איראן

איראן הוא השם שנתנו המקומיים לאזור הגאוגרפי עוד בעת העתיקה. פרס היה השם של השבט המרכזי באזור זה. זרים בדרך כלל העדיפו את השימוש בשם פרס, המופיע בתנ"ך^[8] ובמקורות יוונים ורומאים. לדריווש הראשון מיוחסת האמירה: "משפחתי אחמנית משבט פרס מהעם האיראני"^[9].

  ערך מורחב – היסטוריה של איראן

 

  ערך מורחב – ממלכת פרס

איראן הייתה מיושבת עוד מתקופת האבן, ונמצאו עדויות לקיום תרבות בהרים הגובלים במסופוטמיה בכתבים שומריים. במערב איראן של היום, בשטח המשתרע מול בגדד של היום בצפון ועד מחוז בושהר בדרום לאורך שפלת המפרץ הפרסי שכנה ממלכת עילם, שהיא אחת הממלכות העתיקות ביותר עליהן יש עדויות היסטוריות (מוזכרת גם בספר בראשית, פרק י"ד).

האימפריה האיראנית הראשונה החלה עם כיבושי כורש הגדול שהקים את ממלכת פרס (אמצע המאה ה-6 לפנה"ס). האימפריה השתרעה על חלקים נרחבים מאסיה, ובירתה הייתה העיר פרספוליס. בשיאה של האימפריה הפרסית היא הגיעה עד לחופי הים התיכון. הממלכה החזיקה מעמד עד שנת 330 לפנה"ס, עד שנכבשה על ידי אלכסנדר הגדול. במשך תקופה מסוימת הייתה תחת שלטון הלניסטי. בסביבות 250 לפנה"ס נכבש האזור על ידי הפרתים. תחילה קיבלו את מרותו של בית סלאוקוס, אך כעבור 100 שנה מרדו וזכו בעצמאות. במאה הראשונה לפנה"ס ובמאה הראשונה לספירה ניהלו הפרתים מלחמות עם רומא העתיקה.

 

משנת 226 עד 651 לספירה שרר בשטחי איראן שלטון האימפריה הפרסית-סאסאנית. שליטי השושלת הסאסאנית נלחמו רבות עם האימפריה הביזנטית אך ללא הצלחה ממשית לצד כלשהו. במאה ה-8 נכבשו שטחי המדינה על ידי האימפריה המוסלמית שהגיעה מחצי האי ערב ורוב תושבי המדינה קיבלו עליהם את דת האסלאם בתהליך הדרגתי שנמשך עד המאה העשירית. מלבד השלטון המוסלמי-ערבי התמודדו הפרסים גם מול כוחם העולה של המונגולים ואחר כך של הטורקים. בשנת 1501 חודשה העצמאות הפוליטית של פרס והיא חזרה בהדרגה להיות אימפריה נרחבת בשטחה. באותה תקופה עברו מרבית תושביה מהאמונה המוסלמית-הסונית לאמונה המוסלמית-שיעית. עבאס שאה הראשון הכריז על אספהאן כבירת ממלכתו ופיאר אותה במבנים מרהיבים. בשנת 1795 הוכרזה טהראן כבירת המדינה. במאה ה-18 והמאה ה-19 ירדה איראן מגדולתה והייתה נתונה ללחצי רוסיה ואימפריות מערביות.

  ערך מורחב – איראן המודרנית

במהלך המאה התשע עשרה חלה חדירה של השפעות אירופאיות זרות לתוך איראן, בעוד היא מאבדת ממעמדה והוגים שונים מהרהרים בדבר המשמעות של היחלשות העולם המוסלמי בפני המערב. שינויים אלו, שהוקצנו נוכח ההגמוניה הכלכלית של רוסיה ובריטניה שהתגברה במדינה, הובילו להתפתחות תנועות שקראו לעמידה איתנה נוכח המעצמות האירופאיות ולייצוב מעמדה וריבונותה של איראן. תנועות אלו הונעו בעיקר בידי מעמד משכילים שהתפתח במדינה יחד עם חלק גדול מהכמורה השיעית. אחת מנקודות המפתח בהתפתחות הפוליטית הזאת, שהביאה את בשורת הלאומיות האיראנית החדשה - הבנויה על יסוד עקרונות הלאומיות האירופאית - היה מרד הטבק שנפתח בתגובה להחלטת נאסר א-דין שאה קאג'אר להעביר לידי בריטניה זיכיון בלעדי על כל הסחר בטבק במדינה. האליטה הפוליטית החדשה שהתפתחה חבקה יד ביד עמידה איתנה מול חתרנות זרה ואימוץ חלקים מהתרבות השלטונית של אירופה: כולל מונרכיה חוקתית. מאמציהם הובילו לעימות חזיתי מול מוחמד עלי שאה קאג'אר ולהתססה של המאבקים הפנימיים במדינה לכדי התקוממות חמושה נגד השאה. המהפכה החוקתית בפרס נמשכה מספר שנים, בסופן כוחה של המונרכיה הוגבל, אבל הפרלמנט והממשלה החדשים שהוקמו לא הצליחו לבסס את כוחם.

המונופול הכלכלי של בריטניה על נפט איראני, שניתן דרך זיכיון מלכותי בידי מוזפר א-דין שאה קאג'אר מספר שנים לפני המהפכה החוקתית, הפך את האימפריה הבריטית, מאחורי הקלעים, למכתירת המלכים למעשה בפוליטיקה האיראנית. במשך תקופה נדרשו הבריטים לחלוק השפעה זאת בינם לבין רוסיה, אך בעקבות מלחמת האזרחים הרוסית נותרה איראן בהשפעה וחסות בלעדית של בריטניה. היעדר היכולת של טהראן למשול הובילו למשברים קשים: בעל כורחה הפכה איראן לחזית במלחמת העולם הראשונה, ולממשלה לא היה מענה לבצורת ולרעב המוני שהכה במיליונים בשנות המלחמה. באותן שנים, עד למהפכה הרוסית, גיבתה רוסיה יחידה צבאית מקצועית איראנית ראשונה מסגה שנבנתה בדמותן של יחידות קוזאקיות בצבא הרוסי. באותה יחידה צמח רזא ח'אן, שבקשר פוליטי שנעשה בגיבוי של הנספח הבריטי, אדמונד איירונסייד, ביצע הפיכה צבאית בשנת 1921 כדי להביא לסיום את הכאוס הפוליטי והיעדר הריבונות של טהראן. כעבור ארבע שנים הכתיר עצמו לשאה והקים את שושלת פהלווי. רזא שאה פהלווי פעל לייצב את מעמדה הריבוני של איראן, תוך שהוא נמנע מעימות ישיר מול בריטניה ושומר על נייטרליות במדינאות הבינלאומית. הוא קידם בארצו רפורמות חברתיות וכלכליות שנועדו לקדם את איראן לעבר העולם המערבי והמהפכה התעשייתית ביתר שאת, בדמות רפורמות אטאטורק שהתקיימו באותה העת בטורקיה.

באוגוסט 1941 השתלטו כוחות בריטים וסובייטים במבצע משותף על איראן כדי להבטיח אספקת נפט למערב ולברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה^[10]. בוועידת טהראן ב-1943 "הצהרת טהראן" העניקה עצמאות וגבולות ברורים לאיראן. בהתאם להסכם, ב-1946 נסוגו כוחות האמריקנים והבריטים, אך הכוחות הסובייטיים שישבו בצפון מערב איראן סירבו לסגת, מתוך מחשבה כי מדינות המערב לא תחלצנה לעזרת איראן, משום שלא ראו בה חשיבות אסטרטגית. אולם איראן פנתה בינואר 1946 למועצת הביטחון של האו"ם, ולאחר שארצות הברית איימה במשלוח כוחות לאיראן, החליטה ברית המועצות לסגת. ב-1951 נערכו לראשונה בחירות דמוקרטיות לראשות הממשלה ולפרלמנט. ראש הממשלה הנבחר, מוחמד מוסאדק, פעל להבטחת עצמאות מדינית וכלכלית מלאה מהאימפריה הבריטית, בראש ובראשונה באמצעות החלטתו להלאים את חברת הנפט האנגלו-פרסית, אשר החזיקה במונופול על ייצור הנפט במדינה שהייתה בבעלות בריטית. מהלך זה, אשר פגע קשות באינטרסים הכלכליים של בריטניה באזור, הביא בסופו של דבר לכך שב-1953, במבצע שתוכנן והוצא לפועל על ידי ארגוני המודיעין של ארצות הברית (ה-CIA) ובריטניה (ה-MI6), ממשלתו של מוסאדק הופלה בהפיכה צבאית. לאחר ההפיכה הושב השאה לשלטון, והוא ביטל את הלאמת תעשיית הנפט והנהיג מונרכיה אבסולוטית פרו-מערבית.

  ערך מורחב – המהפכה האיראנית

בשנות ה-70 המאוחרות החלה התנגדות דתית (מצד האסלאם השיעי) ופוליטית רחבה לשלטונו של השאה ולתוכניותיו – ובמיוחד לסאוואכ, שירות הביטחון והמודיעין. בשנת 1979 התחוללה המהפכה האיראנית, שהביאה לגירושו של השאה מהמדינה ולעלייתו של רוחאללה ח'ומייני כמנהיג "הרפובליקה האסלאמית", שהייתה למעשה ממשל אוטוקרטי שמרני ביותר^[1]. השלטון החדש הלאים את התעשייה ועיגן את הדת והמסורות האסלאמיות השיעיות בתרבות ובחוק. ההשפעה המערבית נאסרה, הונהגה צנזורה מקיפה, והאליטה הפרו־מערבית מיהרה להצטרף לשאה הגולה. בין שני מיליון לשלושה מיליון איראנים היגרו בעקבות המהפכה למדינות המערב, רובם מהמעמד הבינוני-עירוני. באיראן עצמה החלו מאבקים בין הפלגים הדתיים השונים, ודיכוי חריף נעשה דבר שבשגרה.

ב-4 בנובמבר 1979 סטודנטים איראניים מיליטנטיים תפסו את השגרירות האמריקאית בטהראן, וכך החל משבר בני הערובה באיראן. ממשל קרטר ניתק קשרים דיפלומטיים והטיל סנקציות כלכליות על איראן, ומאוחר יותר באותו חודש ניסה לחלץ את אנשי השגרירות, אולם משימת קומנדו לשחרור החטופים בוטלה ושמונה חיילים אמריקאים נהרגו בהתנגשות אווירית. החטופים שוחררו לבסוף ביום הראשון לכהונתו של רונלד רייגן ב-20 בינואר 1981.

בשנת 1980 פרצה מלחמת איראן–עיראק, לאור היריבות הקשה בין המדינות ובעקבות סכסוך גבולות באזור מחוז ח'וזסתאן, ליד השט אל-ערב. המלחמה, שנסתיימה רק בשנת 1988 לא הביאה להישגים טריטוריאליים לאף אחת מהמדינות, אך עלתה בחייהם של כחצי מיליון איראנים וגרמה לפגיעה קשה בכלכלה האיראנית.

לאחר מותו של האייתוללה ח'ומייני ב-3 ביוני 1989, מועצת המומחים – גוף נבחר של אנשי דת – בחרו את הנשיא היוצא של הרפובליקה, עלי ח'אמנאי, ליורשו כמנהיג דתי לאומי. באוגוסט 1989, אכבר האשמי רפסנג'אני, יו"ר המג'לס, נבחר לנשיא ברוב מוחץ. ראפסנג'ני הוחלף ב-1997 על ידי מוחמד חתאמי, שנחשב למתון יחסית. חתאמי נבחר שוב ביוני 2001, אך הניסיונות שלו לרפורמות נחסמו פעם אחר פעם בידי מועצת המומחים הדתית בראשות עלי ח'אמנאי.

בשנת 2003, הפלישה האמריקאית לעיראק השכנה שינתה את הדינמיקה במזרח התיכון, הגבירה את הדומיננטיות האזורית של איראן, והגבירה את יכולתה להשפיע על מדינות נוספות באזור דוגמת לבנון ותימן^[11].

ב-2005 נבחר לנשיאות מחמוד אחמדינז'אד מהמחנה השמרני. מאז היבחרו פעל לקידום תוכנית הגרעין האיראנית והתבטא בקיצוניות רבה כלפי ישראל וכלפי המערב. בין השאר ערך ועידה בנושא "עולם ללא ציונות" והביע ספק בהתרחשות השואה. ב-2013 נבחר לנשיאות חסן רוחאני. רוחאני נחשב למועמד מתון ונתמך על ידי רפורמיסטים ושניים מנשיאי איראן לשעבר.

בעשור שבין 2010 ל-2020, ניצלה איראן סדרת משברי האביב הערבי בחלק ממדינות העולם הערבי, כדי להדק את השפעתה על לבנון, סוריה, עיראק, תימן ורצועת עזה, מתוך אסטרטגיה רחבה ליצור מסדרון מאיראן עד לים התיכון^[12][13].

  ערך מורחב – גאוגרפיה של איראן

איראן שוכנת באזור הדרום-מערבי של אסיה, על גדות הים הכספי אשר נמצא בצפון המדינה, והמפרץ הפרסי יחד עם מפרץ עומאן אשר נמצאים בדרום. היא גובלת בפקיסטן ובאפגניסטן במזרח, בטורקמניסטן בצפון-מזרח, בארמניה ובאזרבייג'ן בצפון-מערב, בטורקיה ובעיראק במערב. אורך גבולותיה מסתכם במעל 2,000 ק"מ.

שטחה הכולל של המדינה מגיע ל-1,648,000 קמ"ר והיא המדינה ה-18 בגודלה בעולם. לשם השוואה, שטחה שווה ערך לשישית מארצות הברית, או לשטחן הכולל של הממלכה המאוחדת, צרפת, איטליה וספרד.

הנוף של איראן מורכב ברובו מרמות צחיחות מוקפות הרים, והאוכלוסייה מרוכזת ברובה באזורים הפוריים יותר בצפון המדינה ובמערבה. החלק המערבי הוא ההררי ביותר עם רכסים כהרי זגרוס והרי אלבורז; זה האחרון מכיל את ההר הגבוה ביותר במדינה, הר דמאוונד, שמגיע לגובה של 5,607 מטר. החצי המזרחי מכיל ברובו שקעים מדבריים בלתי מיושבים שבהם זורמים מספר נחלי מלח. האגם הגדול ביותר במדינה הוא ימת אורמיה שהיא אגם מלח.

המישורים הגדולים היחידים בשטחי המדינה מצויים לאורך החוף של הים הכספי והחלקים הצפוניים של המפרץ הפרסי, שם גובלת איראן בנהר שט אל-ערב. מישורים קטנים ומקוטעים ניתן למצוא גם לאורך החוף של המפרץ הפרסי, מצר הורמוז, ומפרץ עומאן.

אקלימה של איראן הוא בעיקר יבש או יבש למחצה, ולמרות זאת קיים מזג אוויר חצי טרופי לאורך חופי הים הכספי. החורף האיראני מתון יחסית, ואילו הקיץ לח וחם.

בדרום מזרחה של איראן נמצא מדבר לוט. זהו מדבר מלח שחלקים נרחבים ממנו מכוסים באבני בזלת ובלבה שחורה שנפלטו מהר געש שהיה פעיל בעבר, ועקב כך חום השמש נקלט בהן וגורם לכך שהטמפרטורה הממוצעת שם היא כ-50 מעלות, מה שגורם להיעדר חיים מוחלט במדבר זה, הכולל היעדר בקטריות (אזור א-ביוטי).

 

  ערכים מורחבים – דמוגרפיה של איראן, דת באיראן, כורדיסטן האיראנית

האוכלוסייה באיראן עומדת על סך של 89.4 מיליון בני אדם. בערים הבאות מספר התושבים הוא גבוה ממיליון: טהראן, תבריז, משהד, איספהן וכרג'. תוחלת החיים עומדת על כ-75 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 1.83 ילדים לאישה.

ההתפלגות האתנית במדינה גבוהה, וקיימות בה כ-80 קבוצות אתניות השונות זו מזו אך דומות מבחינה תרבותית. מספר התושבים המדויק וההתפלגות האתנית אינם ברורים.

ההתפלגות האתנית והשטחים הנרחבים של המדינה יצרו מצב מיוחד שבו קיימות כמה עשרות שפות מדוברות, אף על פי שהשפה הרשמית היא השפה הפרסית. כ-25 אחוז מתושבי המדינה הם דוברי אזרית ועוד כ-10 אחוז הם כורדים.

רוב מכריע של העם האיראני הוא מוסלמי: 89% משתייכים לזרם השיעי התריסרי (הדת הרשמית במדינה), ועוד 10% משתייכים לזרם הסוני - רובם כורדים. המיעוטים הדתיים ה"לא-מוסלמים" הם הבהאים, מנדאים, יארסאנים, זורואסטרים, יהודים ונוצרים. שלושת המיעוטים האחרונים הם מיעוטים רשמיים במדינה, ועל כן שמורים להם מושבים בפרלמנט.

במפקד האוכלוסין שנערך ב-2011 נספרו כ-8,700 יהודים באיראן^[14]. כיום חיים שם כ-8,300 יהודים^{[דרוש מקור]}.

בתחילת שנות המאה ה־20, החלה נמדדת התרחבותה של מגמת שוליים של עזיבת האסלאם, בעיקר בקרב הדור הצעיר, בין אם לדתות אחרות או עזיבת הדת באופן כללי^[15][16].

הערים הגדולות של איראן מפקד האוכלוסין 2016[אוכלוסין 1]
^ IRAN: Cities & Towns
	דירוג	שם	פרובינציה	אוכלוסייה	דירוג	שם	פרובינציה	אוכלוסייה
טהראן   משהד
	1	טהראן	טהראן	8,693,706	11	רשת	גילאן	679,995	אספהאן   כרג'
	2	משהד	ח'וראסאן רזאווי	3,001,184	12	זאהדאן	סיסתאן ובלוצ'סתאן	587,730
	3	אספהאן	אספהאן	1,961,260	13	המדאן	המדאן	554,406
	4	כרג'	אלבורז	1,592,492	14	כרמאן	כרמאן	537,718
	5	שיראז	פארס	1,565,572	15	יזד	יזד	529,673
	6	תבריז	מזרח אזרבייג'ן	1,558,693	16	ארדביל	ארדביל	529,374
	7	קום	קום	1,201,158	17	בנדר עבאס	הורמוזגאן	526,648
	8	אהוואז	ח'וזסתאן	1,184,788	18	אראכ	מרכזי	520,944
	9	כרמאנשאה	כרמאנשאה	946,651	19	אסלאמשהר	טהראן	448,129
	10	אורמיה	מערב אזרבייג'ן	736,224	20	זנג'אן	זנג'אן	430,871

 

  ערך מורחב – כלכלת איראן

איראן היא מדינה עשירה במשאבים טבעיים כגון נפט וגז טבעי. היא נחשבת כמפיקת הנפט השנייה בגודלה בארגון המדינות החברות באופ"ק, ועתודות הנפט המוכחות שלה מכילות כ-10% מכלל עתודות הנפט בעולם. כמו כן, איראן היא המדינה השנייה בגודלה בעתודות הגז שלה (אחרי רוסיה). נפט, הגז הטבעי מתאן ומוצריהם מהווים כ-90% מהיצוא^[17].

המדינה משקיעה רבות כדי לגוון את מקורות ההכנסה שלה ולהקטין את התלות בנפט. השלטון מנסה לעודד תהליך זה על ידי השקעה בענפים כמו ענף ייצור הרכב (איראן היא יצרנית הרכב מספר 12 בעולם)^[18][19], ענף החלל, מוצרי אלקטרוניקה מגוונים, ופיתוחים טכנולוגים שונים. כלכלת איראן הייתה בעבר כלכלה ריכוזית שבה המדינה שלטה על מרבית המשאבים העיקריים, אך בשנים האחרונות מתרחשת הפרטה של חברות רבות. המדינה מחזיקה במשאבי הנפט ברשותה, וכן שולטת על רוב המיזמים הגדולים בשטחה; יש לה שליטה ניכרת בחקלאות הכפרית ובעסקים רבים שעוסקים במסחר ושירותים.

בין השותפים העסקיים הגדולים של איראן: צרפת, גרמניה, איטליה, רוסיה, סין העממית, יפן וקוריאה הצפונית. מאז שנות התשעים הגבירה איראן את שיתוף הפעולה הכלכלי שלה עם מדינות מתפתחות רבות, כגון סוריה, הודו, קובה, ונצואלה ודרום אפריקה. כמו כן, איראן מגדילה את המסחר שלה עם שכנותיה טורקיה ופקיסטן, ויחד עם מדינות אלה היא תומכת ברעיון ליצירת שוק כלכלי מאוחד באזור המערבי של מרכז אסיה.

במונחי תוצר מקומי גולמי (תמ"ג), המדינה ממוקמת במקום ה־41 בעולם, עם תמ"ג של כ־388 מיליארדי דולרים בשנת 2022^[20], רובו קשור להכנסות מיצוא נפט ודלקים. אך בגלל האוכלוסייה הגדולה שלה במושגי תוצר לנפש (מדד כלכלי המחשב את עושר האוכלוסייה) היא ממוקמת הרחק במקום ה-133 בעולם.

עד ראשית המאה ה-20 לא נוצלו משאביה הכלכליים של איראן בשיטתיות. הגורמים לכך היו מגוונים. השלטון המרכזי, ובעקבותיו מושלי הפרובינציות, החזיקו חצרות בזבזניות שמומנו מרכוש המדינה. המיסוי הכבד הקשה על האוכלוסייה ושימש תמריץ שלילי להתפתחות כלכלית של יוזמות פרטיות. נוסף על כך דלדלו מלחמות, בצורות, מגפות ורעב את האוכלוסייה והקטינו את המקורות הכלכליים. גורם נוסף היה היעדר תשתיות לפיתוח תעשיית הון, כוח אדם משכיל ומיומן, טכנולוגיה מתקדמת ונתיבי תחבורה. חברות כלכליות ממעצמות אירופה, בעיקר מרוסיה ומבריטניה, שהחלו לחדור לאיראן בצורה מסיבית במחצית הראשונה של המאה ה-19, מוכנות היו לספק את המשאבים הדרושים לכך, אך בתנאים מסוימים שנקבעו על ידיהן. תנאים אלה כללו הענקת יתרונות בזיכיונות לסוחרים ולתעשיינים זרים. המאבק בין המעצמות בלם לעיתים פיתוח כלכלי, בהגבילו את האפשרויות הפתוחות בפני יזמים מקומיים עצמאיים. התוצרת המערבית שיובאה לאיראן הייתה לעיתים קרובות איכותית וזולה יותר מזו המקומית. לעיתים הייתה התוצאה התמוטטות של ענפי מלאכה מקומיים.

במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו שינויים כלכליים שנבעו מיזמות פרטיות ושלטוניות אשר נשענו על הון, על ידע ועל טכנולוגיה מערביים. תהליכי המודרניזציה והתיעוש הואצו עם העלייה לשלטון של שושלת פהלווי בשנת 1925. מהפכת 1979 והמלחמה עם עיראק בשנות השמונים פגעו קשות בכלכלת המדינה וגרמו להוצאות גדולות על ביטחון ולקשיים בפיתוח טכנולוגי. הסנקציות הבין-לאומיות על איראן בראשית המאה ה-21 הרעו את מצבה של הכלכלה האירנית ושימשו זרז להסכמת איראן לחתימת הסכם עם המעצמות בשנת 2015 להקפאת תוכנית הגרעין שלה בתמורה להסרת הסנקציות הכלכליות נגדה.

בשנת 1958 החל לפעול "הערוץ הראשון", ערוץ טלוויזיה איראנית הראשון.

למרות ההסכם, איראן לא הצליחה להתאושש, ובדצמבר 2017 החלה סדרה של הפגנות מחאה באיראן, על רקע האינפלציה הקשה במדינה ואחוזי האבטלה הגבוהים.

לאחר שב-8 במאי 2018 הודיע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על פרישת ארצו מהסכם הגרעין ועל חידוש הסנקציות על איראן, החל סבב הפגנות נוסף, כאשר הריאל האיראני הגיע לשפל של כל הזמנים^[21]. הכלכלה האיראנית נשלטת ברובה על ידי משמרות המהפכה האסלאמית^[22].

  ערך מורחב – פוליטיקה של איראן

 

 

במהפכה האסלאמית בשנת 1979 הודח השאה מוחמד רזה שאה פהלווי מהשלטון והוקמה הרפובליקה האסלאמית של איראן – משטר תיאוקרטי, על פי עקרון "שלטון חכם ההלכה" האסלאמי, שהונהג תחילה על ידי האייתוללה ח'ומייני, המנהיג העליון הראשון של הרפובליקה. לאחר מותו של ח'ומייני בשנת 1989 תפס את מקומו עלי ח'אמנאי. איראן היא רפובליקה אסלאמית, משטר איסלאמי שיעי, ובראשו "המנהיג העליון", אשר שולט במדינה מכוח סמכותו הדתית. תפקידו לפקח על הפוליטיקה במדינה, הוא הממונה על הכוחות המזוינים האיראניים, ממונה על הצבא ועל המבצעים הביטחוניים והוא בעל הסמכות להכריז מלחמה.

על פי החוקה האיראנית, הנשיא הוא הדמות החזקה ביותר במדינה לאחר המנהיג העליון. הנשיא נבחר לתקופה של 4 שנים בבחירות כלליות, אך מועמדותו חייבת להיות מאושרת על ידי מועצת המומחים. תפקידו לפקח על מועצת השרים (הממשלה) ולקבוע מדיניות שתונח לפני בית המחוקקים. מחמוד אחמדינז'אד נבחר בשנית ביוני 2009 בבחירות שתוקפן שנוי במחלוקת שעוררו גל הפגנות ברחבי המדינה בטענה לזיוף התוצאות. חסן רוחאני החל לכהן כנשיא איראן באוגוסט 2013 לאחר שניצח בבחירות שהתקיימו באותה שנה בהפרש גדול מול המתמודדים האחרים. באוגוסט 2021 החליף אותו אבראהים ראיסי, שנהרג בתאונת מסוק במאי 2024. לממלא מקומו מונה מוחמד מוח'בר.

 

  ערכים מורחבים – הבחירות באיראן ותנועת המחאה (2009), ההפגנות באיראן (2011), ההפגנות באיראן (2017) וההפגנות באיראן (2018) כורדיסטן האיראנית

הבחירות בשנת 2009 עוררו גל הפגנות נרחב ברחבי המדינה, שהחל בטענות לזיוף התוצאות, והמשיך להתקוממות עממית שדוכאה באלימות רבה על ידי כוחות חמושים של השלטון, אשר הרגו ופצעו מאות מפגינים, ועצרו אלפים אחרים ללא משפט. רוב המפגינים היו צעירים מהערים הגדולות בעלי השקפות ליברליות. על פי הדיווחים הלא רשמיים יצאו לרחובות כשני מיליון מפגינים. כדי לנסות להשתלט על המהומות, שלחו השלטונות את הבאסיג' ואת משמרות המהפכה האסלאמית. אחד מערוצי החדשות תיאר את המצב כ"מהומה הגדולה מאז המהפכה האיראנית ב-1979". נראה היה כי המתנגדים פועלים באופן ספונטני ללא כל ארגון קודם.

ב-2011 החל שוב באיראן גל של מחאות והפגנות, בהשראת גל המחאות בארצות ערב (2010–2011). בעיר אהוואז, נהרגו ביום 16 באפריל 2011 כעשרה בני אדם. גל הפגנות זה דוכא גם הוא כקודמיו באלימות רבה בידי כוחות הביטחון הנאמנים למשטר. ההפגנות נערכו תחילה לזכר ההרוגים בהפגנות שנערכו בשנת 2005, ולאחר מכן הן התפשטו גם לערים חמדיה, מהשאהר, שדגאן, אבאדאן וחורמשאהר.

בין התפוצות האיראניות החיות במערב רווחת התנגדות למשטר הנוכחי באיראן. רבים מהם עזבו את המדינה לאחר המהפכה האיסלמית בשנת 1979. רבים מהאיראנים שנותרו במדינה מנהלים חיים כפולים. בציבור הם מצייתים לחוקי המשטר הדתי, ובבית פנימה מנהלים אורח חיים חילוני וצורכים תרבות מערבית.

בדצמבר 2017 התחדשו המחאות כנגד השלטון. הפגנות התקיימו בעשרות ערים כולל הבירה טהראן על רקע האינפלציה הקשה במדינה, אחוזי האבטלה הגבוהים, השחיתות השלטונית והמעורבות בסכסוכים אזוריים במזרח התיכון. בהפגנות נהרגו לפחות 30 מפגינים^[23].

ביוני 2018 התחדשו המחאות על רקע הירידה החדה בערך המטבע המקומי והמצב הכלכלי המחריף. הגורם המרכזי להידרדרות הכלכלית היא חידוש העיצומים על איראן מצד ארצות הברית והפסקת הסחר עם חברות גדולות במדינה. הסחר בבאזאר הגדול בטהראן הושבת במשך כמה ימים והסוחרים יצאו להפגנות יחד עם אזרחים רבים. הפגנות גדולות נרשמו בבאזאר, בפרלמנט ובערים נוספות כמו משהד ואיספהאן. בהפגנות נהרג מפגין אחד לפחות.

בשנת 2019 המשיכו המחאות, ובנובמבר 2019 התגברה האלימות בין המוחים לכוחות החוק, כאשר המוחים הציתו בנקים ותחנות דלק, ובניסיונות לדיכוי המחאה חסם המשטר את הגישה לאינטרנט^[24], והרג במפגינים. בעקבות האפלת האינטרנט והכחשות המשטר, מתקשה התקשורת להעריך את כמות ההרוגים בקרב המפגינים^[25].

 

ראו גם – כורדיסטן האיראנית

בדלנות כורדית באיראן היא סכסוך אתני ופוליטי ארוך-שנים בין המיעוט הכורדי במערב איראן (כורדיסטן האיראנית) לבין מדינת איראן; זהו הסכסוך הבדלני הבולט באיראן המודרנית^[26]. שורשיה של בדלנות כורדית היא בתנועה הלאומית הכורדית שהחלה במקביל לעליית שושלת פהלווי לשלטון. למרות התבוסה של המפלגה הבדלנית העיקרנית, מוקדי בדלנות כורדים אחרים המשיכו במאבק ובשנת 2004 המפלגה לחיים חופשיים בכורדיסטן החלה במתקפות על הצבא האיראני במערב המדינה. מאז תחילת פעילות מרדנית זו, מאות מורדים כורדים וחיילים איראנים איבדו חייהם ולמרות הפסקת האש שהוכרזה בספטמבר 2011, המאבק ממשיך. החל משנת 2013 ועד חודש ספטמבר נהרגו לפחות 12 חיילים איראנים ו-2 מורדים כורדים; מספר כורדים גם עומדים לפני הוצאה להורג על חשד בפעילות חבלנית.

ראו גם – בלוצ'ים באיראן

אחד מהארגונים המתנגדים למשטר האיראני הוא ארגון הטרור הבלוצ'י-סוני ג'ונדאללה, הפועל במחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן באיראן, וכן במחוז הפקיסטני של בלוצ'יסטן הגובל באיראן. ארגון ג'ונדאללה הוקם בשנת 2002 במטרה להגן על המיעוט הבלוצ'י-סוני, מפני האפליה כלפיו באיראן, בעיקר במחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן. השלטון באיראן טוען, כי הארגון עומד מאחורי פיגועים רבים בשנים האחרונות. השלטון מאשים את הארגון בקשר לאל-קאעידה, ואת פקיסטן, בריטניה, וארצות הברית במתן תמיכה לארגון, בניסיון לערער את יציבות המשטר במדינה.

ראו גם – ערבים איראנים

מחוז ח'וזסתאן המאוכלס בעיקר ערבים (בניגוד לפרסים), הוא מוקד סכסוך נוסף, הן על רקע אתני והן בשל עושרו בנפט והגישה לים (משט אל-ערב). הסכסוך במחוז היה הגורם המניע למתקפה על שגרירות איראן בלונדון ומלחמת איראן–עיראק.

בשנת 2005 החלו הפגנות רבות בעיר אהוואז שבאזור ח'וזסתאן, במהלכן נהרגו עשרות בני אדם בידי כוחות הביטחון, שדיכאו אותן בכוח רב. מרבית תושבי ח'וזסתאן הם ערבים, אך השלטון מכחיש את קיומם כמיעוט אתני ואוסר עליהם להשתמש בשפה הערבית באופן ציבורי או לעסוק בכל פעילות תרבותית או פוליטית.

 

  ערך מורחב – יחסי החוץ של איראן

איראן חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.

גורמים רשמיים באיראן מצהירים כי המדינה שואפת להיות כוח אזורי מוביל במזרח התיכון. למן המהפכה ועד 2003 התייחסה איראן לעיראק בתור האיום המשמעותי ביותר עליה באזור. במקביל התייחסה איראן לארצות הברית ולישראל כאל מדינות אויב, והפגינה עוינות דיפלומטית אשר התגברה עם הרחבת נוכחות כוחות אמריקנים במפרץ הפרסי.

לאחר ירידתה של עיראק מחשיבותה האזורית, התחזקה הדומיננטיות האזורית של איראן, ובמהלך העשור השני של המאה ה-21 חיזקה איראן את מעמדה כאחת המדינות הדומיננטיות בעולם הערבי מבחינה דיפלומטית, וכמנהיגה של מחנה הכולל מספר מדינות, המתנהל כנגד מחנה מקביל בהובלת ערב הסעודית ואיחוד האמירויות^[12]. בעשור זה איראן ניצלה סדרת משברים בחלק ממדינות העולם הערבי כדי להדק את השפעתה על מספר מדינות^[13] ביניהן לבנון, סוריה, עיראק ותימן, וכן ברצועת עזה – מתוך אסטרטגיה רחבה ליצור מסדרון מאיראן עד לים התיכון^[12][13].

לפי הערכות אמריקאיות מסוף העשור הראשון של המאה ה-21, איראן צפויה הייתה להיות בין המדינות העתידות לעלות עד לשנת 2025 על אירופה בכוחן הצבאי ולהפוך לגורם אזורי הרבה יותר משמעותי. מספר אנשים חזו את הפיכתה של איראן למעצמה, זאת לאור יכולתה להשפיע על אירועים בין-לאומיים. אחרים, כמו רוברט בר, טענו כי איראן כבר מעצמת אנרגיה ונמצאת בדרכה להפוך לאימפריה. פלינט לוורט מכנה את איראן ככוח עולה שעשוי להפוך למעצמה גרעינית בשנים הקרובות, אם ארצות הברית לא תמנע זאת ממנה.

הערכות אלו לצד הצלחותיה הדיפלומטיות במזרח התיכון הובילו למספר עימותים דיפלומטיים בינה לבין העולם המערבי, שבעשור השני של המאה ה-21 נסבו בעיקר סביב סבבי הסנקציות על איראן, כנגד פעילות הגרעין שלה, שפגעו בכלכלה שלה וכפועל יוצא מזה פגעו במידה מסוימת ביכולתה לממן יחידות צבאיות במדינות שתחת השפעתה. נכון לשנת 2019 איראן עדיין מצליחה להדק את השפעתה על המדינות שבינה לבין הים התיכון, למרות הסנקציות, והמומחים חלוקים בדעותיהם כמה תוכל איראן להמשיך ולהיות דומיננטית במזרח התיכון תחת לחצים כלכליים כבדים, ללא פגיעה ביציבות הממשל שלה עצמה באיראן^[29].

בספטמבר 2012 הודיעה ממשלת קנדה בראשותו של מנהיג המפלגה השמרנית סטיבן הרפר על סגירת שגרירותה באיראן וגירוש כל הדיפלומטים האיראנים משטחה, בעקבות תמיכתה של איראן בטרור, התבטאויותיה בנוגע להשמדת ישראל וקידום תוכנית הגרעין האיראנית בניגוד לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני עליה חתומה איראן. מנהיג המפלגה הליברלית, ג'סטין טרודו, שנבחר לראש ממשלת קנדה בשנת 2015, הודיע בעקבות ההסכם עליו חתמה איראן על הגבלת כוחה הגרעיני עם מעצמות המערב, כי קנדה מתכוונת לחדש את יחסיה עם איראן.

כחלק ממדיניות מוצהרת של "מהפכה מתגלגלת" או "הפצת המהפכה" שולחת המדינה כוחות לוחמים ומימון אל מחוץ לגבולות המדינה. במסגרת זו איראן מעורבת במידה רבה בטרור אסלאמי ובטרור פלסטיני. היא מממנת, מאמנת ומדריכה מספר רב של ארגוני טרור, בהם החמאס והחזבאללה. הארגונים המזוהים ביותר עמה – ואשר נשלטים על ידה במידה מסוימת – הם החזבאללה והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שקשורים במידה רבה גם למשטר הסורי של בשאר אל-אסד. לצידם, מקיימת איראן מערכת יחסים הדוקה עם מיליציות שיעיות בעיראק, ומיוחסת לה השפעה רבה על פעילותו של מוקתדא א-סאדר. בסוף 2005 פורסם כי איראן מסייעת לסוריה לפתח נשק כימי וטקק"ים ובשנים 2011–2012 סייעה לאסד לדכא את ההתקוממות נגד משטרו. החל משנת 2004 החלה איראן בסיוע כספי להתקוממות השיעית בתימן והחל מ-2011 סייעה לבשאר אל-אסד במלחמת האזרחים בסוריה. בשנת 2017 נאלצו איראן וסוריה לשלם למשפחה בעלת אזרחות אמריקאית שבתם נרצחה בפיגוע סכום של 178 מיליון דולר^[30].

  ערך מורחב – יחסי איראן–ארצות הברית

"לא המזרח ולא המערב", אחת הססמאות העיקריות של המהפכה, ביטאה יותר מכל את סלידתה של איראן המהפכנית מברית המועצות ומארצות הברית גם יחד. ביסודה זוהי גישה אנטי אימפריאליסטית קיצונית, העוינת את מניעיהן הנצלניים של המעצמות, מגנה אותן על דיכוי עמי תבל ורואה בהן גורם עיקרי למרבית הרעות של העולם. ארצות הברית נחשבת בעיני המשטר המהפכני "השטן הגדול".

גיליון האישום שפרשה איראן נגד ארצות הברית נרחב ונוגע בעיקר בארבעה תחומים: ראשית, אופייה האימפריאליסטי ומעורבותה הנצלנית והמדכאת לכאורה של ארצות הברית בעולם השלישי. שנית, תמיכתה במשטרו הרודני של השאה, והעושק, בראיית האיראנים, שעשקה את איראן. שלישית, תמיכת ארצות הברית ב"משטרים הריאקציוניים" במזרח התיכון המוסלמי בכלל ובמפרץ הפרסי בפרט. ורביעית, מה שנתפס באיראן כתמיכתה בציונות ובישראל כנגד המוסלמים והערבים בכלל והפלסטינים בפרט^[31].

  ערך מורחב – יחסי איראן–ישראל

אף על פי שאיראן התנגדה בתחילה להקמת מדינת ישראל ב-1948, בהדרגה נרקמו בתחילת ימיה של המדינה יחסים טובים בין שתי המדינות. ציר רשמי של ממשלת איראן ייצג את מדינתו בישראל. לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 הוזרם בעזרת קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א) נפט פרסי רב לשוקי אירופה. באיראן גם פעלו חברות בנייה ישראליות כמו חברת סולל-בונה שבין היתר בנתה את מלון הילטון בטהראן, וישראלים ביקרו ברחבי המדינה. קץ שלטון השאה הביא למפנה ביחסים בין שתי המדינות.

לאחר עליית ח'ומייני לשלטון והצהרתו שהוא תומך בכיבוש ירושלים מידי הציונים, נותקו היחסים בין שתי המדינות והוחלפו בעוינות גלויה. ח'ומייני טבע את המונח "השטן הקטן" עבור ישראל (תואר "השטן הגדול" מיוחס לארצות-הברית). את הרוח העוינת הזו הביא לידי ביטוי בהוצאתם להורג של יהודים שנחשדו בריגול עבור ישראל. עם זאת הקפיד השלטון לשמור על זכותם של היהודים שנשארו באיראן לקיים את תרבותם, ולנציג יהודי משוריין מקום בפרלמנט.

יחסי שתי המדינות הושפעו מזהות הנשיא האיראני. מחנה השמרנים היה קיצוני יותר ביחסו למערב ולישראל. המחנה הרפורמיסטי היה מתון יותר. כך הנשיא השמרני אחמדינז'אד ערך ב־27 באוקטובר 2005 ועידה בטהראן שכותרתה "עולם ללא ציונות", בה הצהיר כי "המשטר שכובש את ירושלים צריך להיעלם מדפי ההיסטוריה". אחמדינז'אד אף ניסה להטיל ספק בהתרחשותה של השואה. מדינות שונות כמו ארצות הברית, צרפת, קנדה ובריטניה הגיבו בגל גינויים על דבריו.

כאשר זכה בבחירות לנשיאות חסן רוחאני ממחנה הרפורמיסטים בשנת 2013 השתנה הטון של השלטון הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. רוחאני התבטא כי "השואה הייתה פשע נגד האנושות". הממשלה החדשה בראשותו אף הסכימה להקפיא את תוכנית הגרעין לתקופה של 15 שנה תמורת הסרת הסנקציות נגדה. לאחר הקפאת התוכנית, הייתה ישראל בין הקולות הבולטים שקראו לא להסתפק בהסכם הקיים. לאחר מבצע מודיעיני משנת 2018 הציג נתניהו, ראש ממשלת ישראל, מסמכים מתוכנית הנשק הגרעיני של איראן המעידים שאיראן פעלה לפיתוח נשק גרעיני.

 

  ערכים מורחבים – משרד ההגנה האיראני, צבא איראן, משמרות המהפכה האסלאמית

צבא איראן מורכב מארבע זרועות שונות: זרוע היבשה, זרוע האוויר, זרוע הים וזרוע ההגנה אווירית. הצבא הסדיר האיראני מונה כ-520,000 חיילים, מהם כשני שלישים מגויסים בשירות חובה. כל אזרח איראני מחויב לשרת בצבא 18 חודשים.

נוסף לצבא הקבע יש לאיראן עוד כ-100,000 חיילים המשרתים במשמרות המהפכה. תפקידם של משמרות המהפכה הוא בין היתר שמירה על המשטר האיראני. כמו כן כפוף אליו חיל האוויר של משמרות המהפכה שמחזיק בארסנל רחב של טילים בליסטים וחיל הים של משמרות המהפכה.

לאחר המהפכה האיראנית ובעיקר לאחר מלחמת איראן–עיראק שארכה שמונה שנים ובה נהרגו כחצי מיליון איראנים, מצבו של הצבא האיראני היה קשה. בניסיון לשקם את עוצמתה לאחר המלחמה הממושכת ומתוך רצונה של איראן ליצור לעצמה מחדש את ההגמוניה המסורתית באזור המפרץ הפרסי ואף במזרח התיכון החלה איראן לחזק את צבאה. בשנים האחרונות הצבא האיראני מתחמש במהירות, הן בעזרת תעשיות צבאיות מקומיות, והן בעזרת רכש מסיבי מחוץ למדינה, לרוב נשק מרוסיה, קוריאה הצפונית וסין. לאיראן תוכניות מורכבות ומתקדמות של מחקר פיתוח ופריסה של סוגים שונים של נשק קונבנציונלי ונשק בלתי קונבנציונלי.

איראן פעילה בלוחמת רשת. היא מפעליה מספר קבוצות תקיפה (Elfin Team, Helix Kitten ועוד) שפועלות נגד ארגונים מערביים ומנסים להגיע למידע ביטחוני.

  ערכים מורחבים – תוכנית הגרעין האיראנית והפעילות נגד תוכנית הגרעין האיראנית

החל מהשנים הראשונות של המאה ה-21 נעשו מאמצים של ארצות הברית, מדינות אירופה וגורמים נוספים למנוע מאיראן את היכולת לבנות פצצת אטום. באיראן קיימת תוכנית גרעין במסגרתה קיימים כורים גרעיניים ואתרים נוספים כמו מפעל מים כבדים. איראן הייתה מצויה בשלב מתקדם של פיתוח יכולת להעשרת אורניום אך לא סיפקה מידע מלא על היקף תוכנית הגרעין שלה, ומידת שיתוף הפעולה שלה עם הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית של האו"ם השתנה מעת לעת, ולטענת גורמי מודיעין מערביים היו אתרים ופרויקטים בתוכנית הגרעין אשר לא דווחו לפקחיה. מומחים לנושא היו חלוקים בדעותיהם באשר למועדים הצפויים של התפתחות טכנולוגית בלתי הפיכה בתהליך השלמת פיתוח נשק גרעיני והמועד הצפוי ליכולת מעשית להפעיל נשק כזה.

ב-4 בפברואר 2006 הסכימו רוב מדינות מועצת הנגידים של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית להעביר את התיק האיראני למועצת הביטחון של האו"ם, אשר בסמכותה להטיל סנקציות על המדינה. ב-23 בדצמבר 2006, לאחר משא ומתן שארך כחצי שנה וריכוך הטיוטה לבקשת מוסקבה ובייג'ינג, הסכימו חברות מועצת הביטחון על קבלת החלטה מס' 1737. ההחלטה הקפיאה את נכסיהם של מספר גורמים וחברות איראניות בעלי קשרים לתוכניות הגרעין והטק"ק של איראן. מאחר שאיראן סירבה להשעות את העשרת האורניום, לאחר הארכה בת החודשיים שניתנה לה בהחלטה 1737, ב-24 במרץ 2007 קיבלו 15 מדינות מועצת הביטחון את החלטה 1747 של מועצת הביטחון של האו"ם. ההחלטה הרחיבה במקצת את הסנקציות הכלכליות המוטלות על איראן, אסרה על רכישת אמצעי לחימה ממנה וקראה למדינות לא לייצא לאיראן אמצעי לחימה. ב-8 בנובמבר 2011 פורסם דוח חמור של סבא"א, לפיו איראן מבצעת ניסויים ופועלת בסתר במטרה יחידה לפתח נשק גרעיני^[32].

הסנקציות הבין-לאומיות הרעו את מצבה הכלכלי של איראן. לאחר היבחרו של חסן רוחאני לנשיא חל שינוי במדיניות האיראנית. ב-14 ביולי 2015 הגיעו שרי החוץ של שש המעצמות (ארצות הברית, צרפת, גרמניה, בריטניה, סין ורוסיה) ושר החוץ של הרפובליקה האסלאמית של איראן להסכם היסטורי בדבר תוכנית הגרעין האיראנית. לפי ההסכם תוקפא תוכנית הגרעין האיראנית למשך 15 שנים תמורת הסרת כל הסנקציות הבין-לאומיות שהוטלו עליה במשך השנים.

ב-8 במאי 2018 הודיע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על ביטול הסכם הגרעין מצידה של ארצו וכן על חידוש הסנקציות.

  פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

  ערך מורחב – פרובינציות איראן

איראן מחולקת ל-31 פרובינציות (ostan-haa, יחיד: ostan):

המחוזות נשלטים ממרכז מקומי, לרוב מדובר בעיר הגדולה ביותר במחוז. הסמכות המחוזית נמצאת בידי המושל (استاندار: ostāndār) והוא ממונה על ידי משרד הפנים בכפוף לאישור המג'לס (הפרלמנט).

עד שנת 2004 היו במדינה 28 מחוזות, אולם חוק שעבר בשנה זו פיצל את מחוז ח'וראסאן לשלושה מחוזות חדשים: צפון ח'וראסאן, ח'ורסאן רזאוי ודרום ח'וראסאן.

ביוני 2010 החליט הפרלמנט האיראני לחלק את מחוז טהראן לשני חלקים ובכך יצר את מחוז אלבורז.

המיעוטים באירן סבלו וסובלים מיחס מפלה^[33][34][35].

ראו גם – זכויות נשים באיראן, תנועת זכויות האישה באיראן

בשנת 1963 ניתנה לנשים זכות בחירה ובוטלה חובת חבישת הרעלה. בתקופת השאה ההשכלה בקרב האוכלוסייה החילונית עלתה, גם במקצועות הלא דתיים. כשלאחר המהפכה ההשכלה התפשטה גם לקבוצות האוכלוסייה הכפריות והדתיות, שאפשרה דרך דרישה להפרדה בין נשים לגברים וכיסוי ראשן של הנשים, לימודי דת לצד לימודים חילוניים. כשרוב בתי הספר פועלים במתכונת הבאה: בשעות הבוקר הבנים לומדים ובשעות הצהריים הבנות, או להפך.

עד שנת 2010 נע שיעור הנשים שלמדו באוניברסיטאות בין 60%–65% לעומת 35%–40% של הגברים, כשהנשים מהוות רוב מוחלט בקרב תלמידי המדעים והרפואה, ונרשמות יותר ויותר ללימודי ההנדסה והטכנולוגיה. בנוסף למקצועות המסורתיים כמו חינוך, סיעוד ושירותים חברתיים, הנשים מוצאות את מקומן בשנים האחרונות גם בתחומי הביטוח, פיננסים, רפואה, אדמיניסטרציה ואף באקדמיה. תחום נוסף בו משתלבות הנשים באיראן הוא העיתונות, המכילה גם כן מספר לא מבוטל של נשים במגוון תפקידי תקשורת, קריינות, ועריכה ברמה הארצית ואף ניהול^[36][37]. בשנת 2012 החלה רפורמה באיראן לשנות את העניין וליצור מאזן בהשכלה שבין הנשים לגברים, שהתאזן רק בשנת 2010. במקביל, קראה הנהגת איראן לתושביה להגדיל את משפחותיהם ולתרום להגדלת אוכלוסיית איראן, זאת בניגוד למדיניות הרשמית בשנות ה-90 שקראה להגבלת הילודה ולשימוש באמצעי מניעה, מחשש שאיראן לא תוכל לעמוד בגידול אוכלוסין מואץ מבחינה כלכלית^[38].

קיימת באיראן בעיה ענפה של פשעי אלימות במשפחה המתבצעים על רקע "חילול כבוד המשפחה", כשרוב מקרי רצח הנשים ה"סוררות" מתרחשים בקרב הקהילה הכורדית. באיראן גם פועלות נשות משמרות המהפכה האסלאמית למיגור מקרי חוסר צניעותן של נשים, הסתובבות ברחוב ללא רעלות ובחוסר צניעות, שילוב ידיים, הפגנת חיבה או מגע פיזי בין נשים לגברים במקומות ציבוריים (אפילו אחים וקרובי משפחה), וכן סידור גבות ושפם כולל שימוש באיפור לפני החתונה^[37].

לאחר המהפכה האיראנית בשנת 1979 אסר שלטון ח'ומייני על יחסי מין בין בני אותו מין, אולם התיר מעבר מגדרי, שמחייב ניתוח לאשרור המגדר באישור בית משפט. מצב זה הציב בפני הומואים ולסביות מחוץ לארון שתי אפשרויות – או עמידה בפני ענישה שעלולה לכלול מאסר, מלקות ובמקרים מסוימים אף עונש מוות, או ביצוע ניתוח התאמה מגדרית^[39][40].

על פי ארגון אמנסטי ואקטיביסטיים מקרב חברי הקהילה הלהט"בית המקומית, מטרת השלטון בניתוחים אלו הוא לכאורה להביא את איראן למדינה נטולת הומואים ולסביות, והם רואים בדילמה החוקית בה נמצאים חברי הקהילה האיראנים מצב של ניתוח בכפייה, הלכה למעשה^[39][40]. אחת לשנה מאז 2010 מצוין יום הגאווה האיראני. יום זה מתקיים ביום שישי הרביעי של חודש יולי, או ביום השישי הראשון בחודש מורדאד בלוח השנה הפרסי. ביום זה מצטלמים חברי הקהילה בטהראן עם סמלי הקהילה, אולם עושים זאת בחשאי מחשש לעימות עם המשטרה.

האזרחים שעוברים את הניתוח מקבלים כיסוי מלא מהמדינה על הוצאות הניתוח וטיפול הורמונלי, בנוסף למענק כספי חד-פעמי^[40].

 

 

  ערך מורחב – יהדות איראן

על פי המסורת היהודית, יישוב בני ישראל באזור ראשיתו ב-720 לפנה"ס, עם הגליית עשרת השבטים על ידי שלמנאסר מלך אשור^{[דרוש מקור]}. חלק מגולי יהודה, שהגיעו לבבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון, הגיעו גם לאיראן. עם זאת, אין ידיעות ברורות על רציפות שבין גולים אלה לבין הקהילות היהודיות המאוחרות יותר באיראן. עד המאה ה-7 לספירה נהנו היהודים משלטונות נוחים יחסית, וקיימו קשרים רוחניים וכלכליים עם היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל, ועם היישוב היהודי בבבל. יהודי איראן סרו למרותם של ראש הגולה בבבל ושל מרכזי התורה בסורא, נהרדעא ופומבדיתא, שפרחו תחת השושלת הפרתית. בשנת 225, עם הכיבוש הסאסאני, התחזק מעמדם של כוהני דת זרתוסטרא, ומצבן של הקהילות היהודיות התערער. הן סבלו מגזירות ורדיפות, ורבים מתו על קידוש השם.

בשנת 651, עם השתלטות הערבים המוסלמים קיבלו היהודים לגיטימציה ואוטונומיה מוגבלת (אם כי הופלו לרעה) תמורת מס גולגולת. על פי דת האסלאם, "עמי הספר", כלומר היהודים והנוצרים רשאים לשמור על אמונתם תחת שלטון מוסלמי. ב-1221, עם כיבוש המונגולים בהנהגת ג'ינג'יס חאן, נהרגו יהודים רבים במסגרת מסע ההרס שערכו המונגולים בזמן כיבושיהם.

במאה ה-16, כאשר האסלאם השיעי השתלט על איראן, הוטלו הגבלות וחוקים מגבילים רבים על לא-מוסלמים, וגל מעשי קנאות עבר בחלק מהזמן על קהילות ישראל בפרס. בימי שושלת קג'אר (1796–1925) היו תקופות של דו קיום ויחסי שלום לצד תקופות של מעשי ביזה ועוינות כלפי יהודים בקהילות תבריז, משהד וטהראן.

משנות ה-60 של המאה ה-19 החלו קשרים בין המוסדות היהודיים באירופה לבין יהודי איראן, ובתקופת העלייה הראשונה החלה במקביל גם עלייה יהודית מאיראן לארץ ישראל. לאחר עליית שושלת המלוכה האחרונה בפרס (שושלת פהלווי), זכו יהודי איראן לאמנציפציה מלאה. בתחילת המאה ה-20 החלה בקהילה היהודית התעניינות ערה בציונות, ואף פורסמו מספר ספרים ציוניים בשפה הפרסית. ערב הקמת המדינה היו באיראן כ-100,000 יהודים, וכ-20,000 יהודים פרסיים בארץ ישראל. לאחר הקמת המדינה עלו ארצה למעלה מ-70,000 מיהודי איראן. הידועים שבהם הם: שר הביטחון לשעבר שאול מופז, הנשיא לשעבר משה קצב והזמרת ריטה. יהודים רבים נוספים עברו להתגורר בצפון-אמריקה ובמערב אירופה. מאז המהפכה האסלאמית, התערער מצבה של הקהילה היהודית באיראן, אף שהיא זוכה לרוב לאוטונומיה תרבותית ונציג יהודי מכהן בפרלמנט. נכון ל-2013 יש באיראן כ-10,100 יהודים.

העיר מלאייר (אנ') הייתה העיר השנייה בכמות היהודים שבמדינה^{[דרוש מקור]}.

•  
  גני אראם בעיר שיראז
•  
  ארמון גולסטן בטהראן שימש בעבר את השאה של איראן
•  
  הרי אלבורז, ליד טהראן המודרנית

 

 

תצלום פנורמי של עתיקות העיר פרספוליס בירת האימפריה הפרסית הקדומה (לצפייה הזיזו עם העכבר את סרגל הגלילה בתחתית התמונה)

 

 

תצלום פנורמי של המרכז ההיסטורי של העיר אספהאן במרכז איראן (לצפייה הזיזו עם העכבר את סרגל הגלילה בתחתית התמונה)

	ספר: איראן
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

עיינו גם בפורטל:
	פורטל איראן

• הממשלה האיראנית הגולה
• מיתולוגיה פרסית
• אנציקלופדיה איראניקה
• אנטי-איראניזם
• מחוזות איראן
• טבעת האש האיראנית

• דוד מנשרי - איראן: בין אסלאם ומערב, הוצאת משרד הביטחון, 1996
• יניב גמבש (עורך ראשי), יבגניה ביסטרוב, ארנון סופר, איראן 2007 – ניתוח גאואסטרטגי, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, 2008
• ואנה ואנוצ'יני, איראן הוורודה: דמוקרטיה איסלאמית - החלום האבוד, בני-ברק: הקיבוץ המאוחד, 2009
• דניאל דנה, שלושה חבלים לתלייה, חולון: אוריון הוצאת ספרים, 2011
• תמר עילם גינדין, הטוב, הרע והעולם - מסע לאיראן הטרום איסלמית, האוניברסיטה המשודרת, 2011.
• עוזי רבי (עורך), זמן איראן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008.
• דוד מנשרי וליאורה הנדלמן-בעבור (עורכים), איראן אנטומיה של מהפכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.
• אזאר נאפיסי, דברים שלא ספרתי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2010.
• משה אהרונוב, מאיר ליטבק, איראן – מקיסרות פרסית למהפכה אסלאמית (ספר 9 בסדרה המזרח התיכון בימינו), האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ד–2014.
• רז צימט, איראן מבפנים, מדינה וחברה ברפובליקה האסלאמית, הוצאת רסלינג, 2022

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: איראן
דיווחים בוויקיחדשות: איראן
מדריך למטייל בוויקימסע: איראן
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: איראן

•   אתר האינטרנט הרשמי של איראן
• איראן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מאמרים בנושא איראן, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
• הבלוג של ד"ר תמר עילם גינדין, מומחית לאיראן, על הנעשה במדינה
• שאלות ותשובות על השינוי המתרחש במדיניות האיראנית, ד"ר רז צימט, מולד, 24 באוקטובר 2013
• אורלי אזולאי, מאחורי הרעלה, באתר ynet, 7 בינואר 2019
• אסופת מאמרים על איראן באנציקלופדיה איראניקה (אנגלית)
• Iran and the GCC: Hedging, Pragmatism and Opportunism דו"ח של תוכנית המזרח התיכון של מכון המחקר הבריטי "Chatham House" (אנגלית)
• סיור באיראן ב-2014 בתוכנית הטיולים של ריק סטיבס בערוץ PBS (באנגלית)  
• קישורים רבים לאתרי עיתונים ומקורות מידע על איראן (פרסית ואנגלית)
• מידע על איראן בקטלוג הספרייה הלאומית
•   איראן, דף שער בספרייה הלאומית