דמשק

השם דמשק מקורו בארמית "דר משק" ומשמעותו "מקום מושקה היטב" על אף שקיימת עדות בלוחות שנמצאו באבלה למקום דרום לאבלה הקרוי דמשקי, כך שייתכן שהשם הוא קדום יותר. משמעות השם הערבי "א-שאם" הוא צפון והוא מהווה שם כללי גם לסוריה ולפעמים אף ללבנט כולו. גם בטורקית נקראת העיר בשם "שאם" (Şam).

מחפירות בתל רמד בשולי העיר עולה כי העיר הייתה מיושבת כבר באלף השביעי לפני הספירה, כנראה בסביבות 6,800 לפנה"ס, והיא נחשבת לאחת הערים העתיקות בעולם. היסטוריון ערבי עלי אבן אל-חסן אבן עסאכר שיער שהעיר נוסדה באלף ה-4 לפני הספירה. למרות זאת העיר לא נודעה בחשיבותה עד להגעתם של הארמים, עם שמי נוודי אשר חי באזורי סוריה ועיראק של היום. הארמים הקימו מערכת השקיה שכללה תעלות שהשקו את הסביבה מתוך נהר הברדה; עד היום מהווה המערכת בסיס לאספקת המים לעיר העתיקה על אף ששופרה והורחבה בתקופה הרומית ובתקופה הערבית בארץ ישראל. מלכי הארמים נלחמו פעמים רבות נגד אשור (ר' קרב קרקר) ונגד ממלכת ישראל ומלכם בן הדד השני מוזכר מספר פעמים במקרא. בשנת 732 לפנה"ס הרס מלך אשור, תגלת פלאסר השלישי את העיר והיא איבדה את עצמאותה למאות שנים. לאחר הכיבוש האשורי נכבשה העיר על ידי הבבלים ולאחר מכן על ידי הפרסים.

 

על פי ההיסטוריון ניקולאוס איש דמשק, כתב יוסף בן מתתיהו,^{[דרושה הבהרה]} כי אברהם אבינו מלך בדמשק בזמן מעברו מאור כשדים לארץ ישראל, ומכאן הביא את עבדו אליעזר. ואכן עד לדמשק הגיע אברהם אבינו ברדפו את ארבעת המלכים. על פי ספר מלכים, המלך אחז ראה את המזבח בדמשק ומיד ציווה לבנות מזבח זהה במקדש ירושלים טרם חזרתו לארץ. אליהו הנביא התבקש על ידי האל להמליך את חזאל למלך על דמשק. מכל הכתובים אלו מתברר כי דמשק הייתה עיר מקדשית שהייתה לה זיקה חזקה לנעשה בארץ ישראל.

אלכסנדר מוקדון כבש את העיר בשנת 332 לפנה"ס כחלק מכיבוש המזרח התיכון. לאחר מותו הפכה דמשק לאזור קרב בין יורשיו של אלכסנדר, בין בית סלאוקוס לבית תלמי עם קביעת בירת הסלאוקים באנטיוכיה ירדה העיר מגדולתה ואיבדה את הבכורה לערים כמו לטקיה בצפון.

בשנת 64 לפני הספירה כבש פומפיוס מצביא רומא את העיר והפך אותה לחלק מקבוצת הערים היווניות-רומאיות באזור שנקראה דקאפוליס. בשנת 37 העביר הקיסר קליגולה את השליטה בעיר לנבטים והעיר הייתה כפופה לבירת הנבטים פטרה. העיר נכבשה חזרה על ידי הרומאים בשנת 106 לספירה. בשנת 222 העיר הוכרזה כקולוניה על ידי הקיסר ספטימיוס סוורוס וחשיבותה עלתה לאור מיקומה על דרכי מסחר מרכזיות ממערב למזרח.

לא נותר הרבה מהתקופה הרומאית למעט המבנה של העיר ומרבית השרידים קבורים כ-5 מ' מתחת לעיר המודרנית.

 

בשנת 636 נכבשה העיר על ידי הח'ליפה עומר שהפך אותה לעיר בירתו ולבירה של בית אומיה אימפריה ששלטה בשטחים נרחבים מספרד ועד הודו. בתקופה זו הייתה דמשק בשיא תפארתה ועם העברת הבירה לאזור צפון סוריה של ימינו על ידי מרואן ה-2 בשנת 771 ירדה דמשק מתפארתה. בשנת 750 עברה העיר לשליטת העבאסים ששלטו מבגדאד ועם ירידת כוחם עברה העיר לשליטה של שושלות מקומיות.

צלאח א-דין קבע את דמשק כעיר בירתו, הוא בנה מחדש את המצודה של העיר ובתקופתו מתואר שהפרברים התפשטו והיו גדולים כמו העיר עצמה. הצלבנים שניסו לכבוש את העיר נכשלו ומעולם לא הצליחו. בתקופתם התפרסמה דמשק בפלדה שלה.

שליטת השושלת האיובית הסתיימה עם הכיבוש המונגולי של סוריה בשנת 1260. מיד לאחר נסיגתם השתלטו על האזור הממלוכים ודמשק הפכה לבירה האזורית של הממלוכים ששלטו גם ממצרים.

הנוסע המוסלמי אבן בטוטה ביקר בעיר ב-1326 ותיאר אותה בכתביו ככלבו ענק של סחורות. אוכלוסיית העיר הגיעה לכדי כ-100,000 תושבים, היא הייתה לצומת מסחר חשוב ביותר בין מצרים, איראן, אסיה הקטנה והארצות לחוף הים השחור. העיר עוררה רושם רב על המבקרים בה ואבן בטוטה כתב עליה "דמשק עולה ביופייה על כל הערים בתבל". הוא מתאר את המסגד האומיי הגדול שבנה וליד הראשון כ"מסגד הגדול בעולם, מושלם מבחינה אדריכלית ובולט ביופיו".

אבן בטוטה מספר כי המסגד נבנה בעזרת 12,000 פועלים, בעלי מלאכה, ששלח הקיסר הנוצרי בקונסטנטינופול לחליף וליד. המסגד בנוי על בסיס כנסייה נוצרית קדומה, שחלקה נראה במסגד. אבן בטוטה מתאר את המשא ומתן שהתקיים על מנת לאפשר את קיומה של הכנסייה הנוצרית בתוככי המסגד המוסלמי.

בשנת 1400 כבש המצביא המונגולי טימור לנג את דמשק שוב, הרס אותה והגלה רבים מתושביה לבירתו סמרקנד. רבים מהתושבים שלא הוגלו נרצחו וראשיהם נערמו בערימה בצפון-מזרח החומות. עד היום ישנה כיכר הקרויה בורז' אל-ראס שמשמעותה מגדל הראשים. לאחר הכיבוש המונגולי הקצר העיר נבנתה מחדש והמשיכה לשמש כעיר ממלוכית עד שנת 1516.

 

 

בשנת 1516 מחשש לברית בין הממלוכים לבין הפרסים החלו העות'מאנים במסע כיבוש בממלכה הממלוכית. ב-21 בספטמבר ברח המושל הממלוכי מהעיר וב-2 באוקטובר הוכרז שמו של הסולטאן סלים הראשון במהלך התפילה במסגד האומיי. יום לאחר מכן נכנס הסולטאן לעיר ונותר בה למשך שלושה חודשים.

עם כניסת העות'מאנים לדמשק, החלה בניית בית תפילה ואנדרטה במקום קבורתו של איש הדת הסופי אבן ערבי באזור אל-סַאלחיָה (الصالحية) שמחוץ לחומות העיר, המבנה העות'מאני הראשון שהוקם בעיר כאות להחלפת השלטון וסמל לאימפריה העות'מאנית. תחת השלטון העות'מאני, דמשק בהדרגה התפתחה אל מחוץ לחמות העיר העתיקה, תהליך שהתרחש בעיקרו במהלך המאה ה-19. שיא פריחתה של דמשק העות'מאנית התרחשה בין 1860 ל-1914, כאשר איכות החיים החלה להשתפר, הוקמו בתי ספר רבים, שוקמו ופותחו תשתיות וכבישי העיר והתחזק מעמד הבורגנות הדמשקאי לצד עלייה במספר המשכילים אשר למדו באוניברסיטאות בטורקיה וחזרו למשרות ניהוליות ומקצועיות בדמשק.^[2]

העות'מאנים שלטו בדמשק במשך 400 שנים, למעט תקופה קצרה בין השנים 1832–1840 בה שלט בדמשק אבראהים פאשא ממצרים. בגלל היותה של דמשק על אחת משתי הדרכים המרכזיות למכה שהיו חשובות לאור העלייה לרגל המוסלמית החג' העיר זכתה לתשומת לב יותר מגודלה האמיתי. במשך רוב התקופה חלב הייתה העיר הגדולה ומרכז המסחר.

  ערך מורחב – כיבוש דמשק

בתאריך 1 באוקטובר 1918 כוחות המרד הערבי בראשות נורי א-סעיד נכנסו לדמשק. באותו יום כוחות אוסטרליים מהרגימנט הרביעי והעשירי נכנסו לעיר וקיבלו את כניעתו של המושל הטורקי אמיר סעיד (שמונה כמושל יום קודם לאחר נסיגתו של מפקד הכוחות העות'מאניים). ממשל צבאי בראשות שוקרי פאשה הוכרז ופייצל הראשון מונה למלך סוריה.

 

ב-8 במרץ 1920 הכריז הקונגרס הלאומי הסורי על עצמאות ועל הקמתה של הממלכה הערבית של סוריה, מונרכיה חוקתית תחת הנהגתו של פייצל הראשון. בתקופה קצרה זו שימש האשם אל אתאסי כראש ממשלה. אלא שימיה של מונרכיה זו היו ספורים; בהוציאם אל הפועל את הסכם סייקס–פיקו ואת מנדט חבר הלאומים (ר' גם ועידת סן רמו), פלשו כוחות צרפתיים לסוריה. בשנת 1920 חצו כוחות צרפתים את הרי מול הלבנון ולאחר שניצחו את הכוחות הסוריים הקטנים בקרב מייסלון הפכו את דמשק למרכז השלטוני של שלטונם בסוריה.

בשנת 1925 כאשר המרד הדרוזי מהחוראן התפשט לדמשק, דיכאו אותו הצרפתים ביד קשה, תוך כדי שהם מפציצים את העיר. האזור של העיר העתיקה בין שוק חמדיה לבין שוק מדחת פאשה נשרף עד היסוד ועד היום ידוע בשם "אל-חריכה" (השריפה). העיר העתיקה הוקפה גדרות תיל וכבישים חדשים נבנו כדי להקל על התנועה הצבאית.

בשנת 1945 התקיפו הצרפתים את דמשק פעם נוספת אך בפעם זו התערבו האנגלים והצרפתים הסכימו לסגת דבר שהוביל בסופו של דבר לעצמאות סוריה בשנת 1946. דמשק נותרה בירת סוריה.

ב־17 ביולי 1948 רשם דוד בן-גוריון ביומנו: ”הפצצנו סוף-סוף הלילה את דמשק. לא 'המבצרים'^[3] אלא 'DC-3 דקוטה' זרקה 2 טון פצצות – בשעה 3 בלילה. העיר הייתה מוארת, אבל עם ההפצצה הראשונה כבו האורות.”^[4][5]

במלחמת יום הכיפורים הופצץ המטכ"ל הסורי על ידי מטוסי F-4 פנטום ישראליים כתגמול על שיגור טילי קרקע-קרקע סוריים, ואש ארטילרית ישראלית פגעה במבואותיה.

העיר העתיקה של דמשק הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1979. אף על פי כן, אין בדמשק מבנים היסטוריים רבים, האתרים ההיסטוריים המרכזיים הם המסגד האומיי (המסגד הגדול), והמצודה מהתקופה הצלבנית. העיר נבחרה לשמש כבירת התרבות הערבית בשנת 2008.

 

ההתקוממות שהחלה בסוריה פסחה תחילה על העיר דמשק (כמו גם חלב). אך המתח בבירה עלה והממשלה החלה לבצר את הבירה, נוכחות כוחות הביטחון גדלה ובנייני הממשלה מוגנו ושקי חול נפרסו סביבם. במרץ 2012 נערכה הפגנה גדולה בכיכר אל-מיידאן לאחר שגם במהלך הלילה אירעו הפגנות בכמה מוקדים בדמשק.^[6]

במשך כשלושה שבועות בין ה-15 ביולי ל-6 באוגוסט 2012, תקפו כוחות המורדים הסורים והצבא הסורי החופשי את מרכזי השלטון וכוחות הביטחון בעיר דמשק. בקרב שזכה לכינוי 'הקרב על דמשק', הצליחו המורדים לכבוש ולהחזיק בכמחצית משכונות העיר כמו גם לפגוע במספר בכירי השלטון הסורי בשורה של פיגועים, בתגובה לכך הכניסו כוחות הביטחון כלים משוריינים, טנקים, מסוקים וכוחות לוחמים רבים כדי לבלום את אחיזת המורדים בעיר. בתחילת אוגוסט 2012, נסוגו כוחות המורדים לפרוורי העיר והלחימה נמשכה מחוץ לעיר בסדרת התקפות של כוחות הביטחון הסורים החל מאמצע אוגוסט.

בשנת 2013, לאור המשך הלחימה, הוכרזה העיר העתיקה בדמשק יחד עם כל אתרי המורשת העולמית בסוריה, כנתונה בסיכון.

דמשק נמצאת כ-80 ק"מ מהים התיכון מאחורי הרי מול הלבנון על רמה שגובהה כ-680 מ' מעל פני הים. העיר העתיקה בנויה בגדה הדרומית של נהר ברדה או כפי שכונה בתנ"ך אבנה (אמנה) העיר הנוכחית מתפרשת על שתי גדות הנהר. העיר ממוקמת בדרום סוריה לא רחוק מהגבול הלבנוני וגם מזה הישראלי. למיקום הגאוגרפי המצוין של דמשק היה תפקיד חשוב בהתפתחותה והפיכתה לעיר חשובה כפי שהיא מוכרת לנו היום.

 

עד למאה ה-19 העיר דמשק התנהלה בין חומות העיר העתיקה, כאשר האזור מסביב היה ברובו חקלאי עם פרדסים ושדות רבים לאורך המעיינות, הנחלים והנהרות של העמק. סביב העיר התפתחו לאורך השנים מספר כפרים שנבנו לאורך הדרכים העיקריות המובילות לעיר, רבים ממתיישבים אלו היו פליטים מוסלמים מתקופת הכיבושים הצלבניים כמו גם פליטים כורדים שהגיעו לאזור העיר, אלו קיבלו את השם 'אל-מוהאג'ירין' (המהגרים) ו-'אל-אכראד' (הכורדים). הכינוי לאזור ההתיישבות של פליטים אלו השתמר בשם השכונה 'מוהאג'ירין' מצפון-מערב לעיר העתיקה.

לקראת סוף המאה ה-19, החלו השלטונות העות'מאנים בבנייה ממערב לעיר העתיקה, באזור שזכה לכינוי אל-מרג'ה (المرجة; 'המרעה'), שם הוקמו מספר מבני ציבור ובתי דירות, אזור זה נקרא 'כיכר אל-מרג'ה' (או בשמה המאוחר יותר 'כיכר השוהדא'; הקדושים). בהמשך התפתחה העיר לכיוון צפון-מערב לאזור 'צאלחיה' (الصالحية) ומרכז העיר עבר בהדרגה גם הוא לאזור זה, כאשר במהלך תחילת המאה ה-20 החלה העיר בתנופת בניין והתפתחות לכל הכיוונים אך בעיקר האזור בין העיר העתיקה להר קאסיון.

העיר מחולקת ל-15 רשויות מקומיות ('בלאדיה'), אלו מחולקות ל-95 שכונות. הרשויות הן:

 

 

במרחק כ-20 קילומטרים מדרום-מזרח לעיר נמצא נמל התעופה הבינלאומי של דמשק המשמש נמל התעופה הבינלאומי העיקרי של סוריה, מספר חברות תעופה ממספר מדינות בעולם מקיימות טיסות לנמל התעופה.

הכבישים והרחובות ברחבי העיר אינם לרוב רחבים במיוחד, בעיקר באזורים הוותיקים יותר של העיר, וכך שבמרכז העיר נוטות להיות בעיות תנועה ופקקי תנועה רבים. מדרום תחומה העיר בכביש מהיר אשר מתחבר במספר מחלפים עם כבישים ראשיים ומהירים המתחברים לערים המרכזיות ברחבי סוריה. בין היתר ניתן למנות את הכביש המהיר מס' 1 (כביש דמשק-ביירות) והכביש המהיר מס' 7 אשר יוצאים מהעיר לכיוון מערב, הכביש המהיר M5 והכביש המהיר מס' 110 אשר יוצאים לכיוון דרום, הכביש המהיר M5 עוקף את העיר מכיוון דרום-מזרח (שם הוא נקרא רח' אל-מותהליכ אל-ג'נובי) וממשיך לכיוון ערי החוף מצפון לעיר.

בתקופת השלטון העות'מאני בסוריה, הקימו העות'מאנים את מסילת הרכבת החיג'אזית אשר חיברה את דמשק למדינה. קו הרכבת החדש נחנך בשנת 1908 ומספר שנים לאחר מכן נחנכה תחנת הרכבת החיג'אזית של דמשק אשר שימשה לתחילת הקו, תחנה זו הוקמה במרכז דמשק באזור כיכר מרג'ה ונותרה פעילה רק עד 1920. מבנה התחנה משמש מסוף תחבורה ציבורית ותחנת רכבת אשר משמשת קו פנימי המגיע לתחנת הרכבת הראשית של דמשק בחלקה הדרומי של העיר.

בגלל המיקום המצוין של דמשק היא נחשבה ונחשבת עד היום לעיר מסחר מרכזית, דבר שתרם רבות להתפתחותה. בעת העתיקה היא נחשבה למקום מפגש בין המזרח למערב. אחת המלאכות הדמשקאיות הידועות ביותר היא האריגה, בה מתמחים הדמשקאים. תוצרת סורית מפורסמת נוספת היא הממתקים המזרחיים המסורתיים אשר נמכרים בכל רחבי העיר.

 

 

העיר העתיקה של דמשק היא המרכז ההיסטורי של העיר המודרנית, היא מוקפת חומה וכוללת מצודה בפינה הצפון-מערבית. סביב חומות העיר ישנם מספר מגדלים וסך הכל שבעה שערים, כאשר העתיק ביותר (שער שארקי) נבנה בתקופה הרומית. שטחה של העיר הוא בסביבות 1.28 קמ"ר, כאשר ממזרח למערב היא מגיעה לכדי כ-1,200 מטרים ובקו צפון-דרום היא מגיעה לכדי כ-750 מטרים.

במרכז העיר העתיקה, ממזרח למערב עובר 'הרחוב הישר' (ציר דקומנוס מקסימוס) החוצה את העיר, מה שמאפיין ערים רבות בעלות השפעת בנייה רומית. רחוב זה מחבר את השער המזרחי (שער שארקי) לשער המערבי (שלא קיים עוד) ולמעשה חילק באופן היסטורי את העיר לשני רבעים מדרום לו (הרובע היהודי ורובע שאגור ג'והאני) וארבעה רבעים מצפון (הרובע הנוצרי, רובע חדד, רובע אומיה ורובע חאריקה).

  ערך מורחב – מצודת דמשק

המצודה נבנתה בשני שלבים עיקריים, ראשית בתקופה הסלג'וקית תחת שלטונו של עבאק אל-חווראזמי בשנים 1076–1078 ובהמשך שופצה המצודה באופן נרחב בתקופה ההאיובית בשלטונו של אל-עליל הראשון (אחיו של צלאח א-דין) בשנים 1203–1216. ייתכן כי המצודה בנויה באתר בו שכנה מצודה קדומה יותר, ייתכן אף המצודה הרומית, אך טרם נמצאו לכך עדויות.

 

המצודה מצויה בפינה הצפון-מערבית של חומות העיר העתיקה, היא מורכבת מ-12 מגדלים וחומה בין המגדלים. היא מתפרסת על שטח של כ-250 מטרים על כ-150 מטרים ומכילה שלושה שערים לאורך חומותיה, כאשר שער הכניסה הראשי היה השער הצפוני שניצב בצמוד לנהר הברדה וכיום הרוס ברובו. לאורך כמעט אלף שנות קיומה של המצודה היא שימשה פעמים בודדות בלבד ללחימה; במצור על דמשק בשנת 1148, המצור המונגולי בפיקוד קיטבוקה בשנת 1260 והמצור המונגולי-טימורי בפיקוד טימור לנג בשנת 1401. הפעם האחרונה ששימשה המצודה ללחימה הייתה כאשר כוחות המנדט הצרפתי הפגיזו עמדות של מורדים סורים מחומות המצודה במהלך המרד הסורי הגדול בשנת 1925.

עד לשנת 1986 שימשה המצודה את השלטונות הסורים כמחנה צבאי, מרכז פיקוד ובית כלא. למרות הפסקת השימוש במצודה באופן צבאי פעיל, היא לא פתוחה עדיין לציבור ונמצאת בתהליך שיקום וחפירות ארכאולוגיות. בין השנים 2000 ו-2006 נערכו חפירות ועבודות שיקום נרחבות בשיתוף עם צוותים צרפתיים, החל משנת 2007 החלו עבודות שיקום נוספות בשיתוף עם צוותים מאיטליה. כיום לאור חוסר היציבות וקרבות מלחמת האזרחים שהחלה ב-2011, לא ברור מצב עבודות השיקום והחפירה במצודה. כמו שאר העיר העתיקה, מוגדרת המצודה חלק מאתר מורשת עולמית (הוגדרה בשנת 1979) ולאור הלחימה הנמשכת, הוגדרה בשנת 2013 המצודה כמו שאר אתרי המורשת ברחבי סוריה כנתונים במצב סכנה.

מתאר חומות העיר כמו גם העיר עצמה, הוא ככל הנראה נצר לתקופה הרומית. החומות כפי שהן נראות כיום שופצו ושודרגו לאורך השנים, אך צורתם הכללית נבנתה במאה ה-13. חומות העיר דמשק מוזכרות בתקופה מוקדמת יותר בסביבות המאה ה-9 לפנה"ס בספר ירמיהו, בתקופת ממלכת ארם דמשק תחת המלך בן הדד: ”וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת דַּמָּשֶׂק וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן הֲדָד.” (ירמיהו, מ"ט, כ"ז)

 

  ערך מורחב – המסגד האומיי

המסגד הגדול של דמשק, או המסגד האומיי, נחשב לאחד המסגדים הגדולים והחשובים בעולם המוסלמי. בנייתו הושלמה בשנת 715 מספר שנים אחרי הכיבוש המוסלמי של דמשק. הוא הוקם בחלק הצפון-מערבי של העיר (כיום העיר העתיקה) בין מצודת דמשק לרחוב הישר ושימש המרכז הדתי של ח'אליפות בית אומיה שבירתה הייתה דמשק.

כאשר נבנה הוא נחשב לאחד המבנים הגדולים בעולם, הוא נבנה בהשראת סגנון הבנייה הביזנטי על ידי כ-200 אמנים ביזנטיים. הוא בנוי בצורת מלבן בגודל 157 על 100 מטרים, כאשר במרכזו חצר רחבה ובפאותיו שלושה מינארטים; 'מינארט הכלה' בדופן הצפונית, 'מינארט ישו' בפינה הדרום-מזרחית ו-'מינארט קיטבאי' בפינה הדרום-מערבית.

• שוק אל-חמידיה: השוק המפורסם ביותר בדמשק, תחילתו ברחוב א-נצר בעיר העתיקה של דמשק והוא משתרע על כ-3 ק"מ מזרחה לכיוון המסגד האומיי. בשוק נמכרות סחורות מכל הסוגים, בדגש על סחורה מתוצרת מקומית, וכן ישנן גלידריות המייצרות גלידה דמשקאית אשר ידועה בעולם הערבי. השוק מסתעף לשווקים רבים נוספים, רבים מהם שווקים המיועדים לתחום מסוים.
• שוק מדחת באשא: השוק השני המפורסם ביותר בדמשק, שוק אשר רובו מקורה ונמכרות בו בעיקר סחורות בד ואריגים.
• שוק אל-בזוריה: שוק מפורסם נוסף בעיר העתיקה של דמשק, שוק זה מתמחה בעיקר בבשמים וצמחי מרפא, אך יש בו גם תבלינים וממתקים.

 

  ערכים מורחבים – יהדות סוריה, יהדות דמשק

על אליעזר עבד אברהם המופיע בפרשת לך לך מסופר שהיה דמשקאי. בתנ"ך מסופר שדוד המלך כבש את דמשק וסיפח אותה לממלכתו, לאחר מכן בזמן שדמשק הייתה בירת הממלכה הארמית, התקיימו איתה קשרים שידעו תמורות. החל מתקופת בית המקדש השני במאה ה-1 לספירה התחיל להתפתח יישוב יהודי בעיר. בתקופת המרד הגדול כנגד האימפריה הרומית, נהרגו כ-10,000 מיהודי דמשק אך עם זאת המשיכה להתקיים קהילה יהודית בעיר.^[7]

בעיר התפתח גם מרכז יהודי קראי חשוב שהתקיים עד המאה ה-19. בשנת 1840 התחוללה עלילת דם (עלילת דמשק) כנגד היהודים בעיר, ובעקבותיה החלה הגירת היהודים ממנה ומסוריה בכלל. מאז ירד בהתמדה מספר היהודים בדמשק. עם זאת במחצית השנייה של המאה ה-19 תנאי החיים בעיר השתפרו, הוקמו בתי ספר חדשים והייתה סובלנות דתית רבה יותר. בשנת 1860 חיו בעיר דמשק כ-4,000 יהודים.^[8]

מגמת ההגירה היהודית מסוריה רק התחזקה עם פרעות תרפ"ט- 1929, והקמת מדינת ישראל.

כיום^{[דרושה הבהרה]} עדיין יש בדמשק מספר קטן של יהודים שסובל מעול השלטון הסורי. בדמשק מספר בתי כנסת ובתי ספר יהודים (בעיקר מיסודה של אליאנס- כל ישראל חברים). עם התמשכות מלחמת האזרחים בסוריה, מספר רב ממבניה של הקהילה היהודית בעיר נפגעו. בשנת 2013, פעל איש העסקים הישראלי-אמריקאי מוטי כהנא (אנ') לשימור בית הכנסת אליהו הנביא בג'ובר, אשר נפגע חלקית במהלך הקרבות בעיר. כהנא, פעל בשיתוף פעולה עם גורמים באופוזיציה הסורית, על מנת למנוע את הריסתו של בית הכנסת במסגרת הקרבות.^[9] כיום^{[דרושה הבהרה]} ממשיך לעמוד בית הכנסת, תוך שהוא ממשיך להיות מאובטח על ידי אנשי האופוזיציה הסורית.

הרובע היהודי של דמשק נמצא בפינה הדרום-מזרחית של העיר העתיקה של דמשק. בעבר הייתה בדמשק קהילה שומרונית גדולה, אך היא התחסלה במאה ה-17 ובית הכנסת השומרוני עבר לרשותם של היהודים בעיר.

העלייה הגדולה מהעיר של יהודים כונתה עליית האלף, שם עלו יותר מאלף יהודים, רובם ילדים, לארץ ישראל (אז תחת שלטון בריטי).

 

• המסגד הגדול של דמשק
• המוזיאון הלאומי של דמשק המציג ממצאים ארכאולוגים מרחבי סוריה מתקופות שונות. המוזיאון נוסד בשנת 1919.
• מוזיאון מלחמת אוקטובר
• בית האופרה
• מאוזוליאום צלאח א-דין

•  
  בית ברובע היהודי בעיר העתיקה של דמשק
•  
  רחוב באב שארקי - הרחוב הישר של דמשק בעיר העתיקה
•  
  נהר ברדה העובר בלב דמשק
•  
  ארמון עזאם בעיר העתיקה של דמשק
•  
  מצודת דמשק, בצמוד לעיר העתיקה
•  
  כיכר אומיה

רשימת הערים התאומות של דמשק:

• נמל התעופה הבינלאומי של דמשק
• מרכז סרס
• המוסד העליון למדע יישומי וטכנולוגיה (דמשק)

מיזמי קרן ויקימדיה
מדריך למטייל בוויקימסע: דמשק
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דמשק

•   אתר האינטרנט הרשמי של דמשק (בערבית)
• העיר העתיקה בדמשק באתר אתרי המורשת העולמית, אונסק"ו.
• "מכון שער בנימין" - האתר הרשמי של יהדות דמשק, היסטוריה ופולקלור.
• מפת דמשק, 1929, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, אתר הספרייה הלאומית. אתר ערים היסטוריות.
•   דונה אבו נאסר, בלומברג, אחרי ששרדו במלחמה, תושבי דמשק נאבקים כדי לחיות, באתר הארץ, 30 באפריל 2019
• דמשק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   דמשק (סוריה), דף שער בספרייה הלאומית