השואה

  ערך מורחב – שואה (מונח)

המילה "שואה" נזכרת בתנ"ך ובשירת ימי-הביניים לתיאור פורענות, צרה וחורבן. בעבר השתמשו גם בביטוי "שנות הפקודה", על־מנת לתאר את תקופת השואה.

בשפה האנגלית, וכן בשפות רבות (כולל גרמנית), משתמשים במונח "הולוקאוסט" (Holocaust; מיוונית: ὁλόκαυστος, "קאוּסטוֹס" – שרוף, "הוֹלוֹס" – כולו), במונח "הפתרון הסופי", או במונח "ג'נוסייד". בגרמנית, נעשה לעיתים שימוש במונח Massenvernichtung, כלומר "השמדה המונית". ביידיש, נהוג לכנות את השואה "דער חורבן" (החורבן).

 

אף על פי שרדיפות על רקע אתני לא היו נדירות בהיסטוריה האנושית, בפרט בתולדות עם ישראל, נחשבת השואה יוצאת־דופן, הן בממדיה ובהיקפה, הן בשיטות ההשמדה התקדימיות והן באידאולוגיה שמאחוריה, שהייתה גזענית־אתנית ולא דתית.^[7] מקרים של טבח המוני על רקע לאומני, גזעני או אידאולוגי התרחשו גם קודם לשואה – למשל רצח העם הצ'רקסי באמצע המאה ה־19, או רצח העם הארמני במהלך מלחמת העולם הראשונה, וגם לאחריה, בעיקר באפריקה ובאסיה; אך מעולם לא באופן שיטתי ומאורגן, כפי שביצעה גרמניה הנאצית.

על־פי התיקוף הרחב, התחילה תקופת השואה ב־1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, שעמה החלו רדיפות היהודים במדינה זו. בהגדרתה המצומצמת יותר, תקופת השואה החלה בימי מלחמת העולם השנייה, בקיץ 1939, לאחר הפלישה לפולין ותחילת הגירוש לגטאות. השואה עברה לשלב חדש עם תחילת הרצח ההמוני לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות, במסגרת מבצע ברברוסה ביוני 1941, והיא הסתיימה רק עם שחרור מחנות ההשמדה בידי בעלות הברית, ב־1945.^[8]

לפני המלחמה, מדיניותה של גרמניה הנאצית התמקדה בעיקר באפליה חוקתית ועידוד הגירה של היהודים אל מחוץ למדינה.^[9] בתקופת המלחמה, התרחשה החרפה משמעותית ביחס אל היהודים. לאחר שכבשו שטחים נרחבים באירופה, החלו הנאצים לגרש את היהודים מגרמניה וחלק מהשטחים הכבושים מבתיהם ולרכז אותם בגטאות ובמחנות. לאחר מכן, עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות, החלו גם במעשי טבח המוניים, לעיתים במחנות השמדה מיוחדים שהוקמו לשם כך ותוך שימוש בפרקטיקות שכללו תאי גזים, שבהם נרצחו הקורבנות באמצעות הרעלה בגז תעשייתי.

השואה התרחשה בכל מקום שאליו הגיע הכיבוש הגרמני, לרבות בצפון אפריקה. מטרת הנאצים הייתה השמדתו של כל יהודי לפי הגדרתם, גם כאלו שהיו יהודים־למחצה, וגם כאלו שהמירו דתם. בתחילה נורו הקורבנות לבורות. בהדרגה הוקם מנגנון ניצול והמתה מורכב שכלל את הגטאות, מחנות עבודה, ומחנות השמדה. מלבד קיפוח חיי אדם רבים, תוצאה נלווית של תקופת השואה הייתה חיסול הקהילות היהודיות הרבות שהתקיימו ושגשגו ברחבי מרכז אירופה ומזרחה. השפעתה של השואה על קהילות היהודים באירופה הייתה בלתי הפיכה. ההכחדה המספרית של היהודים, בנוסף על חורבן מרכזי הרוח והתרבות שלהם במרחב שבין מרכז רוסיה להולנד וצרפת במערב וטריפולי בדרום, קטעה את רצף המסורת היהודית שנרקמה מאות שנים. לאחר המלחמה עבר מרכז החיים היהודיים מאירופה לישראל ולצפון אמריקה.

הערכת ממדי השואה בתולדות עם ישראל והאנושות, תיעוד הקהילות שחרבו, תכנון המחקר הפרטי ובמסגרות אקדמיות, והצגת מדיה העוסקת בה בתערוכות ובמוזיאונים, החלו עוד בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. עם הקמת מדינת ישראל, נקבע יום זיכרון שנתי, "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", בכ"ז בניסן בשל סמיכותו ליום פרוץ מרד גטו ורשה.^[10] "יום הקדיש הכללי", שבו נהוגה אמירת קדיש על אלה שיום מותם לא נודע, נקבע ליום עשרה בטבת. במדינות רבות מציינים את יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה ב־27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו. מוסד "יד ושם" הוא הרשות הממלכתית בישראל להנצחת זכר השואה.

הבנת שורשי האנטישמיות הגרמנית שנויה במחלוקת בין היסטוריונים, בין אלה שרואים בה ממשיכה את שנאת ישראל ארוכת הימים, לבין המדגישים את אופייה המודרני הייחודי. חלק מההיסטוריונים ובהם יהודה באואר, ראול הילברג ולוסי דווידוביץ' גורסים, שהחברה והתרבות הגרמנית היו נגועות באנטישמיות מאז ימי הביניים; לטענתם, קיים קשר אידאולוגי ישיר בין גירוש ורציחות המוניות של יהודים לאורך ההיסטוריה, למשל בתקופת מסעי הצלב, ובין הרדיפות הנאציות והשילוחים למחנות ההשמדה.^[11] לעומתם, היסטוריונים אחרים סבורים, שהאנטישמיות הגרמנית היא ביסודה תופעה מודרנית, הקשורה לעליית הלאומנות, הגזענות והפשיזם. במאה ה־19 הוכנס לראשונה לשימוש המושג "אנטישמיות",^[12] שעניינו שנאת עם ישראל בעת המודרנית, המבוססת, בין השאר, על גזענות בוטה, והשונה מגרסאותיה הקודמות, מאז העת העתיקה.

בגרמניה קמה במאה ה־19 התנועה הפולקיסטית, שעל הוגיה נמנו יוסטון סטיוארט צ'מברלין ופאול דה לגארד. תנועה זו קידמה גזענות שהתבססה על טיעונים ביולוגיים פסבדו-מדעיים, שהראו, לכאורה, כי היהודים מהווים גזע הנאבק בגזע הארי על השליטה בעולם. במאבק זה, כך האמינו, רק אחד יכול היה לצאת כשידו על העליונה. האנטישמיות הפולקיסטית כללה סטריאוטיפים מהאנטישמיות הנוצרית, אולם היא נבדלה ממנה בכך שכאמור התייחסה לפן הגזעי־אתני של היהודים, והדגישה אותו על-פני ממד הדת. ב־1895, נשא הרמן אלוורט (אנ'), ממנהיגי הפולקיסטים, נאום ברייכסטאג, במהלכו כינה את היהודים "חיות טרף" ו"חיידקי כולרה", המאיימים על המשך קיומה של האומה הגרמנית, וקרא להשמידם. היינריך קלאס, מנהיג "האיגוד הכול-גרמני" הפולקיסטי, כתב בספרו "אילו הייתי הקייזר" (בגרמנית: "Wenn ich der Kaiser wär") שפורסם ב־1912, שיש לשלול מיהודי גרמניה את אזרחותם, ולתת להם מעמד של זרים. קלאס גם קרא להדיר את היהודים מכל היבטי החיים בגרמניה ולאסור עליהם להיות בעלי קרקעות, להתמנות למשרות ציבוריות או לעסוק בבנקאות, בעיתונאות ובכל המקצועות החופשיים. יהודי, לפי קלאס, היה כל אדם שהיה חלק מהדת היהודית ביום כינונה של הקיסרות הגרמנית ב-־1871, או כל אדם לו היו סבתא או סב יהודי אחד לפחות. בתקופת הקיסרות הגרמנית הפכה האנטישמיות, בצורתה הפולקיסטית, נפוצה ומקובלת בכל רחבי גרמניה.^[13] חלק מהמגזרים המשכילים אימצו אידאולוגיה הגורסת, כי קיים אי־שוויון מהותי בין גזעים שונים של בני אדם.^[14] אף על פי שהמפלגות הפולקיסטיות נחלו מפלה כבדה בבחירות לרייכסטאג ב־1912, ונמחקו למעשה מהמפה הפוליטית הגרמנית, הרי שמסריהן האנטישמיים שולבו במצעיהן של כמה מפלגות מהזרם המרכזי.^[13]

המפלגה הנאצית שהוקמה ב־1920 התבססה רבות על האידאולוגיה הפולקיסטית, ובין היתר אימצה את רעיונותיה האנטישמיים.^[15] מנהיג המפלגה, אדולף היטלר, בו תמך הגנרל אריך לודנדורף (שהיה ראש המטה הכללי הגרמני במלחמת העולם הראשונה), הפך את שנאת היהודים ליסוד האידאולוגי שלה.^[16]

בעקבות התפתחויות טכנולוגיות ומדעיות שחלו בתחילת המאה ה־20 בגרמניה, כמו גם בעקבות עלייתה של מדינת הרווחה, התפתחה ציפייה בקרב הציבור הרחב לכך, שכל הבעיות החברתיות עומדות בפני פתרון, וחברה אוטופית עתידה לקום.^[17] במקביל, הפכה השקפת עולם גזענית, הרואה בחלק מבני האדם בעלי ערך אבולוציוני רב יותר מאחרים, נפוצה יותר ויותר. השקפה זו התבססה על תאוריית הדרוויניזם החברתי ופילוסופיית האאוגניקה.^[17] לאחר מלחמת העולם הראשונה, התחלפה האופטימיות ששררה בציבור לפני המלחמה בהתפכחות כואבת, בעקבות הסכמי השלום, המשפילים מנקודת מבט גרמנית. הדמוקרטיה החדשה שכוננה במדינה לאחר המלחמה הייתה שברירית.

  ערך מורחב – האידאולוגיה הנאצית

 

האידאולוגיה הנאצית הותוותה בעיקר על ידי אדולף היטלר, אשר ניסח את עקרונותיה בשבתו בכלא הגרמני, בספרו "מיין קמפף". יחס האיבה וההתנגדות ליהודים ניצב במרכז האידאולוגיה הנאצית, ועל פיה הם הוצבו בתחתית ההיררכיה של המין האנושי, כאשר הגזע הארי ניצב בראשה. האידאולוגיה הנאצית שמה לה ליעד מרכזי להילחם ביהודים בכל מקום בו הם נמצאים. מכיוון שחלק מהיהודים היו נתונים בתהליך התבוללות בסביבתם, נתנו האידאולוגים הנאצים את דעתם על מי שמוצאם היה מעורב, יהודי בחלקו וארי בחלקו ("מישלינג").

המדינה הנאצית הגדירה ועיגנה בחוק את המושג: "מיהו יהודי". על פי הגדרה זו, "יהודי" היה אדם, לו היו שלושה או ארבעה דורות קודמים של סבים או סבתות יהודיים. כל אדם אשר ענה על קריטריון זה אמור היה להיות בסטטוס מיוחד, תחת ההגדרה של לא-ארי, אלא אם סבם וסבתם המירו את דתם לפני 18 בינואר 1871, מועד הקמתה של גרמניה.

הרדיפה הגזענית ללא פשרות של כל יהודי, הייתה מודרנית במהותה. באירופה הנוצרית של ימי הביניים, כאשר בוצעו רציחות המוניות של מיעוטים דתיים בכלל ויהודים בפרט, ניתנה לקורבנות, בחלק מהמקרים, אפשרות להינצל על ידי המרת דת או על ידי כניעה והתבוללות בקרב האומה השלטת. אפשרות בחירה זו לא עמדה בפני היהודים שחיו באירופה תחת הכיבוש הנאצי. יתר על כן, במקרים רבים בהיסטוריה שבהם התחולל רצח עם, הושפע ביצועו גם משיקולים פרגמטיים, כגון שליטה על שטח ומשאבים כלכליים. רדיפות היהודים, נישולם ורציחתם אמנם העשירו את המדינה הגרמנית ואזרחיה, אך גם תבעו משאבים רבים לארגון ולוגיסטיקה של שינוע אל מחנות ההשמדה, הקצאת כוחות לדיכוי המרידות של לוחמים בגטאות וביערות (הפרטיזנים) וניהול מערך מודיעין לאיתור יהודים ויהודים-למחצה. מאמצים אלו נמשכו גם בשנה האחרונה למלחמה, כאשר מצבה של גרמניה התדרדר במהירות. על כן, סבור ההיסטוריון יהודה באואר, שרצח העם היהודי בשואה התבסס על שיקולים שמקורם בתפיסה הנאצית המדומיינת של היהודים כאויב בעל-עצמה. לדעתו:

המניע הבסיסי (לשואה) היה אך ורק אידאולוגי ומקורו בעולם מדומיין, שנוצר במוח הנאצי, בו מזימה של היהדות הבינלאומית להשתלט על העולם עמדה בסתירה לשאיפותיו המקבילים של הגזע הארי. אף רצח עם מעולם לא התבסס כה לחלוטין על מיתוס, הזיות ואידאולוגיה לא פרגמטית שבוצעו לאחר מכן באמצעים רציונליים ופרגמטיים במיוחד.

— ^{[דרוש מקור]}

בדומה לבאואר, כתב ההיסטוריון הגרמני אברהרד יקל:

מעולם לפני כן לא קמה מדינה, שבהנחיית העומד בראשה, החליטה והצהירה שקבוצה מסוימת של אנשים, ובהם מבוגריה, נשותיה וילדיה, ירצחו במהירות האפשרית, ולאחר מכן המשיכה וביצעה החלטה זו תוך שהיא משתמשת בכל האמצעים העומדים לרשותה.

— ^{[דרוש מקור]}

האידאולוגיה הנאצית נתנה מקום מרכזי לתורת הגזע ולדרוויניזם החברתי והקצינה אותם. היא הדגישה את הצורך ב"טוהר הדם" של הגזעים השונים ובפרט של ה"אריים", ובכך הביאה את שנאת הזרים לקיצוניות חסרת תקדים. תורת הגזע נתנה הסבר והצדקה אידאולוגיים למעשי הרצח השיטתיים שהתבצעו בכל השטחים שנכבשו על ידי הנאצים - כלפי יהודים. רובם בוצעו במרכז אירופה ובמזרחה, שם חיו למעלה משבעה מיליוני יהודים ב-1939.

המושג "מרחב מחיה" התבסס על תורת הגזע, שאליה נוספו טעמים פרקטיים. היטלר סבר, כי העמים הסלביים (פולנים, רוסים, אוקראינים וכו') נחותים ביחס לגזע הארי, ויוכנעו, ישועבדו או יושמדו, במוקדם או במאוחר, על ידי "החרב הגרמנית" ו"האומה הגרמנית" – לצרכיה השונים; תפיסת עולם זו כללה את התוכנית לסיפוח שטחיהן של פולין וברית המועצות, במטרה להפכן "רזרבות קרקעיות" של האומה הגרמנית.

 

 

  ערך מורחב – יהודי גרמניה הנאצית

בעת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933, התפתחה מדיניותם בנושא היהודים בשתי דרכים: חקיקת חוקים וגזירות נגד היהודים, ומעשי אלימות והשפלה, גם אם היה הדבר מנוגד לחוק.^[19] אחרי הניצחון של המפלגה הנאצית בבחירות הכלליות בגרמניה, אויש הרייכסטאג בחלקו הגדול בנאצים. רוב זה אפשר למפלגה הנאצית לחוקק חוקים, שהעניקו לממשלה סמכויות דיקטטוריות, דוגמת "חוק ההסמכה".

המשטר הנאצי פעל לביטול החירויות הדמוקרטיות של האזרחים, שהיו נהוגות בתקופת רפובליקת ויימאר; המפלגות (מלבד הנאצית) והאיגודים המקצועיים פורקו, הכנסייה הפכה כלי שרת של השלטונות והמדינה אורגנה מחדש בתהליך שנקרא "האחדה". כפי שהבטיחו לבוחרים במצעם, פתחו הנאצים מיד לאחר עלייתם לשלטון בתעמולה נמרצת ובפעולות אלימות כנגד יהודים בכל רחבי המדינה, בחרם כלכלי כנגד סחורות של יהודים, בהרחקת יהודים מהשירות הציבורי, מהנהלות בנקים ומהסגל האקדמי. היהודים פוטרו מעבודותיהם, סולקו מאיגודים ומועדונים, ולמעשה נודו מהחברה הגרמנית. נוסף לכל אלו, הם חוו גילויי אלימות מילולית וגופנית מאזרחים ואנשי כוחות הביטחון הנאצים.

 

ב־9 במרץ 1933, התחוללו פרעות ביהודי ברלין; ב־11 במרץ 1933, התפרצו אנשי האס אה (פלוגות הסער של המפלגה הנאצית) למשכן בית המשפט בברסלאו (בתחומי פולין של ימינו), וסילקו ממנו את כל היהודים: שופטים, פרקליטים ועורכי דין. באותו החודש התרחשו פוגרומים ביהודים גם במקומות אחרים בגרמניה; ב-1 באפריל 1933 התרחש חרם נגד יהודי גרמניה. במאי אותה השנה, התכנסו המוני אדם משולהבים בכיכרות הערים, והשליכו לאש ספרים ממיטב הספרות היהודית, פרי עטם של גדולי הסופרים היהודיים, דוגמת שטפן צווייג, ולטר בנימין ומקס ברוד. נוסף על אלו, נשרפו גם ספרי קודש.

שיאה של החקיקה הנאצית הגיע עם חקיקת חוקי נירנברג ששללו מהיהודים את אזרחותם, וביטלו את התהליך האמנציפטורי שהחל בשלהי המאה ה־19. חוקים אלה הגדירו את היהודים כגזע שונה ומזיק, שיש להוקיעו מהחברה הכללית. חוקי נירנברג קבעו דרגות שונות של בני "גזעים מעורבים" ("מִישְׁלִינְג"), שלהם הותרו זכויות אזרח מסוימות שנשללו מהיהודים. במסגרת חוקים אלה נכללו שני חוקי גזע:

1. "חוק אזרחי הרייך" – שתמציתו: רק בני אדם ממוצא גרמני הם אזרחי הרייך ורק להם זכויות פוליטיות מלאות.
2. "חוק ההגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני"^[20] – שעל פיו אסורים נישואים או יחסי מין בין גרמנים ויהודים. סעיפי החוק כללו הגדרת "מיהו יהודי" על פי הנאצים, דהיינו: מי שלפחות שלושה מהורי הוריו היו יהודים, או מי שרק שניים מהורי הוריו היו יהודים, והוא עצמו בן דת-משה או נשוי ליהודי/יהודיה.
   באותה העת, רבים שנחשדו כיהודים למחצה נדרשו לפרט את מוצאם. החוקים לא הפלו חיילים בצבא הגרמני, שחלקם היו חברים ב"ברית הארצית של חיילי החזית היהודים".

בתגובה לרדיפות היהודים, פעלו ארגונים יהודים ודמויות פוליטיות באירופה ובארצות הברית להחרים תוצרת גרמנית.^[21][22] בשנת 1936, חלה החמרה נוספת במצב יהודי גרמניה, כאשר נכפתה עליהם העברת רכוש לידי הגרמנים. במסגרת התהליך, אשר כונה "אריזציה", השתלטו גרמנים, חלקם אנשי המפלגה הנאצית, על רכוש יהודי: חנויות, מפעלים ונכסי מקרקעין הועברו לרשותם. באותה השנה נרשמו הישגים חשובים במדיניות החוץ של גרמניה, כאשר חתמה על הסכם עם יפן, כנגד הקומוניזם, שאליו הצטרפה איטליה הפשיסטית שנה לאחר מכן. למראית עין, האבטלה הגרמנית חוסלה והכלכלה הגרמנית התחזקה, בין השאר בשל העסקת כוח עבודה גרמני, לצורך הסבתה של כלכלת גרמניה לכלכלת מלחמה.

במרץ 1938, סיפחה גרמניה הנאצית את אוסטריה. מיד לאחר הסיפוח החלו הנאצים לרדוף גם את יהודי אוסטריה, שמנו כ־185,000 נפש. באוגוסט 1938, חוקק "חוק שינוי השמות": כל גבר יהודי חויב להוסיף לשמו את השם "ישראל", ובהתאם לכך, כל אישה חויבה בהוספת השם "שרה". באותו החודש הוקמה גם הלשכה המרכזית להגירת יהודים בווינה, שבראשה עמד אדולף אייכמן. לשכה זו הפעילה אמצעים ברוטליים במטרה לעודד יהודים לעזוב את אוסטריה, שסופחה לגרמניה הנאצית.

יהדות גרמניה, שעד לעליית הנאצים לשלטון הייתה מפולגת לזרמים - אורתודוקסים, ליברלים, מתבוללים וציונים, התאחדה אל מול התמורה. במסגרת איחוד זה, הוקם ארגון גג משותף: "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה", שבראשה עמד הרב ליאו בק. הארגון ניסה לספק פתרונות לבעיות שהלכו והחמירו. לדוגמה, בשנותיה הראשונות של המלחמה, המשיכו התלמידים היהודים לפקוד את בתי הספר הכלליים, אך סבלו שם מרדיפות על רקע אנטישמי. על כן, עברו ללמוד בהדרגה בבתי ספר יהודיים. נוסף על הצעירים, אמון היה הארגון על מתן השכלה למבוגרים. ב־1933, הקימה בברלין קבוצת אמנים יהודים, באישור השלטונות, את "איגוד התרבות היהודי". לאחריו, הוקמו תזמורת סימפונית, בית אופרה ותיאטרון יהודיים, תחילה בברלין, ולאחר מכן גם בערים אחרות. ב־1934, ייסד מרטין בובר את "הרשות להנחלת השכלה יהודית למבוגרים".

לנוכח הנסיבות ההולכות ומחמירות, כמו גם בשל עידוד הגירה של יהודים על ידי השלטונות הנאציים אל מחוץ לגרמניה, החליטו רבים מהם לעזבה. במהלך השנים 1933–1939 נמלטו מגרמניה 282,000 יהודים. למעלה ממחצית מיהודי גרמניה בעת עליית הנאצים לשלטון, וכ־117,000 יהודים נמלטו מאוסטריה, שסופחה לגרמניה (כשני שלישים ממספר יהודיהָ). מרבית היהודים הפליטים היגרו לארצות הברית, לדרום אמריקה, לארץ ישראל, ולבריטניה.^[23] עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב־1 בספטמבר 1939, הצטמצמו באופן ניכר אפשרויות ההגירה של היהודים אל מחוץ לתחומי הרייך השלישי, ובשלהי 1941 נסגרו השערים כמעט לחלוטין. במקביל, בצל האנטישמיות והחשש מהתפשטות הנאציזם, התגברה גם הגירה של יהודים ממזרח אירופה החוצה.

התנועה הציונית, שעד עליית הנאצים לשלטון הייתה קטנה וחלשה יחסית, קלטה לאחר 1933 חברים חדשים רבים, לרוב צעירים, ועיתונה "יידישע רונדשאו" הגדיל את תפוצתו. אנשי התנועה הציעו פתרונות הגירה אחדים לארץ ישראל, בין השאר באמצעות ארגון עליית הנוער, ואף העברת חלק מהרכוש באמצעות הסכם ההעברה של הסוכנות היהודית עם גרמניה הנאצית.

ב־28 באוקטובר 1938 החל מאסר של תושבים יהודים בעלי אזרחות פולנית, ותוך ימים מעטים הועברו כ־17,000 יהודים לגבול גרמניה-פולין, לאחר שהורשו לקחת עמם כעשרה רייכסמארק בלבד. שלטונות פולין סירבו לקבלם, והם רוכזו בתנאים קשים בעיירות גבול, דוגמת זבונשין. השלטונות הנאצים הבינו שמטרתם, פינוי הרייך מיהודים, לא תושג באמצעים חוקיים בלבד. הם ארגנו את "ליל הבדולח" (אנ'), אשר נערך בליל 9–10 בנובמבר 1938, וכונה כך בשל הזגוגיות הרבות שנופצו באותו לילה. בכל רחבי גרמניה נופצו חלונות של בתים ועסקים יהודיים, מאתיים חמישים בתי כנסת נשרפו, יהודים הוכו, נשדדו, ועשרות נרצחו, וכ־30,000 יהודים נשלחו למחנות ריכוז. אנשי הגסטפו פרצו והרסו את רוב משרדי המוסדות היהודיים, והתשתית הקהילתית היהודית נפגעה אנושות.

הקמת מחנות הריכוז במדינה הנאצית החלה מיד לאחר עליית הנאצים לשלטון.^[24] ב־23 במרץ 1933, הוקם מחנה הריכוז הראשון, "דכאו",^[24] שייעודו הראשוני היה לכלוא פעילים פוליטיים גרמנים קומוניסטים, סוציאליסטים וליברלים שנחשבו מתנגדי המשטר. במחנות ריכוז אחרים נעצרו הומוסקסואלים, על אף שמספר בכירים נאצים היו הומוסקסואלים בעצמם. במקרים אחדים הוקמו מחנות ריכוז על ידי משתפי פעולה מבין התושבים המקומיים במדינות שונות. כך למשל, הקימו קרואטים ובוסנים שפעלו במסגרת תנועת ה"אוסטאשה" הפשיסטית, מחנות ריכוז ללא עזרת הגרמנים, ואף תפעלו אותם באופן עצמאי. באמצע אוגוסט 1941, הקימו את מחנה העבודה "קראפייה", ובנובמבר הקימו את "ציגלאנה" (יאסנובאץ), שהיה מחנה השמדה שלא בשליטת הנאצים.

 

 

ב־1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין ותוך כחודש חולקה פולין בין גרמניה לברית המועצות, בהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב. במהלך הכיבוש הופצצה העיר ורשה מן האוויר, בתים רבים הפכו להריסות והרחובות התמלאו בפליטים. היהודים בפולין הכבושה, כחלק מהאוכלוסייה הכללית, הופתעו מהפלישה המהירה, ובשל התנהגותו המתונה של הצבא הגרמני בכיבוש מזרח אירופה במלחמת העולם הראשונה, לא הבינו את המצפה להם.

פולין חולקה לשלושה חלקים:

1. החלק המזרחי סופח לברית המועצות.
2. החלק המערבי סופח לגרמניה.
3. ובחלק האמצעי, בין שניהם, הוחל ממשל צבאי שנקרא "הממשל הכללי של פולין" (ובגרמנית: גנרלגוברנמן).

חלוקתה של פולין פיצלה את האוכלוסייה היהודית; מתוך כ־3.3 מיליון היהודים שישבו בפולין ערב המלחמה, נמצאו כשני מיליון יהודים בתחום השליטה של גרמניה, ואילו השאר נמצאו בשטח שסופח לברית המועצות או נמלטו אליו.^[25] רוב הנמלטים לשטח הרוסי היו צעירים, וכן חלק ניכר מהמנהיגות היהודית ובכללם פעילי תנועות הנוער הציוניות ואחרות, שחששו ממעצרם המיידי בידי הצבא הגרמני. אולם, לאחר זמן קצר חזרו רבים מהם לפולין שתחת הכיבוש הגרמני. יהודי פולין שברחו אל ברית המועצות מצאו את עצמם במדינה בעלת משטר טוטליטרי וקומוניסטי, וחלקם הוגלו למחנות ברחבי המדינה. עם זאת, היחס אליהם וסבלם בשנות המלחמה היו בדומה לכלל האוכלוסייה הרוסית.

המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בפולין, שהיוו כעשרה אחוזים מכלל אוכלוסיית מדינה זו, הייתה חמורה יותר מהמדיניות שנקטו בשטחי הכיבוש שלהם במערב אירופה, וזאת לאור עקרון "מרחב המחיה" של גרמניה לכיוון מזרח. כך, עם כניסתם לפולין, פתחו כוחות האיינזצגרופן, שנלוו ליחידות הצבא הגרמני, הוורמאכט, במעשי התעללות והרג חסרי הבחנה בקרב היהודים וגם בקרב המנהיגות הפולנית, כנבחרי ציבור ואנשי כמורה; ורצחו אלפי בני אדם בשבועות הראשונים לפלישתם לפולין. באותה עת, השלטונות הנאצים איפשרו לג'וינט, ארגון פילנתרופי יהודי, להגיש עזרה בסיסית ליהודי פולין.

ב־9 באפריל 1940 פלשו הגרמנים לדנמרק ולנורווגיה. כחודש לאחר מכן פלשו גם להולנד, לבלגיה וללוקסמבורג ובתחילת יוני לצרפת. באפריל 1941 כבשו הגרמנים גם את יוגוסלביה ואת יוון. בעקבות הכיבוש עברו גם יהודי מדינות אלה לשליטת הגרמנים. המדיניות האנטי־יהודית במדינות אלה ובמדינות־גרורות אחרות של גרמניה, בהשפעת לחצי גרמניה, השפיעה על חיי היהודים במידה ניכרת.

ב-21 בספטמבר 1939 שלח ראש משטרת הביטחון ריינהרד היידריך את איגרת הבזק שהורתה לאיינזצגרופן על האופן שבו יש לנהוג ביהודים לקראת מה שכינה "המטרה הסופית". ההוראות כללו ארבע הנחיות עיקריות:

1. לרכז את היהודים במהירות בערים גדולות אחדות בקרבת צומתי מסילות רכבת, ולרוקן (בשפה הנאצית: "לטהר") כך את השטחים מנוכחות יהודית;
2. להקים "מועצות זקנים" (יודנראטים) שתתפקדנה כאחראיות על ריכוזי היהודים;
3. העברה של מפעלי ייצור או קווי סחר שבבעלות יהודית לידיים גרמניות, אבל תוך התחשבות בצרכי הכיבוש והצבא;
4. חובה על שמירת החתירה ל"מטרה הסופית" בסוד, וזאת לעומת הצעדים המעשיים שכללו ההנחיות.^[26]

שבועות אחדים לאחר כיבוש פולין התארגן הממשל האזרחי הגרמני, ובראשו הועמד איינזצגרופן. הוא פרסם סדרה של צווים ותקנות, בהשראת "איגרת הבזק", שמשמעותם והשלכותיהם היו:

• ריכוז היהודים ובידודם (גם אם לא הרמטי) מהאוכלוסייה המקומית הכללית.
• הרס התשתית הכלכלית היהודית, וענישה חמורה במקרים של מסתור או הברחה.
• שלילה מוחלטת של כל זכויות האזרח ליהודים.
• הרס חיי התרבות, ובכלל זאת סגירת מוסדות החינוך היהודים.
• סימון יהודים בסימני-היכר מיוחדים, כמו הטלאי הצהוב, מעצרים, חטיפות וטקסי השפלה ציבורית.
• שימוש נרחב ביהודים כעובדי כפייה בשלל עבודות (בעיקר עבודות כפיים).
• השלטת רדיפה והתעללות ללא אסור ומותר ברורים, שגבולותיהם עמומים.

  ערך מורחב – מחנה עבודה

 

למרות התוכניות לרוקן את הרייך השלישי מיהודים וקבוצות אחרות, עלה הרעיון לנצל את כוח העבודה של העמים הכבושים או הנידונים למוות לפי תורת הגזע, או של אלו שנתפסו כ"אויבי המשטר" הנאצי עד לשחיקתם הגופנית הגמורה. שכן, מחנות העבודה הופעלו גם על פי רעיון של השמדה באמצעות עבודה (בגרמנית: Vernichtung durch Arbeit). העובדים רוכזו במחנות מגודרים או שונעו מהם (למשל מגטו ורשה), והועסקו במילוי שלל צרכים של השלטונות הנאציים, ובמיוחד כחלק מן המאמץ המלחמתי,^[27] וכן, מתוך כוונה להרבות משאבים ונכסים של האומה הגרמנית. מחנות עבודה בכפייה הוקמו בפולין עם כניסת הצבא הגרמני לשטחי הכיבוש. העובדים נוצלו למאמץ המלחמתי של גרמניה הנאצית: הם הועסקו בהקמת ביצורים ליד הגבול עם ברית המועצות, בסלילת כבישים, בבניית גשרים ובסדנאות ומפעלי תעשייה. העבודות נעשו ללא כל תמורה כספית, ולוו בהשפלות ובפגיעות גופניות. תנאי המחיה, העבודה, המגורים והתזונה במחנות העבודה היו גרועים ביותר, והאסירים לא זכו אלא לאספקת צורכיהם הבסיסיים המינימליים ביותר. כך נשחקו במהירות כוחותיהם של העובדים, והם סבלו מתחלואה ומשיעורי תמותה גבוהים.

בשנת 1940 ניצול כוח העבודה של היהודים עלה שלב. עשרות אלפים הופרדו ממשפחותיהם ונשלחו למחנות העבודה, שהיו מפוזרים בכל רחבי הגנרלגוברנמן.^[28]

הגטאות שהוקמו על ידי הגרמנים בפולין, ובהמשך גם בשטחי ברית המועצות ובמדינות הבלטיות, נועדו לבודד את היהודים מן האוכלוסייה הלא-יהודית. בהדרגה רוכזו היהודים בגטאות, שרובם הוקמו ברבעים יהודיים ובסביבתם בערים. אף כי טרם גובשה תוכנית פעולה להשמדה המונית, בגטאות שררו רעב, קור, מחלות ותנאי מחיה תת-אנושיים. בנוסף לכך עבודות הכפייה והטרור במחנות העבודה הפילו חללים רבים. הגטאות הוקמו בהדרגה למן החודשים האחרונים של 1939, ורובם בשנים 1940–1941. ראשוני הכלואים בגטאות היו יהודי פולין, שאכלסו גטאות שקמו בשנים 1939–1941. שני הגטאות הגדולים ביותר הוקמו בערים ורשה (בשיאו, במרץ 1941 התגוררו בגטו ורשה 445,000 בני אדם) וגטו לודז' (בעת סגירתו למעבר חופשי ב-1 במאי 1940, התגוררו בו 164,000 בני אדם). אחר כך הוקמו גטאות בשטחי כיבוש נוספים של הנאצים.

זמן קצר לאחר שהוקמו וגודרו, נסגרו הגטאות למעבר חופשי. כך למשל, סביב גטו ורשה הוקמה חומת לבנים בגובה שלושה מטרים ועליה גדר תיל ושברי זכוכית, כדי למנוע הסתננות או בריחה. רוב היהודים לא יכלו ולא הורשו לצאת מתחומי הגטו, עד לגירושם בטרנספורטים למחנות ההשמדה. אלפים אחדים יצאו מדי יום לעבודות כפייה. ואף כי היוצאים ללא רישיון שנתפסו זכו לעונשים חמורים שהגיעו עד הוצאה להורג, רבים (בהם גם היוצאים לעבודות כפייה) עסקו בפעילות הברחת מוצרים ענפה אל הגטו, תוך שהם נעזרים באוכלוסייה הפולנית. יוצא דופן היה הגטו שהוקם בטרזיינשטט, בו רוכזו מגזרים נבחרים מיהודי גרמניה, אוסטריה, צ'כיה, הולנד ובלגיה, כדי להטעות את דעת הקהל במערב ולהציג "יישוב יהודי לדוגמה". אולם גם מטרזיינשטט נשלחו יהודים (חלקם מרצונם, ומבלי לדעת על המתרחש, כדי להתאחד עם קרובי המשפחה שכבר נשלחו) לאושוויץ. בשנת 1942 חוסלו רוב הגטאות, ושרידי הנשארים הועברו לגטאות מרכזיים, שם נרצחו גם הם.

בתקופה הראשונה לקיומם, היו בגטאות בעלי אמצעים שהמשיכו לנהל בגטו חיי פאר. בעשרות מהגטאות קמה תנועת התנגדות חמושה לשלטונות הנאציים, בסיועה של החברה המקומית הכללית; מרד גטו ורשה נחשב כהתקוממות הגדולה והידועה ביותר. אחוזי התמותה בגטאות היו גבוהים. בני אדם מתו מרעב, ממגפות, מאלימות כלפיהם ומהתאבדות. בגטו ורשה לבדו נספו למעלה מ-43,000 נפשות, עשרה אחוזים מן האוכלוסייה שחיה בוורשה.^[29]

  ערכים מורחבים – תוכנית מדגסקר, תוכנית לובלין

בשנה הראשונה לכיבוש נערכו דיונים על הטיפול באוכלוסייה היהודית הגדולה בשטחים הכבושים בידי גרמניה הנאצית, שנותרה כמעט ללא יכולת להגר בשל תנאי המלחמה. באוקטובר 1939, פעל אייכמן להעביר אל הכפר ניסקו וסביבתו כ-20,000 יהודים מאוסטריה, הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה ומערב פולין, והופסקה לאחר כשנה.^[30] אחר כך הוצע להעביר את היהודים לאי מדגסקר, ונזנח.^[31]

  ערך מורחב – הפתרון הסופי

 

 

 

ביוני 1941 פתחה גרמניה הנאצית במתקפת פתע על ברית המועצות. הייתה זו נקודת תפנית משמעותית במלחמת העולם השנייה, אם כי מבחינה אידאולוגית היא היוותה המשך למלחמת החורמה נגד האויב הקומוניסטי במזרח. בשלב זה חלה החרפה במדיניות הנאצים כלפי היהודים. במסגרת ההכנות לפלישה לברית המועצות, קבעו הנאצים סדרים לרצח המונים, והגיעו להחלטה ביצועית בנושא היהודים ואוכלוסיות לא-רצויות אחרות. התוכנית שהגיעה לגיבוש סופי כללה הכנות להשמדה ישירה והמונית שלהם. פעולותיו האלימות של הנאציזם, שעד לאותה עת באו לידי ביטוי בהשפלה, הרעבה, ניצול כוח-עבודה וגזל רכוש של היהודים, הגיעו עתה לשיא חדש: הכחדה המונית בכל אתר ואתר.

לפני הפלישה לברית המועצות הושג הסכם בין מפקדת הצבא הגרמני לבין ראשי האס אס ובו הוטלה משימה על ארבע היחידות הניידות, או בכינוין - איינזצגרופן (בגרמנית: עוצבות המבצע): לנוע אחרי הצבא הכובש ולרצוח יהודים וקומוניסטים בשטח הכבוש. תוכנית ההדרכה של המרצחים כללה סרטי תעמולה, שבהם הוצגו היהודים כמסוכנים לציבור "המהוגן", וכמפיצי מחלות. סרטים אלה, שבוימו בקפידה, נועדו להרגיל את הצופים למחשבה, כי השמדת היהודים היא מעשה חיובי. היטלר שינן לחסידיו שוב ושוב:

חובתנו לעורר בעמנו שאט נפש אינסטינקטיבי מן היהודים.

— ^{[דרוש מקור]}

לאחר פלישת הצבא הגרמני (ה"ורמאכט") לברית המועצות, חדרו כוחות האיינזצגרופן לעומק רוסיה, ובעזרת הצבא, רצחו למעלה משני מיליוני בני אדם באוקראינה, ליטא, לטביה, בלארוס ובשטחים אחרים בתחומי ברית המועצות. רובם המוחלט של הנרצחים היה יהודים אולם לצידם נרצחו גם צוענים וקומוניסטים. במבצעים אלו נעזרו הגרמנים במשתפי פעולה מקרב התושבים המקומיים, בהם אוקראינים, ליטאים ולטבים. בתקופה זו נמצא כי רצח המונים אל תוך בורות ירי ענקיים, לאחר שהוצאו התושבים מבתיהם ומאזור המגורים שלהם, כפרי או עירוני, היה יקר, לא נוח למבצעיו בדרך-כלל, ובעיקר מסורבל ולא יעיל; ההנהגה הנאצית רצתה בפתרון "הבעיה היהודית" ובהשלטת גרמניה באזורי הכיבוש החדשים במהירות, בהחלטיות ובסטריליות.

לאחר מחקר ממושך, החליטו אנשי האס אס על פתרון המתה באמצעות גז, ושרפת הגופות או הטמנתן. תחילה נעשו ניסויים, שחלקם יוזמות מקומיות ומארגניהן ציפו לעידוד מהממונים. איש האס אס ולטר ראוף המציא שיטת המתה באמצעות משאיות גז. השיטה פעלה באופן זה: הקורבנות נאספו מן הכפרים והוכנסו למשאית, שאל תא המטען שלה הוחדר צינור המפלט שלה (האגזוז). תוך כדי נסיעה היו הנוסעים נחנקים ולמבצעים נותר להוציא את הגוויות ולהשליך לקברים. השמדה באופן זה בוצעה זמן-מה בכפרים. במחנה הריכוז מאטהאוזן נרצחו בגז יהודים מהולנד ביולי 1942.^[32] אולם, מחנה ההשמדה המאורגן הראשון הוקם בחלמנו. תחילה נלקחו הנרצחים במשאיות שיכלו להכיל כשבעים בני אדם בממוצע. לאחר שנסגרה הדלת מאחורי אחרון הנוסעים בתא המטען, והמשאית הותנעה ויצאה לדרכה, חדר גז המנוע לתא המטען, ותוך פחות מחצי שעה היו כל הנוסעים מתים. גם שיטה זו עוררה ביקורת על חוסר יעילותה; המומחים חיפשו שיטה לרצח המונים זול ומהיר. כך, פותחה שיטת המרכזים הקבועים להשמדה בגז, שלאחריה הגופות יישרפו בו-במקום.

למעשה, עוד בטרם ההחלטה על מעבר למדיניות השמדת היהודים ההמונית, צברו הנאצים ניסיון במעשי רצח המוני בתוכנית T4 שבה רצחו עד שנת 1941 כ-80,000 גרמנים פגועי-נפש ולוקים בפיגור שכלי, בין השאר באמצעות שימוש בגז רעיל. הממונים על ביצוע הרצח היו האס אס ומנהיגו היינריך הימלר באמצעות "המשרד הראשי לביטחון הרייך". הנאצים ביקשו להעתיק את הניסיון והידע שנצבר בדפוסי רצח המוניים אלה, למעשי רצח נוספים כלפי יהודים, צוענים וקבוצות נוספות. קארל פריטש ערך ניסויים בגז רעיל על שבויי מלחמה רוסים באושוויץ. ניסויים אלה הם שהובילו לשימוש בציקלון בה כגז ממית של היהודים הן במחנה אושוויץ והן במחנות אחרים.

לא נמצאו תעודות המאשרות בוודאות כי ניתנה הוראה להשמדת היהודים,^[33] אך יש אישור לכך במכתבו של הרמן גרינג, אחד מסגניו של היטלר, לריינהרד היידריך, ראש המבצעים של האס אס, ובו נאמר כי יש להגיע לפתרון כולל לבעיית היהודים. ב-20 בינואר 1942 התקיימה ועידת ואנזה. בוועידה זו לא הוחלט על ביצוע "הפתרון הסופי של שאלת היהודים", שכן זה החל כחצי שנה קודם לכן; מטרות הוועידה היו הצגתו של "הפתרון הסופי" כתוכנית שגובשה על ידי היטלר, תיאום התוכנית בין משרדי הממשלה השונים והעמדת האס אס כאחראי לביצועה וכפוסק האחרון בכל בעיה שמתעוררת.

 

 

  ערך מורחב – מחנה השמדה

לאחר פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות, התבצע רצח העם בעיקר באמצעות המתה ביריות, אך בשלב מסוים החליטו הנאצים להקים מחנות מיוחדים שיועדו לרצח המוני של בני אדם. במחנות השמדה אלו נרצחו יהודים, צוענים ואחרים באופן שיטתי ומאורגן. הכשרתם של מחנות להשמדה המונית שיטתית של אנשים היא מאפיין ייחודי של השואה שאין לו אח ורע בהיסטוריה. מעולם קודם לכן לא קמו מקומות שמטרתם היחידה היא להביא למותם ההמוני של בני אדם. מחנות ההשמדה תוכננו בקפידה על ידי אדריכלים גרמנים^[34] והוקמו בפאתי עיירות בפולין ובשכנותיה, כשהבולטים היו אושוויץ, בלז'ץ, חלמנו, יאסנובאץ, מיידנק, מאלי טרוסטינץ, סוביבור וטרבלינקה.

הרעיון שהועלה היה ראשון מסוגו בהיסטוריה האנושית: הקמת מחנות שצוידו במיטב הטכנולוגיה המודרנית, ושכל מטרתם היא רצח של המוני בני אדם במהירות וביעילות. מחנות השמדה שימשו להרג שיטתי של יהודים, כמו גם של צוענים ואחרים; בכך, נבדלו מחנות ההשמדה ממחנות הריכוז, שבהם אמנם נרצחו חלק מהאסירים או מתו עקב התנאים הקשים, אך הם שימשו בעיקר כמחנות מעצר. מסילות הרכבת הובילו מן הכפרים והעיירות, במזרח היבשת בעיקר, היישר אל המחנה. המובלים התבקשו לכתוב את שמותיהם על המזוודות באמתלה שישובו לראות את חפציהם - וכך לא ידעו שדרכם אינה אלא הדרך אל המוות.

במסגרת מבצע ריינהרד, הוקמו בזה אחר זה שלושת מחנות ההשמדה טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ, שמטרתם הייתה השמדה בלבד. התגוררו בהם קציני אס אס, וכמה מאות אסירים ששימשו כזונדרקומנדו. במחנה טרבלינקה, למשל, שהוקם בטבורו של היער ונותר סודי יחסית בזמן המלחמה, נרצחו כ-800 אלף בני אדם, רובם הגדול יהודים. למעשה, טרבלינקה, בניגוד למחנות אחרים, הוגדר כמחנה השמדה לעם היהודי בלבד. יוצא דופן הוא מחנה הריכוז בלובלין הידוע כמיידנק ששימש גם כמחנה השמדה. גם קולמהוף (חלמנו), ומחנה יאסנובאץ, שתופעל בידי משתפי-פעולה פשיסטים קרואטיים, שימשו כמחנות השמדה. בהמשך שימשו מחנות אחרים כ"מחנות השמדה בזעיר-אנפין", הללו כללו את "מאלי טרוסטינץ", "סיימישטה", "ינובסקה" ואחרים. לאחר מכן, הוקם מחנה ההשמדה הגדול ביותר - מחנה אושוויץ. בסוף שנת 1942, כאשר מרבית יהודי הגנרלגוברנמן (השטח הפולני המסופח לגרמניה, בתרגום לעברית - המינהל הכללי; מרבית יהודי פולין חיו בשטח זה) הושמדו, הוחלט על מקום מרכזי שבו יושמדו יתר יהודי אירופה. אושוויץ-בירקנאו היה ממוקם במרכז היבשת, והיה גדול דיו לאכלס אסירים רבים. אושוויץ שימש מחנה עבודה, ובכניסה אליו הוצבה כתובת תעמולה והטעיה - "העבודה משחררת". ואילו בירקנאו (הקרוי גם אושוויץ 2), אשר הוקם בסמוך אליו, שימש מחנה השמדה. אסירים באושוויץ נשלחו תוך חודשים ספורים למותם בבירקנאו.

המתחם בבירקנאו יכול היה לאכלס כ-100,000 אסירים בעת ובעונה אחת, וכלל חמישה מבנים של משרפות ותאי גזים. בכל יום התבצעו מספר סבבים של השמדה. כל סבב כזה יכול היה להכיל כעשרת אלפים קורבנות. הגז שבו נעשה שימוש בתאי ההמתה היה ציקלון בה, ותוך פחות מעשרים דקות הוא היה חונק למוות את כל הנוכחים באולם סגור שאליו הוזרם. לאחר מכן, היו עובדי המתקן, הזונדרקומנדו, אוספים ושורפים את הגופות.^[35]

אושוויץ, יותר מכל מחנה השמדה אחר, הפך סמל "הפתרון הסופי" וסמל לרוע האנושי. נרצחו בו כמיליון וחצי אסירים, רובם יהודים. בנוסף, נרצחו במחנה צוענים, שבויי מלחמה סובייטיים ואסירים פוליטיים מפולין וממקומות נוספים.

  ערך מורחב – מבצע 1005

 

 

התערערותו של "הרייך השלישי" החלה בראשית 1943 ונמשכה עד להתמוטטותו המוחלטת ולכניעתו ב-7 במאי 1945. אולם גם בשנים אלו ולמרות המאמץ המלחמתי, נמשכה הכחדת קהילות יהודיות בשטחי הכיבוש ובגטאות.

ב-15 במאי 1944 החלה השמדת יהודי הונגריה, ותוך שבועות מעטים גורשו לאושוויץ כ־450,000 יהודים. עם סיום המשלוחים, ביולי 1944, לא היו עוד יהודים בהונגריה מחוץ לבודפשט. ב-1944 פלשו הכוחות הגרמנים לשטחי הכיבוש של איטליה הפשיסטית לשעבר וביצעו בהם את מדיניות הפתרון הסופי.

עם התקדמות הצבא הסובייטי ממזרח למערב, הזדרזו הנאצים לחסל את מחנות ההשמדה, מחנות הריכוז והגטאות. הם התאמצו לטשטש את עקבות מעשי ההתעללות וההשמדה, ובין השאר, הקימו יחידה מיוחדת לשרפת הגוויות בקברי ההמונים. כאשר נסוגו מערבה מפני צבא ברית המועצות, הם הובילו עשרות אלפי יהודים בצעדות מוות לגרמניה, (ממחנה אושוויץ לבדו הוצאו כ-50 אלף יהודים). היהודים צעדו בטורים ארוכים, ואנשי גסטפו צעדו בצדדים. בצעדות אלו נחרץ גורלם של אלפי יהודים תשושים וחולים. רבים כשלו ונפלו בדרך, ונורו על ידי החיילים הגרמנים. 200,000 יהודים הועברו בדרך זו למחנות ריכוז בתוך גרמניה.

וכך, בחודשי המלחמה האחרונים נספו 80,000–100,000 בני אדם על אדמת גרמניה, 40,000 מהם רק בברגן-בלזן. ב-25 בנובמבר 1944 הורה הימלר לפנות את מתקני הרצח באושוויץ, ואת כל המחנות סמוך לחזית. בתקווה שיוכל להגיע להסדר עם בעלות הברית, הורה על הפסקת השמדת היהודים. העובדה שפקודיו התעלמו מהוראה זו מהווה לדעת חוקרים אחדים את אחת הראיות כנגד הטענה שמנגנון השמדת היהודים פעל על פי "רשע בנאלי" וציות עיוור לפקודות.

כוחות בעלות הברית המשיכו בהתקדמותם לתוך שטחי הכיבוש הנאציים, בתהליך שנמשך החל מקיץ 1944 ועד לסוף המלחמה במאי 1945, שחררו את היושבים במחנות הריכוז וההשמדה. השחרור הידוע ביותר הוא של אושוויץ ב-27 בינואר 1945 על ידי הצבא האדום. רבים מהאסירים מתו לאחר השחרור, מחוסר יכולת להסתגל למזון שחילקו חיילי בעלות הברית.

בשעות האחרונות שלו ובימים האחרונים של "הרייך השלישי", נתן היטלר ב"צוואתו הפוליטית" ביטוי לשנאתו התהומית לעם היהודי, וקרא להמשך המלחמה נגד "היהדות הבינלאומית" ועוזריה. המלחמה באירופה הסתיימה בתאריך 8 במאי 1945 עם כניעת גרמניה הנאצית, ועמה הסתיימה גם השואה.

יש הרואים בשואה ביטוי קיצוני לכוח השליטה של מדינה מודרנית, על זרועותיה ומנגנוניה, ואת השפעתה הניכרת על חייהם של בני אדם הנתונים למרותה. זרועות השלטון בגרמניה הנאצית תרמו כל אחד את תרומתו למנגנון הגירוש וההשמדה המסועף.

חוקר השואה, מיכאל ברנבאום, תיאר את גרמניה הנאצית:

כל אחת מזרועות השלטון בבירוקרטיה המתוחכמת של המדינה הייתה מעורבת בתהליך הרצח. כנסיות הרובע ומשרד הפנים סיפקו תעודות לידה המעידות מיהו יהודי; משרד הדואר העביר את פקודות הגירוש ושלילת האזרחות; משרד האוצר החרים רכוש יהודי; חברות גרמניות פיטרו עובדים יהודים ונישלו יהודים מהחזקה במניות של חברות; אוניברסיטאות פיטרו אנשי סגל הוראה ומנהל יהודים, סירבו לקבל יהודים ללימודים, ומנעו מאלה שכבר למדו לקבל את תוארם; משרדי התחבורה השונים אירגנו את הרכבות למחנות הריכוז עבור היהודים שגורשו; חברות תרופות גרמניות בדקו תרופות ניסיוניות על אסירים יהודים במחנות; חברות התחרו ביניהן מי תזכה במכרז לבניית המשרפות; ורשימה מפורטת של קורבנות נוצרה באמצעות מכונות כרטיסי הניקוב של חברת "דהומג" (חברת בת של IBM שפעלה בגרמניה).

— ^{[דרוש מקור]}

עם כניסת האסירים למחנות ההשמדה, הם נדרשו להפקיד את כל רכושם בידי שלטונות המחנה. רכוש זה קוטלג ותויג, והועבר לאחר מכן לגרמניה, לצורך שימוש ציבורי או פרטי - לפי צורכי הלאום.

ההיסטוריון שאול פרידלנדר סבור, כי

לא הייתה אף קבוצה חברתית, קהילה דתית, מוסד אקדמי או איגוד מקצועי אחד, בגרמניה בפרט, ובכל אירופה בכלל, שהצהירו על הזדהות במידה כלשהי עם מצבם הקשה של היהודים.

— ^{[דרוש מקור]}

השואה מהווה אירוע יחידני בהיסטוריה האנושית, בכך שמדיניותה האנטישמית של מדינה (גרמניה הנאצית) השכילה להתפתח ללא התנגדותם של גורמים מרסנים כלשהם, הקיימים בחברות מתקדמות מודרניות, דוגמת תעשייה, עסקים קטנים, כנסיות וקבוצות אינטרס שונות^{[דרושה הבהרה]}.^[36]

  ערך מורחב – ניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואה

 

 

ניסויים מדעיים בבני אדם במסגרת המדינה הנאצית החלו כנראה בסוף שנות ה-30. הקורבנות כללו נכים, חולי נפש ואוטיסטים, כמו גם תאומים. "תוכנית T4 - אותנסיה" לחיסולם של מוגבלים וחולים, הייתה אחד המופעים הראשונים של חוסר-האנושיות וההרג המסיבי והשיטתי שאפיינו את פעילות הנאצים. במהלך יישום התוכנית, הופקו לקחים רבים ל"שיפור מנגנון ההשמדה", ויושמו במהלך ביצוע הפתרון הסופי.

לפי ההיסטוריון ראול הילברג, "אחוז גדול מהרופאים הגרמניים (באותה העת) היה חבר במפלגה הנאצית, בהשוואה למקצועות אחרים"^{[דרוש מקור]}. אחדים מרופאים אלה ביצעו ניסויים רפואיים בבני אדם באושוויץ, בדכאו, בבוכנוואלד, בראוונסבריק, בזקסנהאוזן ובנאצוויילר-שטרוטהוף. מבין אלה, הרופא הידוע ביותר לשמצה הוא יוזף מנגלה, שפעל באושוויץ. ניסוייו של מנגלה כללו הכנסת אנשים לתוך תאי לחץ, בדיקת תרופות ניסיוניות עליהם, הקפאתם, ניסיונות לשינוי צבע עיניים על ידי הזרקת כימיקלים לעיניהם של ילדים וביצוע ניתוחים וקטיעת איברים. מעט האנשים שהצליחו לשרוד את ניסויו נרצחו כמעט תמיד. היקף עבודתו המלא של מנגלה לא יוודע כנראה לעולם, משום שרשומות הניסויים ששלח לאוטמר פון ורשואר ממכון הקייזר וילהלם הושמדו על ידו. מנגלה ערך ניסויים גם על ילדים צוענים. הוא היה נוהג להביא להם ממתקים וצעצועים, ולאחר מכן היה לוקח אותם בעצמו לתאי הגזים. הילדים נהגו לקרוא לו "דוד מנגלה".

ורה אלכסנדרה, אסירה יהודייה באושוויץ, קיבלה תפקיד לשמור על חמישים זוגות תאומים צוענים, והעידה על כך:

אני זוכרת זוג תאומים אחד במיוחד: גוידו ואינה, בני ארבע. יום אחד מנגלה לקח אותם. כאשר הם חזרו, הם היו במצב איום ונורא. הם נתפרו אחד אל השני, גב אל גב, בדומה לתאומים סיאמיים. פצעיהם היו מזוהמים ומוגלתיים. הם צרחו יום ולילה. הוריהם, אני זוכרת ששם האמא הייתה סטלה, הצליחו להשיג מעט מורפיום, והם הרגו את ילדיהם (באופן מכוון) - כדי להפסיק את סבלם.

— Berenbaum, Michael (2005). The World Must Know: The History of the Holocaust as Told in the United States Holocaust Memorial Museum. United States Holocaust Memorial Museum, Johns Hopkins University Press

.

אין מידע מדויק בדבר מספר הקורבנות היהודיים אשר נספו בשואה, אך מקובל להעמידו על כשישה מיליונים.^[37] הסיבה להיעדר מספר הנספים המדויק טבועה, בין היתר, בכך שלא נערך תיעוד של כל אדם אשר נרצח במהלכה של המלחמה, במיוחד לקראת סופה, אז גבר באופן משמעותי ההרג ההמוני של היהודים. הרג זה היה נטול תיעוד, בשל ה"מאבק נגד השעון" לחיסולם של כל יהודי אירופה - טרם כניעתה של גרמניה הנאצית.

סביב שישה מיליוני יהודים נרצחו באירופה, כמיליון וחצי הם ילדים וטף (רובם מפולין, שמנתה ערב המלחמה בערך מיליון ילדים יהודים). בפירוט, נספו שלושה מיליונים בפולין הכבושה לבדה, ומעל מיליון בשטחיה הכבושים של ברית המועצות (רובם באוקראינה). מאות אלפי יהודים אחרים נרצחו בהולנד, צרפת, בלגיה, יוגוסלביה, יוון הונגריה ובצפון אפריקה. לפי פרוטוקול ועידת ואנזה, תכננו הנאצים ליישם את "הפתרון הסופי של שאלת היהודים" גם בבריטניה, ואף במדינות אשר הגדירו עצמן כנייטרליות במהלך מלחמת העולם השנייה, דוגמת אירלנד, שווייץ, טורקיה, שוודיה, פורטוגל וספרד.

ההערכה המקובלת על פי רוב חוקרי השואה בימינו, לפיה מספר הנרצחים הכולל עומד על כשישה מיליונים - עלתה לראשונה בנובמבר 1944.^[38][39] מספר זה קיבל ביסוס בחודשים שלאחר מכן.^[40]

לפי אתר "יד ושם", המספר שישה מיליונים התבסס, בין היתר, בעקבות הערכה מצד אדולף אייכמן, מן האחראים המרכזיים לתכנון ולביצוע "הפתרון הסופי".^[41]

חוקרים שונים, כגון ראול הילברג ויעקב לשצ'ינסקי, העריכו כי מספר הקורבנות היהודים נע בין 5 ו-6 מיליון. לקראת הוצאת האנציקלופדיה של השואה, ערכו פרופ' ישראל גוטמן וד"ר רוברט רוזט מחקר במסגרתו העריכו את מספר הנרצחים היהודים בין 5.59 ל-5.86 מיליון. מחקר זה התבסס על נתונים סטטיסטיים, אשר סקרו את האוכלוסייה היהודית באירופה, לפני השואה - ואחריה.^[41][42] אף הדמוגרף, פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה, העריך כי מספר היהודים שנרצחו נע בין 5.6 ל-5.9 מיליון. לדבריו, הקושי להגיע להערכה מדויקת נובע, בין השאר, מסוגיית ההגדרה של "מיהו יהודי".^[43] מבין הנרצחים, כמעט מיליון וחצי היו ילדים, אשר רובם היו פולנים.^[44] על פי החוקר הבריטי ג'רלד רייטלינגר, מספר הקורבנות היהודים בשואה עומד על כ-4.2 מיליון.^[45][46]

לפי ההיסטוריונית הישראלית חנה יבלונקה, המספר של שישה מיליונים אינו מבוסס. עם זאת, חוקרי שואה רבים סבורים כי המספר של שישה מיליון כבר כל כך מזוהה עם זכר השואה, שחשיבותו חורגת מהדיוק ההיסטורי.^[45] הערכות של כמות הנרצחים במספר מחנות השמדה שונים ירדו עם השנים. כך לדוגמה ב-1945 העריכו כי ארבעה מיליון יהודים נרצחו באושוויץ, אך בתחילת שנות ה-90 מצאו כי המספר עומד על כ-1.1 מיליון יהודים. במיידנק העריכו כי נרצחו כ-580 אלף יהודים, אך במחקר מאוחר יותר נקבע שנרצחו שם 58 אלף יהודים.^[45]

מידע סטטיסטי נוסף נאסף מתוך תיעוד שערך המשטר הנאצי עצמו בזמן ההשמדה.^{[דרוש מקור]}

מוסד "יד ושם" אסף (נכון ל-2017) שמות של כ-4.5 מיליוני יהודים שנרצחו בשואה. מאגר זה כולל דפי עד (לאחר הורדת כפילויות) ומאגרי שמות נוספים. סברה מקובלת היא, שבצירוף הקורבנות הלא-יהודיים אשר נספו בשואה, עומד מניין הנרצחים בה על 11 מיליון לכל הפחות.

הקבוצות העיקריות האחרות אותן רצחו הנאצים היו: צוענים, חולי נפש ומפגרים גרמניים, אזרחים פולניים, שבויי מלחמה סובייטיים, הומוסקסואלים ועוד.

קצב רצח היהודים במדינות השונות השתנה ממדינה אחת למשנתה, והיה תלוי גם בתקופות השונות של מלחמת העולם השנייה. קצב זה היה תלוי בגורמים שונים ומגוונים: ריכוז ניסיונות הנאצים לביצוע ההשמדה, מידת השליטה שהייתה להם במדינה, משך הזמן שעמד לרשותם ומידת שיתוף הפעולה של האוכלוסייה המקומית. שיעור גבוה במיוחד של יהודים נרצח בפולין, ליטא, לטביה, יוון, סלובקיה, יוגוסלביה והולנד.

רוב יהודי דנמרק ניצלו, הודות להברחתם לשוודיה על ידי המחתרת הדנית, ובשיתוף פעולה מצד כל המוסדות הדניים.

להלן מספר היהודים שנרצחו בשואה, במדינות שונות, על פי הערכות מחקריות, של "יד ושם"^[47]:

  ערכים מורחבים – תגובת העולם לשואה, תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה

 

התגובות למתחולל בגרמניה הנאצית החלו לאחר עליית הנאצים לשלטון. אספות מחאה המוניות ועצרות תפילה נערכו ביישוב היהודי בארץ ישראל. יהודים ולא-יהודים קראו להטיל חרם כלכלי על גרמניה; אבל הדעות היו חלוקות כיצד ליישם אותו. בוועידת אוויאן ביולי 1938 הביעו המדינות השונות אמפתיה לסבלם של היהודים בגרמניה הנאצית, הסכימו לקלוט רבים מהם, אך בדרך כלל לא הסכימו להגדיל את מספרם מעבר לכמות המהגרים שנקבעה. בעקבות החמרת בעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים, בעיקר מתנגדי המשטר הנאצי, מגרמניה הנאצית יזמה ארצות הברית את ועידת אוויאן, שבה הסכימו המדינות השונות להמשיך ולקלוט פליטים, אך במספר שאינו עולה על המכסות שקבעו.

לאחר אירועי ליל הבדולח החליטה ממשלת בריטניה לאפשר העברת ילדים יהודים מגרמניה הנאצית לבריטניה. מבצע הצלה זה, שהחל בדצמבר 1938 כונה קינדר-טרנספורט וכלל כ-10,000 ילדים. גם הולנד ושווייץ הסכימו לקבל ילדים יהודים כפליטים. המדיניות הבריטית באשר להגירת יהודים לארץ ישראל שתחת שליטתם, נשארה כפי שנוסחה ב"ספר הלבן" של 1939.

לאחר פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, הגיע לארצות הברית ולבריטניה מידע רב על האלימות הקשה המופעלת נגד היהודים בפולין. התיאורים אשר שיקפו רק דוגמאות מקריות ממה שהתרחש בפועל, הגיעו מפי נציגים דיפלומטים ואנשי עסקים בכירים, מאזרחים שהושבו למולדתם ומאנשי צבא, והתקבלו בחוסר אמון ובהסתייגות. למעשה, בשנים הראשונות למלחמה, כשידיעות על "הפתרון הסופי" הופצו בעולם, רבים לא האמינו להן ורובן הועלמו מידיעת הציבור. אולם הידיעות הגיעו בזו אחר זו ופרצו אל התודעה הציבורית. כך למשל, בנובמבר 1941, מסר שגריר בריטניה בברן מידע שקיבל מאזרח פולני מהימן, כי קרוב למיליון וחצי יהודים באזור מזרח פולין נעלמו "ואיש אינו יודע איך והיכן". ביוני 1942, פורסמה בלונדון איגרת מפלגת הבונד, שהועברה באמצעות המחתרת הפולנית. האיגרת פירטה סדרה של חיסולים בגטו ורשה ומשלוחים ("אקציות") במזרח ומרכז פולין, והעריכה את מספר הנרצחים בכ-700,000 נפש. לאחר פרסומה פרצה מחאתם של אישים רבים בבריטניה: חברי פרלמנט, ראשי הכנסייה וחברי הפזורה הפולנית הגולה בעיתונות ובשידורי הבי.בי.סי. אחר כך, ביולי 1942 מסרו פקידים סובייטים איגרת חתומה בידי שר החוץ מולוטוב ובה פורטו מעשי אכזריות והתעללות, בהם רצח 52 אלף יהודים בבאבי יאר. ביולי 1942 נמסר לראשונה למערב על תוכנית גרמנית כוללת להשמדת היהדות בשטחי הרייך השלישי בשדר הידוע כמברק ריגנר. גרהארט ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ, קיבל את המידע הנורא מידידו, תעשיין גרמני, וכתב על כך לפקידים בוושינגטון.

ב-17 בדצמבר 1942, עם היוודע היקף מעשי הרצח ההמוני ביהודים שבוצעו על ידי הנאצים, פרסמו בעלות הברית בראשות בריטניה, ארצות הברית ומדינות נוספות הצהרה משותפת: ”(בעלות הברית מגנות) בכל לשון של גינוי מדיניות חייתית כזו של השמדה בקור רוח. הן מכריזות ואומרות כי מעשים כאלה אין בכוחם אלא לחזק את החלטתם של כל העמים אוהבי החירות למגר את העריצות הברברית ההיטלראית. הן חוזרות ומאשרות את החלטתן המקודשת להבטיח שהאשמים בפשעים הללו לא יימלטו מעונש”.

כאשר נודעו פעולות ההשמדה, הועלו נימוקים שונים להימנעות מסיוע מסיבי ליהודים, כגון הצורך לסייע לכל הפליטים מכל הלאומים, והפגיעה במאמץ המלחמתי שעלולה להיגרם מהסטת משאבים לסיוע ליהודים. העמדה המקובלת הייתה כי ניצחון מהיר במלחמה הוא שיביא גם לסיום פעולות הרצח ההמוני של הנאצים.

ב-19 באפריל 1943 התכנסה ועידת ברמודה, שדנה בהתמודדות עם הצלת היהודים בשטחי גרמניה הנאצית. למעשה, הבריטים והאמריקנים חששו מהאחריות שתוטל עליהם למצוא קורת גג למאות אלפי פליטים, והוועידה הסתיימה עם מעט תוצאות מעשיות. לעומת זאת באחדות ממדינות אירופה שתחת הכיבוש הנאצי, כמו דנמרק, פעלו התושבים באופן מאורגן למען היהודים. במדינות אחרות כמו פולין, הולנד, צרפת ומדינות נוספות היו יחידים, שסייעו ליהודים באופן עצמאי, תוך סיכון חייהם. אלה ידועים כחסידי אומות העולם. זאת כשמנגד, רבים באותן ארצות פעלו כמשתפי פעולה עם שלטונות הכיבוש הנאציים.

רבים מחוקרי השואה, ובהם: יהודה באואר, ישראל גוטמן, שאול פרידלנדר ולני יחיל, וכן חוקרים אחרים שייחדו את עבודותיהם להצלה ולחקר תוכניות הכופר, ביניהם: דינה פורת, יחיעם ויץ, חוה אשכולי, גילה פטרן וחנה יבלונקה, גורסים שלא היה ממש בעסקאות הכופר להצלת המוני יהודים: תוכנית טרנסניסטריה (הצלת 70,000 יהודים), תוכנית סלובקיה (הצלת 25,000 יהודים), תוכנית אירופה (הצלת כל היהודים בארצות הכיבוש) ותוכנית סחורה תמורת דם (הצלת יהדות הונגריה), וכן לא הייתה אפשרות להצלה גדולה הרבה יותר מזו שעשה היישוב.^[49]

המעצמות התנגדו לעסקאות כופר כי ראו בהן סחטנות פוליטית והונאה, וניסיון ביצירת קרע בין המדינות הדמוקרטיות המערביות לבין ברית-המועצות. הן ראו בכך מזימה גרמנית ב"הצפה" של מיליון פליטים מהשטח הנאצי אליהם, ובכך לשבש את ניהול המלחמה ומניעת משאבים חשובים לצורכי המאמץ המלחמתי (כגון: אוניות, משאיות, אספקה וסתימת דרכי תעבורה ועוד). העלאת הבעיה היהודית תגרום להסטת מטרות המלחמה כמלחמה של היהודים, כפי שהנאצים מצהירים בתעמולתם, מה שיגרור מתח עם המדינות האנטישמיות אשר שותפות בבעלות הברית כנגד הגרמנים, וכן יעלה גלי אנטישמיות בארצותיהם.^[50]

בצמרת הגרמנית לא הייתה שום נכונות לסגת מתוכניות ההשמדה הכוללת,^[51] וכספי השוחד הגיעו בסופו של דבר למימון מנגנון הרצח וההשמדה הנאצי.^[52] אייכמן העיד במשפטו לגבי תוכנית אירופה, שהימלר הורה לו: "קח מהיהודים כל מה שתוכל. הבטח להם כל מה שתרצה. מה שנקיים – זה עניין אחר".^[53]

 

כוחות בעלות הברית שחררו את אסירי מחנות הריכוז באירופה עם התקדמותם. הם העניקו סיוע ראשוני לניצולים. הפליטים היהודים התגוררו במחנות מעבר שונים ושאלת גורלם עלתה על סדר היום הבינלאומי. רצח היהודים תפס מקום חשוב במשפטי נירנברג שבהם הועמדו מנהיגי הנאצים לדין על פשעים נגד האנושות. עם תום המלחמה נעשו ניסיונות להביא לדין את הנאצים ועוזריהם במסגרת משפטית, לצד חיסולים רבים של פושעי מלחמה נאצים ועוזריהם בקרב אומות שונות, על ידי הניצולים ועל ידי חיילים. מנהיגי הנאצים הבכירים נשפטו במסגרת משפטי נירנברג על ידי בעלות הברית, בבית הדין הבינלאומי הראשון מסוגו. הם הואשמו בפשעים נגד האנושות ושנים-עשר מהם הוצאו להורג.

בסך הכול, 5,025 פושעי מלחמה נאצים הורשעו בין השנים 1945–1949 באזורי גרמניה שנשלטו על ידי ארצות הברית, בריטניה וצרפת, בין היתר במשפטי אושוויץ, במשפטי דכאו ובמשפטי מיידנק. משפטים אחרים נוהלו במדינות שבהן המואשמים היו אזרחי המדינה. רבים הוצאו להורג, ורבים אחרים נשפטו לתקופות מאסר ממושכות. מנגד, חלק מהנאשמים קיבלו עונשים קלים משום ש"פעלו על פי הוראות", זכו לתנאים מקלים, ורבים חזרו לחברה זמן קצר לאחר מכן.

במסגרת המאמצים לרדיפת הנאצים והבאתם לדין, נתפס אדולף אייכמן, הממונה מטעם הנאצים על מימוש הפתרון הסופי, שהסתתר בארגנטינה תחת שם בדוי, הובא לארץ והועמד למשפט בישראל ב-1961 ונידון למוות.

  ערך מורחב – שארית הפליטה

במהלך המלחמה נלחמו היהודים על שרידתם בנתיבים אחדים, בהם: בריחה אל מחוץ לגבולות הרייך השלישי, מחבוא אצל האוכלוסייה הכללית (בהתנדבות של חסידי אומות העולם או תמורת תשלום) בבתים פרטים ובמוסדות (כגון מנזרים), התחזות ללא-יהודים או ל"ארים", חיים ביערות ובמערות ואף לוחמה כ"פרטיזנים". לאחר המלחמה היו ברחבי אירופה וצפון אפריקה מאות אלפי פליטים יהודים ניצולי השואה, שהצליחו לשרוד את החקיקה האנטישמית של הנאצים, מחנות ההשמדה והגטאות.

בעלות הברית שיכנו את חסרי הבית היהודים במחנות פליטים (שכונו "מחנות העקורים") וניסו לדאוג לצורכיהם. חלק מהם ניסו לחזור אל בתיהם וארצותיהם, ונתקלו שם באלימות פרועה, דוגמת הפוגרום בקילצה. תנועת הבריחה שהחלה כיוזמה של יהודים פולנים ציונים, הובילה לגל של פליטים יהודים שיצאו מפולין ומזרח אירופה לכיוון מערב אירופה ולארץ ישראל.

התנועה הציונית, שהייתה תנועה בולטת ומיישבת לפני המלחמה, קיבלה אחרי השואה תמיכה כוללת בקרב יהודי התפוצות ואומות העולם. ציונים רבים טענו כי לוּ הייתה קיימת מדינה יהודית בעת השואה, השואה לא הייתה מתרחשת בממדים שהתרחשה. עם עליית הציונות הפכה ארץ ישראל ליעד לפליטים יהודים רבים, אך הערבים בארץ התנגדו להגירה ובריטניה סירבה לאפשר לפליטים להיכנס לארץ. בשל העמדה הבריטית אורגנו תנועת הבריחה ופעילות ההעפלה, שבמסגרתן עלו לארץ בצורה לא חוקית (על פי חוקי ממשלת המנדט) אלפי פליטים.

בעקבות יציאתם מאירופה, בתהליך הדרגתי, פורקו מחנות הפליטים עד תחילת שנות ה-50, ו-250 אלף היהודים ששכנו בהם מצאו מקלט במדינות שונות. למעלה ממחצית הפליטים (136 אלף) עלו לישראל, 80 אלף נוספים היגרו לארצות הברית, והאחרים התיישבו בקנדה ובמדינות במרכז ובמערב אירופה, כמו גם בדרום אפריקה ובמדינות אחרות בעולם.

  ערך מורחב – עגונות מלחמת העולם השנייה

בעיה ייחודית שהתעוררה בעקבות ההיקף הגדול, והיחידאי בהיסטוריה, של גברים יהודים שנעדרו בנסיבות לא מתועדות, הייתה בעיית עגונות השואה - נשים יהודיות, בדרך כלל ניצולות השואה, שלפני המלחמה היו נשואות לגברים שעקבותיהם אבדו במהלכה - בהם יהודים שנרצחו ולא נותר תיעוד מספק על נסיבות מותם, ולפי כללי ההלכה היהודית לא התאפשר להן להינשא מחדש ולשקם את חייהן. ברבים מריכוזי שארית הפליטה לאחר המלחמה התארגנו בתי דין מיוחדים שעסקו בהסדרת היתרי נישואים לעגונות ועגוני המלחמה. הטיפול בבעיה זו החל כבר במהלך המלחמה, ונמשך בשנים שלאחריה. ההערכות הן שרובן המכריע של העגונות הותרו לבסוף להינשא.^[54]

  ערך מורחב – היסטוריה של מדינת ישראל

מראות מחנות הריכוז וההשמדה, ומשפטי נירנברג, ובעיה של מאות אלפי פליטים יהודים באירופה עוררה את מצפונו של העולם. בארצות הברית דעת הקהל תמכה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. באוגוסט 1945 ביקש הנשיא טרומן מהבריטים מאה אלף רישיונות כניסה לגבולות המנדט עבור פליטי השואה. למרות זאת, הממשלה הבריטית התמידה בסירובה להתיר לניצולים ולעקורים לעלות לארץ ישראל מחשש לתגובת הערבים. הדבר הוביל לוועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל ב-1946. הוועדה קבעה כי פתרון בעיית העקורים הוא בארץ ישראל. בריטניה דחתה את המלצות הוועדה וארצות הברית לחצה על בריטניה לקיים את המלצותיה.

הנהגת היישוב הציוני בישראל החליטה להעלות את הפליטים היהודים בכל מחיר - גם בדרכים לא חוקיות והחלה בארגון מבצע העפלה נרחב, בראשות המוסד לעלייה ב'. במסגרת המבצע, העפילו יהודי אירופה לארץ ישראל דרך הים, בהתגנבות בלתי לגאלית באמצעות ספינות. מספר רב של ספינות נתפס ונוסעיהן היהודים הועברו למחנות המעצר בקפריסין. ב-18 ביולי 1947, תפסו הבריטים את אוניית המעפילים אקסודוס והחליטו להחזיר את נוסעי האונייה לצרפת. הסיפור עורר מהומה תקשורתית ותגובות מזועזעות ברחבי העולם ובבריטניה. גורמים אלה הביאו את ממשלת בריטניה לידי מסקנה כי אין באפשרותה לטפל בבעיית הפליטים היהודיים ועליה למסור את הטיפול בארץ ישראל לידי האו"ם.

באביב 1947, מינתה עצרת האו"ם ועדת חקירה בינלאומית, ועדת אונסקופ, שתבדוק את שאלת ארץ ישראל ותביא את המלצותיה לפתרון. הוועדה סיירה בארץ במטרה לבדוק את שאלת ארץ ישראל, היהודים קיבלו את הוועדה בשמחה, בעוד שהערבים החרימו אותה לחלוטין. חלק מחברי הוועדה הושפעו גם ממראות אקסודוס. באוגוסט 1947 המליצה הוועדה לסיים את המנדט הבריטי ולחלק את הארץ בין שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, כשירושלים והעיר בית לחם הקדושה לנצרות, יהיו שטח נייטרלי בחסות האו"ם (corpus separatum). שתי המדינות היו אמורות לקיים מערכת כלכלית משותפת, על אף ההפרדה הפוליטית ביניהן. ב-29 בנובמבר 1947 - כ"ט בנובמבר (אור לי"ז בכסלו תש"ח) נערכה הצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה, 33 מדינות תמכו, 13 התנגדו, 10 נמנעו ואחת נעדרה. רוב היישוב העברי חגג את ההחלטה, בעוד שהערבים ראו בהחלטה אסון והחליטו לסכל אותה בכוח.

לזוועות השואה הייתה השפעה לא רק על דעת הקהל העולמית, אלא גם על הלך רוחם של ניצולי השואה והיהודים שחיו בארץ ישראל. הלך רוח זה, שאפשר לתמצתו במוטו: "לעולם לא עוד", גרס שהעם היהודי לא יכול לסמוך על אף אחד זולת עצמו ושעליו להגן על עצמו בכוחות עצמו. מאורעות השואה הדגישו את החשיבות של מדינה לעם היהודי, בה הם יוכלו לחיות ללא רדיפות עם כוח מגן חזק, שיגן עליהם מפני הקמים להשמידם. תודעה זו עדיין עומדת בבסיס תורת הלחימה של צה"ל ובסיס הנחות היסוד של מדינת ישראל. לשואה הייתה השפעה גם בהמשך ההיסטוריה של מדינת ישראל ועל אירועים חשובים בראשית דרכה. כשני שלישים מתוך הלוחמים היהודים במלחמת העצמאות וכמחצית מהנופלים בה היו ניצולי שואה שעלו בשנים 47–1940 וכן מגויסי הגח"ל.^[55]

לקשר המסובך שבין השואה והקמתה של מדינת ישראל ניטש ויכוח אקדמאי ער,^[56][57][58] ישנן טענות שהקשר בין השואה להקמת מדינת ישראל הוא הפוך: השואה כמעט חיסלה את מאגר היהודים שבפוטנציה יכלה הייתה להתיישב בארץ ולהקים ארץ חזקה.^[59]

  ערך מורחב – הסכם השילומים

במרץ 1951, דרשה ממשלת ישראל מממשלת גרמניה המערבית 1.5 מיליארד דולר לצורך שיקום של חצי מיליון יהודים ששרדו את השואה, בטענה שגרמניה גזלה 6 מיליארד דולר (במונחים של אותה תקופה) מיהודים באירופה. הדבר נבע בין היתר ממצוקה כלכלית קשה שבה הייתה נתונה מדינת ישראל בתקופה זו.^[60] הידיעות על קיום משא ומתן ישיר עם גרמניה על פיצויים הובילו לוויכוח סוער מאוד במדינה ובכנסת. המחאה שהחלה בדצמבר 1951 הגיעה לשיאה ב-7 בינואר 1952, עם נאום חריף של מנחם בגין שקרא למרי אזרחי. המפגינים הגיעו למפתן הכנסת והשליכו אבנים לתוך אולם המליאה. במהלך ההפגנה נפצעו כמאה שוטרים, וכן חברי כנסת שנפגעו מאבנים ורסיסים של החלונות המנופצים. ב-10 בספטמבר 1952 נחתם הסכם השילומים, ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מארק מערב גרמני כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. כמו כן התחייבה ממשלת גרמניה המערבית להעניק רנטות (תשלום חודשי) לניצולי השואה, למימון ההוצאות הרפואיות להן נדרשים ניצולי השואה, כפיצוי על הסבל במחנות הריכוז וההשמדה, וכפיצוי על אובדן זכויות בסיסיות כגון הזכות ללימודים לניצולים שהיו ילדים וכדומה.

בהסכם נקבע כי גרמניה תשלם למדינת ישראל פיצוי כספי מתוך הכרה באחריותה לרצח בני העם היהודי ולפגיעה ברכוש ובנפש. ההסכם כלל הכרה במדינת ישראל כמייצגת את העם היהודי ובפרט את הנרצחים בשואה, וכן כמדינה שנשאה בנטל העיקרי של קליטת הפליטים היהודים ושיקומם. עקרון מתן השילומים לנפגעי המשטר הנאצי נקבע בחוזי השלום בין המדינות המנצחות לבין גרמניה. הפיצויים האישיים הועברו גם לניצולים זכאים שלא ישבו בישראל ולא היו אזרחים ישראלים.

  ערך מורחב – זיכרון השואה בישראל

 

 

זיכרון השואה, מחקרה והצגתה במוזיאונים ניזומו לראשונה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ובמשך השנים הלכו והתרחבו, הן במדינת ישראל והן ברחבי העולם. מאמצים נרחבים הוקדשו לתיעוד סיפורי הניצולים; מוסדות ומוזיאונים שונים בישראל ובעולם פועלים להוראת השואה ולהעלאת המודעות כלפיה בקרב הציבור הרחב בכלל - ובקרב ילדים ובני נוער בפרט; תעודות ומחקרים עדכניים אודותיה נערכים ומפורסמים במוסדות אקדמיים, כמו גם במכוני מחקר ייעודיים לחקר השואה, וחלקם מתפרסם באמצעי התקשורת, עם גילוי וחשיפת עדויות ותובנות חדשות. על מוסדות מובילים אלה נמנים, בין היתר: "יד ושם", "בית לוחמי הגטאות" ו־"מוזיאון השואה האמריקאי". נדבך נוסף של הנצחת השואה מצוי בקולנוע ובספרות השואה. לשואה השפעה רבה על תחומי האמנות והספרות, ביצירות של יהודים, כמו גם של לא-יהודים. כמה מהספרים המפורסמים אודות השואה נכתבו בידי אנשים שנספו בה, דוגמת אנה פרנק, וניצולי שואה, דוגמת אלי ויזל ופרימו לוי. ספרות זיכרונות ענפה, שכתבו הניצולים בשפות אחדות, ממשיכה לראות אור גם עשרות שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה. ברחבי העולם נבנו אנדרטאות ואתרי הנצחה רבים, ונערכים מעת לעת גם פרויקטים שונים להנצחתה, כגון "פרויקט אטבי הנייר" בארצות הברית.

השואה היא חלק מתוכנית הלימודים לבחינות הבגרות בישראל. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20, יצאו משלחות תלמידים רבות לביקור באתרי השואה בפולין.

נוסף על ביקורים אלה, נערך מדי שנה בתאריך כ"ז בניסן (יום הזיכרון לשואה ולגבורה) "מצעד החיים", כמו גם הטקס הממלכתי הרשמי באושוויץ-בירקנאו, בהשתתפות נשיא מדינת ישראל ואנשי ממשל בכירים ממדינות רבות.
כמו כן, נערך בתאריך זה מטס מטעם חיל האוויר הישראלי, במסגרתו טס מעל שטח המחנות אושוויץ-בירקנאו להק מטוסים.

במסגרת המאמצים הבינלאומיים להנצחת זכר השואה, נקבעו ברחבי העולם מספר ימי זיכרון^{[דרושה הבהרה]}. בישראל מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה מדי שנה בכ"ז בניסן אך יום הקדיש הכללי נקבע על פי הרבנות הראשית לעשרה בטבת, במסגרתו נערך הטקס הממלכתי הרשמי ברחבת "יד ושם", בהשתתפות נשיא וראש ממשלת ישראל, הרמטכ"ל ויושב ראש הסוכנות היהודית. במהלך טקס זה מדליקים שישה ניצולי שואה שש משואות - זכר לששת המיליונים. נוסף על טקס זה, נשמעת בבוקרו של יום השואה צפירת זיכרון בת שתי דקות, בכל רחבי מדינת ישראל, ונערכים במהלכו טקסי זיכרון.

בשנת 2000 הוקם כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה, בהשתתפות 35 מדינות. ב-1 בנובמבר 2005, החליטה העצרת הכללית של האו"ם לציין את 27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, כ"יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ולהנצחת קורבנותיה". מאז 2001, טרם החלטת האו"ם, צוין 27 בינואר כיום הזיכרון לשואה בבריטניה, כמו גם במדינות נוספות, דוגמת שוודיה, איטליה, גרמניה, פינלנד, דנמרק ואסטוניה.

ב 27 בינואר 2022 נחנך לראשונה בישראל סיור וירטואלי באמצעות משקפי מציאות מדומה במחנה אושוויץ-בירקנאו, מטעם מוזיאון בית העדות. מטרתו של הפרויקט הייתה לתת מענה לבני הנוער שלא נוסעים לפולין בעקבות מגפת הקורונה.^[61]

ביולי 2022 פורסם כי הנעליים הבלויות של קורבנות המחנה הנמצאות בו מתפוררות, וכי בקרן אושוויץ-בירקנאו מגייסים כספים כדי שיוכלו להמשיך ולשמר אותן למען הדורות הבאים^[62]

ביולי 2023 השיקו חברות טכנולוגיה ישראליות את המיזם "אל מול עיניך" בו ניתן יהיה לערוך מסע אונליין עם הטלפון הסלולרי בשפות שונות באושוויץ, ובליווי מדריך ורחפן. מטרת המיזם להנגיש את המראות והמידע לרבים, ולהזים מכחישי שואה ואנטישמים^[63]

הרב אברהם ישעיהו קרליץ (ה"חזון אי"ש") התנגד להקדשת ימי זיכרון מיוחדים להרוגי השואה, ופסק כי אין בימינו סמכות לקבוע ימי תענית לדורות. הרב לא ראה בשואה אירוע חריג ביחס לשאר הצרות בהיסטוריה היהודית, ואף דאג להעביר זאת לאדמו"ר מגור בזמנו, אברהם מרדכי אלטר, כדי שיצטרף להתנגדותו.^[64] הרב יוסף צבי דושינסקי, רב העדה החרדית בירושלים, הסתייג גם מחיבורן של קינות חדשות על החורבן.^[65] בהתאם לשיטתו של החזון איש, התנגד לימים הרב יוסף שלום אלישיב להצעה שהעלה ב-1985 האדמו"ר מקאליב, מנחם מנדל טאוב, ניצול שואה בעצמו, לקבוע בכל יום קריאת פסוקי קריאת שמע אחרי תפילת 'עלינו לשבח' ולהתכוון 'לייחד עם הקדושים' שנספו בשואה. הרב אלישיב ענה שאיננו רואה מקור לכך בפסיקת חז"ל, אך הציע ללמוד בכל יום משניות לעילוי נשמות הקדושים אשר לא השאירו אחריהם קרובי משפחה, כפי שנהגו במקומות אחדים.^[66] הרב משה פיינשטיין, פוסק רב השפעה בחברה החרדית בארצות הברית, היה גם הוא בין המתנגדים לכך.^[67] לאור פסיקות אלה מפגין הציבור החרדי אדישות כלפי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ולא נראית כוונה ליצור 'יום שואה חלופי'.^[68]

החברה הדתית-ציונית מאמצת את יום הזיכרון הממלכתי, ונוטלת חלק בצורות הזיכרון הממלכתיות.^[68] היה ניסיון לקבוע את צום עשרה בטבת כיום הזיכרון לשואה אך ניסיון זה לא יצא אל הפועל, והוחלט לקבוע אותו כיום הקדיש הכללי, הרלוונטי רק למשפחות הנספים בשואה.^[69] במרוצת השנים צומצם אופיו של עשרה בטבת ליום אמירת קדיש עבור נפטרים שיום מותם לא נודע, ובתוכם הנספים בשואה.^[70] בחוגי הציונות הדתית ממשיכים לציין את זיכרון השואה בעשרה בטבת לצד יום הזיכרון בכ"ז בניסן, כחלק מתפיסת השואה כחורבן של העת החדשה.

רבנים בתנועה ליהדות מתקדמת ובתנועה הקונסרבטיבית^[71] קראו לקבוע תענית ציבור ביום השואה הממלכתי בכ"ז בניסן. הרב והפרופסור דוד גולינקין סיפר אודות מנהג הצום:

אנחנו, שלא חווינו את השואה על עצמנו ובשרנו, איננו מסוגלים לצייר בדמיוננו איך זה היה. אבל מוטיב אחד החוזר כמעט בכל היומנים והזיכרונות שנכתבו על השואה הוא מוטיב הרעב. רבים סבלו מתת-תזונה חמורה. כולם ידעו חרפת רעב. אחת הדרכים שבאמצעותן נוכל לנסות להזדהות עם קורבנות השואה ולחוש את מה שחשו - היא הצום. באמצעות הצום נוכל להזכיר לעצמנו בצורה מוחשית את הרעב והסבל של ששת המיליונים. יתר על כן, נזכור שהנאצים ביקשו להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים - מנער ועד זקן, טף ונשים. גם אנחנו היינו יכולים להיכלא או להיהרג; גם אנחנו היינו יכולים למות ברעב.

— הרב והפרופסור דוד גולינקין: "כיצד נקיים את יום השואה?" מתוך: "עת לעשות", כתב העת של התנועה המסורתית, קיץ תשנ"א, 1991.

ביהדות הקונסרבטיבית, נהוג לקרוא את מגילת השואה של הפרופסור אביגדור שנאן.

החברה החרדית נפגעה קשה יותר מכל מגזר אחר באוכלוסייה היהודית, וזאת מכמה סיבות: הלבוש והמראה הבולט (פאות וזקן), היעדר אפשרות לנוע במשפחות גדולות או בישיבות, אי ידיעת שפת המדינה פרט ליידיש, חוסר קשרים הדוקים עם האוכלוסייה הנוכרית, היעדר מקצוע מועיל, הפחד מבריחה אל רוסיה הסובייטית, והתלות הגמורה ברבנים.^[72] השואה והשלכותיה העלו בקרב העם היהודי שאלות ותהיות תאולוגיות קשות ונוקבות, באשר לקיומו או אי קיומו של אלוהים, ובאם אכן הוא קיים - מדוע לא סייע לעמו בשעתו הקשה ביותר. שאלות אלו מקבלות משמעות עמוקה ונוקבת עוד יותר – בקרב ניצולי שואה, שהיו עדים לתופת אך לא מצאו לה תשובות, כמו גם בקרב יהודים מאמינים, עד ימינו אלה. היטיב לתאר זאת הרב צבי מרקוביץ:

מה שעבר עלינו בתקופת השואה פוגע ביסודי השקפות עולם שלנו. מזעזע ערכים מקודשים וקניינים רוחניים שנראו כמוצקים. נזדעזעו אשיות תבל איתנים והועלו שאלות חדשות, בעיות איומות שותתות דם, שיש בהם כדי להריח כל יהודי, ואת האומה הישראלית בכלל, לבחון מחדש את דרכנו בחיים ומקומנו בעולם^[73]

השואה גרמה ליהודים רבים (נרצחים וניצולים ואף כאלו שלא חוו אותה באופן ישיר) לתהיות בדבר ההשגחה הפרטית ויחסו של אלוהים לעם ישראל. לחלקם גרמה השואה למשבר אמוני, ואף לכפירה בקיומו של אלוהים. לעומת זאת, חלקם דווקא התחזקו באמונתם בעקבות השואה. עם זאת, פרופ' אליעזר שבייד טוען כי רוב היהודים, לא שינו את אמונתם לכיוון זה או אחר בעקבות השואה,^[74] וקביעה זו אושרה גם במחקר מדעי.^[75] הקושי הוליד בהם כוחות ורצון לדבוק באמונתם למרות כל הקשיים. אליעזר שבייד מסביר תופעה זו בכך ש"האמונה מעוגנת בחוויות תשתית... שכיוון שנחוו והוכרו שוב אין הניסיונות הביוגרפיים וההיסטוריים הבאים אחריהם יכולים להכחישם".^[76] מסכימים למסקנה זו גם פרופ' אליעזר ברקוביץ, ניצול שואה בעצמו, ופרופ' אבי שגיא.^[77] משבר האמונה התעורר דווקא אחרי המלחמה, כאשר לא נמצא פתרון תאולוגי משביע רצון לבעיית הצדקת האלוהים.^[78] נעשו ניסיונות להתמודד מול עולם אמוני מורכב בתקופת השואה, ובניהם האדמו"ר מפיאסצ'נה, ר' קלונימוס קלמיש שפירא.^[79]

• שעת השמד או פיקוח נפש – שני מצבים הלכתיים שמובילים לשתי תגובות שונות והפוכות. בפיקוח נפש הנך נאבק לשמירת החיים על ידי ויתור על קיום מצוות הדת, ואילו בשעת השמד הנך נאבק לשמירת הדת על ידי ויתור על החיים. ההכרעה בין שתי גישות אלו הייתה תלויה בהערכה לגבי מגמת המדיניות הנאצית, האם מטרתה לכלות את העם היהודי או מאבק רוחני בלבד. עם פרוץ המלחמה התבהרה המדיניות הנאצית שהייתה כיליון הפיזי של העם היהודי על כל קבוצותיו, בין דתיים ובין מומרים. פסיקת ההלכה נטתה על ידי הרבנים למציאות של פיקוח נפש ושמירת המצוות ככל שאפשר, אך היו מצבים שיהודים סיכנו חייהם כדי לקיים את המצוות.^[80]
• הצלת רבים על ידי מסירת מעטים – הנאצים השתמשו ביהודים בפעולות עזר לקראת השמדתם במחנות ההשמדה, וכפי שניסח זאת דיטר ויסליצני: ”נבצע את הגטואיזציה [=ריכוז היהודים בגטאות] של היהודים באמצעות היהודים, את הדפורטציה [=הגירוש] של היהודים על ידי יהודים, ואת השמדתם בגזים של היהודים על ידי היהודים”.^[81] לפיכך דרשו הנאצים מראשי היודנראטים במועצות היהודיות להכין רשימות יהודים למשלוחים למחנות ההשמדה. כל פעולה של סירוב גררה אחריה עונש מוות אישי או קולקטיבי. היו שסירבו למסור יהודים, והיו כאלה שהתייעצו עם ההנהגה הרבנית בגטו שהיוותה גורם משפיע. מצב זה של מסירה לשלטון נידון בהלכה באופן מפורש ונאסר: "אמרו להם גוים, תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו, נהרוג את כולכם – יהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".^[82] לפיכך, התנגדו הרבנים למסירת רשימות או יהודים לנאצים, וכפי שמתועד בגטאות וילנה, לבוב, לודז, ועוד.^[83] בגטו קובנה התבקשו היודנראט לכנס במפקד את כל היהודים ב"מגרש הדמוקרטים" בערב האקציה, ושאלו את הרב אברהם דוב כהנא שפירא האם לציית לפקודה. הרב הסכים למהלך זה, ואף פורסמו מודעות בשמו. הרב סבר שמדובר במפקד ולא באקציה, ויש בכך ספק סכנה במפקד מול טבח המוני באי ציות למפקד. לבסוף, הנאצים ניצלו את המפקד ונלקחו עשרת אלפים יהודים להשמדה.^[84]
• בריחת הרבנים – מקצת הרבנים הצליחו לברוח בעיצומה של השואה ולהשאיר את קהילתם מאחוריהם, בבחינת פדיון שבויים, הישרדות עולם התורה והחסידות, ותקווה חדשה במקום אחר. ישנם רבנים שבחרו לא להינצל מהתופת, ונשארו עם קהילתם כדי לתת להם משענת דתית ונפשית (ראו בהרחבה בערך: כצאן לטבח, על סירוב להינצל בתקופת השואה).
• בריחה שתסכן חיי יהודים אחרים – הנאצים נהגו להרוג מספר יהודים בגטו על בריחה של יהודי בודד. הרב דוד כהנא מלבוב נימנע לברוח אל מקום מחסה ולהציל את נפשו כי ידע שיהרגו ארבעה או חמישה בגלל בריחתו, ואילו הרב יהושע גרינוולד מחוסט פסק שמותר לבצע בריחה מהגטו הזמני "שבלאו הכי היה נגמר דינם [של כל היהודים] להריגה".^[85]
• הצלת ילד במחנה אושוויץ במקום ילד אחר – הרב צבי הירש מייזליש התבקש לפסוק בעניין פדיון חייו של ילד, על חשבון חיי ילד אחר שישלים את המכסה. הרב פסק לאב שאין הבדל בין דם בנו לבין דם של ילד אחר, והדין אוסר פדיון שכזה.^[86]
• מקומות מקלט לילדים במנזרים או במשפחות נוצריות – הסתרת ילדים במקומות שמתנהלות שם המרת דת מכוונת או מסיון (כגון: מנזרים) לא הותרה על ידי רבנים, אלא רק משלוח למקומות מקלט למשפחות נוצריות שספק אם יוטמעו שם וכי יש לקוות שישובו אל משפחתם בתום המלחמה.^[87]
• הסרת הזקן – הנאצים חפשו יהודים שעטו זקן כדי להתעלל בזקנם בצורות שונות ואכזריות (גזיזה, הצתה, קיצוץ ובתלישה) עד כדי סכנת נפשות, וגם הזקן הקשה להסתוות בתוך החברה הלא-יהודית מפני השמדה. הרב אפרים אשרי התיר השחתת הזקן בתער מפני פיקוח נפש, וכן נהגו יהודים להסיר את הזקן.^[88] היו יהודים ששמרו על זקנם עד שנספו, וייתכן שהסתמכו על העיקרון התלמודי: "בשעת השמד - אפילו מצווה קלה יהרג ואל יעבור... אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא" (פירוש: אפילו בצורה בה נוהגים הגויים לקשור את שרוכי הנעליים).^[89]
• כשרות הבשר – אכילת בשר לא כשר הותרה על ידי רבנים אך רק לקבוצות חלשות, ובניהם יולדות וילדים משום פיקוח נפש, והתרחבה גם לשאר האוכלוסייה ככל שהמצב החמיר. רבנים אחרים הביעו דעה הפוכה כי יש לשמור על כשרות מלאה בכל המצבים מכיוון שמדובר על שעת השמד, והפיצו תעמולה במרכזי חלוקת אוכל לא כשר, או השתמשו בלחץ חברתי, כגון: מניעה עלייה לתורה. ישנם רבנים שהתירו לציבור לאכול בשר לא כשר, אך לעצמם הקפידו לא לאכול, וישנם יהודים רבים שנמנעו בגלל חסם פסיכולוגי נפשי של גועל וטומאה.^[90]

תאוריות ופרשנויות רבות ומגוונות עולות מאז תום מלחמת העולם השנייה בניסיון לספק הסבר דתי לפרוץ השואה, כמו גם סיבה מניחה את הדעת לאי התערבותו של אלוהי ישראל בנעשה בה. יש הסבורים שלא ניתן ואף אסור להסביר את השואה מבחינה דתית,^[91] ויש שלא ראו את השואה כאירוע חריג אלא כשאר הצרות שהתרחשו בהיסטוריה היהודית.^[92] לעומת זאת, יש הסוברים, כי השואה באה כעונש משמיים בעקבות חטאיהם של היהודים,^[93] בשינוי התורה על ידי התנועה הרפורמית שהוקמה בברלין, או ההתבוללות העצומה והאתאיזם שפשו בחלק ניכר מיהדות גרמניה,^[94] אף על פי שרק יהודי גרמניה זכו לתקופה הארוכה ביותר להגר מחוץ למדינה ולהינצל מהשואה, מאביב 1933 ועד אוקטובר 1941.^[95] יש הרואים את הנספים כקורבנות כפרה^[96] או טיהור^[97] של עם ישראל. אחרים סבורים שהשואה נועדה לעודד את העלייה לארץ ישראל, ויש שסברו כי השואה באה כעונש על האמירה שמדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה.^[98] יש הדורשים את סמיכות האירועים של השואה ועליה חופשית לארץ ישראל, כפי שדורשים את סמיכות הפרשיות של התורה שרומזים על קשר וסיבה על סירוב היהודים לעלות לארץ ישראל לפני השואה,^[99] וכפי גודל החורבן – כך גודל הישועה והגאולה.^[100] יש המדמים את יסורי השואה כחבלי לידה, שככל שהמכאובים יותר גדולים – כך הלידה הולכת וקרבה, ועם ישראל ייוולד מחדש.^[101]

לעומתם, יש הרואים בשואה הוכחה לאי-קיומה של ישות אלוהית, ובעקבות כך – סיבה לדבוק בדעות אתאיסיטיות השוללות את קיום האל, או לקיים אורח חיים חילוני.

למושגים, אישים ומאמרים בנושא השואה, ראו פורטל השואה.

• השואה – מונחים

• ישראל גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1990.(הספר בקטלוג ULI)
• גדעון גרייף, "בכינו בלי דמעות". עדויותיהם של אנשי הזונדרקומאנדו היהודים מאושוויץ. יד ושם, ידיעות אחרונות, תל אביב-ירושלים 1999
• איתמר לוין, לקסיקון השואה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.(הספר בקטלוג ULI)
• יעקב כ"ץ, השואה כנושא למחקר, בתוך: עת לחקור ועת להתבונן, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשנ"ט-1999, עמ' 115–118
• אמיל פאקנהיים, קולה המצַווה של אושוויץ, בתוך: על אמונה והיסטוריה, מסות ביהדות זמננו, ירושלים: הספרייה הציונית, תשמ"ט-1989
• משה פראגר, חורבן ישראל באירופה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ח 1948.(הספר בקטלוג ULI)
• אליעד מורה-רוזנברג, דיוקן אחרון - אמנים מתעדים בשואה, יד ושם ירושלים, 64, חורף תשע"ב, 2012, עמ' 12–13
• בועז כהן, הדורות הבאים - איככה ידעו? לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2011.(הספר בקטלוג ULI)
• ז'ורז' בן-שושן, אירופה - תשוקה לרצח עם: מסה בהיסטוריה תרבותית, קריית שדה-בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2012.(הספר בקטלוג ULI)
• לוסי דווידוביץ',המלחמה נגד היהודים, תל אביב: זמורה ביתן מודן, 1982.(הספר בקטלוג ULI)
• ראול הילברג, חורבן יהודי אירופה, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2012.(הספר בקטלוג ULI)
• לימודי השואה, קורס מקוון (באנגלית עם כתוביות בעברית) | מבוא 1 | מבוא 2 | יד ושם ואוניברסיטת תל אביב,
• גדעון גרייף, איתמר לוין, מרד באושוויץ. "מרד הזונדרקומאנדו באושוויץ", ידיעות אחרונות, תל אביב 2014, 2016

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: שואה
ציטוטים בוויקיציטוט: השואה
ספר לימוד בוויקיספר: השואה
טקסט בוויקיטקסט: חוק איסור הכחשת השואה
דיווחים בוויקיחדשות: תגית:השואה
מדריך למטייל בוויקימסע: זיכרון השואה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: השואה

• אתרים רשמיים:
  • יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה
  • בית לוחמי הגטאות - מוזיאון השואה הראשון בעולם
  • מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה. (באנגלית)
  • שואה ועצמאות, באתר האקדמיה ללשון העברית, ‏1 במאי 2011
• ריכוז של מקורות אלקטרוניים:
  • מדריך השואה, באתר ynet אוסף קישורים למאגרי מידע גדולים, אתרים בעברית, ארגוני הנצחה, הנצחה מקוונת, מוזיאונים, ארכיונים מצולמים, וטקסטים
  • אנציקלופדיית השואה באתר מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה.(באנגלית)
•   שואה, דף שער בספרייה הלאומית

• מאמרים בנושא השואה בספרייה הווירטואלית של מט"ח
  • מאגר מידע בנושא השואה, של בית הספר המרכזי להוראת השואה (יד ושם) ומט"ח, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  • האנציקלופדיה של השואה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  • הרברט אולריך, מדיניות השמדה: תשובות ושאלות חדשות בתולדות השואה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• מקורות נוספים
  • אוסף מאמרים בנושא השואה, באתר דעת
  • עדים במשפט אייכמן - לקט עדויות, סרט מתוך אתר ארכיון שפילברג
  • השואה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  • על ההיבט הלשוני של המילה שואה:   מיכאל הנדלזלץ, המלים קדמו לשואה, באתר הארץ, 26 בינואר 2015
  • על ייחודיותה של השואה, מאמר ב"אלכסון"
  • השואה: ספרים, תמונות, סיפורים ועוד באתר הספרייה הלאומית
  • כתבות ומאמרים על השואה, מתוך בלוג "הספרנים" באתר הספרייה הלאומית