל הגבולות החדשים כגבולות דה-פקטו של מדינת ישראל, סיפוח ירושלים והשארות בממשלה על מנת להבטיח את קיום עקרונות אלו^[70].

בשנת 1969 ניסה בן-גוריון לרתום את בגין למאבקו באשכול וכתב לו: "מבחינה אישית לא הייתה לי אף פעם טינה אישית נגדך וכל מה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות – הוקרתי אותך יותר"^[71].

לוי אשכול נפטר ב-26 בפברואר 1969 ואת מקומו תפסה גולדה מאיר, שהייתה מועמדת של פשרה, והרכיבה ממשלת ליכוד לאומי על בסיס הקואליציה הקודמת כפי שהיה מאז יוני 1967. אומנם גולדה מאיר שוב צירפה לממשלתה את גח"ל בראשות בגין, שמונה לשר בלי תיק, אך חל פיחות במעמדו. הוא הפך למנודה, ונדחק על ידי גולדה מאיר לתפקידים שוליים כגון יו"ר ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים.

בבחירות לכנסת השביעית, בשנת 1969, זכה המערך ב-56 מנדטים, ומפלגת גח"ל שמרה על כוחה וזכתה ב-26 מנדטים. מבחינת בגין היו בחירות אלו נקודת ציון. הוא החל את חייו הפוליטיים כאופוזיציונר ולאורך שנות החמישים הקפיד להציב את עצמו כאלטרנטיבה לשלטון, בשלב הבא, לאחר מלחמת ששת הימים, הוא הפך לשותף בממשלה, ועתה פנה לשלב השלישי - סלילת דרכו מהשוליים אל מרכז הבמה הפוליטית. במהלך מערכת הבחירות הוא הציג עצמו כמנהיג לאומי ושקול. במסגרת תהליך הרכבת הממשלה הציעה לו גולדה מאיר להצטרף שוב לקואליציה עם 4 שרים בממשלה - הישג פוליטי משמעותי - בעיקר לאור העובדה שהפעם ההצעה לא נבעה ממצב חירום לאומי, אלא מקבלה מלאה של גח"ל כשותפה טבעית^[72].

אבי שילון, חוקר מדע המדינה וביוגרף של מנחם בגין, מציין כי בניגוד למצופה, בגין בחר עבור עצמו את תפקיד השר בלי תיק, אף על פי שיכול היה לקחת תיק עם סמכויות ביצועיות, בחירה שתומכיו ראו בה סימן לצניעות. אפשרות אחרת שהועלתה על ידו היא שבגין העדיף שלא להתחייב למשרד בעל סמכויות ביצועיות מהדרג השני והעדיף תיק בו הוא יכול היה - לפי הבנתו - לעסוק בסוגיות המתאימות למנהיג והוגה דעות במעמד של מגן על עם ישראל. בחירתו בתפקיד נבעה מנטייתו לפעול על פי השראה, כמנתח של תהליכים ואסטרטג^[73]. מהלך נוסף, מפתיע לא פחות, היה בחירת שרי גח"ל לתיקים בממשלה. בגין דחה את מי שראו עצמם כמקורביו, אך נתפסו על ידו כיריבים בעלי השפעה פוליטית או אידאולוגית ואינדיבידואליסטים, ובחר לקרב ולמנות לשרים דמויות משניות במפלגה. כך נותר יוחנן בדר, שנתפס כיריב שווה ובעל יכולות אינטלקטואליות מחוץ לממשלה, וחיים לנדאו נבחר לקבל את משרד הפיתוח. מינוי מפתיע נוסף היה עזר ויצמן. משנראה היה כי לא יקבל את תפקיד הרמטכ"ל, אם בשל היותו איש חיל האוויר, אם בשל דעותיו הפוליטיות שנטו לימין, ויצמן פרש מצה"ל במפתיע ב-15 בדצמבר 1969, ובאותו הערב מונה לשר התחבורה מטעם גח"ל. ויצמן, שהיה עצמאי באופיו, נכנס לעימותים תכופים מול בגין, ולבסוף לא מצא את מקומו בתנועת החרות^[74]. מעמדו של בגין בתנועה הלך ונחלש בגין סכסוכים אלו, ועם מותו של אריה בן-אליעזר ופרישתו של יעקב מרידור, הוא נותר מבודד בצמרת.

בין השנים 1969–1971, הציע מזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג'רס שלוש תוכניות שלום בין ישראל למצרים וירדן. לאחר כישלון התוכנית הראשונה, פרס רוג'רס ביוני 1970 תוכנית שנייה בפני הצדדים. הייתה זו תוכנית למשא ומתן שהתבססה על נסיגת ישראל משטחים שכבשה במלחמת ששת הימים בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 242, סיום מלחמת ההתשה וכניסה לשיחות שלום. בגין הודיע על התנגדותו לעיקרי התוכנית, אותה כינה הסכם מינכן השני. הודעת הפרישה מהממשלה נתקלה בהתנגדות מצד סיעת הליברלים בגח"ל מחד, ובהפתעה על ידי ראש הממשלה, גולדה מאיר, שטענה בפני בגין כי הכניסה למשא ומתן היא מהלך טקטי שעשוי לסיים את מלחמת ההתשה, אך לא יביא לנסיגה. בגין התחפר בעמדתו העקרונית ומרכז המפלגה אישר את הפרישה ברוב זעום. באוגוסט 1970 חזרה מפלגת גח"ל לאופוזיציה^[75].

לאחר הפרישה, בגין התמודד עם חוסר שביעות רצון בגח"ל וקריאות תגר על מנהיגותו. הפעם היה זה עזר ויצמן שהוביל את המתנגדים, תוך השמעת ביקורת על דרכו הפוליטית, אותה תיאר כגלותית ותלושה מהמציאות ומהצרכים של מדינת ישראל. הוא התנגד מלכתחילה ליציאה לאופוזיציה, וניסה לגבש אסטרטגיה שתאפשר חזרה לשלטון. בשנת 1970 נבחר ויצמן ליו"ר המפלגה בתמיכתו של בגין, ומיד החל לפעול לארגון מחדש של מוסדות התנועה בניסיון לחתור תחת מוקדי הכוח של בגין. בשנת 1972 התמנה אלימלך רימלט ליו"ר תנועת הליברלים וחבר לוויצמן במאבק כנגד בגין, שגייס את סמכותו וקשריו האישיים על מנת לחסום את ויצמן. בסופו של דבר נטש האחרון את המאבק ועזב את גח"ל בטענה כי "לעיתים נראה כי השפעתו של בגין על המפלגה היא תוצאה של היפנוזה"^[76].

  ערכים מורחבים – מלחמת יום הכיפורים, ישראל במלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים פרצה ביום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפת קואליציה של צבאות ממדינות ערביות כנגד ישראל, בהובלתן של סוריה ומצרים. המלחמה התרחשה בעיקר בסיני וברמת הגולן, ונמשכה עד 24 באוקטובר 1973, היום בו נכנסה הפסקת האש לתוקף. למלחמה היו השפעות מדיניות ופוליטיות רבות - היא הייתה בין הגורמים העיקריים למהפך במערכת הפוליטית הישראלית וסללה את הדרך להסכם השלום בין ישראל למצרים.

בישראל שלטה ממשלה בהובלת מפלגת המערך בראשות גולדה מאיר, ממשלה ממנה פרש בגין בשנת 1970 והייתה בסוף דרכה, מאחר שב-30 באוקטובר 1973 עמדו להיערך הבחירות לכנסת השמינית. מיד עם פרוץ המלחמה, עוד במוצאי שבת, 6 באוקטובר 1973, הציע בגין לראש הממשלה גולדה מאיר להפסיק את תעמולת הבחירות עד לאחר המלחמה. ראש הממשלה נענתה להצעה וסיעות המערך, הליכוד והמפד"ל הסכימו על הדחייה. במשך כל ימי הלחימה לא התחוללו זעזועים פוליטיים במדינה. בכנסת לא הופרה ההסכמה הכללית לתמוך בצה"ל בעת מלחמה, אך עם סיום הקרבות קרא בגין מעל בימת הכנסת את קריאתו הנוקבת כלפי שרי הממשלה "מדוע לא קרבתם את הכלים?":^[77]

”למה אינכם אומרים לעולם כולו: בזה שלא גייסנו בעוד מועד, כפי שיכולנו, טעינו, שגינו, חטאנו. ובגלל החלטה זו שלא לגייס עמד צבא ישראל בארבעים ושמונה השעות הראשונות במצב של נחיתות.”

אחת מתוצאות פעילות בגין בעת המלחמה, הייתה הקרבה שנוצרה בינו לבין האלוף אריאל שרון, שביוני 1973 פרש מצה"ל והצטרף למפלגה הליברלית. הוא חזר לצבא במהלך המלחמה ושמר על קשר רצוף עם בגין, בו ראה נכס פוליטי במאבקו מול אלופים אחרים בזירת הדרום, ובראשם הרמטכ"ל דוד אלעזר ומפקד פיקוד הדרום, שמואל גונן^[78]. ביוגרפים של בגין עמדו על הקסם שהילכו עליו אנשי צבא בכירים ובהם משה דיין, רפאל איתן ואריק שרון, שהיו מפקדי-שטח בעלי רקע של עבודת אדמה וצברים ילידי הארץ - דמויות שהיו ניגוד גמור לבגין וסימלו את מקבץ התכונות שהעריך^[79].

  ערך מורחב – הליכוד

בספטמבר 1973 נתן בגין את ידו להקמת מפלגת הליכוד, שאותה יזם אריאל שרון. המפלגה הייתה צירוף של גח"ל, "הרשימה הממלכתית", "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ו"המרכז החופשי". הבחירות נועדו לאוקטובר באותה שנה, אך נדחו לדצמבר עקב מלחמת יום הכיפורים. הבחירות לכנסת השמינית, היו בחירות תחת השפעת המלחמה והמדינה הייתה עדיין נתונה במצב חירום. אמנם היה זה חודשיים ושבוע לאחר הפסקת האש, אך חיילי המילואים טרם שוחררו, כוחות צה"ל היו פרושֹים בגדה המערבית של תעלת סואץ ובחזית הסורית היה המצב נפיץ. תוצאות הבחירות הראו כי המערך ירד מ-56 מנדטים ל-51 מנדטים, הליכוד זכה ב-39 מנדטים לעומת 32 המנדטים שהיו למפלגות שהרכיבו אותו בכנסת היוצאת, ושאר המפלגות שמרו פחות או יותר על כוחן. בעקבות הבחירות חזרה ראש הממשלה, גולדה מאיר, והרכיבה ממשלה. לאחר חזרת אנשי המילואים אל מסגרת החיים האזרחיים החלה להתארגן באופן ספונטני תנועת מחאה עממית שהביעה מחאה על כשלי המלחמה. הפגנה ספונטנית של סרן מוטי אשכנזי הפכה לתנועה המונית שהייתה לה השפעה מכרעת על ההתפתחות הפוליטית בהמשך. בסופו של דבר השיגה תנועת המחאה את מבוקשה, גולדה מאיר התפטרה והוחלפה כראש ממשלה על ידי יצחק רבין. פעילותה של תנועת המחאה, שאומנם לא הייתה תנועה פוליטית ואשר בין הרבבות שהשתתפו בהפגנותיה היו אנשי מילואים ואזרחים בעלי דעות והשקפות שונות, הייתה בין הגורמים שסללו את הדרך למהפך הפוליטי של 1977.

במסגרת מפלגת הליכוד החדשה נשמר כוחה של תנועת החירות כגוש המרכזי אך כוחם של ותיקי האצ"ל ונאמני בגין נחלש. בהצבעות בחודש מאי 1975 על הקמה של התנחלות בשכם, והצעת הממשלה לפחת את הלירה הישראלית, הצביעו רוב חברי הליכוד בניגוד לעמדת בגין, שבשיחות עם נאמניו הביע את מחשבותיו כי אם לא יצליח להחליף את השלטון בבחירות הבאות הוא יפרוש סופית מהחיים הפוליטיים^[80].

בתקופת כהונתו של יצחק רבין, שהתמנה לראש הממשלה לאחר התפטרותה של גולדה מאיר, התנהל משא ומתן עם מצרים ועם סוריה על הסכמי הביניים שבעקבות מלחמת יום הכיפורים. ההסכם עם מצרים נחתם בספטמבר 1975, והושג לאחר מסע דילוגים של הנרי קיסינג'ר בין שתי המדינות. ההסכם אשרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש, ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום. במסגרת ההסכם נסוגה ישראל מרצועה שכללה את רוב שדות הנפט בסיני, ונוצר אזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם. ההסכם לוּוה בהסכם ישראלי-אמריקאי, שבמסגרתו נתנה ארצות הברית ערבות להספקת נפט לישראל כתחליף לשדות הנפט שפונו בסיני. התגובה למשא ומתן וההסכם המתגבש הייתה הפגנות ימין סוערות, שבהן נשא מנחם בגין נאומים נחרצים נגד ההסכם.

באותה תקופה אירעה פרשת קרן תל חי. קרן תל חי היא קרן לגיוס ולהקצאת כספים, אשר שימשה את התנועה הציונית הרוויזיוניסטית. במהלך שנת 1975 התברר לראשי תנועת החרות כי הקרן עומדת לקרוס תחת משא של חובות אדירים, שמקורם היה בהלוואות בריבית גבוהה שנלקחו בשוק האפור במשך מספר שנים, ואשר "גולגלו" על ידי לקיחת הלוואות אחרות. חלק מהמלווים היו אנשי תנועה ותיקים, שפותו להלוות לקרן תמורת הבטחה לריביות גבוהות. לנוכח החשש מהשפעת הקריסה על תנועת החרות והליכוד, נחלץ בגין לפעולות שיקום. חלק גדול ממצודת זאב, מקום משכנה של תנועת החרות וזרועותיה, הושכר לגופים פרטיים. נמכר כמעט כל הרכוש של קרן תל חי לרבות מבנים ומגרשים ששימשו את התנועה, תנועת בית"ר ומרכז הספורט. בגין יצא למסע התרמות אינטנסיבי בין עשירי היהדות בישראל ובעולם, ונערכו הסדרי החזרת חובות עם הלוֹוים הפרטיים שהשקיעו את כספם בקרן. סמוך לבחירות של שנת 1977, הצליח בגין לייצב את מצבה של הקרן, אף כי חיסול החובות נמשך עוד שנים אחדות לאחר מכן^[81].

  ערך מורחב – הבחירות לכנסת התשיעית

 

 

 

 

 

ממשלת רבין תפקדה על כרעי תרנגולת. חילוקי הדעות הפנימיים הן בין מרכיביה והן בתוך מפלגת השלטון הועצמו על רקע פרשות שחיתות שהעכירו את האווירה הציבורית והקשו על תפקוד הממשלה. לפיכך, החליט רבין להקדים את הבחירות. ההזדמנות לכך הגיעה ב־14 בדצמבר כאשר בכנסת נערכה הצבעה על הצעת אי אמון שהגישה החזית הדתית התורתית (אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל) בשל חילול השבת שנגרם, לטענתם, בהגעתם של מטוסי F-15 לישראל. במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת, ונקבעו בחירות מוקדמות ל־17 במאי 1977. בליכוד הייתה תחושה, שאוששה בסקרים, כי זו הפעם ניתן להשיג ניצחון היסטורי. הענן היחיד שהעיב על הכנות המפלגה הייתה מחלת הלב הקשה של בגין, שסבל מהתקף לב קשה זמן לא רב לפני הבחירות, ולמעשה לא השתתף במערכת הבחירות כלל.

אריאל שרון, אשר עזב את הליכוד בשנת 1975 כדי לשמש כיועץ ביטחוני לראש הממשלה רבין, לא שב אל הליכוד והקים מפלגה בשם שלומציון. את התפקיד המרכזי בליכוד בהיערכות לקראת הבחירות מילא עזר ויצמן, היורש הבלתי מוכתר של בגין, שפתח במערכת בחירות דינאמית שהתמקדה בעיקר בנגעי מפלגת השלטון, והבליטה לצד ההנהגה הוותיקה של המפלגה הליברלית וחרות גם דור חדש של פוליטיקאים.

חרף כישלונותיו הרבים במערכות הבחירות לאורך השנים לא נואש בגין ונותר אופטימי. הוא העריך את חשיבותה הפרלמנטרית של האופוזיציה. בגין השקיע מאמצים עצומים בכל מערכת בחירות, הופיע בעצרות בחירות ונשא נאומים רבים. עם השנים גדלה התמיכה בגופים הפוליטיים שבראשם עמד. תמיכה מיוחדת קנה בגין בערי הפיתוח ובקרב עדות אשר הרגישו מרוחקות, או מקופחות, על ידי "השלטון האליטיסטי", לעומת בגין אשר היה "דובר השכבות החלשות". במשך השנים חברו אוכלוסיות של אנשי המעברות לשעבר ומשפחותיהם, שהצטברו אצלם בהדרגה תחושות ריחוק תרבותי וקיפוח כלכלי, אל הגרעין של הרוויזיוניסטים ויוצאי המחתרת, אשר הודרו ממרכזי העשייה הציונית עוד משנות ה-30, קיבלו התייחסות של "פורשים" ומורשת לחימתם למען עצמאות המדינה לא זכתה להתייחסות. בגין הביא בפניהם תפיסת עולם שבמרכזה לא עמד בהכרח ה"ישראלי" שדמותו מתבססת על ה"צבר", איש היישוב "הוותיק", איש הקיבוץ, בעל תרבות אירופית, אלא דווקא "היהודי" על עדותיו ומסורותיו הישנות, שכולן לגיטימיות. בגין הפנה את האשמה בפער החברתי-עדתי אל תנועת העבודה, והציג אלטרנטיבה שלטונית בעלת תפיסת עולם שונה^[82].

מערכת הבחירות התנהלה תוך התקפות אישיות קשות. תעמולת הבחירות של המערך החלה בפרסום מודעה גדולה בעיתונות בה נכתב "בגין ישיר לנו סולו - כולנו פה אחד", כרמז לא דק לכך שבגין מנהיג את מפלגתו כרודן. בגין הוצג כאדם קיצוני שהתנהג באלימות בפרשת הסכם השילומים, וכמי שעלול להביא את הדמוקרטיה בישראל לקיצה. הליכוד, לעומת זאת, הקדיש מאמצים רבים להצגתו של בגין כאדם צנוע, ירא שמים ואיש משפחה למופת. למרות מחלתו הופיע בגין בעימות טלוויזיוני ראשון מסוגו בינו ובין שמעון פרס. ההתרשמות הייתה כי אין המדובר במטורף קיצוני הוזה, כמו התדמית שהדביקו לו אנשי המערך מזה שנות דור, כי אם במנהיג לאומי ושקול. סקרים שנערכו לאחר העימות הראו כי בעימות עצמו לא היה מנצח ברור, אך היה זה שוויון שכולו הפסד לפרס וניצחון לבגין^[83].

ב-17 במאי 1977 נערכו הבחירות לכנסת התשיעית, שבהן ניצח בגין, בראש מפלגת ימין, לראשונה בתולדות המדינה, במה שכונה "המהפך". בבחירות זכה הליכוד ל-43 מנדטים (ועוד 2 של מפלגת "שלומציון" שחברה לליכוד), המערך השני זכה ב-32 מנדטים, וד"ש, שבראשה עמד יגאל ידין זכתה ב-15 מנדטים. בכל ערי הפיתוח, בלי יוצאת מן הכלל, גרף הליכוד את רוב הקולות. יריבו של בגין במאבק על קולות המצביעים היה שמעון פרס, אשר הייתה לו זו הפעם הראשונה שבה התמודד על תפקיד ראש הממשלה. בגין הזמינו לשמש סגן ראש הממשלה ושר הביטחון, אולם פרס דחה הצעה זו. עבור בגין היה ליל הבחירות מהגדולים בחייו. הוא צפה עד אמצע הלילה בתוצאות הבחירות בביתו. אל "בית ז'בוטינסקי", משכנה של תנועת החרות בתל אביב, הגיע רק לאחר ששוכנע מעל לכל ספק כי התחולל המהפך. בשעה 3:30 נשא דברים נרגשים:

היום חל מפנה בתולדות העם היהודי והתנועה הציונית, שכמוהו לא ידענו 46 שנים, מאז הקונגרס הציוני ה-17 ב-1931, שבו הציע זאב ז'בוטינסקי לקבוע שמטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית בימינו... תלמידיו, שבשם תורתו ולמען הגשמתה נלחמו לשחרור האומה, המשיכו בסובלנות, ומתוך אמונה שלמה בדמוקרטיה, לשאוף לשנות את פני הדברים במדינתנו. בפתק הבוחר, ורק בפתק הבוחר, הגענו עד היום...

— תולדות חייו של בגין, בפסקה "המהפך הפוליטי"

לאחר מכן ציטט קטע מתוך נאום גטיסברג של אברהם לינקולן (על אודות "שלטון העם, על ידי העם, למען העם"), וקרא למנהיגי ירדן ומצרים לבוא ולקיים משא ומתן על שלום. בגין גם הזמין לבמה את רעייתו עליזה, ובפרפרזה על דברי הפסוק מספר ירמיהו אמר לה: ”זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחריי במדבר בארץ זרועת מוקשים”. המהפך הפתיע הן את אזרחי המדינה והן את מדינות העולם. במאמרים שונים הוצג ראש הממשלה המיועד כ"קנאי שאינו מתפשר" ו"פנאט נוקשה". הבריטים התקוממו על כך במיוחד, בזכרם את מלחמת ארגונו של בגין "הטרוריסט" בהם.

זמן קצר לאחר היוודע דבר ניצחונו בבחירות לקה בגין שוב בהתקף לב ואושפז בבית החולים איכילוב. בעודו שם זימן אליו את משה דיין והציע לו לשמש כשר החוץ בממשלתו העתידית. דיין השיב בחיוב^[84].

ב-7 ביוני הטיל הנשיא אפרים קציר על בגין את מלאכת הרכבת הממשלה. לאחר מכן הלך בגין אל הכותל, קרא תהילים, אמר קדיש על משפחתו שנספתה בשואה ונשק לאבניו. משם המשיך אל בית הרב צבי יהודה קוק כדי לקבל את ברכתו. ב-20 ביוני הציג את ממשלתו בפני הכנסת: 63 הצביעו בעדה (נציגי הליכוד ושלומציון, המפד"ל, אגודת ישראל ומשה דיין), ו-53 התנגדו. בהמשך הצטרפה לממשלה גם ד"ש, והתמיכה בממשלה הייתה רחבה, לפחות לתקופה מה, עד להתפוררות ד"ש.

ב-20 ביוני, עוד לפני הצגת ממשלתו בכנסת, הודיע בגין על החלטתו להעניק מקלט בישראל ל-66 פליטים, שנמלטו מווייטנאם, נימשו על ידי אוניות משא ישראליות ולא נמצאה מדינה המוכנה לקולטם^[85].

 

 

 

 

  ערך מורחב – ממשלת ישראל השמונה עשרה

בגין החל במלאכת הרכבת ממשלה, שחלקה הגדול הורכב מקבוצת המפלגות שהרכיבו את הליכוד ועם דגש מועט על חברי תנועת החרות. אריאל שרון, בו ראה בגין בן-ברית, מיזג מייד לאחר הבחירות את מפלגתו "שלומציון" אל תוך הליכוד וקיבל מקום בממשלה לפי בקשתו - משרד החקלאות. מינוי נוסף שהסעיר את הרוחות היה מינוי משה דיין, ממנהיגי תנועת העבודה, כשר חוץ. בגין היה מעוניין בדיין, בו ראה גרסה מודרנית של לוחם עברי כמו בר-כוכבא, בשל הילת המדינאי הבכיר שהייתה לו ובשל היותו מקובל במסדרונות השלטון בוושינגטון, על מנת למתן את התדמית הקיצונית שרדפה אותו עוד מימי דוד בן-גוריון. דיין הסכים "לחצות את הקווים" תמורת הבטחה של בגין, כי כל עוד עומדת ישראל במשא ומתן עם ארצות ערב על הסכמי שלום, לא תוחל הריבונות הישראלית על השטחים^[86]. בגין גם נמנע מלערוך "טיהור" במערך המקצועי של משרדי הממשלה מתוך תפיסה שעל משרדי הממשלה לפעול על פי המודל הבריטי של סיביל סרוויס (Civil service), ונמנע מלפטר פקידים שמונו על ידי ראשי ממשלה קודמים כגון שמחה דיניץ, שגריר ישראל בארצות הברית, שמונה על ידי גולדה מאיר, אשר לאחר הבחירות הציע לבגין כי יתפטר מתפקידו, אך נתבקש להישאר. פעילי השטח של תנועת החרות ומפלגת הליכוד התקוממו כנגד גישה זו ודרשו לקחת חלק משמעותי בהובלת המדינה ולהחליף פקידות שלתפיסתם הייתה מושחתת (כפי שגם בא לידי ביטוי בתעמולת הבחירות), אך נתקלו בסירוב מצד בגין שבאחת הפגישות אמר "לא עליתי לשלטון על מנת לחלק עבודות לחברי אצ"ל", וטבע את הסיסמה "באנו לשרת לא לרשת". דבריו לא הפסיקו את ההתמרמרות והביקורת, וחברי המפלגה טענו כי גישתו של בגין נובעת מחוסר אמון ביכולתם לנהל את מוסדות המדינה^[87].

שינוי נוסף מדרכן של הממשלות הקודמות היה המשא ומתן עם המפלגות הדתיות והחרדיות. שותפות מידית נקשרה עוד לפני הבחירות עם מפלגת המפד"ל ולאחר הקמת הממשלה קיבלה המפלגה את משרד החינוך, שנמסר לראשונה למפלגה דתית, יחד עם תיקי הפנים והדתות. תחת ממשלת בגין זכתה המפד"ל לפריחה פוליטית, אך החיבור הביא בסיכומו של דבר לדעיכתה, מאחר שבגין ייצג עמדה ממלכתית-דתית-לאומית אותנטית וסחף אחריו מצביעי מפד"ל מתונים. מתוך אותה גישה פנה בגין למפלגה החרדית פועלי אגודת ישראל (ובניגוד למקובל, לפני הפגישה עם החברה הבכירה בקואליציה התנועה הדמוקרטית לשינוי), והציע להם להיכנס לקבינט. גישה זו של חיזור אקטיבי נבעה מתפיסת עולם אישית-יהודית, שהכתיבה את מהלכיו הפוליטיים, והשקפה כי ממשלות ישראל הקודמות התרחקו מהדת היהודית כמו מהצורך לבסס את הקואליציה שלו. הוא הסכים לדרישות החרדים: פטור לנשים משירות צבאי על סמך הצהרת דתיות בלבד; הסרת הסף על מספר תלמידי הישיבה המקבלים "דחיית שירות" מגיוס לצה"ל (בפועל: פטור); הגדלה ניכרת של התיקצוב הממשלתי לישיבות והפסקת טיסות אל-על בשבת^[88]. למעשה חל היפוך ביחס המדינה למתן פטור משירות ואחוז החרדים שנהנה מפטור גדל משמעותית, גם ביחס לחלקם באוכלוסייה. היקף המצטרפים להסדר "תורתו אומנותו" גדל ובין היתר הוסרה מכסת המצטרפים להסדר וניתנה האפשרות לחוזרים בתשובה להצטרף אליו^[1]. בגין גם הנהיג סגנון חדש: הוא נהג להפגין נימוסים וגינונים "פולניים" (כמו חיבוקים ונשיקות). ביטויים כגון "בעזרת השם" היו שכיחים בדבריו, לצד הפגנת מחוות מסורתיות. לדוגמה, הייתה חשובה לו שמירת השבת במישור הציבורי הפומבי. גם הטקסיות שנלוותה לעלייתו לשלטון הייתה משופעת בסמליות דתית. זמן קצר לאחר הבחירות יצא בגין לביקור בארצות הברית כאורחו של הנשיא קרטר, בין השאר כדי לבסס את מעמדו וכדי להשיג את תמיכתה של יהדות ארצות הברית. בגין נפגש עם רבנים שונים, בהם הרבי מליובאוויטש. בערב תשעה באב הגיעו הוא ועוזריו לבית כנסת ואמרו קינות, צעדים לא אופייניים לראשי ממשלה קודמים.

אבי שילון, הביוגרף של בגין, מציין, כי במהלך תקופת כהונתו של בגין כראש הממשלה, הפכה מערכת קבלת ההחלטות למערכת המודרכת על ידי רגש, שמביאה לידי ביטוי טקסיות וסמלים, והכוח העיקרי שהניע אותה היה מצב רוחו והטמפרמנט של בגין. הוא מיעט להתייעץ בשרים חברי ממשלתו, ומאחר שמעמדו במוסדות מפלגת הליכוד היה איתן ולא היה מי שיקרא עליו תיגר, הוא נטה לקבל את ההחלטות החשובות ביותר בעצמו^[89].

ממשלת בגין הראשונה סבלה מאי יציבות פנימית, שנבעה הן מלחצים פנימיים של השותפות לקואליציה והן עקב מתחים בתוך מפלגת הליכוד שמקורם בחילוקי דעות, בעיקר על רקע המהלכים המדיניים ותהליך השלום ועל רקע המשבר הכלכלי החריף שיצא מכלל שליטה.

מפלגת התנועה הדמוקרטית לשינוי, שלמרות גודלה היחסי הייתה שותף בעל משקל מועט בממשלה, התחילה להתפורר זמן קצר לאחר הבחירות: ב-14 בספטמבר 1978 התפצלה המפלגה לשתיים: התנועה הדמוקרטית של יגאל ידין עם שישה חברי כנסת שנשארו בקואליציה, והתנועה לשינוי ויוזמה של אמנון רובינשטיין עם 6 חברי כנסת אשר פרשו מהקואליציה. המפלגה המשיכה בתהליך התפוררות ובמהלך 1980 התפרקה לחלוטין.

לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים נתגלעו בין שר החוץ משה דיין ובגין חילוקי דעות משמעותיים באשר ליישום ההסכם, והמשא ומתן על האוטונומיה. דיין סבר כי יש להעניק לפלסטינים אוטונומיה נרחבת, ולא להחיל עליה את הריבונות הישראלית. פירושו של בגין לרעיון האוטונומיה היה כי זו תחול במסגרת ריבונות ישראלית. בנוסף, דיין חפץ להתקדם במשא ומתן לכוון הסדר קבע, בעוד שבגין, לתפיסתו של דיין, חפץ למסמס את המשא ומתן. חילוקי דעות אלו, שנתגלעו כבר במהלך שיחות קמפ דייוויד, הלכו והעמיקו ככל שעבר הזמן וככל שהלכו והתגלעו פערים בעמדות הצדדים. חילוקי דעות והפערים בעמדות הביאו להצבתו של שר הפנים, יוסף בורג, בראש הצוות הישראלי לשיחות האוטונומיה (תפקיד שבאופן טבעי נועד לשר החוץ), ובעקבות כך לפרישתו של דיין מהממשלה ב-23 באוקטובר 1979. יצחק שמיר החליפו בתפקיד.

שר הביטחון, עזר ויצמן, שהיה ממנהלי המשא ומתן המרכזיים על הסכם השלום עם מצרים, שינה את דעותיו המדיניות עם ביקורו של סאדאת בישראל. הוא החל להשמיע דעות נגד ההתנחלויות, ונגד התנהלותה של ממשלת בגין ("הקלקולים" בלשונו של בגין), אך בעיקר הייתה ביקורתו מופנית כלפי בגין עצמו. הוא ביקר בריש גלי את דבקותו של בגין בפרוטוקול ובניסוחים מדויקים, את חיבתו לטקסים ואת דבקותו בעקרונות ארץ ישראל השלמה. משהתברר כי בגין מעדיף את דעתו וקרבתו של אריאל שרון, יריבו הפוליטי של ויצמן, הוא החל בשנת 1980 לקיים שיחות עם חברי הליכוד, שהיו אופוזיציה פנימית לבגין, במטרה להביא להדחתו או להרחקתו ממוקד הכוח, תחת הטענה כי הוא פוגע במעשיו בתהליך השלום ומונע כל אפשרות של התאוששות כלכלית. משהתברר לוויצמן כי מעמדו של בגין איתן במפלגה ובממשלה, הדברים הגיעו לידי משבר והוא התפטר ב-25 במאי 1980, לאחר שנשא נאום ארוך כנגד הקיצוץ בתקציב הביטחון, וכנגד הדרך בה מנהל בגין את השיחות עם מצרים. בגין לא מינה שר אחר במקומו, והוא עצמו מילא את התפקיד עד הבחירות הבאות.

מהלכים אלו הביאו לידי ביטוי את דרך הפעולה של בגין כמנהיג וראש ממשלה, שאומנם לא פיטר שרים, אך הצליח לדחוק את יריביו הפוליטיים ואת אלו שסר חינם בעיניו עד להתפטרותם.

התפטרותו של ויצמן חשפה גם את המורכבות במערכת היחסים בין אריאל שרון, שרצה לקבל את המינוי כשר ביטחון ואף איים להתפטר אם לא יקבל את התפקיד, לבין בגין שסירב בכל תוקף למנות אותו לתפקיד. למרות היחס הקרוב בין השניים, והעובדה שבגין העריך את אריאל שרון איש הצבא חשש בגין מהכוחניות וחוסר הגבולות שאפיינו את שרון, ועל כן התעקש להחזיק בתיק הביטחון בעצמו. למקורביו אמר כי אם שרון יהיה שר הביטחון הוא "יקיף את משרד ראש הממשלה בטנקים" (מקורות אחרים מייחסים את המשפט לשמחה ארליך)^[90].

  ערך מורחב – ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל

 

 

 

 

 

 

 

ביקורו של סאדאת בישראל החל להתגבש עם מינויו של משה דיין לשר החוץ בממשלת בגין הראשונה, לאחר המהפך בשנת 1977. אז החלו המגעים עם מצרים, שנוהלו בחשאי על ידי ראש הממשלה בגין, "המוסד" הכפוף לו ושר החוץ משה דיין. מגעים אלו הוסתרו מראש אמ"ן שלמה גזית (שהיה אחראי להערכת כוונותיו של סאדאת ומשמעות פעולותיו), מהרמטכ"ל מוטה גור, ומשר הביטחון עזר ויצמן. באוגוסט 1977 נפגש בגין עם צ'אושסקו ברומניה וביקש ממנו להעביר מסר לסאדאת ולאסד, נשיא סוריה, שישראל מעוניינת בכנות בשלום. צ'אושסקו חזר ועדכן את בגין שסאדאת הסכים לעריכת פגישה ישירה בין נציגי ישראל ומצרים. ב-9 בנובמבר 1977 הודיע סאדאת בנאום ארוך בפני חברי מועצת העם המצרי על נכונותו להגיע לכנסת בירושלים כדי לדון על שלום עם ישראל. יומיים אחר כך הזמין ראש הממשלה מנחם בגין באופן רשמי את הנשיא סאדאת לבקר בירושלים בפנייה באנגלית לעם המצרי:^[91]

”הבה נאמר איש לרעהו, והבה תהיה זו שבועה אילמת בין שני העמים, של מצרים ושל ישראל: לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד איומים... אלא שלום, שלום אמיתי, ולעולם”

שבוע מאוחר יותר, ב-19 בנובמבר, קיבל בגין את פניו של סאדאת בנמל התעופה בן-גוריון. בשני ימי ביקורו, בחמש שיחות פרטיות ביניהם, נרקמו בין המנהיגים יחסי הבנה. מעל בימת הכנסת הכריז סאדאת כי יהיה מוכן לשלום עם ישראל תמורת נסיגה מלאה משטחי סיני והקמת מדינה לפלסטינים בעתיד. בגין אמר מעל אותה במה:

”המלחמה היא נמנעת. השלום הוא בלתי נמנע... אין אויבים נצחיים. לאחר כל המלחמות בא הבלתי נמנע - השלום”^[92].

ביום האחרון של הביקור, ב-21 בנובמבר, נועד סאדאת עם חברי סיעות הקואליציה והאופוזיציה בכנסת. לאחר מכן הופיעו בגין וסאדאת במסיבת עיתונאים, ופורסמה הודעה משותפת לסיכום הביקור, לפיה השניים הסכימו לגבי הצורך בהמשך הדו-שיח בין המדינות. בשעה ארבע אחר הצהריים המריא סאדאת לקהיר וזכה לקבלת פנים של גיבור^[93].

ב-25 בדצמבר 1977 הגיע בגין לביקור ראשון במצרים מלווה בשר הביטחון, עזר ויצמן, ושר החוץ, משה דיין. לבגין הצטרף, כאורחו האישי, איש העסקים ובעל ההון נסים גאון^[94]. הפגישה בין האישים התקיימה באסמאעיליה.

לאחר ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל, בנובמבר 1977, החלו שיחות שלום ישירות בין ישראל למצרים, אולם בחלוף הזמן נקלעו השיחות לקשיים, וארצות הברית החלה להיות מעורבת בעניין יותר ויותר. כאשר השיחות נקלעו למבוי סתום, הזמין נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, את בגין ואת אנואר סאדאת לוועידת פסגה ב"קמפ דייוויד", מעון הקיץ של הנשיא במרילנד, שהחלה ב-4 בספטמבר. עם חברי משלחת ישראל נמנו גם שר החוץ משה דיין ושר הביטחון עזר ויצמן, שנטלו חלק פעיל גם בשיחות המוקדמות וכן עוזרים ויועצים. לאחר יותר מעשרה ימי שיחות נערך טקס חגיגי בבית הלבן ב-17 בספטמבר 1978, ובו חתמו בגין וסאדאת על שני הסכמים, בנוכחות הנשיא קרטר. למצרים חשוב היה לקשר בין ההסכמים הנוגעים לגדה המערבית ורצועת עזה לבין תהליך השלום עם ישראל, כדי למנוע האשמות בדבר הליכת מצרים לשלום נפרד והזנחת הסוגיה הפלסטינית. דאגתה המרכזית של ישראל הייתה כיצד לא לוותר על הזכות לריבונות ביהודה ושומרון ורצועת עזה. אל ההסכמים נלוו גם איגרות בדבר הסטטוס של ירושלים, שבהן הצהיר בגין שירושלים לא תחולק ותישאר עיר הבירה של ישראל, וסאדאת הצהיר שירושלים הערבית היא חלק מהגדה המערבית, אשר יש להחזירה לריבונות ערבית. הכנסת אישרה את הסכמי קמפ-דייוויד ב-27 בספטמבר 1978 - 84 חברי כנסת הצביעו בעד, 13 חברי כנסת הצביעו נגד (ביניהם משה ארנס, משה שמיר וגאולה כהן מהליכוד). לפני חתימת ההסכם הסופי זכה בגין לכבוד רב מצד הקהילה הבינלאומית, והוענק לו פרס נובל לשלום לשנת 1978 יחד עם סאדאת, ב-10 בדצמבר. את נאומו באותו מעמד פתח בדברי הוקרה לגולדה מאיר, שנפטרה יומיים לפני כן; המשיך בציון תרומת העם היהודי לאנושות, בפירוט על חזון השלום שלו, והזכיר את אסירי ציון הכלואים בברית המועצות. בין היתר אמר:

”הפרס מגיע לא לי, הוא מגיע לעמי, על הסבל הרב שנפל בחלקו, על האבידות הכבדות שאבדו לו, על אהבתו את השלום וכיסופיו העמוקים אליו”^[95].

ביום 26 במרץ 1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, הסכם השלום הראשון שנחתם עם מדינה ערבית. בנאומו בטקס החתימה אמר בגין כי זהו "היום השלישי הגדול ביותר" בחייו, אחרי יום הכרזת המדינה ב-1948 ויום איחוד ירושלים ב-1967^[96].

ב-6 באוקטובר 1981, בעת שכבר עמד בגין בראש ממשלתו השנייה, נרצח סאדאת במהלך מצעד בקהיר לציון "מלחמת אוקטובר", מה שעורר חשש לגבי עתידו של הסכם השלום, אך בגין הכריז כי פינוי סיני יושלם במועד שנקבע. פינוים של היישובים הישראליים, ובהם העיר ימית, אכן יצא אל הפועל. עם זאת, בין ישראל למצרים, תחת שלטונו של חוסני מובארכ, שרר בהמשך מה שכונה "שלום קר". מנחם בגין הגן על הסכם השלום עם מצרים ואמר בכנסת ב-2 במרץ 1982:^[91]

אנחנו נלחמים היום על השלום. אשרינו שזכינו לזה. כן, יש קשיים בשלום, יש; יש מכאובים בשלום, יש; יש קורבנות למען השלום, יש; כולם עדיפים מקורבנות המלחמה!

— מנחם בגין

חתימת ההסכמים עם מצרים, הנסיגה משטח חצי האי סיני וההסכמה לפנות את היישובים הישראלים בחצי האי, היו מהלכים בעלי חשיבות וסמליות גדולה עבור בגין. במאמץ להטביע את חותמו על ההיסטוריה היהודית-ישראלית ומתוך שכנוע עמוק בצדקת הדרך, השיג בגין פריצת דרך היסטורית והסכם שלום עם מדינה שהייתה אויב מר. בשיחות עם מזכיר הממשלה הוא הבהיר כי לא הייתה לו רתיעה מנסיגה מחצי האי סיני, וכי הוא שלם עם החתימה על הסכמי השלום. בגין עשה הפרדה אידאולוגית, היסטורית ודתית בין חצי האי סיני, בו ראה נכס אסטרטגי, לבין שאר חלקי ארץ ישראל שלא היו נתונים למשא ומתן מבחינתו. במישור המשפטי ראה בגין בנסיגה מסיני את הביטוי והמימוש של החלטה 242 של ארגון האומות המאוחדות, שאושרה על ידי ממשלות ישראל הקודמות, כמו גם מהלך דיפלומטי שיאפשר להדוף לחץ בין לאומי לנסיגה משטחי יהודה ושומרון ורמת הגולן, ומהלך שבו זמנית יאפשר את הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל לארצות הברית^[97].

 

 

 

לאורך הקריירה הפוליטית שלו, הראה בגין עניין מועט בנושאי מיקרו או מקרו כלכלה, וגם לא ניסה לרכוש ידע מעמיק בתחומים אלו. הוא העניק את מרב תשומת לבו לנושאים פוליטיים-מדיניים ואידאולוגיים, וכאשר נדרש להתייחס לנושאי כלכלה הפנה את בני שיחו ל"מומחים שלנו", וכיוון בעיקר לשמחה ארליך מהמפלגה הליברלית, שתפיסת עולמו הכלכלית-ליברלית הייתה קיצונית יותר מעמדות תנועת החרות בנושאי כלכלה. בגין עצמו פסח על שני הסעיפים – מחד גישה כלכלית ליברלית והתנגדות לסוציאליזם, על בסיס אמונתו בעקרונות החופש והיוזמה החופשית, ומאידך רצון לצדק חברתי, שבא לידי ביטוי בהצהרות בוטות על חלוקת משאבים שווה בין עשירים לעניים ותמיכה בחוק הקובע שכר מינימום, בניגוד לעמדת ממשלת מפלגת העבודה^[87].

עם הקמת ממשלתו, מינה בגין את שמחה ארליך, ראש החטיבה הליברלית בליכוד, לסגן ראש הממשלה ולשר האוצר, כדי שיגשים את מצע הליברליזם הכלכלי של הליכוד. ארליך הגה והנהיג תוכנית ליברליזציה מקיפה לכלכלת ישראל, אשר נועדה לשחרר את המשק מכבלי הסוציאליזם והמעורבות הממשלתית שאפיינו אותו עד אז. התוכנית, שנודעה בשם "המהפך הכלכלי", כללה שורה של רפורמות שוק חופשי, וביניהן הסרת המגבלות על החזקה וסחר במטבע חוץ, ניוד שער החליפין כך שייקבע בידי כוחות השוק ולא בידי הממשלה, ביטול והפחתת מיסים כגון מס הנסיעות לחו"ל וצעדים נוספים. במקביל, ביטלה התוכנית את הסובסידיות שהיו נהוגות במשק מאז קום המדינה, העלתה בצורה ניכרת את מס ערך מוסף, וביצועה היה כרוך בפיחות חד בשער הלירה הישראלית. צעדים אלו הביאו לגל התייקרויות גורף, שהצית תהליך של סחרור אינפלציוני, אשר בתוך זמן קצר יצא לחלוטין מכלל שליטה, והאפיל לחלוטין על התוכנית^[98].

בגין התקשה בניווט מדיניותו הכלכלית, ולאורך הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה החליף בזה אחר זה שלושה שרי אוצר. כולם התפטרו מקץ זמן קצר, משכשלו ליישם את המדיניות המוצהרת של הבראת המשק. בגין לא שעה לעצותיהם של שרי האוצר, שמחה ארליך שהתפטר ומחליפו יגאל הורביץ שכיהן זמן קצר והתפטר אף הוא, ולא העניק להם גיבוי בדרישתם לקיצוץ תקציבי והנהגת מדיניות מרסנת, משום שסבר שיש "להיטיב עם העם". לקראת סוף הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה, מינה כשר אוצר את יורם ארידור, שלו העניק גיבוי מלא בהנהגת מדיניות של הפחתת מכסים על מוצרי חשמל ביתיים, מוצרי צריכה מיובאים ומכוניות, במה שארידור קרא לו "הכלכלה הנכונה", אך בדעת הציבור והתקשורת נתפסה כ"כלכלת בחירות" טהורה. תוצאת המדיניות הייתה חגיגת צריכה חסרת תקדים של מוצרי יבוא, מלווה בהמשך ההידרדרות האינפלציונית לשיעור של מאות אחוזים בשנה, ובהידלדלות מסוכנת של יתרות המט"ח של המדינה. כלכלת ישראל עמדה באותה שעה על סף תהום. רוב הציבור היה מוגן יחסית מפני האינפלציה המשתוללת על ידי מנגנוני ההצמדה של השכר שהיו נהוגים אז. במקביל, הנהיג בגין לאורך תקופת כהונתו שורת צעדים שנועדו להילחם בעוני ולהקטין את הפערים בחברה, אך הפערים רק גדלו. היות שמדיניותו התנגדה לקיצוצים בתקציב או להטלת מיסוי על הציבור, מומנו הצעדים הללו באמצעות "הדפסת כסף"^[99].

  ערך מורחב – פרויקט שיקום שכונות

עם הצטרפות יגאל ידין לממשלה, ב-24 באוקטובר 1977, החליטה הממשלה להעמיד את ידין בראש פרויקט בין משרדי שאפתני לפתרון מצוקת הדיור בישראל, והנחתה את משרד השיכון להכין תוכנית מפורטת לביצוע. עלות המיזם הוערכה ב-1.2 מיליארד דולרים, כאשר חלק מהסכום מומן מתרומות יהודים מחוץ לישראל^[100]. באותו החודש פרסם משרד השיכון תוכנית לשיקום 160 שכונות, כולל שתי שכונות עם אחוז גבוה של אוכלוסייה ערבית. התוכנית שמה דגש על בנייה ושיקום, אך כללה גם תוכניות חינוכיות וחברתיות. בינואר 1979 החליטה הממשלה לאשר את התוכנית של הפרויקט, ברוב של 6 נגד 4 וארבעה נמנעים. מימונה אמור היה להגיע מתקציב המדינה ומתרומות של יהודי התפוצות. לתוכנית היו שלושה חלקים: שיקום מבנים ותשתיות, בניית מבני ציבור חינוכיים וחברתיים ושירותים חברתיים בתחומי חינוך, הכשרה מקצועית, בריאות ורווחה. במסגרת הפרויקט שופצו בין השנים 1977–1985 כ-45,000 יחידות דיור, כ-35% מיחידות הדיור שהוגדרו כדורשות שיקום. כ-13,000 יחידות דיור הורחבו^[101]. שנה לאחר קבלת ההחלטה על ביצוע הפרויקט, תיאר יגאל ידין את התוכנית במילים "המפעל החברתי הגדול ביותר שתוכנן אי פעם בישראל. ראשיתה ביוזמתו של ראש הממשלה לפתרון בעיות הדיור בשכונות המצוקה... מדובר כאן בשיקום אוכלוסייה של מאה ושישים שכונות ואזורי מצוקה בישראל בהיקף כספי גדול... הפרויקט הזה של שיקום השכונות... הוא מהפכה שלמה בכל דפוסי השיקום השכונתי". בין השנים 1977–1981 הוקמו במשרדי הממשלה ובסוכנות היהודית מספר גופי שיקום שכונות מתחרים שפעלו למימוש התוכנית. התושבים, בניגוד לתוכנית המקורית, שותפו מעט מאוד בניהול הפרויקט.

 

ב-19 במאי 1977, יומיים לאחר שהליכוד ניצח בבחירות לכנסת הכריז בגין, בעת שביקר את "גרעין אלון מורה" במחנה קדום, ש"בקרוב יהיו הרבה אלוני מורה". אף על פי כן, בשל לחצי הממשל האמריקני וכדי למנוע פגיעה בשיחות השלום עם מצרים, לא מיהרה הממשלה ליישם מדיניות כזו^[102]. אנשי גרעין אלון מורה, שביקשו לעבור ליישוב קבע, החלו בפעולות מחאה, וב-7 בינואר החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון לראות בגרעין אלון מורה "מועמד להתנחלות בעתיד הקרוב". לאחר ויכוח בעניין אישרה הממשלה ב-3 ביוני 1979 את התיישבות הגרעין סמוך לכפר רוג'ייב, מדרום מזרח לשכם. ב-5 ביוני 1979 חתם מפקד אזור יהודה ושומרון, תת-אלוף בנימין בן אליעזר, על צווים לתפיסת שטח של כ-800 דונמים, ולאחר יומיים עלו המתיישבים למקום^[103]. בעיתונות התפתח ויכוח על נחיצות ההפקעה אל מול היתכנות הרכישה. בתחילת יוני 1979 בוצעה ההפקעה והיישוב הוקם. חלק מחברי הגרעין עברו לאתר אלון מורה המקורי (היום איתמר), וחלקם נשארו במחנה קדום שהפך ליישוב קדומים. בישיבת הקבינט הכריז בגין: ”כשתגיע שעתי לעמוד בפני בית דין של מעלה וישאלוני מהו המעשה הטוב שעשית שבגללו אתה ראוי להיכנס לגן עדן - אשיב: אלון מורה”^[104].

בינואר 1978 (א' בשבט תשל"ח) התיישב בתל שילה "גרעין שילה" של גוש אמונים, כמחנה חפירות ארכאולוגיות^[105][106]. המעשה גרם למתיחות ביחסי ישראל וארצות הברית, ופגע במשא ומתן לשלום עם מצרים שהתנהל אז. הנשיא ג'ימי קרטר הודיע שההתנחלות נוגדת את החוק הבינלאומי. בפברואר 1978 אמר ראש הממשלה בגין לשגריר ארצות הברית בישראל, סמואל לואיס, שמדובר בחפירה ארכאולוגית^[107]. "גרעין שילה" נשאר באותו המקום, שהפך להתנחלות שילה.

כריתת הסכמי השלום עם מצרים תוך ויתור טריטוריאלי ופינוי יישובים בחצי האי סיני, עמדה במתח מול האידאולוגיה של "ארץ ישראל השלמה", אשר גרסה כי אין לוותר על חלקי מולדת ששוחררו על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים. עמידתו של הליכוד מאחורי מנהיגו במהלך המשא ומתן שקדם להסכם השלום, כאשר ברור היה כי מדובר בוויתור טריטוריאלי, הביאה לשבר אידאולוגי. שניים מחברי הכנסת של הליכוד, גאולה כהן, אשר הייתה פעילה במחתרות הלח"י והאצ"ל, ומשה שמיר, הסופר ואיש התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ייצגו את הקו הבלתי מתפשר. לאחר כריתת הסכמי קמפ דייוויד, אשר נכלל בהם מתן "אוטונומיה" לפלסטינים, והחתימה על חוזה השלום עם מצרים, שהפך את הוויתור הטריטוריאלי בסיני לעובדה, הלך השבר האידאולוגי בתוך הליכוד וגדל. רבים ממצביעי הימין האידאולוגי חשו כי בגין ותומכיו אינם מייצגים אותם יותר. ב-15 במאי 1979 פרש משה שמיר מן הליכוד, וב-17 ביולי 1979 פרשה גם גאולה כהן. השניים הקימו את תנועת בנא"י (ברית נאמני ארץ ישראל), אשר עד מהרה הסבה את שמה ל"התחיה - בנא"י" ולבסוף להתחיה. בסיכומו של דבר, ממשלתו הראשונה של מנחם בגין היססה והקימה התנחלויות מעטות. בשנים 1977–1978 הוקמו בית חורון, בית אל ושבי שומרון תוך שיכונן בתחילה בתוך מחנות צבא. הממשלה הייתה שותפה פעילה בבניית ההתנחלויות והיא תמכה בהן בהטבות כלכליות, בניית תשתיות והגנה משפטית, בניצוחו של שר החקלאות אריאל שרון. בשנת 1978 הוקמה תנועת אמנה כתנועה המיישבת של "גוש אמונים". בשנת 1979 אישרה ממשלת ישראל את "תוכנית שרון להתיישבות", שכללה הקמת יישובים עירוניים בגב ההר, כדי לשלוט במישור החוף, והקמת יישובים לאורך בקעת הירדן כדי להגן על גבולה המזרחי של ישראל^[108].

  ערך מורחב – מבצע ליטני

 

בשנת 1978 הורה בגין לצה"ל לצאת למבצע ליטני, מבצע שכוון נגד מטרות מחבלים בלבנון. המבצע בא בתגובה לטבח באוטובוס אגד בכביש החוף, אירוע שכונה "אוטובוס הדמים", שבו נרצחו 37 ישראלים. המבצע היה למקיף ביותר בלבנון עד אז וזכה לתמיכת האופוזיציה. במבצע חדר צה"ל לחלקה הדרומי של לבנון עד לנהר הליטני, והחזיק בשטח זה במשך כשלושה חודשים, עד לנסיגתו חזרה לגבול הבינלאומי. לצה"ל היו 20 הרוגים במבצע וחייל שבוי ששוחרר בעסקת שבויים ב-14 במרץ 1979 תמורת 76 מחבלים שפוטים. לארגוני המחבלים הפלסטינים היו בין 200 ל-300 הרוגים. במהלך המבצע קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 425, הקוראת לישראל להוציא את צבאה עד לגבול הבינלאומי, וכן הכריזה על הקמת כוח יוניפי"ל והצבתו בלבנון.

  ערך מורחב – תקיפת הכור הגרעיני בעיראק

בשנות ה-70 החלו מדענים עיראקים לבחון דרכים להפקת פלוטוניום, ועיראק חתמה על הסכם עם צרפת שבמסגרתו הבטיחה צרפת לספק לעיראק שני כורים גרעיניים - "תמוז 1" ו"תמוז 2". ישראל החלה לגלות עניין במאמצים העיראקיים במרץ 1975, והמודיעין הישראלי ניסה להשיג מידע על הכורים הגרעיניים ועל התקדמות בנייתם. באוגוסט 1980, בנאום תוקפני במיוחד, שב סדאם חוסיין ואיים בהשמדתה של ישראל ("יש לכתוש את תל אביב בפצצות")^[109].

ב-28 באוקטובר 1980 כינס מנחם בגין ישיבת ממשלה מיוחדת שדנה בהפצצת הכור בעיראק. בישיבה זו סיכם בגין את השקפתו על מצבה של ישראל לנוכח האיום הגרעיני:

”שעון גדול תלוי מעל לראשינו, והוא מתקתק. אי שם על גדות הפרת והחידקל יושבים אנשים הזוממים להשמידנו... כל יום שחולף מקרב אותם אל מטרתם... בעוד חמש שנים, אולי רק שלוש שנים, יהיו לעיראקים שתיים או שלוש פצצות אטום, שעוצמת כל אחת מהן כעוצמת הפצצה שהוטלה על הירושימה. סדאם חוסיין הוא רודן אכזר, שבמו ידיו רצח את טובי חבריו, כדי לתפוס את השלטון. הוא לא יהסס להשתמש בנשק להשמדה המונית, המכוון נגדנו... האם נוכח סכנה כזו אנו רשאים לשבת בחיבוק ידיים? אם יהיה נשק גרעיני בידי עיראק תקרה אחת מהשתיים: או שניאלץ להיכנע לתביעותיהם, או שנסתכן בהשמדה המונית... עם אינו חי על זמן שאול. הגיע הזמן לקבל החלטה”^[110].

במהלך 1980 ו-1981 גובשה בצה"ל תוכנית שאפתנית ונועזת להשמדת הכור שנדחתה מספר פעמים משיקולי ביטחון שדה ואחרים. מדען הגרעין פרופ' עוזי אבן הדליף ידיעה על התוכנית לשמעון פרס, ראש האופוזיציה. פרס התנגד לתוכנית במכתב ששלח לראש הממשלה ב-9 במאי: "...אני מרגיש שזוהי חובתי האזרחית העליונה לייעץ לך, בכל כובד-הראש והשיקול הלאומי, להימנע מהדבר [...] אני מצרף את קולי - ואין זה קולי בלבד - לאלה האומרים לך לא לעשות, ובוודאי שלא בעיתוי ובתנאים הנוכחיים." עם המתנגדים לתקיפה נמנו גם סגן ראש הממשלה, יגאל ידין, ושר הביטחון עד מאי 1980 עזר ויצמן^[111]. תאריך נוסף שנקבע היה 31 במאי, אלא שב-4 ביוני הייתה אמורה להתקיים פסגת בגין-סאדאת בשארם א-שייח', וכדי להימנע מפגיעה בפגישת הפסגה נדחתה הפעולה ל-7 ביוני 1981, ערב חג השבועות תשמ"א. התקיפה בוצעה על ידי רביעיית מטוסי F-16 מטייסת 117 ("טייסת הסילון הראשונה"), רביעייה נוספת של מטוסי F-16 מטייסת 110 ("טייסת אבירי הצפון") ומבנה של שישה מטוסי F-15 לחיפוי, שהמריאו מבסיס חיל-האוויר "עציון" וטסו 1,100 ק"מ מעל ערב הסעודית. בתום הפעולה הושמד הכור העיראקי לחלוטין. לאחר שפורסם בתקשורת דבר ההפצצה בעיראק, פרסם בגין את הודעת הממשלה שהסבירה את השיקולים שחייבו את הפצצת הכור והסתיימה בהצהרת מדיניות, שמאז מהווה את הבסיס למדיניות מדינת ישראל כלפי איום גרעיני וזכתה לשם דוקטרינת בגין:

”אנחנו, בשום תנאי לא נרשה לאוייב לפתח נגד עמנו נשק להשמדה המונית. נגן על אזרחי ישראל, ובעוד מועד, בכל האמצעים העומדים לרשותנו”^[112].

התקיפה הפכה במהרה לסוגיה מרכזית בקרב מפלגות הליכוד והמערך במערכת הבחירות לכנסת העשירית, שהתקיימו שלושה שבועות לאחר מכן. בין דברי הביקורת על המבצע בלטה התבטאותו של ראש מטה ההסברה של המערך אותה עת, ולימים נשיא מדינת ישראל, חיים הרצוג. בריאיון לכתב ה-BBC בישראל בוב סיימון, זמן קצר לאחר פרסום ההתקפה, אמר הרצוג כי "יש משהו מוזר מאוד במועד שנבחר (להפצצה)"

מודעות הבחירות של המערך טענו שהפעולה מעוררת שאלות קשות והגדירו את בגין כאדם קל לשון וחסר שיקול דעת שלא ניתן לסמוך עליו^[113]. בעקבות הביקורת הפנימית בישראל הגיב בגין בחריפות וטען כי הוא לא היה מסכן אנשים במוות ובשבי למען שיקולי בחירות^[114]. בתגובתו לביקורת מצד הממשל האמריקאי של רייגן, אמר בגין כי ההחלטה על עיתוי התקיפה נפלה לאור התקדמות הכור לעבר הפעלה מעשית, כך שאילולא הושמד באותו עיתוי, תוך זמן קצר הייתה פגיעה בו כרוכה ביצירת ענן של נשורת גרעינית שהייתה פוגעת בילדי בגדד.

 

 

  ערך מורחב – הבחירות לכנסת העשירית

לקראת תחילת שנת 1981 היה מצבו של הליכוד בסקרים קשה^[115]. היו אף סקרים שנתנו למערך רוב מוחלט בכנסת^[116]. סדרת פרשיות חשפה מתחים וליקויים בתוך הממשלה, ונראה כי מנחם בגין אינו שולט עוד במצב והצטייר כמנותק וכלא שולט במפלגתו. במצב זה, שבו לכל רכיב מרכיבי הממשלה היה סדר יום שונה, והמצב הכלכלי מתדרדר מדי יום, החליט בגין בחודש ינואר להקדים את הבחירות, ואלו נקבעו ל-30 ביוני 1981.

 

 

בחירות 1981 נערכו בעיקר בין הליכוד ובין המערך, אך למעשה נערכו גם לאורך קו שבר עדתי, בין האשכנזים שהתייצבו לצד המערך ובין המזרחים שתמכו בליכוד ובבגין. במשך שנים חשו המזרחים (בעיקר יוצאי ארצות המגרב) זנוחים ומנוכרים על ידי מערכות השלטון במדינת ישראל. הם חשו כי הם מופלים ומקופחים על ידי האליטות והשלטון האשכנזי של מפא"י. הליכוד, ובגין בראשו, התייחסו למזרחים באופן אחר, ופתחו את שורות המפלגה ושורות ההנהגה במידה גדולה הרבה יותר בפני דור חדש של צעירים מזרחים שבאו מעיירות הפיתוח. על בסיס זה ניהל מנחם בגין את מערכת הבחירות הסוערת בתולדות מדינת ישראל, בהובילו עצרות המונים ברחבי ישראל ואת הנושא העדתי הפך לנושא מרכזי בבחירות. הוא הרבה לתקוף את "הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחייה שלהם" ולהציגם כנצלנים. אסיפות בחירות רבות של פרס הופרעו באלימות על ידי תומכי בגין ונזרקו עליו עגבניות. בגין מצידו לא פעל על מנת להקטין את הלהבות, ככל שחלף הזמן והתקרבו הבחירות דומה היה שבגין שב להיות "במיטבו". ראש הממשלה בן ה-67 נראה כמי ששואב הנאה ממסע הבחירות, ובמיוחד מהצלחתו להלהיב את שומעיו בכיכרות^[117]. המערך, מאידך, לא טמן ידו בצלחת וניהל מערכת בחירות שעיקרה התקפה על מנחם בגין בכל דרך אפשרית מבלי לברור מילים, במטרה לנסות ולבלום את ההתאוששות של הליכוד בסקרים שנתפסה כהתאוששות אישית של בגין^[118].

  ערך מורחב – נאום הצ'חצ'חים

ביום שבת, 27 ביוני, נערכה בכיכר מלכי ישראל עצרת הבחירות המסכמת של המערך. הגיעו עשרות אלפי אנשים לעצרת, תוך כדי שהם מניפים דגלים אדומים ושרים שירי פלמ"ח. בתחילת הערב עלה לבמה השחקן דודו טופז. באותו הזמן עוד לא באו לאספה אנשי תקשורת, פרט לכתב מעיתון "הארץ", וצוות צילום של חיים יבין לכבוד הסדרה שיועדה לשידור לאחר הבחירות, "הנבחרים". בנאומו, טופז אמר: ”תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים שהורסים אספות בחירות... הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות”. דבריו זכו לתשואות בעצרת.

למחרת נערכה במקום עצרת בחירות של הליכוד, ובה עלה מנחם בגין לנאום. את נאומו פתח בגין בניתוח ההבדל בין הליכוד לבין המערך. הוא טען שאנשי הקיבוצים הניפו דגלים אדומים, ואילו אנשי הליכוד מניפים דגלי תכלת לבן. הוא קישר בין תנועת העבודה לבין ברית המועצות, שסיפקה נשק לאויבי ישראל ושלחה עצירים פוליטיים למחנות ריכוז. הוא הוסיף וטען כנגד הקיבוצים, אותם הרבה לתקוף באותה מערכת בחירות, "הם שונאים קפיטליזם, אבל אוהבים את הקפיטל!". לאחר מכן הגיע שיא הנאום, אשר בו בגין תיאר בפני ההמון, שבעצרת המערך עמד על הבמה שחקן צעיר, וכאן הסתכל בגין בדף להיזכר בשם שקרא בעילגות מכוונת "דודו טופס". הוא ציטט את דבריו של טופז ותיאר כיצד כל תומכי המערך הריעו לדבריו של טופז, ואז פנה לדבר על עדות המזרח והצהיר כי טופז חילל את כבודו של שבט שלם בישראל. בגין גם תקף את חברי המערך מעדות המזרח, ובמיוחד את ח"כ שושנה ארבלי-אלמוזלינו (שהוצבה במקום השני ברשימה באותה מערכת בחירות), אשר לטענתו היו צריכים למחות על הפגיעה בעדות המזרח כפגיעה אישית. לסיום נאומו קרא בגין לנוכחים להתקשר אל כל מכריהם ברחבי הארץ: ”רק תספרו להם מה אמר פה דודו טופז, כל העם חייב לדעת את זאת. זה משפט אחד בסך-הכל: הצ'חצ'חים כולם במצודת זאב. אשרינו שהם במצודת זאב”^[119].

ערב הבחירות נדמה היה כי ישנו שוויון בין המערך והליכוד. לאחר ספירת הקולות התברר, כי הליכוד ניצח את המערך בהפרש של עשרת אלפים קולות, והנשיא יצחק נבון הפקיד בידי מנחם בגין את הרכבת הקואליציה. בגין הצליח להקים קואליציה מבוססת על רוב דחוק של 61 ח"כים, והממשלה יצאה לדרכה ב-5 באוגוסט 1981, ה' באב תשמ"א. ביולי 1982 הצטרפה סיעת התחיה לקואליציה, וזו גדלה ל-66 ח"כים. ב-5 ביולי 1982 הצטרפה סיעת היחיד "התנועה להתחדשות ציונית חברתית", וחברה מרדכי בן-פורת מונה לשר בלי תיק.

  ערך מורחב – ממשלת ישראל התשע עשרה

בדצמבר החל תהליך חקיקה מזורז של "חוק רמת הגולן", אשר החיל את המשפט הישראלי על רמת הגולן^[120]. שמונה מחברי הכנסת של המערך הצביעו בעד החוק, וכל שלוש הקריאות הדרושות עברו ביום אחד. בנאומו מאותו יום הצדיק בגין את החוק:

...לא ימצא איש... שלמד את תולדותיה של ארץ ישראל, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ... מאז חידוש עצמאותנו... הסורים עשו את חייהם של רבבות אזרחים (ישראלים) לגיהנום... שבתי ואמרתי כי אני מוכן לצאת לדמשק למען פתיחת משא ומתן על השכנת שלום ביננו. הסורים דחו את ידנו המושטת, בשלילה מוחלטת של זכות קיומנו כמדינת היהודים^[121].

הממשל האמריקאי הודיע כי הוא אינו מכיר בחוק וכי בתגובה לו הוא מבטל רכש מישראל. על כך הגיב בגין באומרו בזעם: "האם אנחנו מדינת וסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות?"^[122].

טענות הועלו בדבר העיתוי של החוק שלכאורה שירת את צרכיו הפוליטיים, שכן אז חלה ירידה בתמיכה בו. אולם שר המשפטים באותו הזמן משה נסים, סיפר בראיון ליואב קרקובסקי, שבגין קרא לו באותו יום בו הועבר החוק ואמר לו שהסיבה להעברת החוק היא, שבאותו היום היה כנס של הליגה הערבית במרוקו, ואחת ממדינות ערב עודדה אותו להעביר את החוק הזה, בכדי להחליש את חאפז אל אסד בקרב מדינות ערב^[123].

במרץ 1982 יזם בגין את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית בעניין רצח ארלוזורוב, שכונתה בשם ועדת בכור^[124]. הוועדה קבעה כי שני הצעירים הרוויזיוניסטים, אשר בשעתו הואשמו ברצח או באחריות לו, חפים מפשע, אך, מאידך, ציינה כי לא ניתן לקבוע מי היו הרוצחים והאם היה זה רצח פוליטי. החלטה זו לא שמה קץ למחלוקת בשאלת רצח ארלוזורוב, ונמתחה ביקורת על עצם הקמת ועדת חקירה ממלכתית לסוגיה היסטורית.

  ערך מורחב – מלחמת לבנון הראשונה

 

מלחמת לבנון נפתחה כפעולה צבאית מוגבלת בשם "מבצע שלום הגליל". העילה למבצע הייתה התנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב, על ידי מחבלים פלסטינים ב-3 ביוני 1982^[125]. את ההתנקשות ביצעו אנשיו של אבו נידאל, שהתנגדו לשלטון פת"ח באש"ף ונתמכו על ידי עיראק. הממשלה החליטה, חרף הסכם שביתת הנשק עם אש"ף מיוני 1981, על הפצצת מתקני אש"ף בלבנון, מאחר שנוכחותו והתבססותו נתפסה כמאיימת. אש"ף הגיב להפצצת ישראל בהפגזה על יישובים בצפון ישראל. ב-6 ביוני 1982 החליטה הממשלה ברוב קולות על מבצע צבאי בלבנון. בגין ואריאל שרון הורו על פתיחת מבצע רחב היקף בשם "מבצע שלום הגליל". מטרות המבצע השתנו במהלכו והן עד היום מקור לעימותים במערכת הפוליטית בישראל. בפקודת המבצע ועל פי ידיעת ראש הממשלה מנחם בגין, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו שביתת הנשק עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות. ברם, צה"ל לא עצר את כוחותיו עד הגיעם לביירות, בירת לבנון, ומטרת המבצע שונתה והייתה גירוש המיליציות של אש"ף מלבנון כולה וחבירה לפלנגות הנוצריות, ששיתפו פעולה עם ישראל, תוך יצירת ברית אסטרטגית עמן.

אחד האירועים התקשורתיים המפורסמים בזמן המלחמה אירע סביב כיבוש מצודת הבופור. אחר כיבושה הגיע מנחם בגין לביקור במצודה שצולם לטלוויזיה. במהלך הביקור פנה ושאל את אחד הקצינים "האם היו להם מכונות ירייה?" בהתייחסו למחבלים ששהו במתחם. שאלה זו נחרטה בתודעה כביטוי לחוסר בקיאותו של ראש הממשלה במהלכי הלחימה. בגין אף דיווח כי הבופור נכבש "ללא אבדות", אף על פי שהיה ידוע ששישה חיילים של סיירת גולני, בהם מפקדה, רס"ן גוני הרניק, נהרגו בעת הלחימה^[126].

בגין קיווה כי המבצע לא יאריך ימים, כי כוחות צה"ל יישארו באזור קו ה-45 ק"מ מגבול ישראל, ושאחריו "תשקוט הארץ 40 שנה". אולם האירועים השתלשלו אחרת. ב-29 ביוני, בנאום שנשא בכנסת, הביא את ההצדקה ליציאה למבצע:

צבא ישראל הלך ללבנון לא כדי לכבוש שטח, לא כדי לשעבד עם, לא כדי להשאר בארץ לא לו, אלא למטרה שלא הייתה אצילה ממנה.. להבטיח שאנשים, נשים וילדים יוכלו לחיות את חייהם, ושלא יוכל מחבל לומר כפי שאמר בטלוויזיה כאשר נשאל: הרגת ילדים? - כן; - מדוע עשית זאת? והתשובה: משום שהם יתבגרו. ... זהו אותו ארגון המחלל את המילים שחרור וחירות, שפל שלא היה בזוי ממנו מימי הנאצים ועד עצם היום הזה ... מה קרה לקו של 45 הקילומטרים? ... מדוע ממשיכה המלחמה? ... (המחבלים) הוסיפו ללחום, הוסיפו לנסות להרוג בחיילינו. מה היינו צריכים לעשות, אנחנו הממשלה? מה היו צריכים לעשות החיילים? התשובה ברורה, וכך נמשכה המלחמה ... רבותי, איננו רוצים אפילו מילימטר מרובע של אדמת לבנון. לבנון איננה ארץ ישראל ... נחדש את הברית עם לבנון... אבל קודם צריך להיפטר מן הצרה הזאת שאינה כתובה בתורה ... אדוני היושב ראש, עם ישראל יכול להתקיים, בעזרת השם, רק על ידי נכונות להקרבה של טובי בנינו, רק בנכונות למסירות נפש, אלמלא היא, לא היינו מגיעים לעצמאות... ואינני יכול לנחם את המשפחות ששכלו את יקיריהן, רק המקום יכול לנחם אותן וינחם אותי.

לאחר המצור על ביירות עזבו באוגוסט 1982 8,900 אנשי אש"ף, ובהם יאסר ערפאת, את לבנון דרך נמל ביירות והעבירו את מרכזם המדיני לתוניסיה. בכך הושג אחד היעדים של המבצע, אולם הדברים כבר הסתבכו, גם בהמשך, והלחימה הפכה, בעצם, למלחמה של ממש עוד לפני פינוי אנשי אש"ף לתוניסיה. צה"ל שקע בבוץ הלבנוני במלחמת הכול בכול, התעמת עם הצבא הסורי, הגיע עד ביירות, סבל מאבידות רבות, ובסופו של דבר הוכתם באחריות עקיפה לטבח שביצעו הפלנגות בפלסטינים במחנות הפליטים בסברה ושתילה. ועדת החקירה שקמה בעקבות הטבח, ועדת כהן, אמרה על מנחם בגין שלא שקל נכון את התוצאות הצפויות של מתן הרשאה לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים. גם מעדותו בפני הוועדה עלה הנתק בין בגין לדרג הביטחוני.

המלחמה זכתה לפופולריות בציבור בתחילת דרכה, וזיכתה את הממשלה ואת הליכוד בתמיכה גבוהה בסקרים. בראשית אוגוסט העניקו הסקרים לליכוד בין 57–61 מנדטים^[127]. אך ככל שהתקדמה המלחמה החלה עולה ביקורת ציבורית מחוגים שונים, אשר טענו כי המלחמה היא "מלחמת ברירה", טענה שחזרה והועלתה בהפגנות רבות נגד בגין מצד גורמים בשמאל. בחלק מהפגנות אלו נישאו שלטים שכינו את בגין ושרון רוצחים^[128]. מול בית ראש הממשלה התקיימה משמרת מחאה שקטה של אנשי שמאל, שבלטה בה כרזה עם מספר החללים, בהתאם לשינויים שחלו בו, במלחמת לבנון אשר בשלב כלשהו עבר את ה-600. שב"כ קבע כי הפגנה כזו, המתקיימת כ-8 מטרים מפתח בית ראש הממשלה עלולה להוות עבורו סיכון, אולם בגין סירב לבקש כי ירחיקו את המפגינים, על אף שמשמרת המחאה הטרידה את רוחו.

לדברי הפרשן הצבאי רון בן ישי, מטרות המלחמה, כפי שהוצגו לו זמן רב לפני תחילת המלחמה על ידי אריאל שרון ורפאל איתן, היו נרחבות מעבר לטווח 40 ק"מ שצוין בהחלטת הממשלה על יציאה למבצע, וכללו את סילוק אש"ף מלבנון כולה, בתקווה שצעד זה יחסל את תקוותם של הפלסטינים לשוב לשטחי יהודה ושומרון, ויבסס את אחיזת ישראל בשטחים אלה. מטרה נוספת הייתה השבת השלטון בלבנון לפלנגות הנוצריות בראשות באשיר ג'ומייל, שבעקבותיו תחתום לבנון על הסכם שלום עם ישראל. בן ישי טען שמטרות אלה הוסתרו ממנחם בגין ומהממשלה^[129].

במהלך השנים הובאו עדויות רבות על תקופות של חוסר תפקוד במהלך כהונתו של בגין כראש ממשלה. ב-26 בנובמבר 1981 מעד בגין בחדר האמבטיה שבמעון ראש הממשלה, שבר את אגן הירכיים ואושפז בבית החולים הדסה עין-כרם^[130]. ב-14 בדצמבר 1981 יצא מבית החולים, ולזמן מה הלך עם מקל או נע בכיסא גלגלים.

על פי עדותו של מזכירו הצבאי, עזריאל נבו, מאז ספטמבר 1982 ניתק בגין את עצמו מכלל המערכת ושמר על קשר רק עם דן מרידור, יחיאל קדישאי ועם נבו^[131][132]. בישיבת הממשלה שנערכה ב-28 באוגוסט 1983 הודיע בגין על כוונתו לפרוש:

מבקש אני למסור הודעה, ואני מבקש לציין כי אין לה כל קשר לדיון שנתקיים (זה עתה) בממשלה, ולא עם דיונים אחרים שהתקיימו לאחרונה. הסיבה אשר בשלה אני מוסרה היא אישית לחלוטין, אך איני יכול עוד לחכות עם הודעה זו, ולכן אני מוסרה כחוק. אמנם מלכתחילה מבקש אני סליחה, מחילה וכפרה. אם יינתנו לי - איני יודע.
ידידים יקרים, אני מודיע בזה לממשלה על כוונתי להתפטר מתפקידי כראש הממשלה. אני לא יכול למלא את התפקיד הזה, ובאתי באופן מיוחד לישיבה זו של הממשלה כדי למסור את ההודעה, משום שבזה קשור תהליך קונסטיטוציוני מיוחד, וכל עוד לא מסרתי את ההודעה הזאת - תהליך זה כלל לא יתחיל.

— שלמה נקדימון, יחיאל, היום זה נגמר, באתר הארץ, 24 בפברואר 2012

השרים ניסו להניאו מכך, אולם בגין היה נחוש בהחלטתו. אל מול ביתו הגיעו אנשי ימין רבים שניסו לשנות את דעתו, ולצדם אנשי "שלום עכשיו" שבירכו אותו על ההחלטה. בגין הסתגר בבית ראש הממשלה ורק כעבור כמה שבועות, ב-15 בספטמבר, הגיש בשמו מזכיר הממשלה דן מרידור את מכתב ההתפטרות לנשיא^[133]. החל מראש השנה של שנת תשמ"ד (1983) הסתגר בגין בביתו.

מספר השערות הועלו להסבר בעניין חוסר תפקודו והמניעים להתפטרותו. היו שייחסו את השבר למותה של עליזה רעייתו ב-13 בנובמבר 1982, אשר שימשה לו משענת בכל שנות מאבקיו ואליה היה קשור עמוקות. במיוחד הוא כאב את העובדה שלא היה לידה ברגעיה האחרונים בשל ביקור מדיני בוושינגטון. כשנודעה לו הבשורה על מותה אמר: "למה עזבתי אותה?", ולאחר מכן הפסיק את הביקור ושב לישראל. לפי הסבר אחר, הקשתה והכבידה עליו הסתבכותה של ישראל בלבנון, מספר הקורבנות הגבוה שגבתה מלחמת לבנון הראשונה, מסקנות ועדת כהן והביקורת הציבורית. הסבר זה נשלל על ידי מזכירו האישי קדישאי^[134]. עפר גרוזברד טען בספרו "מנחם בגין, דיוקנו של מנהיג", שבגין סבל מדיכאון קליני מאז ילדותו ודיכאון זה התפרץ והחמיר במהלך כהונתו כראש ממשלה ולא בגלל מאורע חיצוני כלשהו^[132].

בבחירות הכלליות שהתקיימו ביולי 1984, הביע בגין תמיכה ביצחק שמיר ובליכוד^[135], אולם סירב להופיע בתשדירי בחירות. אחרי הבחירות דיבר בגין ברדיו ופסל את חבר הכנסת מאיר כהנא כשותף לקואליציה^[136]. בינואר 1985, בעקבות ניצחון אריאל שרון בתביעת דיבה שהגיש בארצות הברית נגד השבועון "טיים" בנושא טבח סברה ושתילה, שיגר בגין מכתב ברכה לשרון ואף התראיין ל"קול ישראל" ואמר שזה "ניצחון מוסרי מוחלט"^[137].

בשנותיו האחרונות הובל בכיסא גלגלים ולא יצא מביתו ברחוב שלמה צמח מספר 1 בירושלים^[138], אלא לאזכרה השנתית לרעייתו עליזה ובכמה מקרים שבהם אושפז בבית חולים. הוא לא התבטא בפומבי, לא התראיין ולא פרסם מאמרים. הוא גם לא כתב בסופו של דבר את הספר שהתכוון קודם לכן לכתוב, "בדור השואה והתקומה". מכתבים רבים שנשלחו אליו נענו בקיצור ובנימוס. באוגוסט 1990 עבר לתל אביב, לאחר שאושפז בבית החולים איכילוב. בשנה וחצי האחרונות לחייו התגורר בדירה ברחוב גליקסברג מספר 4 בתל אביב. רק מספר מצומצם ביותר של אנשים היו מבקריו הקבועים, בהם משפחתו הקרובה, עורך הדין דן מרידור, מזכיר ממשלתו השנייה, השר לשעבר יעקב מרידור וצבי הורוביץ. יחיאל קדישאי, אשר היה חבר קרוב לבגין ואיש סודו, היה מגיע אליו כמעט מדי יום בהביאו אליו את עיתוני היום.

בסוף 1991 השתתף בגין בחתונת נכדתו, אורית^[139][140].

ב-9 במרץ 1992, ד' באדר ב' תשנ"ב, נפטר מנחם בגין בבית החולים איכילוב בתל אביב, בגיל 78^[141]. עשרות אלפים ליווהו בדרכו האחרונה. בקשתו, שהועברה אל קדישאי, הייתה: "בבוא היום, אני מבקש לקבור אותי בהר הזיתים, ליד מאיר פיינשטיין ומשה ברזני..."^[142]. כך קבור בגין בבית הקברות בהר הזיתים, ליד רעייתו עליזה, סמוך לקברם של עולי הגרדום, ולא בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל. לפי בקשתו, הלווייתו לא הייתה ממלכתית. על קברו שרו את המנון האצ"ל, שיר ביתר^[143].

בגין השאיר אחריו שתי בנות, חסיה ולאה, ובן, זאב בנימין, גאולוג בהשכלתו, חבר הכנסת מטעם מפלגות שונות, ושר מטעם הליכוד בממשלות ישראל^[144]. אחיינו מצד אחותו, רחל, הוא העיתונאי עמנואל הלפרין.

מנחם בגין התחנך על ברכיה של תורת ישראל, יחד עם אהבה עזה לארץ ישראל. הניגוד המוחלט בין הגולה הממארת והטראגית לבין תחולת החיים והפדות בארץ ישראל, עיצבו את השקפת עולמו. החתירה להגשמת חזון הבית הלאומי, שאימץ ממורו ורבו, זאב ז'בוטינסקי, הייתה כאש בעצמותיו. הכאב החד על אובדן המיליונים בשואה הפך למדרבן, שהאיץ בו לפעול ולהיאבק ללא הרף למען שחרור הארץ מעול זרים והקמת המדינה היהודית בארץ-ישראל^[145]. אמונתו של מנחם בגין בזכותו הנצחית של עם ישראל על ארץ ישראל בשלמותה ההיסטורית, הייתה משולבת בנימוקי ביטחון להבטחת עתיד ישראל ובניה^[146]. לבגין הייתה תפיסת עולם שמרנית, לא רק מבחינה דתית, אלא גם מבחינה מדינית וצבאית, והוא לא היסס לעמוד על דעותיו גם בימיו הקשים ביותר^[147].

 

 

האידאולוגיה הבלתי מתפשרת של מנחם בגין הונחתה בעיקר על ידי עקרון שלמות ארץ ישראל משתי גדות הירדן. עם זאת, בגין היה מדינאי מפוכח והחליט להתמקד במאבק על שלמותה של ארץ ישראל המערבית, דהיינו אי-ויתור על שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה וחתירה להחלת הריבונות הישראלית על שטחים אלה במסגרת של הסדר קבע עתידי. המציאות הפוליטית הפנימית בישראל והקונסטלציה הבינלאומית שישראל הייתה נתונה בה בשנים 1965–1983 הביאו את בגין להכרה, עוד בשבתו באופוזיציה וביתר שאת כשהיה בעמדות שלטוניות, שאין זה מן התבונה לקרוא תיגר על הלגיטימיות של השלטון ההאשמי בגדה המזרחית של הירדן. הוא נקט במדיניות ששמה לה למטרה להיאבק על האפשרי ובעיקר על הנכסים הנמצאים כבר בידי ישראל ואשר הוא האמין בכל לבבו כי אין לוותר עליהם^[148].

מרכז מצעה של תנועת הליכוד היה העיקרון ש"אדמת ישראל" בין הים לנהר הירדן לעולם לא תחולק שוב, ושהממשלה שמונהגת על ידי הליכוד תעשה כל שביכולתה להרחיב את החקיקה הישראלית ליהודה והשומרון^[149]. במצע הבחירות של הליכוד לקראת הכנסת העשירית נאמר כי כל תוכנית שיש בה מסירת חלקי ארץ-ישראל המערבית לשלטון זר, כפי שהציע המערך, מערערת את זכותנו על הארץ, מביאה באופן בלתי נמנע להקמת מדינה פלסטינית, פוגעת בביטחונה של האוכלוסייה האזרחית, מסכנת את קיומה של מדינת ישראל ומסכלת כל סיכוי לשלום^[146].

שנת 1973, שבה התרחש הכישלון של מלחמת יום הכיפורים בזמן שלטון המערך, הביאה עמה גם התבטאות התוקפנית של הפלסטינים כלפי מדינת ישראל, ואי רצונם של מנהיגי ארצות ערב לשיתוף פעולה עם ישראל, הייתה זו שהעלתה על נס את עמדתו הברורה והבלתי מתפשרת של מנחם בגין – העמדה ה"נִצית" שהעניקה לו את התמיכה בקרב הציבור הישראלי שאהד את ההשקפה הנחרצת שלו באותה תקופה^[149].

ביקור שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר בארץ-ישראל, למטרת גישור בין ישראל לבין מצרים בשנת 1975, היה רק גורם מחזק לאידאולוגיה של בגין, שטען בזמנו כי: ”אנו מוותרים על יתרונות אסטרטגיה חשובים בשביל כלום, אנו מפקירים למצרים את האינטרס הביטחוני החיוני שלנו מבלי לקבל כלום חזרה, נסיגות כאלו יכולות להביא את האויב למפתן ביתנו”. כך ביטא בגין את דעתו ביחס להצעת קיסינג'ר לויתור על חצי האי סיני לטובת מצרים^[150]. אך עם זאת, בוועידת הליכוד בחברון בשנת 1976 הכריז כי יש להבחין בין חצי האי סיני לאדמות המולדת, ולראשונה תמך באופן רשמי ומוצהר בפשרה באשר לסיני ולגולן. בגין לא ראה בהחלטה ויתור על עמדותיו, אלא פתרון מדיני שיביא לידי הסכם שלום וישמר את "נחלת אבותינו". מכיוון שתפיסת עולמו נבעה מהאמונה כי אלוהים הבטיח את ארץ-ישראל לעם ישראל, ראה בסיני ובגולן אך ורק פתרון מבחינה ביטחונית שיהיה אפשר ליישם בהסדרים מדיניים^[151].^{[דרושה הבהרה]}

ב-20 ביוני, שנה לאחר מכן, ראה בגין בחתימת חוזה השלום עם מצרים אינטרס ראשון במעלה, שכן הדבר היווה מפנה היסטורי במעמדה של ישראל במזרח התיכון, והזדמנות להפסקת שפיכות הדמים. הוא היה מוכן לשלם מחיר כבד כדי לא להחמיץ הזדמנות היסטורית זו. פינוי היישובים הישראליים בפתחת רפיח היה מחיר כבד בעיניו, אבל הוא היה מוכן לשלם מחיר זה כדי להגיע לחוזה שלום חתום עם מצרים^[152].

בגין החשיב עצמו כמנהיג היהודים ולא רק "ראש ממשלת ישראל"^[153]. על-פי מקורבו יצחק שמיר: "אהבתו לעם היהודי הייתה לשם דבר ובכל אשר הלך, הקרין גאווה יהודית". ביום שנתמנה לראש ממשלת ישראל אמר: "ישראל לא תבקש משום אומה, קרובה או רחוקה, גדולה או קטנה, כי תכיר בנו להתקיים"^[154].

ב-21 ביוני 1977, לאחר מינויו של בגין לראש ממשלת ישראל, ממשל קרטר שערך את האסטרטגיה שלו במזרח התיכון. עד אז רווחה בקרבו ההנחה שהמשא-ומתן על השלום יוכל להתנהל על יסוד הנוסחה "שטחים תמורת שלום" המגולמת בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. הבחירה במנחם בגין לראש ממשלה שכנעה את האמריקאים שעליהם להתאים את האסטרטגיה לנסיבות החדשות. הסיבה ודאי הייתה דבקותו של בגין בתביעתה של ישראל, לרבות יהודה ושומרון וחבל עזה, ומחויבותו הנחרצת להוספת התנחלויות ישראליות בשטחים הכבושים. אלו היו שני הנושאים שבהם נראה בגין שונה ביותר מקודמיו^[155].

מנגד, יחסו של בגין כלפי ארצות הברית ותפקידה היה שונה בעליל מזה של קודמיו. בעוד שראשי ממשלה ישראלים קודמים דיברו בבירור על הצורך לתאם את מדיניותם עם וושינגטון, שלל בגין בתוקף את הרעיון של פעילות דיפלומטית יזומה, בחששו שמדיניות זו עלולה לכפות על ישראל "נוסחה שגובשה מבחוץ". תפקידה של ארצות-הברית, לדעתו של בגין, הוא רק לעזור בהבאת הצדדים לשולחן הדיונים^[156].

דוגמה לעמדותיו הימניות, גם לאחר מינויו לראש ממשלה, ניתן לראות עוד ב-48 השעות הראשונות לכהונתו כראש ממשלה כשיצא עם קבוצת כתבים להרי שכם. שם, בפני מתנחלי אלון מורה, יישוב שהוקם על אפה וחמתה של ממשלת העבודה, הוא הכריז: "בעוד כמה שבועות או חודשים יהיו הרבה אלוני מורה" – כך התבטא לגבי המשך הקמת התנחלויות למורת רוח ארצות הברית ותנועות השמאל^[157].

במקביל, במצעה של הממשלה החדשה נאמר כי ישראל מקבלת את החלטת האו"ם 242 ואת כל ההסכמים הבינלאומיים שעליהם חתמו ממשלות ישראל הקודמות. דברים אלו עוררו צחוק בספסלי האופוזיציה בכנסת. הם השמיעו קריאות שבגין דחה את החלטת 242 בשנת 1970 ושעכשיו הוא מוכן לקבל רבים מן ההסכמים של ממשלות קודמות שבעבר מתח עליהן ביקורת. ההסבר הטוב ביותר לשינוי הזה הוא, כנראה, עול האחריות והמחויבות להסכמים שנחתמו על ידי ממשלות ישראליות בעבר^[158].

בחודשים הראשונים שלו כראש ממשלה אימץ בגין החלטות מעשיות יותר מאשר החלטות דוגמטיות. כלומר, הוא לא הגיע לכדי יישום חקיקה ישראלית בגדה המערבית, על אף שהתחייבות כזו נכללה במצע הליכוד. בגין הנחה את ממשלתו בהנהגת הליכוד לאימוץ יוזמות שלום ומניעת מלחמה ולקראת סוף 1977, כאשר הסכם השלום עם מצרים היה על הפרק, הפך לאיש בעל אמירה המסוגל לשנות את השקפותיו בהתאם לנסיבות. דבר זה משקף מעבר קיצוני בעמדותיו הידועות^[159].

ביוני 1977 נשאל בגין מה יעשה כשיצטרך ללחוץ את ידו של מדינאי גרמני. בגין השיב: "אנהג כראש ממשלה"^[160].

 

לבגין הייתה תפיסה כוללת שאותה ביקש לבטא בהסכמי קמפ דייוויד. ביסוד תפיסתו הייתה השאיפה לשמור על ארץ ישראל מכל משמר ולא לפגוע במאומה בתביעה לבעלות וריבונות עליה. הוא לא ראה שום סתירה בין ארץ-ישראל יהודית ובין אמונתו בשלום עם שכניה של ישראל. כאשר ויתר על שליטה ישראלית בסיני, ביקש בזה להבטיח ריבונות ישראלית מלאה בארץ ישראל המערבית כולה, כולל ירושלים, יהודה, שומרון ועזה^[161].

כשהציע קרטר ויתור בנושא ההתנחלויות בסיני השיב בגין שלעולם לא ימכור את זכותם של "ילדי השואה" על ארצם. הוא הרגיש מעומק לבו שתפקידו ההיסטורי הוא להגן על המקומות הקדושים לעם היהודי ועל זכותם של ילדי השואה על ארצם התנ"כית. הוא היה מוכן לוותר על יישובים בסיני רק בלית בררה. זה היה אחד המקרים הנדירים בהם שקל בגין אפשרות של כניעה ישראלית^[162]. בגין מעולם לא ראה בפינוי סיני ויתור על עקרון. מעולם לא הייתה פתחת רפיח חלק מארץ-ישראל אשר על שלמותה התחייב לשמור^[148]. לא בכדי החליט בגין כי ההחלטה בנושא יישובי סיני תובא להכרעת הכנסת. הוא ידע את עומק הכאב ואת עומק הדילמה, אך הוא חש והחליט לא להחמיץ את השעה^[161].

כחצי שנה לאחר כינון ממשלתו של בגין חל שינוי בעמדתו בעניין האוטונומיה לפלסטינים בגדה המערבית ובחבל עזה בעקבות ביקור סאדאת בשנת 1977. תחילה בגין דיבר על אוטונומיה מנהלית ולבסוף הוסכם על אוטונומיה מלאה^[163]. על אף שהבטיח אוטונומיה מלאה בגדה המערבית ובחבל עזה, סירב בגין לפרט מה עשויה אוטונומיה זו להיות בפועל ולא הסכים לבטל את הממשל הצבאי, אלא רק "להסיג אותו לאחור". בגין עמד איתן בעמדתו הבסיסית לגבי הגדה וחבל עזה וויתר רק על עמדות סמליות בתמורה לוויתורים מרכזיים מצד סאדאת. המצרים סבורים כי הוויתור הגדול היחיד שחילצו מבגין הוא פינוי התנחלויות מסיני והקפאת בניית והרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית ובחבל עזה לשלושה חודשים^[164].

נראה כי עמדתו הבלתי מתפשרת של בגין בנושא האוטונומיה הפלסטינית נבעה מהבנתו שהשליטה על השטחים יש בה ערובה לקבוע את עתידם, בלא יחס לכל מחויבות בינלאומית שנטל על עצמו. לטענתו, רשלנות דיפלומטית, במקרה זה מצד סאדאת, עשויה לעיתים להצמיח הישג היסטורי לטובת הצד השני. אך הוסיף, כי אף שגילה תקיפות, למעשה איחר להציב, בדומה לסאדאת, מחסום ברור ומוגדר לוויתוריו ולבסוף התפשר על מה שלא נראה לו אפשרי לפני הוועידה^[165]. בשאלת ירושלים התנגד בגין לאורך כל החזית. הוא סירב לשוחח על הנושא או להסכים לשיתוף תושביה במסגרת האוטונומיה. לדברי משה דיין, אחד מיועציו העיקריים של בגין בוועידה: "ראש הממשלה אינו יכול לקשור עצמו לנוסח שאינו מכיר בסיפוחה של העיר לישראל"^[166].

בגין גילה יראת כבוד כלפי מערכת המשפט בישראל ותמך ב"עליונות המשפט"^[167]. הוא כתב: ”חייב העם, אם הוא בוחר בחרות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר משהוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של "עליונות המשפט"... כלומר מתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החרויות האזרחיות”^[168]. הוא הרבה להתייעץ עם היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק, וגם לאחר שהלה מונה לבית המשפט העליון צירפוֹ בגין כיועץ משפטי במשא ומתן בקמפ דייוויד.

 

בנאום של בגין על בג"ץ בית אל הוא אמר "יש שופטים בישראל"^[169]. בעקבות כך נהוג לייחס לו את הביטוי "יש שופטים בירושלים"^[170].

כבר בראשית דרכו כפוליטיקאי כלל בגין בנאומיו התייחסויות להר הבית, לבית המקדש ולמעמדה של ירושלים שבין החומות. באוגוסט 1948 הוא הכריז בעצרת בנתניה: "הצבא העברי שיכבוש את העיר העתיקה, ובודאי יכבוש, לא יעזבנה לעולם, לא בצו, ולא בכוח החלטה של מוסד ויהא החשוב ביותר! בדור הבא, או אפילו אולי עוד בדורנו, נכונן, במקום בו עמד תמיד, את בית מקדשנו השלישי. בלי תותחים קדושים..."^[171]

מוקדם יותר באותו חודש, בעצרת הראשונה שלו בירושלים מאז שעלה מהמחתרת, הוא נאם והתייחס לעניין ירושלים: "חומת העיר העתיקה אינה גבולה של ירושלים; הירדן אינו גבול ארצנו והים אינו גבול עמנו. קשר אחיד יש בין ירושלים החדשה והעתיקה, בין הגלעד והשומרון, בין פיזורי ישראל ומדינת ישראל"^[172].

 

שמו של בגין מונצח במקומות ואתרים רבים בישראל, בהם כביש בגין בירושלים ודרך בגין (לשעבר דרך פתח תקווה) בתל אביב. ב-1998 חוקקה הכנסת את החוק להנצחת זכרו של מנחם בגין ולפיו הוקם המוסד "מרכז מורשת מנחם בגין" השוכן בירושלים, אשר מופקד על טיפוח זכרו ומורשתו, ובו מוזיאון, ארכיון, ספרייה, מכון מחקר, ומתקיימים בו פעילויות חינוכיות ואירועים שונים. החל מ-2002 מחולק מדי שנה פרס בגין על שמו^[173].

דמותו של בגין הופיעה בסרט הטלוויזיה "בגין" משנת 1998, בגילומו של השחקן משה איבגי^[174]. הסרט, בבימויו של אורי ענבר על-פי תסריט של אמנון דנקנר, מתרחש כולו בביתו של בגין בתקופה שאחרי הפרישה מראשות הממשלה.

על שם רעייתו, עליזה בגין, נקראו היישוב עלי זהב^[175], שכונת נווה עליזה בקרני שומרון, שכונת מנחם בגין בעכו, בתי ספר במגדל העמק, באריאל, בקריית מוצקין, בית ספר תיכון ע"ש מנחם בגין באילת ואולם הספורט של בית הספר, תיכון ברמת גן, מרכז ספורט בבאר שבע, אולם ספורט בחולון, ובמקומות נוספים.

בני הזוג בגין מונצחים בישראל ביישובים ובמקומות רבים, בצורות מגוונות:

רחובות על-שם בגין נקראו ביישובים: בני ברק, חולון, נס ציונה, קריית אונו, קריית מוצקין.

דרך בגין במקומות: ירושלים, תל אביב יפו, רחובות, מודיעין, פתח תקווה.

שדרות בגין בערים: ראשון לציון (עליזה בגין), אור יהודה, רעננה, נתניה, טירת הכרמל, אשקלון, טבריה, גבעת אולגה וגדרה.

כיכר על-שם בגין נחנכה בערים: שדרות, קריית מלאכי, מודיעין, באר שבע, ראש העין.

סמטת בגין בבני עייש.

פארק בגין בתל אביב, בבת ים ובאזור. בנוסף, דמותו של מנחם בגין נוכחת בפארק מנהיגי האומה בראשון לציון.

ב-24 ביולי 2013, במסגרת חגיגות 100 שנה להולדת מנחם בגין, הוסר הלוט מעל עמוד הנצחה למנחם בגין ומשפחתו בכניסה לביתם ברחוב רוזנבאום 1^[176].

ב-2016 שונה שמו של מעבר טאבה למעבר מנחם בגין^[177].

המרכז רפואי שמיר - אסף הרופא בבאר יעקב - בניין האשפוז המרכזי למבוגרים במרכז הרפואי, נושא את שמה של עליזה בגין.

הנצחה מחוץ לישראל:

ב-2013 חנכה ממשלת בלארוס אנדרטה לזכרו בכיכר עיר הולדתו ברסט ליטובסק^[178].

ב-1999 הוקם בירושלים מרכז מורשת מנחם בגין המופקד, מכוח החוק להנצחת מנחם בגין, התשנ"ח-1998, על הנצחת מורשתו וזכרו של מנחם בגין. המרכז כולל אתר הנצחה לזכרו, מכון למחקר על שמו ואת ארכיון המרכז. במרכז מופעלים ספריה וארכיון העוסקים בחייו ופועלו של בגין, מוזיאון בגין המציג את סיפור חייו ומורשתו המסופרים בחלקם בקולו של בגין עצמו, ומתקיימים בו ימי עיון והרצאות בנושאים הקשורים לבגין ולמורשתו. המרכז מעניק מדי שנה, החל מ-2002, את "פרס בגין", ליחיד או לקבוצה, כאות הכרה על מעשה מיוחד, תרומה או הישג למען עם ישראל או מדינת ישראל. הפרס הוענק, בין היתר, לארגוני סיוע ישראלים אזרחיים וצבאיים, לטייס החלל אילן רמון, לתושבי שדרות, לשייטת 13, לארגון רבני צהר ולארגון השומר החדש^[179].

•  
  שלט ברחוב צירלסון 15 בשכונת חסידוף בפתח תקווה, בו הסתתרו מנחם בגין ומשפחתו
•  
  שלט הנצחה ליד הבית בו גר בגין בשנים 1944–1946 ברחוב הבשן פינת יהושע בן נון
•  
  לוחית זיכרון בבית הכנסת "שלום", יהושע בן נון 67, שם התפלל בגין כ"ישראל ססובר".
•  
  פקודת מנחם בגין מוצגת באנדרטת אלטלנה שבחוף תל אביב
•  
  מבנה מרכז מורשת מנחם בגין בירושלים
•  
  עמוד הנצחה ליד בית משפחת בגין ברח' רוזנבאום 1 בתל אביב
•  
  כיכר מנחם בגין במודיעין
•  
  גן מנחם בגין בבת-ים

• המרד: זכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ־ישראל. זהו ספרו האוטוביוגרפי, נדפס לראשונה בירושלים בשנת תש"י (1950) ואחר כך במהדורות רבות. תורגם גם לאנגלית ולערבית.
• בלילות לבנים: סיפור מאסרו וחקירתו של מנחם בגין בצירוף הפרוטוקולים של ה־נ.ק.וו.ד., הוצאת קרני, 1953; הוצאת דביר, 1995
• במחתרת: כתבים, כרכים א'-ד' (וגם בשני כרכים), תל אביב: הוצאת "הדר", תשי"ט-תשכ"ב
  • הספר "במחתרת", באתר "סימניה", (הספר בקטלוג ULI)
• השקפת חיים והשקפה לאומית (קווי יסוד), הוצאת "בסער", תל אביב: נציבות בית"ר בארץ ישראל, 1952, הוצאה מחודשת, מרכז מורשת מנחם בגין, תשס"ז, 2007
• מורי זאב ז'בוטינסקי, ירושלים: הוצאת מרכז מורשת מנחם בגין וסטימצקי, 2001

• שלמה נקדימון, אביעזר גולן, בגין, הוצאת עידנים, 1978. (הספר בקטלוג ULI)
• ששון סופר, מנחם בגין בוועידת קמפ-דייוויד: פרק בדיפלומטיה החדשה, האוניברסיטה העברית, 1986. (הספר בקטלוג ULI)
• אריה נאור, בגין בשלטון: עדות אישית, ידיעות אחרונות, 1993. (הספר בקטלוג ULI)
• מרדכי קרניאל, מנחם בגין: דיוקנו של מנהיג, הוצאת ראובן מס, 1998. (הספר בקטלוג ULI)
• מרדכי קרניאל, מורשתו של מנחם בגין, הוצאת פסגות, 1999. (הספר בקטלוג ULI)
• מירון ח. איזקסון (עורך), בגין;, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003. (הספר בקטלוג ULI)
• אריה נאור וארנון למפרום (עורכים), מנחם בגין - ראש הממשלה השישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1992-1913), ארכיון המדינה, 2014. (הספר בקטלוג ULI)
• עפר גרוזברד, מנחם בגין: דיוקנו של מנהיג - ביוגרפיה, הוצאת רסלינג, 2006. (הספר בקטלוג ULI)
• אבי שילון, בגין 1992-1913, הוצאת עם עובד, 2007. (הספר בקטלוג ULI)
• דניאל גורדיס, מנחם בגין: המאבק על נשמתה של ישראל, מאנגלית: יוסי מילוא, כתר הוצאה לאור, 2015. (הספר בקטלוג ULI)
• אריה אלדד, דברים שרואים מכאן: מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון?, זמורה ביתן, 2016, עמ' 11–184. (הספר בקטלוג ULI)
• אברהם דיסקין (עורך), מאלטלנה עד הנה: גלגולה של תנועה: מחרות לליכוד, הוצאת כרמל, 2011. (הספר בקטלוג ULI)
• משה מאור, דרך הימין החברתי, הקיבוץ המאוחד, 2004. (הספר בקטלוג ULI)
• יעקב מרקוביץ, המפקד: מנחם בגין כמנהיג של ארגון גרילה עירונית, המרכז למורשת מנחם בגין, 2012. (הספר בקטלוג ULI)
• Eitan Haber, Menachem Begin: the Legend and the Man, Dell, 1978 (הספר בקטלוג ULI)
• Eric Silver, Begin: a Biography, Weidenfeld and Nicolson, 1984 (הספר בקטלוג ULI)
• דרך בגין - אסופה מהגותו הלאומית-ליברלית של מנחם בגין, עורך: דרור בר-יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות ומרכז מורשת מנחם בגין

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מנחם בגין
טקסט בוויקיטקסט: מנחם בגין
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מנחם בגין

• מנחם בגין, באתר פרס נובל (באנגלית)
• מרכז מורשת מנחם בגין, באתר תמונות, מאמרים, נאומים וחומרי קריאה.
•   מנחם בגין, באתר הכנסת
• מנחם בגין, באתר כנסת פתוחה
• מנחם בגין, באתר של משרד ראש הממשלה
• במלאת 10 למותו, באתר הכנסת.
• יוסי אחימאיר, מנחם בגין האיש שהביא את השלום, הוצאת משרד החינוך והתרבות, מרכז ההסברה, 1992
• מנחם בגין, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות.
• הספרים של מנחם בגין, באתר "סימניה"
•   מנחם בגין: המנהיג בעל אינספור המהפכים: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב
• מנחם בגין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
•   תוכנית רדיו במלאת 30 שנה לפטירתו של מנחם בגין, במסגרת "השעה התיעודית" עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 2 באפריל 2022
•   מנחם בגין (1913-1992), דף שער בספרייה הלאומית
• קשה להקים מדינה, קשה לקיים מדינה, נאמן למקור, הספרייה הלאומית

• מאגר נאומים וכתבים של מנחם בגין (מרכז מורשת מנחם בגין)
• נאומים, מאמרים וכרוזים של בגין מימיו במחתרת, באתר דעת.
• מבחר מנאומיו בכנסת, עד כניסתו לממשלה, באתר דעת.
• השקפת חיים והשקפה לאומית (קווי יסוד), נציבות בית"ר בארץ-ישראל, 1951
•   מנחם בגין, דברים בעצרת המונים נגד הסכם השילומים עם גרמניה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• ענבר טויזר, "אין דרך אחרת מדרך הייסורים": נאום נדיר של בגין יועמד למכירה פומבית, באתר ynet, 18 באוקטובר 2018
• קרן הבר, מנחם בגין נשבע אמונים למדינה, 1948, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, פברואר 2022
• איתמר אייכנר, הקלטות נדירות של בגין המסוגר בביתו: "ג'ימי קרטר היה נגד מדינה פלסטינית" | האזינו, באתר ynet, 16 באוגוסט 2024