פקיסטן

השם פקיסטן מורכב מראשי התיבות של המחוזות המרכיבים אותה:

• פנג'אב
• אפגניה (מחוזות הגבול הצפון-מערביים)
• קשמיר
• סינד
• בלוצ'יסטן

הרעיון הוצע על ידי סטודנט בשם צ'אודהארי ראהמט עלי (אנ') (Choudhary Rahmat Ali), מייסד "התנועה הלאומית הפקיסטנית". בשפת אורדו פירוש המילה פקיסטן הוא ארץ הטוהר. פירוש הסיומת סטן הוא, כבארצות אחרות באזור בעלות סיומת זו (אפגניסטן, קזחסטן וכדומה) – ארצם של, כלומר ארצם של האנשים הטהורים.

הארץ המוכרת כיום בשם "פקיסטן" הייתה בעברה חלק מאפגניסטן והודו. בעת העתיקה עבר באזור אלכסנדר הגדול בעת המסע שלו לעבר הודו. צבאו מרד בו והוא נאלץ לחזור לבבל.

ההיסטוריה של פקיסטן המודרנית מתחילה בקולוניה הבריטית של הודו. בתקופה זו דרשו המוסלמים מדינה משלהם והתנגדו לשאיפות הבריטים לפיתוח המדינה וקביעת קו הגבול בינה לבין אפגניסטן. התנגדות זו הובילה לסדרה של קרבות שהתחוללו בשלהי המאה ה-19.^[8]

בין התומכים הראשונים ברעיון העצמאות היה הסופר והפילוסוף עלאמה מוחמד איקבל, שחשב שיש צורך במדינה המוסלמית בתת-היבשת ההודית, הנמצאת תחת השפעה הינדית חזקה. מוחמד עלי ג'ינה, אשר מכונה בפקיסטן "מנהיג דגול" ו"אבי האומה", הנהיג את הליגה המוסלמית בראג' הבריטי, הציע רפורמה חוקתית בת ארבע עשרה נקודות, לשמירת זכויות המוסלמים בהודו לאחר שתושג עצמאותה.

כבר ב"הצהרת לאהור" (אנ') מ-1940 אימץ ג'ינה את רעיון הקמת מדינה מוסלמית נפרדת. הליגה המוסלמית קיבלה את רוב קולות המוסלמים בבחירות שנערכו בהודו בשנת 1946, וג'ינה פתח בגל שביתות ומחאות על מנת להוביל להקמת מדינה מוסלמית בחלק של הודו. גל המחאות שהוביל הידרדר לאלימות. כישלון הקואליציה של מפלגת הקונגרס והליגה המוסלמית, הביא את הצדדים לפנות אל הבריטים בבקשה לאשר את חלוקת הודו. כך, הוביל ג'ינה לחלוקת הודו לשתי מדינות נפרדות: הודו ופקיסטן.

פקיסטן הכריזה על עצמאותה ביום בו הסתיים השלטון הבריטי בהודו, 14 באוגוסט 1947.^[1] בחודש שאחרי החלוקה, התבצעו חילופי אוכלוסין רוויי דמים בין המדינות, שבהם נהרגו כחצי מיליון אנשים, והתחולל טרנספר של כ-4 מיליון הינדים ומוסלמים, שעברו משני צידי הגבול.

ג'ינה כיהן כמושל הכללי הראשון של פקיסטן, הוביל את מאמצי השיקום של מיליוני פליטים, ועיצב את מדיניות המדינה המוסלמית החדשה עד מותו בשנת 1948.

עד 1971 הורכבה פקיסטן משני אזורים: פקיסטן המערבית, ממערב להודו ופקיסטן המזרחית, ממזרח להודו שהפרידה בין החלקים. ב-1971 התמרדה פקיסטן המזרחית ובעזרת כוחות הודיים הפכה למדינה עצמאית, היא בנגלדש. בשנת 1971 ביצע השלטון הצבאי הפקיסטני רצח עם באזרחיה ההינדים והמוסלמים של בנגלדש הידוע כ"רצח העם הבנגלי". חבל קשמיר (שבו רוב האוכלוסייה היא מוסלמית) הוא אזור הנתון במחלוקת בין הודו לפקיסטן עוד מתקופת הכרזת העצמאות של שתי המדינות, לאחר שמרביתו הועבר לריבונות הודית. כמעט מיד לאחר הכרזת העצמאות פתחו פקיסטן והודו במלחמה על קשמיר, ולאחר מכן נלחמו עליו שוב ב-1965 וב-1971, והשתתפו בעימות מוגבל נוסף ב-1999 (מלחמת קרגיל). על אף שפקיסטן הפסידה ברוב הקרבות, גורל האזור טרם הוכרע. מצב זה גורם לאי-יציבות מתמדת בין הודו לפקיסטן, שהוחמרה לאחר ששתי המדינות השיגו יכולות גרעיניות. בשנות ה-2000 נעשו מספר ניסיונות ליישב את הסכסוך בדרכי שלום, אך אלו לא נחלו הצלחה.

ההיסטוריה הפוליטית של פקיסטן מתחלקת בין תקופות של רודנות צבאית לבין משטרים דמוקרטיים אזרחיים. אף על פי שפקיסטן הפסיקה להיות דומיניון ב-23 במרץ 1956, עם כינון חוקה והכרזת המדינה כרפובליקה אסלאמית, הצבא השתלט על המדינה ב-1958 ושלט בה במשך 10 שנים. השלטון האזרחי חזר לאחר מלחמת הודו–פקיסטן השלישית, אבל הופסק בסוף שנות ה-70 עם הוצאתו להורג של זולפיקר עלי בהוטו לאחר שהורשע ברצח יריב פוליטי בפסק דין שנוי במחלוקת של בית המשפט העליון של פקיסטן.

בשנות ה-80 קיבלה פקיסטן עזרה רבה מארצות הברית וקלטה מיליוני פליטים אפגניים (בעיקר פשטונים) שברחו מאפגניסטן עקב הפלישה הסובייטית אליה. מספר עצום של פליטים (הגבוה ביותר בעולם) גרם לזעזוע קשה בפקיסטן. השפעת האסלאם העמיקה בזמן שלטונו של הדיקטטור גנרל מוחמד זיא אל-חאק. הוא הרחיב גם את מאגר הנשק הלא-קונבנציונלי של מדינתו. הגנרל נהרג בהתפוצצות מטוס שבו טס בשנת 1988, ופקיסטן חזרה למשטר דמוקרטי.

המשטר הדמוקרטי החזיק מעמד 10 שנים על ידי שני נשיאים: בנזיר בהוטו ונוואז שריף, שניהם נבחרו פעמיים. שניהם הואשמו בשחיתות רבה. הצמיחה הכלכלית התמתנה לקראת סוף שנות ה-90. הגורמים הנוספים למשבר הכלכלי היו המשבר הכלכלי שפקד את אסיה והסנקציות שהוטלו על פקיסטן לאחר ניסויי הנשק הגרעיני בשנת 1998. הניסוי הפקיסטני היה התגובה לניסוי הודי דומה. שנה לאחר מכן העימות בקשמיר איים לסחוף את המדינה למלחמה נוספת עם הודו.

בבחירות של 1997 חזר נוואז שריף להנהיג את המדינה, תוך שהוא נהנה מרוב מוחלט בפרלמנט. הוא התכוון לשנות את החוקה, על מנת לבטל חלק מההגבלות שחלו על הרשות המבצעת. השחיתות הגוברת בממשל והתנהגותו הרודנית של הנשיא גרמה להפיכה צבאית נוספת, הפעם תחת הנהגתו של פרבז מושארף.

מושארף החל בצעדים לדמוקרטיזציה, תוך כדי שהוא מוותר על תפקידו כרמטכ"ל, אך היה זה ויתור סמלי בלבד, והוא המשיך לשלוט על הכוחות המזוינים של פקיסטן. שלטונו היה נתון לאיום מצד פונדמנטליסטים אסלאמים שניסו להתנקש בחייו מספר פעמים בשל תמיכתו בארצות הברית בפלישה לאפגניסטן לאחר פיגועי 11 בספטמבר.

בדצמבר 2007 נרצחה מנהיגת מפלגת האופוזיציה בנזיר בהוטו במהלך פיגוע התאבדות בתום עצרת תמיכה בה. בעקבות הרצחה של בהוטו פרצו מהומות ברחבי פקיסטן על ידי תומכיה של בהוטו, שהאשימו את הנשיא מושארף במותה. בנה בן ה-19, בילוואל ובעלה אסיף עלי זרדארי מונו לראשיה החדשים של המפלגה. בבחירות של 2008 ניצחה מפלגת האופוזיציה של בהוטו המנוחה וכוחו הפוליטי של מושרף נחלש משמעותית. הקואליציה השלטת החלה בצעדים לסילוקו מהשלטון עד שבאוגוסט 2008 הודיע מושרף בנאום מיוחד לאומה על כוונתו להתפטר מתפקידו. יושב ראש הסנאט שימש כנשיא בפועל עד הבחירות בספטמבר 2008, בהן נבחר לנשיאות אסיף עלי זרדארי, אלמנהּ של בהוטו וראש מפלגת העם.

ביולי 2013 נבחר ממנון חוסיין לנשיא פקיסטן.

פיתוח תוכנית גרעין החל בפקיסטן בשנות ה-70 של המאה ה-20, בעקבות פיתוח תוכנית דומה על ידי הודו השכנה, לאור היריבות ארוכת השנים שבין שתי המדינות, שכללה שלוש מלחמות. במאי 1998 ערכה פקיסטן ניסוי פיצוץ גרעיני מוצהר ראשון. פקיסטן לא הצטרפה לאמנה הבין-לאומית למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT). בנוסף לפיתוח נשק גרעיני עוסקת פקיסטן גם בפיתוח אמצעי שיגור, כגון טילים בליסטיים וטילי שיוט בעלי יכולת נשיאת ראשי קרב גרעיניים. דו"חות מחקר עדכניים ב-2011 הצביעו על האצת פיתוח הטילים הללו. סוגי הטילים הבולטים שפיתחה הם ה"גאורי" שמגיע לטווח של 1,300 קילומטרים (ומתבסס על הדגם של הטיל הצפון קוריאני שעליו מתבסס גם ה"שיהאב 3" האיראני), ה"גאורי 2" שמגיע לטווח של 2,000 קילומטרים, וה"שאהין 2" שמגיע לטווח של 2,500 קילומטרים.

  ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (2001–2021)

לאחר פלישת ארצות הברית לאפגניסטן השכנה ובזמן מלחמת אפגניסטן ובמיוחד קרב טורה בורה ולאחריו, ברחו בכירי ארגוני הטרור האסלאמיסטיים אל-קאעידה והטליבאן אל פקיסטן, שם נהנו מתמיכה של אזרחים רבים. בכך החליפה פקיסטן את אפגניסטן כמקום מקלט ובסיס פעולה לארגוני טרור אלה, שביצעו פיגועים נגד השלטונות של שתי המדינות ונגד כוחות מדינות המערב באפגניסטן. בתגובה, נהגה ארצות הברית לתקוף יעדים לאורך הגבול של פקיסטן עם אפגניסטן, בעיקר באמצעות מטוסים וכלי טיס בלתי מאוישים. בתחילת שנת 2009 נחתם הסכם הפסקת אש בין הטליבאן בפקיסטן לצבא הפקיסטני שלפיו הטליבאן מפסיק לבצע פיגועים, ובתמורה מוחלים חוקי השריעה על עמק סוואט המרוחק כעשרות קילומטרים מהבירה וממתקני גרעין.

לאחר לחץ אמריקני שנבע מהחשש שהטליבאן ינסה להשתלט על מתקני הגרעין, פקיסטן פתחה בתחילת חודש מאי אותה שנה במתקפה לכיבוש עמק סוואט ולחיסול מעוזי הטרור במדינה. הצבא הפקיסטני הצליח להכריע את כוחות הטליבאן ולהבריח אותם עד לצפון מערב המדינה, שם ככל הנראה הסתתרו אוסאמה בן לאדן ושאר בכירי הטליבאן ואל-קאעידה. על מנת להכריע סופית את הטליבאן, הצבא הפקיסטני החל להתכונן לקראת הקרבות בצפון מערב המדינה, ובין היתר יצר קשרים עם השבטים המקומיים, אך לבסוף הוחלט שלא להמשיך עד הסוף את המתקפה, וזאת בשל חיסולו של ראש הטליבאן בפקיסטן, בייטוללה מחסוד, ב-5 באוגוסט על ידי כלי טיס בלתי מאויש אמריקני. בסיום המתקפה הפקיסטנית פורסם כי נהרגו בין כ-1,000 ל-3,000 מחבלי טליבאן וכעשרות חיילים פקיסטנים, בנוסף לנזק רב שנגרם למיליוני אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם ולהפוך לפליטים.^[9] בנוסף לכך, כתוצאה ממותו של בייטולה מחסוד, פרצו קרבות בין פלגים שונים בטליבאן על מנת לתפוס את מקומו של מחסוד. בקרבות נהרגו עשרות חיילי טליבאן.^[10]

ב-17 באוקטובר 2009 החל הצבא הפקיסטני במתקפה נוספת, הפעם בקנה מידה גדול הרבה יותר, שכלל כ-30,000 חיילים, על כ-10,000 לוחמי טליבאן שנמצאו במעוזים בצפון מערב פקיסטן, וזאת לאחר פיגועים רבים נוספים שביצעו, שבהם נהרגו יותר מ-200 אנשים תוך שבוע. בין היתר, הצליחו מחבלי טליבאן להשתלט גם על מבנה של המטה הכללי של הצבא בפקיסטן. בין המטרות של המתקפה, הייתה תפיסה או חיסול של המפקד החדש של הטליבאן בפקיסטן, חכימוללה מחסוד, ובמידה מועטה יותר, תפיסה או חיסול של מפקדי אל קאעידה שברחו מאפגניסטן.

במסגרת מבצע חנית נפטון ב-2 במאי 2011, חיסל כוח מיוחד אמריקאי של כ-40 לוחמים מצוות 6 של יחידת אריות הים את אוסאמה בן לאדן בשטחה של פקיסטן, במתחם מבוצר בעיר אבוטאבאד, כ-50 קילומטר צפונית לעיר הבירה הפקיסטנית אסלאמאבאד. האחוזה המבוצרת הייתה גדולה פי שמונה מהבית הממוצע בעיר זו, מוקפת חומות וגדרות תיל, במרחק של פחות מקילומטר מבסיס של צבא פקיסטן, האקדמיה הצבאית לקצינים.^[11]

ב-10 ביולי 2011 הודיעה ארצות הברית על עיכוב העברת 800 מיליון דולרים לצבא פקיסטן, בעקבות החלטת פקיסטן לגרש משטחה מאמני-צבא אמריקנים, וכן עקב היעדר טיפול פקיסטני משביע רצון לדעתה של ארצות הברית בגורמי הטרור של הטליבאן ואל-קאעידה. הסיוע יינתן לדברי ארצות הברית, רק אם היחסים בין שתי המדינות ישתפרו, ואם פקיסטן תפעל באופן תקיף וחמור יותר למגר את הטרור בתחומה.^[12]

ארצות הברית הכריזה על סיום המלחמה באפגניסטן בשנת 2014.

המלחמה בצפון-מערב פקיסטן הפכה לסכסוך בעצימות נמוכה יחסית. התקיפות האוויריות של ארצות הברית בפקיסטן פסקו בשנת 2018. נסיגת כוחות ארצות הברית מאפגניסטן הושלמה באוגוסט 2021.

ב-10 באפריל 2022, כחלק של המשבר החוקתי הפרלמנט בפקיסטן הדיח את עימראן ח'אן מתפקידו כראש הממשלה בהצבעת אי-אמון. בכך המשיך חאן מסורת פוליטית ארוכת שנים: ב-75 שנות קיומה של פקיסטן, שום ראש ממשלה בה לא השלים את כהונתו. עם זאת, הוא היה הראשון שהודח בהצבעת אי-אמון.^[13] אחד נתלה (זולפיקר עלי בהוטו), שנייה (בנזיר בהוטו, בתו של התלוי) יצאה לגלות לפני שחזרה הביתה ונרצחה ושלישי הושלך לכלא לפני שהורשה לצאת לגלות. צבא פקיסטן חזר והתערב, שלוש פעמים בהפיכה מלאה, פעמים אחרות באיומים ובלחץ.^[13] הוא הוחלף בשהבז שריף.^[14]

ב-9 במאי 2023 נעצר ראש הממשלה לשעבר עימראן ח'אן והוגשו נגדו עשרות אישומים. לטענתו, זוהי הדרך של השלטון החדש למנוע ממנו לחזור לחיים הפוליטיים. בעקבות מעצרו קראה מפלגתו של ח'אן, PTI, לצאת ולהפגין ברחובות.^[15] מעצר זה חולל מחאות אלימות שבהן נהרגו 8 בני אדם ו-2,800 נעצרו.^[16]

פקיסטן היא רפובליקה אסלאמית ודמוקרטיה פרלמנטרית ופדרציה.

ראש המדינה הוא נשיא פקיסטן הנבחר אחת לחמש שנים על ידי הפרלמנט הארצי ונציגים מן מחוזות המדינה. תפקידו בעיקר סמלי והוא המפקד הרשמי של הכוחות המזוינים של פקיסטן (בפועל ראש ממשלת פקיסטן הוא זה שממנה בעלי תפקידים בצבא). ראש הממשלה הוא אומנם הסמכות הביצועית העליונה, אך הוא חייב להיוועץ עם הנשיא על מרבית ממהלכיו. סמכות נוספת של הנשיא היא חנינת אסירים. לפי החוקה, הנשיא חייב להיות מוסלמי. הפרלמנט יכול להדיח את הנשיא ברוב של שני שלישים מחבריו.

ראש הממשלה הוא לרוב מנהיג מפלגת הרוב או המפלגה הגדולה ביותר באספה הלאומית. ראש הממשלה נבחר על ידי הפרלמנט ומייעץ לנשיא המרכיב את הממשלה. החל משנת 1994 ישנם כ-33 משרדי ממשלה שונים.

הפרלמנט של פקיסטן מורכב משני בתים: הסנאט (הבית העליון) אשר מכיל 103 נציגים הנבחרים בשיטת הקול היחיד הנייד על ידי הפרלמנטים של המחוזות (כאשר לכל מחוז יש ייצוג שווה), והאספה הלאומית (הבית התחתון) אשר מכיל 342 נציגים הנבחרים בשיטה הרובנית אחת לחמש שנים. הנשיא וראש הממשלה יכולים לפזר את הפרלמנט בהתאם לחוקה.

פקיסטן היא פדרציה, ולכן בכל אחד ממחוזות פקיסטן יש פרלמנט וממשלה משל עצמו.

כמדינה המוסלמית השנייה בגודלה בעולם (אחרי אינדונזיה) וכבעלת ארסנל נרחב של נשק גרעיני, לפקיסטן יש תפקיד חשוב בקהילה הבין-לאומית. בשנת 2004 הפכה פקיסטן לשותפה משמעותית של נאט"ו במלחמה העולמית בטרור. לפקיסטן יש יחסים מתוחים מאוד עם שכנתה הודו לאור הסכסוך הטריטוריאלי על קשמיר. בשל מתיחות זו, פקיסטן מקיימת יחסים הדוקים מאוד עם טורקיה ואיראן. מדינה נוספת המקיימת יחסים טובים עם פקיסטן היא ערב הסעודית. פקיסטן היא מדינה בעלת השפעה רבה בסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית, למרות שאינה חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני.

לאורך המלחמה הקרה פקיסטן החזיקה בעמדות פרו-אמריקניות ואנטי-סובייטיות, אך חיזקה את יחסיה עם רוסיה מאז שנת 1999 ויחסיה עם ארצות הברית חוו עליות ומורדות רבים.

פקיסטן מיושבת בצפיפות וסובלת מבעיות פוליטיות ודתיות קשות. היעדר השקעות חיצוניות והעימות היקר עם הודו גורמים למיתון. בשנים האחרונות, עם החבירה לארצות הברית במלחמתה נגד הטרור, מצבה הכלכלי השתפר וההשקעות הזרות חזרו למדינה. עם זאת היא עדיין סובלת מעוני, משיעור אבטלה גבוה (כ-15%) ומאינפלציה (כ-16%). המטבע בפקיסטן הוא רופיה פקיסטנית. למרות זאת, פקיסטן נמנית עם ה"Next Eleven" – אחת מאחת עשרה הכלכלות שעתידות, לפי השערות אלו, להיות החזקות במאה ה-21. נכון ל-2010, התמ"ג לנפש בפקיסטן עומד על 2,400 דולר. מוצרי היצוא העיקריים שלה הם טקסטיל ושטיחים, אורז, מוצרי עור וכימיקלים.

פקיסטן עוברת כיום ליברליזציה כלכלית, לרבות הפרטת כל התאגידים הממשלתיים, זאת במטרה למשוך השקעות זרות ולהפחית את הגירעונות התקציביים. עם זאת, המדינה ממשיכה להתמודד עם אתגרים כמו אוכלוסייה שגדלה במהירות, אנאלפביתיות גבוהה, חוסר יציבות פוליטית, שכונה עוינת וחובות זרים כבדים.^{[דרוש מקור]}

במשך שנים השקיעו ממשלות פקיסטן בפיתוח תעשיות ביטחוניות. הדבר הביא לכך שברשות צבא פקיסטן יש פצצה גרעינית, טילי שיוט (חאטף-7) וטילים בליסטיים (שאהין) מתוצרת עצמית.

  פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: מינוח לא אחיד ומבלבל.

  ערך מורחב – חלוקה מנהלית של פקיסטן

 

פקיסטן מחולקת לארבע פרובינציות, טריטוריה פדרלית וכן היא מנהלת את החלק הפקיסטני של קשמיר. ארבע הפרובינציות מחולקות ל-105 מחוזות משנה.

פרובינציות: בלוצ'יסטן, ח'ייבר פח'טונח'ווה (לשעבר: מחוז הספר הצפון מערבי), סינד, פנג'אב.

טריטוריות: טריטוריית הבירה אסאלמאבאד (אנ').

האזורים הקשמיריים המנוהלים על ידי פקיסטן: אזאד קשמיר, גילגיט-בלטיסטן.

 

פקיסטן נמצאת בדרום אסיה, בצפון-מערבה של תת-היבשת ההודית, וגובלת בהודו בדרום-מזרח, ברפובליקה העממית של סין בצפון, באפגניסטן בצפון-מערב ובאיראן במערב. בדרום יש לפקיסטן קו חוף באורך של 1,046 קילומטר לאורך הים הערבי הפתוח לאוקיינוס ההודי.

מקור המים העיקרי של פקיסטן הוא נהר האינדוס, שמתחיל בהרי ההימלאיה, זורם כמעט למלוא אורכה של פקיסטן ונשפך לאוקיינוס ההודי בסוף דרכו. בצפון פקיסטן ישנם מספר נהרות גדולים נוספים אשר נשפכים לנהר האינדוס וביניהם תעלות ההשקיה. על נהר ההינדוס נבנה סכר טרבלה הענק. בנייתו התאפשרה בעקבות ההסכם (1960) עם הודו על חלוקת מימי הנהר. בניית הסכר הושלמה ב-1977 אחרי שהערימו למעלה מ-142 מיליון מטר מעוקב עפר (ובכך הפך הסכר לסכר העפר הגדול ביותר לזמנו). גודל האגם המלאכותי הוא כ-40 קילומטר רבוע. האגם, הנהרות והתעלות הללו יוצרים את מערכת ההשקיה הגדולה בעולם.

האזורים הצפוניים וצפון-מערביים של המדינה הם הרריים ובחלק הפקיסטני של קשמיר נמצאת הפסגה השנייה בגובהה בעולם ה-K2. בדרום מזרח, הגבול עם הודו עובר דרך אזורים מדבריים. מחוז בלוצ'יסטן (מזרח חבל הארץ בלוצ'יסטן), הנמצא במרכז החלק המערבי של המדינה הוא מישורי ומדברי בעיקרו. רובה של פנג'אב וסינד הם פוריים והחקלאות היא אחד מענפי הכלכלה החשובים בחבלים אלו.

האקלים במדינה מתאפיין בחורף קר ובקיץ חם. הטמפרטורות משתנות באורח קיצוני בין האזורים השונים במדינה. קו חוף הים בדרום מתאפיין במזג אוויר חם בעוד שהרי ההימלאיה בצפון מכוסי שלג כל השנה. מדרונות ההרים הפוריים מקבלים כמות משקעים נאה, בעוד שחלקים נרחבים במערב המדינה הם מדבר צחיח.

שיטפונות שהחלו ביולי 2010 ונגרמו עקב גשמי מונסון כבדים, פקדו את מחוזות: ח'ייבר פח'טונח'ווה, סינד, פנג'אב ובלוצ'יסטן והביאו לשיטפונות באזורים נרחבים של אגן הניקוז של נהר האינדוס. השטח המוצף הגיע לכ-800,000 קילומטרים רבועים, כחמישית משטחה של פקיסטן. נגרם נזק של 43 מיליארד דולר ונהרגו למעלה מ-1,781 אנשים.^[17]

העיירה מורי, שנבתה על ידי הבריטים בתקופה הקולוניאלית כמחנה לחיילים, נחשבת כאתר נופש פופולרי בצפון המדינה.^[18] בשנת 2022, בעקבות סערה קשה, נספו 22 פקיסטנים בדרך למורי. סערת הענק כונתה "חסרת תקדים" ופקיסטן כולה הייתה אבלה. האזור ההררי הייחודי לצפון המדינה הקשה על המטיילים לעלות לעיירה, בליל 8 בינואר התגברה הסערה והפילה עצים על מכוניות המטיילים, כ-1,000 מכוניות נתקעו בשלג ובתנאים הקשים. בבוקר היום למחרת, כשהתבררו ממדי האסון, הוכרז השביל במעלה ההר כאזור אסון.^[19]

 

פקיסטן היא המדינה החמישית בגודל אוכלוסייתה בעולם עם כ-247 מיליון תושבים. שיעור הפריון עומד על 3.4 ילדים לאישה. נתונים אלה, יחד עם הגידול הטבעי הגבוה של פקיסטן (1.8%), עלולים לגרום להתפוצצות אוכלוסין במדינה. אם קצב הגידול הטבעי ימשיך ברמתו הנוכחית, עד שנת 2030 תהיה פקיסטן המדינה המוסלמית הגדולה בעולם, ובשנת 2050, המדינה השלישית בגודל אוכלוסייתה בעולם. תוחלת החיים במדינה היא, נכון לשנת 2021, 68.6 שנים לנשים ו-64 לגברים.

  ערך מורחב – דת בפקיסטן

כ-95% מהפקיסטנים הם מוסלמים. מרביתם סונים, עם מיעוט שיעי שמוערך בכ-10% עד 20% מהאוכלוסייה, וכ-2% אחמדים. יש מספר מצומצם של מיעוטים שונים, בעיקר הינדים (1.6%), נוצרים (1.6%) ומעט סיקים ובודהיסטים.

  ערך מורחב – יהדות פקיסטן

בתחילת המאה ה-20 חיו בעיר קאראצ'י כ-2,500 יהודים ועוד כמה עשרות בעיר פשאוור. רובם המכריע עלו לישראל לאחר הקמת המדינה. קהילה יהודית קטנה מתגוררת עדיין בקראצ'י.

השפה הרשמית היא אורדו. אנגלית משמשת בתור שפת הממשלה, העסקים הגדולים והאליטה המשכילה. כל האוניברסיטאות במדינה מלמדות באנגלית. אורדו משמשת כשפתם של פשוטי העם. פרט לשפות אלה, כמעט כל הפקיסטנים דוברים שפות נוספות, כגון פאשטו (בעיקר פתאנים) ופנג'אבי.

 

התרבות הפקיסטנית מגוונת מאוד. המקור לרב-תרבותיות נמצא בכיבושים הרבים שעברו על האזור הזה. העמים הכובשים השתנו במהלך השנים וכך תרמו מתרבותם לאזור. בין הכובשים ניתן למנות את: ההונים, פרסים, ערבים, טורקים, מונגולים, אנגלים וכמה עמים נוספים.

למרות היחסים המתוחים עם הודו, הסרטים ההודיים פופולריים מאוד בפקיסטן. הקרנת סרטים אלה אסורה על-פי החוק, אך למרות זאת ניתן למצוא רבים מהם בקלות רבה במדינה. תעשיית הקולנוע המקומית נקראת לוליווד (Lollywood), ומייצרת בערך 40 סרטים באורך מלא מדי שנה. המוזיקה גם היא פופולרית מאוד והרוב אוהבים מוזיקה מקומית או מערבית. יש גם ניסיונות לשלב בין השתיים.

הגלובליזציה הגדילה את השפעת המערב על התרבות הפקיסטנית. רשתות מזון מהיר כמו מקדונלד'ס ופיצה האט הקימו סניפים רבים במדינה. בו בזמן קיימות תנועות המתנגדות לגלובליזציה וקוראות לחזרה לערכים הישנים.

פזורה פקיסטנית גדולה חיה בחו"ל, בעיקר בממלכה המאוחדת, ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה. מספר לא מבוטל של פקיסטנים חי במזרח התיכון. המהגרים משפיעים על פקיסטן בהבאת רעיונות חדשים ובהשקעות-חוץ דולריות.

ענף הספורט החשוב ביותר הוא הקריקט, ונבחרת פקיסטן אף זכתה פעם אחת בגביע בין-לאומי בענף זה. הוקי שדה נמנה גם הוא עם ענפי הספורט הפופולריים.

מיזמי קרן ויקימדיה
מדריך למטייל בוויקימסע: פקיסטן
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פקיסטן

•   אתר האינטרנט הרשמי של פקיסטן
• שרה ליבוביץ-דר, שוברת שתיקה, באתר nrg
• ברירת מחדל – מי שטוען כי כלכלת האיסלאם מהווה אלטרנטיבה ראויה לקפיטליזם החזירי של המערב כנראה לא שמע על פקיסטן, באתר News1 מחלקה ראשונה, 8 ביולי 2011
• צור שיזף הבית של בן לאדן (אורכב 30.06.2020 בארכיון Wayback Machine), כתבת וידאו למבט שני של הערוץ הראשון יוני 2011
• נמרוד הורביץ, פקיסטן: החידה ממשיכה לתעתע, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 18 במאי 2013
• פקיסטן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   פקיסטן, דף שער בספרייה הלאומית