מצרים

השם "מצרים" נזכר בספר בראשית שבתנ"ך כשמו של אחד מבניו של חם (בנו של נח). בהמשך ספר בראשית נזכר השם מצרים כשם של ארץ. מקור השם אינו ברור, במיוחד לאור העובדה שהמצרים הקדמונים עצמם לא השתמשו בו. מצרים הייתה ידועה כ"שתי הארצות", כיוון שנוצרה מאיחוד של שתי ממלכות פרה־היסטוריות (בתקופת נער-מר, הידוע גם כמלך מנס). ייתכן, שזו הסיבה לסיומת הזוגית בשם "מצרים", אם כי סיומת זו הייתה מקובלת ממילא בשמות מקומות. השם הערבי של מצרים הוא "מצר".

התושבים הקדומים במצרים, אשר ישבו בה בתקופת הממלכה הפרעונית, קראו לה בשם כּמת (km.t,‏ 𓆎𓅓𓏏𓊖), שמשמעותו "אדמה שחורה". זאת בשל צבעה השחור של האדמה הפורייה בעמק הנילוס, וכדי להבדילה מ"דשרת", "אדמה אדומה", שהיה הכינוי לאדמת המדבר שמסביב למצרים.

בתקופה הפרעונית נעשה שימוש גם בשם חות-קה-פתח, שפירושו הוא "מקדש או בית הקה של פְּתַח" (שמה המוקדם של העיר מוף, היא ממפיס). השם השתבש בפי היוונים והפך לאגיפטוס, וממנו נגזר שמה של מצרים בשפות המערב, וכן שמם של הקופטים – המצרים הנוצרים.

  ערכים מורחבים – היסטוריה של מצרים, היסטוריה של מצרים העתיקה

אחרי פלישת החיקסוסים וגירושם לאחר 150 שנה, בשנת 1570 לפנה"ס לערך, המצרים יצאו למסעות כיבושים ברחבי הסהר הפורה, אך האימפריה המצרית לא החזיקה מעמד זמן רב ומצרים חזרה עד מהרה לגבולותיה הטבעיים. במשך תקופה קצרה באמצע המאה ה-7 לפני הספירה נשלטה מצרים על ידי האשורים (671–664 לפנה"ס). הבבלים, יורשי האימפריה האשורית, לא הצליחו לקיים את שלטון האימפריה במצרים, אך יורשיהם הפרסים הצליחו ובמהלך רוב המאות ה-6 עד ה-4 לפנה"ס שלטה במצרים האימפריה הפרסית. עם זאת, המצרים שמרו על תרבותם הייחודית. כאשר אלכסנדר הגדול כבש אותה בשנת 332 לפנה"ס, מצא תרבות שונה ומרתקת. לאחר פיצול האימפריה של אלכסנדר הגדול, אחד מהמפקדים שלו, תלמי הראשון, ניכס לעצמו את מצרים והיא הייתה תחת שלטון בית תלמי עד המאה ה-1 לפנה"ס.

 

בשנת 30 לפנה"ס נכבשה מצרים על ידי צבאות רומא. כשנחלקה האימפריה הרומית לשניים, עברה מצרים לאימפריה הרומית המזרחית – האימפריה הביזנטית. בין השנים 639–641 נכבשה מצרים על ידי הערבים בהנהגת הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב. הקלות שבה נכבשה מצרים על ידי הערבים המוסלמים נבעה מן היחסים הדתיים המעורערים בין הכנסייה הביזנטית לבין הכנסייה הקופטית המקומית. הכיבוש המוסלמי הבטיח את זכותם של הנוצרים לשמור על דתם בתמורה לתשלום מס גולגולת לשלטונות המוסלמים. על פי הערכות בשנת 725, ערב סיום שלטונו של בית אומיה ועלייתו של בית עבאס היו עדיין יותר מ-90% מתושבי מצרים נוצרים קופטים. הדבר היה כך בשל המדיניות המוסלמית אשר ביקשה להשתמש במצרים כגשר לכיבוש מדינות צפון אפריקה ואירופה, ולכן ראתה בתושבים הנוצרים מקור הכנסה לטיפוח מכונת הג'יהאד באמצעות המיסים שנגבו מהם. אסלומה של מצרים הפך למוחשי יותר עם הגירתם של שבטים ערביים מחצי האי ערב והגעתם של עוד כוחות צבא. הערבים המוסלמים שהגיעו למצרים היו בעלי זכויות חוקיות ודתיות רבות יותר משל האוכלוסייה הילידית. על כן, הגירתם, בנוסף לקיפוח האוכלוסייה הנוצרית ואסלום בכוח במקרים רבים, תרמו לירידת שיעור הנוצרים באוכלוסייה המצרית ועליית שיעור הערבים והמוסלמים בה.

החל מן המאה ה-12 ועד למאה ה-16 נשלטה מצרים על ידי שושלות ממלוכיות שונות. רשמית הפכה מצרים לאיילט עות'מאני בשנת 1512 עם תבוסת הצבא הממלוכי על ידי הסולטאן סלים הראשון, אך למעשה המשיכו ביים ממלוכים לשמור על צבאות העבדים שלהם ובעזרתם לשלוט על הארץ, במקביל לנציב מטעם האימפריה העות'מאנית – הוואלי. שלטון דו-ראשי זה נמשך עד 1798, אז נכבשה מצרים על ידי נפוליאון. על אף שב־1801 עזבו אחרוני הכוחות הצרפתיים את אדמת מצרים, השתנה מאזן הכוחות הפנימי במצרים: הביים הממלוכים נחלשו מאוד במלחמה, וקופתם המדוללת הקשתה עליהם מאוד לרכוש עבדים חדשים ולאמנם כחיילים. גם האימפריה העות'מאנית הפגינה אוזלת יד במלחמות נגד נפוליאון, שגורש בסופו של דבר על ידי הצי הבריטי. את המצב ניצל מוחמד עלי, קצין עות'מאני צעיר ממוצא אלבני שתפס את השלטון במצרים בשנת 1805. מוחמד עלי ייסד שושלת שהנהיגה את מצרים עד שנת 1952. רשמית המשיכה להיות מצרים חלק מן האימפריה העות'מאנית עד 1882, עת הועברה לחסות האימפריה הבריטית. למעשה, שמרו מוחמד עלי ויורשיו על אוטונומיה רבה ואף על יכולת לפתח קשרי חוץ באופן עצמאי. למן המחצית המאה ה-19 הפכה מצרים לציר תנועה חשוב בין אנגליה והודו. מיקומה אסטרטגי זה חשף אותה להתערבות בלתי פוסקת מצד אנגליה ויריבתה האימפריאליסטית צרפת, התערבות שהגיעה לשיא עם פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869. התעלה לא רק שלא תרמה דבר לכלכלתה של מצרים עד הלאמתה בשנת 1956 על ידי גמאל עבד אל נאצר, אלא אף חייבה את גיוסם בכפייה של עשרות אלפי פלאחים מצרים לבנייתה, והכניסה את מצרים לחובות ענק למלווים בין-לאומיים.

במלחמת העולם הראשונה שימשה מצרים בסיס אנגלי, שממנו תקפו הבריטים את הטורקים בארץ ישראל. במלחמת העולם השנייה שימשה מחסום אחרון בפני גייסות הוורמאכט בפיקודו של רומל, ומנעו ממנו את כיבוש ארץ ישראל והשתלטות על תעלת סואץ.

 

עוד קודם למלחמת העולם השנייה, בשנת 1922, הכריזה מצרים עצמאות חלקית. לאחר המלחמה הפכה מצרים למדינה ריבונית תחת שלטון מלוכני של המלך פואד.

בשנת 1952 התבצעה מהפכת הקצינים החופשיים שבה קצינים בצבא המצרי העלו לשלטון את הגנרל מוחמד נגיב. שנתיים מאוחר יותר הדיח אותו גמאל עבד אל נאצר שכיהן כנשיא מצרים עד מותו בשנת 1970.

בשנת 1958 התאחדה מצרים עם סוריה ליצירת "הרפובליקה הערבית המאוחדת". במסגרת ניסיונה לצרף גם את תימן לאיחוד, היא התערבה במלחמה שם. האיחוד התפרק בשנת 1961, אולם מצרים המשיכה להלכה להיקרא בשם זה עד 1971.

אנואר סאדאת החליף את נאצר בשלטון, ושלט עד הירצחו בשנת 1981. חוסני מובארכ החליף את סאדאת בתפקיד הנשיא ושלט במדינה עד 11 בפברואר 2011.

בין השנים 1991–1996 הלך והסלים במצרים המאבק האלים בין קיצונים איסלמיסטים, בעיקר מארגון אל-גמאעה אל-אסלאמיה (אנ'), לבין כוחות הביטחון, וגבה את חייהם של מאות בני אדם מדי שנה, בעיקר באזורים הכפריים במצרים העליונה ובפרברי העוני של הערים הגדולות. הקיצונים המוסלמים ביצעו פעולות טרור נגד תיירים, ואנשי משטרה ונציגי השלטון פגעו בבני המיעוט הקופטי והתנקשו באנשי רוח חילונים.

המדינה דיכאה את הארגונים הקיצוניים ביד קשה, עצרה רבבות פעילים והוציאה להורג עשרות מהם. המאבק נשא פרי, ובנובמבר 1997 הכריז הזרם המרכזי בארגון אל-גמאעה אל-אסלאמיה על נטישת האלימות. במקביל למאבק תקיף בקיצונים האלימים, נסוגה המדינה מן המורשת החילונית של מהפכת 1952 והגדילה את חופש הפעולה של מטיפים ופעילים מוסלמים אדוקים שנמנעו מאלימות. פעילים אלו זכו להשפעה גוברת בתקשורת, בחינוך ואף במערכת המשפט.

מצרים היא באופן רשמי רפובליקה, אך למעשה מדובר במדינה שנשלטת על ידי שלטון יחיד. חוסני מובארכ היה נשיאה של מצרים מ-14 באוקטובר 1981 ועד התפטרותו ב-11 בפברואר 2011. מובראכ היה מנהיג המפלגה הלאומית דמוקרטית שהנהיגה את מצרים מאז הקרע עם סוריה ב־1978. נכון להיום הסמכויות מרוכזות בידי הצבא המצרי. מצרים הייתה המדינה הערבית הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל. בקהיר, נמצאים משרדיה הקבועים של הליגה הערבית. במצרים יש בחירות רב-מפלגתיות, אך משקיפי זכויות האדם בין-לאומיים מעלים דאגה באשר לחופש הביטוי ולחירויות אזרח במצרים. במרץ 2007 הוכנסו 34 תיקונים לחוקה המצרית, אשר חיזקו את מעמדו של מובארכ והגבירו את הסבירות שיוכל להעביר את הנשיאות לבנו גמאל מובארכ, בדומה לדרך שבה נעשו הדברים בסוריה בשנת 2000. תיקונים אלו קבעו כי לא יתאפשר למפלגה בעלת אופי דתי להתמודד בבחירות במצרים וכי נשיא המדינה חוסני מובארכ יוכל לפזר את הפרלמנט ללא צורך במשאל עם כפי שהיה נהוג. בשל שינויים אלו, התנגדו חוגי האופוזיציה במצרים לשינויים בחוקה. התיקונים בחוקה אושרו במשאל עם שנערך ב-28 במרץ 2007. לטענת המשטר במצרים, אחוזי ההשתתפות הגיעו לשליש מבעלי זכות ההצבעה וכי התיקונים זכו לתמיכה של כ-75 אחוזים של המצביעים. לטענת חוגי אופוזיציה אשר החרימו את המשאל, רק 6% מאזרחי מצרים השתתפו במשאל שתוצאותיו זויפו.

לאחר רצח סאדאת, נקבע מצב חירום במצרים. מצב החירום זה מוארך כל שנתיים מאז 1981. הוא מאפשר לשלטונות להטיל פיקוח צמוד על התקשורת, להפעיל צנזורה על כל פרסומיה ולסגור אמצעי תקשורת, לעצור אזרחים "המסכנים את הסדר הציבורי" או החשודים בטרור או בסחר בסמים, להחזיקם במעצר ממושך ולשופטם בפני בתי דין מיוחדים ללא זכות ערעור. רק לנשיא יש סמכות לאשר או לבטל את גזר הדין. במאי 2010 אישרה מועצת העם המצרית את הארכתו של מצב החירום בשנתיים נוספות, אף על פי שהנשיא מובארכ הבטיח מספר פעמים כי מצב החירום יבוטל ובמקומו יחוקק חוק מיוחד למאבק בטרור. מובארכ קיבל את ההחלטה בידיעה ברורה שהיא תשמש דלק לגלגלי האופוזיציה, אשר תראה בה נימוק ראוי להגביר את מאבקה בשלטון לקראת הבחירות הקרובות.^[6]

בחודש ינואר 2011 החלו מחאות והפגנות המונים בכיכר תחריר נגד מובארכ ושלטונו, בטענה לכישלון בתחום החברתי, המדיני והכלכלי, בהשראת ההפיכה בתוניסיה וגל המחאות בארצות ערב. המחאות הביאו לשינויים בשלטון במצרים. במהלך ההפגנות נהרגו עשרות אזרחים מירי של הצבא והמשטרה. בעקבות המהומות פיזר תחילה מובארכ את ממשלתו על מנת להרכיב ממשלה חדשה. מאמציו אלו להרגעת ההמון לא נשאו פרי, ולבסוף, בתאריך 11 בפברואר 2011, הצהיר באמצעי התקשורת שלא ימשיך לכהונה נוספת והעביר את השלטון למפקד העליון של צבא מצרים. בנובמבר התחדשו הפגנות המחאה נגד מפקד הצבא שעומד בפועל בראש המדינה עד לבחירות והקמת ממשלה נבחרת. בניגוד למחאות הקודמות, הונהגו ההפגנות הפעם על ידי האחים המוסלמים וקיצונים אסלאמיים.^[7] בדצמבר 2011 התקיימו בחירות לפרלמנט המצרי. במאי 2012 נערכו בחירות לנשיאות מצרים. בבחירות זכה מוחמד מורסי, מתמודד מתנועת האחים המוסלמים במצרים, והמועצה הצבאית העליונה הבטיחה שתעביר את הכוח אליו. ב-30 ביוני 2013 נערכה הפגנה כנגד הנשיא מורסי. ההפגנה תוארה בידי מקורות הצבא המצרי כהפגנה הגדולה בתולדות המדינה, בה דווח כי השתתפו כ-30 מיליון בני אדם.^[8][9] ברם, מקורות עצמאיים הטילו ספק במדידה זו, וטענו כי המספר קרוב יותר למיליון מפגינים.^[8][10]

בליל 3 ביולי 2013, הודח מוחמד מורסי מתפקידו כנשיא מצרים. שר ההגנה ומפקד הצבא, הגנרל עבד אל-פתאח א-סיסי, הכריז על סיום כהונתו של מורסי והודיע על השעיית החוקה ועל מינויו של ראש בית הדין החוקתי, עדלי מנסור, כנשיא זמני.^[11] בעקבות הדחת מורסי החלו התנגשויות בין הצבא והמשטרה המצרית לבין תומכי מורסי, שגבו מאות הרוגים ופצועים.^[12] מאוחר יותר, פתחה ההנהגה הצבאית במבצע נגד האחים המוסלמים, במסגרתו עצרה אלפים ושפטה מאות למוות, ביניהם את מנהיגי התנועה. משנרגע המצב במצרים, הכריזה ההנהגה הזמנית על בחירות חדשות. בעקבות הכרזה זו, התמודד א-סיסי מתפקידו כראש המועצה הזמנית והכריז על התמודדותו לנשיאות.

ביוני 2014 נבחר א-סיסי לנשיא מצרים. בתקופת שלטונו התגברו פיגוע הטרור במצרים, ובמיוחד הוא נלחם בטרור בסיני. בתקופתו הגיעו ממצרים דיווחים של ארגונים מצריים שונים על תפוצתן הרחבה של תופעות כמו מאסר אזרחים על רקע דעות פוליטיות – ובהם עיתונאים ואנשי אופוזיציה, צמצום חופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי כנגד השלטון בפרט.^[13][14]

באפריל 2017, על רקע פיגועים קטלניים שבוצעו בכנסיות, הוטל במצרים מצב חירום, שהתיר ביצוע מעצרים המוניים. לאחר יותר מ-4 שנים, ב-25 באוקטובר 2021, הודיע הנשיא א-סיסי על הסרת מצב החירום ברחבי המדינה, בנימוק שכבר הוסדר המצב הביטחוני.^[15] הפרלמנט המצרי האריך באפריל 2019 את כהונת הנשיא מ-4 שנים ל-6 ואף התיר לנשיא א-סיסי להתמודד לכהונה שלישית בבחירות בשנת 2024.^[16]

  ערך מורחב – פוליטיקה של מצרים

הרשות המחוקקת – מורכב מבית תחתון בית הנבחרים, שחבריו נבחרים לכהונה של חמש שנים, מתמחה בחקיקה. בחירות נערכו בין נובמבר 2011 לינואר 2012, אשר פוזרו מאוחר יותר. ובית עליון הסנאט שמורכב מ-120 חברים נבחרים ו-60 שממונים על ידי הנשיא.

הבחירות הבאות לפרלמנט הוכרזו שיתקיימו תוך 6 חודשים מיום אשרור החוקה ב-18 בינואר 2014, ונערכו בשני שלבים, מ-17 באוקטובר עד 2 בדצמבר 2015. [143] במקור, היה אמור להיות מוקם לפני הנשיא נבחר, אך הנשיא הזמני עדלי מנצור דחק את התאריך. הבחירות לנשיאות מצרים 2014 התקיים ב-26–28 במאי. הנתונים הרשמיים הראו אחוז הצבעה של 25,578,233 או 47.5%, כאשר עבד אל-פתאח א-סיסי ניצח עם 23.78 מיליון קולות, או 96.9% לעומת 757,511 (3.1%) עבור חמדין סבאחי.

הרשות המבצעת – נשיא מצרים הוא ראש המדינה וראש הרשות המבצעת. סעיף 133 לחוקת מצרים משנת 2012 קובע תקופה של 4 שנים של מנדט נשיאותי, אליה ניתן לבחור מחדש את המועמד פעם אחת בלבד. על פי המסמך, כדי להיות זכאי המועמד "חייב להיות מצרי שנולד להורים מצרים, חייב לא לשאת אזרחות אחרת, חייב להיות בעל זכות אזרחית ופוליטית, לא יכול להיות נשוי ללא מצרי", ולא להיות צעיר מגיל 40 גרגוריאני שנים.

משאל עם חוקתי נערך במצרים בין ה-20 ל-22 באפריל 2019, כאשר ההצבעה בחו"ל נערכה בין ה-19 ל-21 באפריל. השינויים המוצעים אפשרו לנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי להישאר בשלטון עד 2030; לפי הנוסח הקודם של החוקה, הוא היה מנוע מלהתמודד בבחירות הבאות, שאמורות להתקיים ב-2022. השינויים אושרו על ידי 88.83% מהמצביעים שהצביעו, עם אחוז הצבעה של 44%.

סעיף 146 מכריז על הנשיא להיות המפקד העליון של הכוחות המזוינים. עם זאת, כדי להכריז מלחמה או לשלוח כוחות מזוינים אל מחוץ לשטח המדינה, על הנשיא להתייעץ עם מועצת ההגנה הלאומית ולקבל את אישור רוב חברי הפרלמנט.

הרשות השופטת – בית המשפט החוקתי העליון הוא הסמכות השיפוטית העליונה. היא לבדה לוקחת על עצמה את הפיקוח השיפוטי לגבי חוקתיות החוקים והתקנות ומתחייבת לפרש את הטקסטים החקיקתיים באופן הקבוע בחוק. כמו כן, בית המשפט מוסמך ליישב סכסוכי כשירות בין הערכאות השיפוטיות והמנהליות.

  ערך מורחב – בירת מצרים החדשה

 

בירת מצרים החדשה או בשמה הבירה האדמיניסטרטיבית מתוכננת להיות בירתה החדשה של מצרים ונמצאת בבנייה מאז 2015. עיר הבירה נחשבת לאחד הפרויקטים לפיתוח כלכלי, והיא חלק מיוזמה גדולה יותר בשם Egypt Vision 2030.

לבירה החדשה של מצרים טרם ניתן שם. באתר הבירה החדשה יצאה לדרך תחרות לבחירת שם ולוגו חדשים לעיר. חבר מושבעים של מומחים הוקם כדי להעריך את ההצעות שהוגשו לרשימה ולקבוע את הטוב ביותר מבין כל ההצעות. טרם הודיעו ממשלת מצרים על תוצאות רשמיות. באוקטובר 2021, שר התחבורה כאמל אל-וזיר ציין כי העיר עשויה להיקרא מצרים.

העיר החדשה אמורה להיות ממוקמת 45 ק"מ (28 מייל) מזרחית לקהיר ומחוץ לכביש הטבעת השני של קהיר רבתי, באזור לא מפותח ברובו באמצע הדרך לעיר הנמל סואץ. על פי התוכניות, העיר תהפוך לבירה המנהלית והפיננסית החדשה של מצרים, ותאכלס את משרדי הממשלה והמשרדים העיקריים ושגרירויות זרות.

 

על שטח כולל של 700 קמ"ר (270 מ"ר), היא תמנה 6.5 מיליון תושבים, אם כי ההערכה היא שהמספר עשוי לעלות לשבעה מיליון.

רשמית, סיבה מרכזית לביצוע הפרויקט הייתה להקל על העומס בקהיר, שהיא כבר אחת הערים הצפופות בעולם, כאשר אוכלוסיית קהיר רבתי צפויה להכפיל את עצמה בעשורים הקרובים. בקהיר יש אוכלוסיית מטרו של כמעט 20 מיליון. יש גם שלב אימונים לקראת גביע העולם בקליעה בבירה המנהלית.

  ערך מורחב – יחסי החוץ של מצרים

מצרים חברה בליגה הערבית אותה ייסדה בשנת 1945, ובארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, ובחלקים נרחבים של המאה ה-20 טיפחה מעגלים דיפלומטיים של פאן-ערביות, אולם בעשור השני של המאה ה-21 משתנה מדיניות החוץ שלה כך שתתאים לבריתות מקומיות המושפעות מהשינויים הגאו-פוליטיים בקרבת מצרים^[17].

עם התחזקות איראן וטורקיה ככוח מקומי עולה בראשית המאה, נכנסה מצרים מצד אחד לברית אנטי-איראנית בשיתוף פעולה עם ערב הסעודית, ובאופן חלקי גם עם ישראל, ומצד שני לברית סביב מזרח הים התיכון, בה משתפת פעולה עם קפריסין ויוון – ובאופן חלקי גם עם ישראל – כנגד התוקפות הטורקית סביב הטריטוריות הימיות במזרח הים התיכון^[17].

הברית המזרח ים-תיכונית מקדמת אינטרסים משותפים של ארבע המדינות בתחומי האנרגיה, התיירות, הסחר והתשתיות. מצרים משתפת פעולה עם מדינות אלו, ובראשן יוון, גם בתיאום צבאי וכן במניעת הגעתם של פליטים לאירופה דרך הים התיכון^[17].

מדרום נמצאת מצרים במחלוקת עם מספר מדינות אפריקאיות סביב ניצול המים של הנילוס. ב-14 במאי 2010 חתמו אתיופיה, טנזניה, אוגנדה, קניה, קונגו, רואנדה ובורונדי על הסכם חדש באוגנדה בעניין חלוקת מי נהר הנילוס, וזאת חרף התנגדותן של מצרים וסודאן, שהן הצרכניות העיקריות של מימיו.^[18]

  ערך מורחב – יחסי ארצות הברית–מצרים

היחסים בין ארצות הברית ומצרים ידעו עליות ומורדות במהלך מאה השנים האחרונות, אך נכון להיום היחסים הם אסטרטגיים ואיתנים. למצרים שגרירות בוושינגטון ולארצות הברית שגרירות בקהיר.

 

בעבר נאלצה ארצות הברית לבוא במגעים מינימליים עם מצרים כאשר זו נשלטה על ידי בריטניה (1882–1945). בתקופת כהונתו של הנשיא גמאל עבד אל-נאצר (1952–1970) במצרים התערערו יחסי המדינות עוד יותר כאשר זה קומם עליו בארצות הברית את הממשל על ידי מדיניותו הפרו-סובייטית והרטוריקה האנטי-ישראלית. עם זאת ארצות הברית סייעה לשמור אותו בשלטון, בין היתר על ידי אילוץ הממלכה המאוחדת וצרפת להפסיק לאלתר את הפלישה שלהם לסיני בשנת 1956. היחסים התחממו בימי אנואר סאדאת (1970–1981) מאז ועד היום תומכת ארצות הברית במצרים צבאית וכלכלית, למרות חיכוכים. ארצות הברית מעניקה סיוע צבאי ואזרחי למצרים, השני בגודלו רק לישראל. בשנת 1989 קיבלה מצרים מעמד של בעלת ברית עיקרית של ארצות הברית שאינה חברה בנאט"ו, יחד עם ישראל ומדינות נוספות. הפיכה הצבאית במצרים והדחתו של הנשיא מוחמד מורסי ביולי 2013, העכירו שוב את היחסים בין שתי המדינות. יום לאחר ההפיכה אמר נשיא ארצות הברית, אובמה שהוא "מודאג מאד" מההפיכה הצבאית, וכי הוא הנחה את הגורמים הרלוונטיים לבחון את השלכות האירועים מבחינת החוק האמריקני בכל הנוגע להמשך הסיוע מצד ארצות הברית לממשלה במצרים.

בהמשך גינה ממשל אובמה את הסנקציות והאלימות שהפעילה מצרים כלפי ארגון האחים המוסלמים ותומכיו, וביטל תרגיל צבאי משותף "כוכב זוהר". הפנטגון עצר מסירת ארבעה מטוסי קרב מדגם F-16 ועשרה מטוסי אפאצ'י מדגם AH-64 אל הכוחות המזוינים המצריים. מיד לאחר מכן הודיע הבית הלבן על השעיה חלקית של הסיוע הצבאי למצרים, והתנה את חידושו ב"התקדמות אמינה לעבר כינון ממשלה אזרחית אשר תיבחר בבחירות דמוקרטיות חופשיות והוגנות".

עם זאת, ביחס לתגובותיהם הנחרצות של מדינות העולם כנגד האירוע, אותו הגדירו מתחילה כהפיכה צבאית לכל דבר, התייחסות ארצות הברית לאירועים הייתה הססנית ומתונה, ובהודעות הממשל נשמרה זהירות כלפי האירועים, בייחוד בנוגע להגדרתם. לאורך כל התקופה נמנעה ארצות הברית מלעסוק בשאלה אם התרחשה במצרים הפיכה צבאית והסתפקה בהודעות גינוי רפויות. ביולי 2013 הודיע תת-מזכיר מחלקת המדינה לקונגרס כי ארצות הברית לא תכריז בפירוש על המצב כהפיכה צבאית. לדברי הבכיר "החוק לא קובע כי יש חובה לקבוע אם התקיימה הפיכה, וזה לא מתאים לאינטרס הלאומי שלנו לעשות קביעה כזו". כחודש לאחר מכן התבטא שר החוץ ג'ון קרי שהצבא לא השתלט על המדינה אלא בסך הכל "שיקם את הדמוקרטיה".

בשנת 2016 הכריז נשיא ארצות הברית ברק אובמה על רצונו "להילחם" בדיכוי שהשלטון המצרי מקיים לתפיסתו: ”הבה נילחם כדי להבטיח כי אלה הקרויים בעלי בריתנו במזרח התיכון, הסעודים והמצרים, יפסיקו את דיכוי בני עמם, את דיכוי מתנגדיהם, ואת סובלנותם כלפי שחיתות ואי-שוויון”.

לעומת זאת בשנת 2017 נשיא ארצות הברית שנבחר לאחר מכן, דונלד טראמפ, ראה כמטרה עליונה שיתוף פעולה עם המשטר המצרי במאבק מול האסלאם הרדיקלי: ”עידן בניית האומות יבוא אל סופו. גישתנו העכשווית, שצריכה להיות מוסכמת על שתי המפלגות, על בעלי בריתנו מעבר לים ועל ידידינו במזרח התיכון, חייבת להיות עצירת ההתפשטות של האסלאם הרדיקלי. אנו נעבוד שכם אל שכם עם שכנינו במזרח התיכון כולל… א-סיסי נשיא מצרים.^[19]

  ערך מורחב – יחסי ישראל–מצרים

עם הקמת מדינת ישראל פלש הצבא המצרי לדרום הארץ, כחלק ממתקפה מתואמת של צבאות מדינות ערב. המלחמה הסתיימה בהסכם שביתת נשק שנחתם באי רודוס, שקבע את הגבול בין מצרים למנדט הבריטי כקו שביתת נשק, למעט רצועת עזה שהועברה לידי מצרים.

 

בשנת 1956 פלשה ישראל לסיני במבצע קדש, בהתקפה מתואמת עם הממלכה המאוחדת וצרפת, ששאפו להחזיר לידיהן את תעלת סואץ שהולאמה על ידי מצרים זמן קצר קודם לכן. ישראל הייתה מעוניינת בחיסול בסיסי הפדאיון שתקפו מטרות בישראל לעיתים קרובות. ישראל כבשה את רצועת עזה וחצי האי סיני, אולם בלחץ ארצות הברית וברית המועצות נסוגה והסכימה להפרדת כוחות על בסיס קו שביתת הנשק.

בשנות השישים הובילה מצרים תיאומים צבאיים עם מדינות ערב אחרות לקראת מתקפה על ישראל. במאי 1967 הפרה מצרים את הסכם הפרדת הכוחות, סילקה את משקיפי האו"ם מסיני ומרצועת עזה וסגרה את מצרי טיראן. ישראל פתחה במתקפת מנע נגד מצרים, ירדן וסוריה במה שנודע מאוחר יותר כמלחמת ששת הימים. במלחמה זו כבשה ישראל שוב את רצועת עזה וחצי האי סיני.

לאחר מלחמת ששת הימים שמרה ישראל על קו הגבול עם מצרים בעזרת שרשרת מוצבים שנקראה "קו בר-לב". במשך 17 חודשים בשנים 1969–1970 התחוללה מלחמת התשה בין מצרים וישראל, שכללה פשיטות, הפגזות והפצצות בין שני הצדדים. נשיא מצרים עבד אל נאצר רצה להתיש את ישראל ולהדוף אותה אל מחוץ לחצי האי סיני. הסכם הפסקת אש נכנס לתוקף ב-7 באוגוסט 1970 לאחר שורה של הפצצות ומבצעי עומק שערכה ישראל במצרים.

ב־1973 תקפה מצרים את ישראל במפתיע במה שנודע בישראל כמלחמת יום הכיפורים ובמצרים כמלחמת אוקטובר או מלחמת רמדאן. המצרים הצליחו לכבוש רצועה צרה ממזרח לתעלת סואץ, אולם בהמשך המלחמה הצליחו כוחות ישראלים לכבוש שטחים ממערב לתעלת סואץ ולכתר חלק משמעותי מהכוחות המצריים בסיני. ב־1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות שבו הוחזר אזור התעלה למצרים, ואשר סיים למעשה את מצב המלחמה בין מצרים לישראל. בספטמבר 1975 נחתם הסכם ביניים בין שתי המדינות, במסגרתו הורחבה הרצועה המצרית בסיני.

מפנה ביחסים בין המדינות אירע בנובמבר 1977 עם ביקורו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בישראל ונאומו בכנסת. שנתיים לאחר הביקור נחתם הסכם השלום. במסגרת הסכם זה נסוגה ישראל מכל שטח סיני והרסה את היישובים הישראליים שהיו שם ובראשם העיר ימית.

מספר שנים מאוחר יותר בינואר 1989, בעקבות הסכם בוררות בין המדינות הועברה רצועת החוף של טאבה על בית המלון הישראלי וכפר הנופש שנבנו בה (שהפך בהמשך למלון הילטון טאבה), לידי מצרים במה שנתפס ומתואר על ידי מצרים כ"השבת גרגר החול האחרון של המולדת".

מאז הגבול בין ישראל למצרים שקט רוב הזמן, אם כי מתבצעות דרכו הברחות סמים, העברות של אמצעי לחימה לכיוון רצועת עזה ומדי פעם מבוצעות דרכו פעולות טרור של מחבלים המגיעים מרצועת עזה דרך סיני. כך לדוגמה, בדצמבר 2006 חדר מחבל וביצע פיגוע באילת ובאוגוסט 2011 אירע פיגוע חמור סמוך לכביש 12 במהלכו נרצחו שמונה ישראלים. בנוסף, הוברחו דרך גבול זה מסתננים מאפריקה, בעיקר עד לשנת 2012, עת הושלם ברובו פרויקט בניית גדר הגבול ישראל–מצרים.

בשנות ה-80, נהגו ישראלים רבים לבקר במצרים, אך תיירות זו התמעטה מאוד לאורך השנים בשל תחושת העוינות כלפי ישראל במדינה לצד החשש מטרור של חוגים קיצוניים כפי שאירעו כמה פעמים (כגון הפיגוע בראס בורקה ב-1985). עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה נהגו ישראלים רבים לפקוד את חצי האי סיני (בו הם יכולים לבקר ללא ויזה), אולם לאחר פיגועי הטרור בהילטון טאבה, דהב ושארם א-שייח' בשנת 2005–2006, התמעט משמעותית מספר התיירים הישראלים בחצי האי, ומשרד החוץ מפרסם אזהרות רבות נגד הביקור בו, מחשש לפיגועים נוספים ואף ניסיונות חטיפה. התיירות המצרית לישראל מותרת באופן רשמי אך בפועל לא מיושמת בשל הדרישה של ממשלת מצרים מאזרחיה הרוצים לבקר בישראל להוציא אישור מיוחד – 'הפתק הצהוב' מטעם שרותי הביטחון המצריים. דרישה זו מגבילה את התיירות המצרית לישראל לכמה עשרות מדי שנה – כאשר רובם עוברים בה בדרכם לשטחים בלבד.^{[דרוש מקור]} השלום עם מצרים נשמר בקפדנות לאורך השנים. עם זאת השלום נחשב ל"שלום קר", לאור העובדה שבמצרים קיימת עוינות רבה כלפי ישראל, הבאה לידי ביטוי בעיקר בתקשורת ארסית, בהגבלות קשות על כל קשר שמקיים מצרי עם ישראל או ישראלים ובחרם המוטל על מי שמקיים קשרים אלו.

הדחת מובארכ בפברואר 2011, סימנה תקופה של הרעה ביחסה של מצרים כלפי ישראל. בוצעו מספר חבלות בצינור הגז שעובר בצפון סיני ומספק גז מצרי לישראל. בנוסף, התעצמו ההתרעות על כוונות ארגוני טרור לנצל את שטחי סיני כדי לפגוע בישראל ובישראלים, כמו שאירע באוגוסט 2011, כשחוליית מחבלים חדרה לישראל וביצעה את מתקפת הטרור בדרום ישראל (2011). לצד אירועים אלו גברו קולות שונים במדינה 'לבחון מחדש' את היחסים עם ישראל. באוגוסט 2011, נערכו הפגנות סוערות סמוך לשגרירות הישראלית בקהיר, בתביעה 'לגרש' את השגריר הישראלי מתחומי מצרים. במהלך הפגנות אלו אף הורד דגל ישראל מבנין השגרירות על ידי ההמון, במה שנתפס כצעד סמלי שמבטא את ההרעה שחלה ביחסים בין המדינות. זמן קצר לאחר מכן, ב-10 בספטמבר 2011, פרצו אלפי מפגינים משולהבים למתחם השגרירות הישראלית בו היו נצורים כשישה מאבטחים ישראלים. במבצע מורכב שארך שעות חולצו המאבטחים בחשאי ממתחם השגרירות שנפרץ ונבזז על ידי ההמון כשבמקביל פונה כל הסגל הדיפלומטי הישראלי מקהיר במה שנראה כשפל העמוק ביותר ביחסי המדינות מאז חתימת הסכם השלום במרץ 1979. בשנים שלאחר מכן פעלה מצרים להידוק השיטור ובמניעת פעילות חבלנית על ידי קבוצות בדלניות, בחצי האי סיני ובקרבת הגבול עם ישראל. תקופה זו הסתיימה עם הדחת הנשיא מוחמד מורסי ועלייתו של עבד אל-פתאח א-סיסי ב-2014, מאז מתקיים שיתוף פעולה ניכר בין הממשל המצרי לממשלת ישראל המתבטא בעיקר בתיאום ביטחוני ומדיני.

  ערך מורחב – יחסי איראן–מצרים

יחסי איראן ומצרים ידעו עליות ומורדות במהלך המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. בשנת 1936 שודרגו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות לרמה של הצבה הדדית של שגרירים זו אצל זו. יוסוף זולפיקאר היה שגריר איראן במצרים.

בשנת 1980 נותקו היחסים בעקבות המהפכה האיראנית והכרת מצרים בישראל במסגרת הסכמי קמפ דייוויד והסכם השלום בין ישראל למצרים.

בשנת 2011, בעקבות ההפיכה במצרים התחממו היחסים בין המדינות. בפעם הראשונה זה שנים רבות עברו ספינות מלחמה איראניות בתעלת סואץ^[20] וב-2012 נערך ביקור היסטורי של נשיא מצרים, חבר תנועת האחים המוסלמים הסונית מוחמד מורסי בטהראן, כאורח הוועידה ה-16 של המדינות הבלתי-מזדהות. במהלך ביקורו נפגש עם נשיא איראן שאמר כי "המשטר הציוני הוא איום לעמי האזור והעולם". בסיום המפגש פורסמה הודעה על הסכמת שניהם כי "אנו שותפים אסטרטגיים".

נושאים שנויים במחלוקת בין שתי המדינות הם המשך קיום ההסכמים של מצרים עם ישראל, תמיכת מצרים בעיראק במלחמת איראן עיראק, ביקורתה על ממשל בשאר אל-אסד בסוריה וקשריה הטובים עם ארצות הברית (המוגדרת על ידי איראן כ"שטן הגדול" לעומת ישראל שמוגדרת כ"שטן הקטן").

כמו כן, קיים מתח בין שתי המדינות על רקע הובלת איראן את גוש המדינות האסלאמיות השיעיות, בעוד מצרים נחשבת לאחת המובילות בגוש המדינות האסלאמיות הסוניות, אליו משתייכות גם מדינות ערביות כגון ערב הסעודית ומדינות המפרץ הפרסי ומדינות אסלאמיות אחרות המצויות בקשר טוב עם ארצות הברית והעולם המערבי, כגון טורקיה.

המשפט המצרי הוא שילוב של דין מערבי (צרפתי בעיקרו) ודין איסלאמי. הקודקס המצרי האזרחי, פרי יצירתו של המלומד עבד אל-רזאק אל-סנהורי שימש מודל במדינות ערב רבות (בין השאר: עיראק, ירדן, סודאן, תימן ועוד). הקודקס של סנהורי נכנס לתוקפו ב-1949. קודם לכן חל על עניינים אזרחיים קוד נפוליאון שתורגם באופן רשלני לערבית בשנות ה-80 של המאה ה-19.

 

לאחר מהפכת הקצינים החופשיים בוטלו בתי הדין השַרְעיים שעסקו בענייני המעמד האישי. המערכת הקיימת היא מערכת מודרנית שבראשה בית משפט לחוקה בעל סמכות לביקורת שיפוטית. המערכת המשפטית נחשבת אקטיביסטית – אומנם ביטול חוקים איננה אפשרות שקיימת, אך קביעה שהם אינם חוקתיים גוררת הפיכתם לאות מתה בספר החוקים, כלומר בתי המשפט במדינה אינם מיישמים אותם.

מערכת המשפט במצרים שלאחר המהפכה של 2011 סופגת לא פעם ביקורת בתקשורת המערבית על היותה שמרנית מאוד, וככזו המושפעת מאוד מהשקפות דתיות ומעקרונות לאומנים. כך למשל גררו ביקורת בתקשורת המערבית מקרים בהם נשלח עיתונאי מצרי לכלא, נשפט והואשם בהסתה להוללות וביזוי ערכי הדת,^[21][22][23] וזמרת מפורסמת נשפטה והורשעה לאחר שהתלבשה באופן לא צנוע.^[24][25][26] לאחר התבססותן של הרשתות החברתיות במצרים גם משפיעני רשת שונים נשפטו ונכלאו בגלל נימוקים דוגמת "הסתה לאי מוסריות".^[27]

על פי דו"ח שפרסמה בשנת 2016 הרשת הערבית למידע על זכויות אדם וחירויות כלואים במצרים כ-106 אלף בני אדם, כאשר יותר מ-60 אלף מהם הם אסירים ועצירים פוליטיים, זאת לצד הערכות שמדברות על כ-1,250 אנשים שנעלמו לאחר שהואשמו על ידי המדינה, בעיקר על רקע דעות פוליטיות.^[13]

ארגוני זכויות אדם במצרים טוענים שחשיבותן של זכויות האדם לא התקבלו כחלק מהתרבות המצרית, ולכן לא מוגדרות בחוק בצורה מספקת, ומאפשרות פרשנות רבה.^[13] אחמד מאהר, ממייסדי תנועת הנוער של ה-6 באפריל, תיאר בתקשורת המערבית כיצד מתבצעת אכיפה סלקטיבית של חוקים, בהתאם לצורכי השלטון.^[14]

  ערך מורחב – צבא מצרים

 

הכוחות המזוינים של מצרים, הצבא הגדול ביותר ביבשת אפריקה. מורכבים מהצבא המצרי, הצי המצרי, חיל האוויר המצרי וכוחות ההגנה האווירית המצריים. נשיא הרפובליקה משמש כמפקד העליון של הכוחות המזוינים. שר ההגנה והמפקד העליון של המטה הכללי, הקצין הבכיר במדים, הוא אלוף-משנה מוחמד זכי (מאז יוני 2018).

 

החימוש של הכוחות המזוינים המצריים משתנה בין מקורות מזרחיים למערביים באמצעות משלוחי נשק על ידי מספר מדינות, בראשות ארצות הברית, רוסיה, צרפת, סין, איטליה, אוקראינה ובריטניה. חלק ניכר מהציוד מיוצר במקום במפעלים מצריים. הכוחות המזוינים המצריים חוגגים את יום השנה שלהם ב-6 באוקטובר בכל שנה כדי להנציח את מעבר סואץ במהלך מלחמת אוקטובר של 1973.

לכוחות המזוינים השפעה גדולה מאוד על היבטים רבים בחברה המצרית, החורגים מתחום תפקידו הטבעי של צבא במדינה. הצבא עוסק לא רק בתפקידי לוחמה גרידא, אלא אף מעורב בצורה מהותית בפוליטיקה, כלכלה, יחסי חוץ ותחומים נוספים בהתנהלותה של מצרים כמדינה. כך למשל מהפכת הקצינים החופשיים העמידה בראש המדינה את אנשי הצבא שעברו הסבה לתפקידים אזרחיים. כך גם בעקבות ההפיכה במצרים (2011) מפקד הצבא הפילדמרשל מוחמד חוסיין טנטאווי, כיהן כראש המדינה עד שנבחר מוחמד מורסי לנשיאות. בנוסף, הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי היה, טרם היבחרו לנשיאות, שר ההגנה בממשלת מצרים, יושב ראש המועצה העליונה של הכוחות המזוינים ומפקד צבא מצרים.

  ערך מורחב – כלכלת מצרים

במהלך ההיסטוריה, היה הנילוס עורק החיים הכלכלי של מצרים, סביבו גר רובו המוחלט של האוכלוסייה, וכלל שטחי העיבוד החקלאיים שכן לצידו. עם פיתוח התעשייה וגילוי משאבי טבע חדשים במצרים פחתה חשיבותו, אך גם נכון לשנת 2012 הנילוס וסביבתו הם מרכזה הכלכלי של מצרים. עד ראשית שנות ה־50 של המאה ה־20 הושפעה כלכלת מצרים מהשליטה הבריטית בה. לאחר מהפכת הקצינים החופשיים בראשית שנות ה־50 פנתה הממשלה המצרית לכיוון כלכלה סוציאליסטית ושליטה ממשלתית.

 

נכון לשנת 2012, הענפים העיקריים של הכלכלה המצרית הם תעשייה (כ־34% מהתמ"ג, כ־22% מכלל המועסקים, בעיקר תעשייה מסורתית, עתירת כוח אדם לא מקצועי), חקלאות (16% מהתמ"ג, ו־40% מכוח העבודה, בחלקה הגדול חקלאות מסורתית), תיירות (12% מהתמ"ג, הכנסה שנתית של כ־10 מיליארד דולר) יצוא נפט וגז טבעי מהמאגרים הגדולים הנמצאים בתחומה, ותוצרים שונים של משאבים אלו. בנוסף לכך יש במצרים מרבצים של פוספטים, מנגן, אורניום, אבן גיר וגבס. רוב שטחה של מצרים הוא מדבר, ורק כשני אחוזים משטחה של מצרים ניתנים לעיבוד חקלאי, רובם בהשקיה סביב הנילוס.

התיירות מהווה חלק חשוב בכלכלת מצרים אך עקב אי היציבות הפוליטית והביטחונית מספר התיירים למצרים קטן משיא של כ-15 מיליון תיירים בשנת 2010 לשפל של 5 מיליון תיירים בשנת 2016. ואומנם בשנת 2019 מספר התיירים הגיע ל-13 מיליון והתקרב לשיא משנת 2010.^[28] התיירות מהווה כ-15% מהתוצר המקומי גולמי של מצרים ומעסיקה כ-10% מהעובדים במדינה.^[29]

 

הגידולים החקלאיים העיקריים הם כותנה, אורז, תירס, חיטה, קטניות, פירות, ירקות, בקר, תאואים, כבשים ועזים. ענף חקלאי חשוב נוסף הוא ענף הדיג.

ענפי התעשייה העיקריים במצרים הם טקסטיל, מוצרי מזון, כימיקלים ודשנים, נפט ומוצריו, מלט וחומרי בנייה. פיתוח התעשייה מתעשייה מסורתית לתעשייה מתקדמת נתקל בקשיים בשל בורות נרחבת באוכלוסייה (כ־50% אנאלפביתים), תופעת בריחת מוחות, היעדר תשתית טכנולוגית מתאימה, והעדר הון פרטי וקושי בגיוס השקעות חוץ.

נפט התגלה במצרים ב־1910, וב־1999 הגיע תפוקת הנפט במצרים לכ־44 מיליון טון, המשמש בעיקר לצריכה פנימית, ובחלקו לייצוא. עם זאת, מצרים נדרשת לייבא נפט ממדינות אחרות, בשל צורך להפקת דלקים מסוג נפט שאינו קיים במצרים. במצרים מספר בתי זיקוק, המזקקים נפט בהיקף של כ־25 מיליון טון בשנה. במצרים מרבצי גז טבעי גדולים. באמצעות צינור הגז הערבי, מייצאת מצרים גז טבעי לירדן, סוריה ולבנון. שלוחה מצינור זה סיפקה גז טבעי לישראל בין השנים 2008 ל־2011. עם זאת, הגידול הטבעי הגבוה במצרים הוביל ב־2012 למחסור בגז טבעי בתוך מצרים, ולצורך בייבוא גז טבעי ממדינות אחרות.

גורמים נוספים ואקוטיים המשפיעים על הכלכלה המצרית הם מסי המעבר בתעלת סואץ (ב־1997 עברו בה סחורות בהיקף של 300 מיליון טון) ומטבע חוץ נכנס מעבודות חוץ של פועלים מצרים במדינות ערביות שכנות ובאזור המפרץ הפרסי. במצרים ריבוי טבעי גבוה, דבר הדורש הקצאת משאבים גדלה והולכת במהלך השנים לצורכי האוכלוסייה. מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ב־1979, נהנית מצרים מסיוע חוץ אמריקאי רחב היקף.

מגזר השירותים במצרים רחב למדי, ומשקף בחלקו אבטלה סמויה. הבורסה המצרית ממוקמת בקהיר, ובה מתנהל מסחר במניות, תעודות סל על מדדים, איגרות חוב וקרנות נאמנות. הבורסה המצרית היא אחת הוותיקות (נוסדה באלכסנדריה ב־1888), והיקף הפעילות בה היה מהמובילים בעולם, עד לעליית שלטון נאצר בשנות ה־50, מהפכה שהובילה קו של הלאמה ותפישה כלכלית סוציאליסטית. הבורסה החלה להתחזק שוב החל מ־1992, על רקע שורת רפורמות כלכליות שהונהגו במצרים.

חשמל מיוצר במצרים באמצעות תחנות כוח הפועלות בדלקים שונים, ובאמצעות תחנה הידרו אלקטרית בסכר אסואן, המפיקה כ־2,100 מגה-וואט. בשנת 1967 סיפקה תחנה זו 50% מצריכת החשמל במצרים, אך עד 1998 ירד שיעור זה לכ־15%, על רקע גידול ניכר בצריכת החשמל במצרים. ייצור החשמל במצרים ותשתיות ההולכה אינם מספיקות לביקוש הגובר, ובעקבות כך אמינות אספקת החשמל נמוכה, והפסקות החשמל תדירות.

הנמלים העיקריים במצרים הם נמל אלכסנדריה, על חוף הים התיכון, ונמל פורט סעיד, סמוך למוצא הדרומי של תעלת סואץ. הנמלים נמצאים בשליטה ממשלתית מלאה, ורמת הפיתוח שלהם נמוכה.

במצרים נהוגות סובסידיות רחבות היקף, על קמח, סולר, גז בישול ומוצרי יסוד נוספים. היקף הסובסידיות בשנת 2012 עמד על כ־20 מיליארד דולר (מחציתם על סולר). בלעדי סובסידיות אלו, לא תתאפשר חקלאות רחבה במצרים (בשל הצורך בדלק לשאיבת מים להשקיה), וייווצר משבר מזון בשל מחירים גבוהים, דבר שיעורר תסיסה חברתית חזקה במצרים. בשל כך, נמנעו השלטונות במצרים מפגיעה בסובסידיות במהלך השנים. כדי לקיים את משטר הסובסידיות, נדרשת מצרים ליבוא רחב היקף של חיטה וסולר, שכן המשאבים המקומיים אינם מספיקים לביקוש (מצרים מייבאת כחצי מכמות החיטה הנצרכת). למרות ההיקף הרחב של הסובסידיות, על פי הבנק השווייצרי קרדיט סוויס, כ־50% מהכנסות משפחה מצרית ממוצעת מופנים לרכישת מזון.^[30] בעקבות הסובסידיה הנרחבת על חיטה, צריכת חיטה לנפש במצרים כפולה מהממוצע העולמי (כ־160 ק"ג לנפש). ב־2008, כ־70% מאוכלוסיית מצרים (כ־56 מיליון איש) היו זכאים לרכישת מזון מסובסד.^[31]

בין 1980 ל־2010 (תקופת שלטון מובארכ), הייתה צמיחה יציבה ועקבית בכלכלה המצרית, וההכנסה לנפש עלתה מכ־1,200$ לכ־6,200$.^[32]

ב־2010, ערב ההפיכה במצרים, עמדה הצמיחה על 5.5% והגרעון התקציבי על 8%.^[33] האבטלה במצרים עמדה על כ־8%, אך שיעורה היה גבוה בהרבה בקרב צעירים, וצעירים משכילים רבים עבדו בעבודות לא מקצועיות, עקב היעדר תשתית תעשייתית מתקדמת. שיעור השתתפות הנשים בכוח העבודה היה נמוך ביותר, בשל היותה של מצרים חברה מוסלמית מסורתית. דירוג רמת הפיתוח הכלכלית של מצרים היה נמוך ביותר.^[32]

ההפיכה במצרים בשנת 2011 הובילה להתדרדרות מהירה במצב הכלכלי במצרים. בשל אי-היציבות שנוצר במדינה, מספר התיירים ירד באופן משמעותי, והשקעות החוץ פחתו מאוד. משקיעים זרים רבים משכו את השקעותיהם מהבורסה המצרית, שירדה בכ־30% עד סוף 2012.^[34] התפוקה התעשייתית ירדה מאוד, ומיזמי פיתוח נרחבים הוקפאו. רזרבות המט"ח של מצרים ירדו מ־36 מיליארד דולר בראשית 2011 ל־22 מיליארד תוך 10 חודשים.^[33] עד ראשית 2013 ירדו היתרות לכ־13 מיליארד.

על רקע המצב המתדרדר, פנה השלטון המצרי לגופים בין-לאומיים ומדינות זרות לסיוע חוץ. קטר העניקה למצרים הלוואה בסך 7 מיליארד דולר וגז טבעי נוזלי בשווי 300 מיליון דולר, ולוב העניקה למצרים הלוואה בסך 1.2 מיליארד,^[35] אך קרן המטבע הבין-לאומית סירבה להעביר סיוע, קודם להפחתת הסובסידיות, רפורמות כלכליות נוספות וגיבוש תוכנית כלכלית מסודרת. הלירה המצרית פוחתה באופן ניכר, דבר שהוביל להטלת פיקוח מחמיר על שוק המט"ח על ידי הבנק המצרי, ולמסחר מט"ח רחב היקף בלתי חוקי בשוק השחור. שיעור האינפלציה השנתי עלה מ־5% ל־8%. כ־4,500 מפעלים נסגרו לאחר ההפיכה, ושיעור האבטלה עלה מ־9% ל־13%. שיעור האבטלה בקרב צעירים עד גיל 29 עמד על 77.5%. נוצר מחסור חריף בסולר, ובעקבותיו תורים ארוכים בתחנות הדלק, והפסקות חשמל לפרקי זמן ארוכים הפכו לאירוע נפוץ. הגרעון התקציבי עלה לכ־12.5% מהתמ"ג, ושיעור המשפחות מתחת לקו העוני עלה לכ־25%.^[30]

בראשית 2013 התריע שר האוצר המצרי כי הכנסות מצרים מספיקות רק לכ־60% מהוצאותיה, וגורמים שונים התריעו כי מצרים נמצאת מספר חודשים לפני פשיטת רגל. גורמים ממשלתיים הודו כי מצב הכלכלה המצרית רגיש, אך הכחישו את הטענות בדבר סיכון לפשיטת רגל.^[36] ממשל מורסי ניסה להתמודד עם המשבר הכלכלי באמצעות העלאת מיסים ומכסים, והקטנת הסובסידיות. אך הניסיון שהחל מסוף 2012 נתקל בהתנגדות ציבורית רחבה, שהובילה לגניזת התוכנית, שנועדה לאפשר סיוע כלכלי רחב היקף מקרן המטבע הבין-לאומית.^[34] הממשל גם לא הציג תוכנית כלכלית רחבת היקף למצרים. עיתונאים שונים העלו חשש למהפכה חוזרת במצרים ('מהפיכת רעבים'), על רקע המצב הכלכלי המתדרדר.

ב-2015 התגלה במצרים שדה הגז זוהר, הגדול ביותר בים התיכון. באותה שנה נחנכה הרחבה של תעלת סואץ שהגדילה את הרווחיות של התעלה למצרים. בשנת 2018 התגלה שדה גז חדש בשם נור. פיתוח תשתיות הגז של מצרים מתבצע בעידוד האיחוד האירופי ששואף לחזק את מצרים כספקית גז לאיחוד, וכך להקטין את התלות של האיחוד בגז של רוסיה^[17].

נכון לשנת 2024 מצרים נמצאת בקשיים כלכליים חמורים ביותר הן בגלל הירידה הדרסטית בענף התיירות והן בגלל היעדר הכנסות ממעבר ספינות בתעלת סואץ בגלל האמברגו החות'י על שַיִט בים האדום. כמו-כן מצרים השקיעה כסף רב ברכישת ציוד והקמת תשתיות לצבא המצרי ובהקמת תשתיות בזבזניות נוספות כגון העיר החדשה שנבנתה ליד קהיר. מצרים מנסה להתאושש באמצעות מכירת אדמותיה למדינות זרות כגון איים בים האדום שנמכרו לסעודיה ואזור החוף שליד אלכסנדריה שנמכר לאיחוד האמירויות. בנוסף, מצרים ביקשה הלוואות מקרן המטבע הבין-לאומית והבנק הבין-לאומי ובתמורה הסכימה לביצוע רפורמות כלכליות. למצרים יותר מ-160 מיליארד דולר חובות חיצוניים.^[37]

  ערך מורחב – מחוזות מצרים

מצרים מחולקת ל־26 מחוזות (רבים: מחאפט'את; יחיד: מחאפט'ה):

א-דקהלייה (الدقهلية) הים האדום (البحر الأحمر) אל-בֻחירה (البحيرة) אל-פַיום (الفيوم) אל-ע'רביה (الغربية) אלכסנדריה (الإسكندرية) אל-אִסמאעיליה (الإسماعيلية) אל-גיזה (الجيزة) אל-מִנופיה (المنوفية) אל-מִניא (المنيا) קהיר (אל-קאהִרה القاهرة) אל-קליוביה (القليوبية) אל-ואדי אל-גדיד (الوادي الجديد) א-שרקיה (الشرقية) סואץ (א-סויס السويس) אסואן (أسوان) אסיוט (أسيوط) בַני סוֵיף (بني سويف) פורט סעיד (بور سعيد) דֻמיאט (دمياط) דרום סיני (גנוב סינאא جنوب سيناء) כפְר א-שיח' (كفر الشيخ) מטרוח (مطروح) קינא (قنا) צפון סיני (שמאל סינאא شمال سيناء) סוהאג (سوهاج)

במרבית המחוזות צפיפות האוכלוסייה היא 1,000 איש לקמ"ר, אולם במחוזות הגדולים צפיפות האוכלוסייה היא 2 איש לקמ"ר.

  ערך מורחב – גאוגרפיה של מצרים

מצרים גובלת בצפון מזרח עם ישראל ועם רצועת עזה, במערב עם לוב ובדרום עם סודאן, גבולותיה עוברים בלב המדבר, והם נמשכים ברוב אורכם בקו ישר כסרגל. מקור המים העיקרי ומרכז המדינה הוא נהר הנילוס שעובר לאורכה. מצרים שולטת על תעלת סואץ המחברת את הים התיכון והים האדום.

חלק ממדבר סהרה והמדבר הלובי מצויים במצרים.

תפקידה הגאופוליטי החשוב נובע ממקומה האסטרטגי: כמדינה המשתרעת על פני שתי יבשות ומגשרת בין אפריקה לאסיה, וכמעבר בין הים התיכון והאוקיינוס ההודי דרך תעלת סואץ.

95% משטחה של מצרים הם מדבר לא מיושב. 50% מאוכלוסיית מצרים חיה בעמק הדלתא הירוק והפורה. חייו של עמק הדלתה תלויים בנהר הנילוס שהוא מקור המים העיקרי של מצרים.

האזור המיושב של מצרים אינו אלא רצועה צרה ומתפתלת. שטחה של הרצועה כ-35,000 קמ"ר, והיא משתרעת משני צידי הנילוס, הזורם מדרום לצפון. רוחב הרצועה בדרום (מצרים העליונה) אינו עולה על 2–15 ק"מ. מצפון לקהיר (מצרים התחתונה) הנילוס מתפצל לזרועות רבות ויוצר דלתה רחבה שצורתה משולש ורוחבה המרבי לאורך החוף כ-150 ק"מ.

שטח: 1,001,450 קמ"ר

אדמה: 995,450 קמ"ר

מים: 6,000 קמ"ר

גבולות: 2,689 ק"מ

11 ק"מ עם רצועת עזה, 255 ק"מ עם ישראל, 1,150 ק"מ עם לוב, 1,273 ק"מ עם סודאן

קו החוף: 2,450 ק"מ

משאבים טבעיים: נפט, גז טבעי, ברזל, פוספטים, מנגן, אבן גיר, גבס, טלק, אזבסט, עופרת ואבץ.

  ערך מורחב – הדת במצרים

מצרים היא המדינה הערבית המאוכלסת ביותר, עם כ־109 מיליון אנשים (נכון למרץ 2023),^[38] והמדינה השלישית באפריקה מבחינת מספר תושביה, אחרי ניגריה ואתיופיה.

כמעט כל האוכלוסייה מתרכזת לאורך הנילוס, במיוחד באלכסנדריה ובקהיר ולאורך הדלתה בקרבת תעלת סואץ (מצרים התחתונה). למעשה, כמעט כל האוכלוסייה מרוכזת ב-2% משטח המדינה (כ-20 אלף קמ"ר מתוך כמיליון קמ"ר), ולפיכך עמק הנילוס הוא אחד האזורים הצפופים בעולם עם צפיפות של 1,540 בני אדם לקילומטר מרובע, להשוואה, צפיפות האוכלוסייה במדינה כולה הוא 33 בני אדם לקילומטר מרובע. קהילות מדבריות קטנות חיות בסביבות נאות מדבר ודרכי מסחר, אך אוכלוסיות אלו קטנות עקב הגירה לערים הגדולות. כיוון שהסיכוי לפתח את שטחי המדבריות ממערב וממזרח לעמק הנילוס קטנים בשל האקלים הקשה השורר בהם, מלבד ניסיונות מועטים כמו מיזם תושכא, משקיעה ממשלת מצרים מאמצים רבים בפיתוח סיני, ובהמרצת תושבים מצרים לעבור לשם. ההיענות לכך אינה גדולה כיוון שסיני מרוחקת מהמרכזים העירוניים החשובים של מצרים. בשל האבטלה הגבוהה, מצרים רבים משמשים פועלים במדינות ערב אחרות, בעיקר בערב הסעודית ובמדינות המפרץ הפרסי, ולפיכך מתגוררים מחוץ למצרים במשך שנים רבות.

תוחלת החיים היא 72 שנים. דפוסי הילודה במצרים עוברים מהפך הודות לתוכנית לתכנון המשפחה שהנהיגה הממשלה. במסגרת התוכנית, צומצמה הילודה מ-4.1 לידות לאישה ב-1990 ל-2.8 בשנת 2006 אך ב-2015, עלה שיעור הפריון ל-3.3 וב-2022, ירד ל-3.1.

רוב אוכלוסיית מצרים (מעל 90%) היא מוסלמית סונית, שאר האוכלוסייה (בערך 9% אך המספרים שנויים במחלוקת) הם נוצרים קופטים – אוכלוסייה המחזיקה בדתה עוד מלפני הכיבוש האסלאמי במאה השביעית לספירה. מיעוטים קטנים נוספים הם נוצרים ארמנים קתולים ופרוטסטנטים.

הערים הגדולות של מצרים אומדן רשמי מתאריך 1 ביולי 2023[אוכלוסין 1]
^ EGYPT: Cities & Towns
	דירוג	שם	מחוז	אוכלוסייה	דירוג	שם	מחוז	אוכלוסייה
קהיר   אלכסנדריה
	1	קהיר	קהיר	9,801,536	11	פיום	פיום	531,861	גיזה   שוברא אל-ח'ימה
	2	אלכסנדריה	אלכסנדריה	5,362,517	12	אל-ח'וסוס	אל-קליוביה	502,864
	3	גיזה	אל-גיזה	4,458,135	13	זקאזיק	א-שרקיה	460,501
	4	שוברא אל-ח'ימה	אל-קליוביה	1,275,700	14	אסמאעיליה	אסמאעיליה	450,388
	5	פורט סעיד	פורט סעיד	791,749	15	אסואן	אסואן	401,890
	6	סואץ	סואץ	716,458	16	שישה באוקטובר	אל-גיזה	376,302
	7	אל-מנסורה	א-דקהלייה	632,330	17	דמנהור	אל-בחירה	329,572
	8	אל-מחלה אל-כוברא	אל-ע'רביה	614,202	18	קהיר החדשה	קהיר	319,488
	9	טנטא	אל-ע'רביה	597,694	19	דמיאט	דמיאט	312,863
	10	אסיוט	אסיוט	562,061	20	אל-מניא	אל-מניא	298,021

תרבותה של מצרים שואבת השראה מצד אחד ממאפיינים תרבותיים מצריים-מקומיים שחלקם מושפעים מהתרבות המצרית העתיקה וחלקם חדשים ומודרניים, ומצד שני עם מאפיינים איסלאמים וערביים, ואל כך מתווספים גם מאפיינים מערביים חלקיים, ומאפיינים ים-תיכוניים חלקיים. תקופה ארוכה שליטי מצרים עודדו בציבור דגש על התרבות והזהות הערבית המקומית, אולם בעשורים האחרונים בתקופות מסוימים עודד השלטון צמיחתה של תרבות מערבית וים-תיכונית מקומית, מתוך אינטרסים שונים של יחסי חוץ. נסיבות אלו יצרו חברה עם תרבות עשירה ומורכבת^[17].

תעשיית הקולנוע המצרית היא מהוותיקות בעולם, שסרטיה מופצים ברחבי כל העולם הערבי. במשך שנים המנעד האמנותי היה רחב, ונע בין סרטי מלודרמה דביקים ועד סרטים הזוכים בפרסים בין-לאומיים ונחשבים לכאלו בעלי ערך אמנותי גבוה^[39]. תעשיית הקולנוע בעשור השני של המאה ה-21 נמצאת במשבר אמנותי, זאת לאחר הידוק צנזורה מצד השלטון על החופש האמנותי של היוצרים, ועברה להתמקד בעיקר בקומדיות קלילות או סרטי פעולה בעלי אופי פטריוטי. תופעה דומה קיימת גם בתוכניות הטלוויזיה המקומיות^[40].

הזמרת המצרית המפורסמת ביותר היא אום כולתום, ששיריה נפוצים ברחבי העולם הערבי גם עשורים לאחר פטירתה בשנת 1975. זמרים מצרים נוספים זוכים לעיתים להצלחה במדינות שונות. בקהיר מפותחים גם המוזיקה והריקוד הקלאסיים ופעילות בעיר תזמורת סימפונית, בלט אופרה ועוד^[39].

ריקודי הבטן שהיו מזוהים עם התרבות המצרית המודרנית במאה ה-20 ספגו מכה תרבותית כאשר נשיא מצרים א-סיסי סימן אותם כ"סמל לניוון מוסרי ולהשחתת ערכים לאומיים"^[40].

תחומים נוספים בתרבות הפופולרים נמצאים במגמה דומה של חזרה לשמרנות וצנזורה. כוכבת הפופ, שירין עבד אל־והאב, קיבלה הודעה מאיגוד מקצועות המוזיקה במצרים שאינה מורשית עוד לשיר במצרים לאחר שצוטטה בסיבוב ההופעות שלה בבחריין בדברים "כאן אני יכולה לדבר חופשי, כי מי שמדבר במצרים עלול להישלח לכלא" – דברים אותם הכחישה מאוחר יותר בראיון התנצלות. מקרים דומים נפוצים למדי במצרים שלאחר האביב הערבי, כאשר גורמים שונים – ציבוריים או פרטיים – מפעילים לחצים על אושיות תרבות בעלי עוקבים רבים ברשתות החברתיות "לשאת באחריות לדברים שהם אומרים".^[41] בתחום האופנה הלגיטימיות של לבוש מערבי חושפני יורדת. שחקנית הקולנוע ראניה יוסף נתבעה על "הסתה להוללות" לאחר שהופיעה בפסטיבל הקולנוע הבין-לאומי בקהיר בשמלה שחשפה את רגליה,^[42] וגם מארגני הופעתה של ג'ניפר לופז במצרים נתבעו בטענה על הלבוש החושפני של הזמרת.^[43]

במצרים פועלת מערכת החינוך הגדולה ביותר במזרח התיכון ובצפון אפריקה. מערכת זו נמצאת בגידול מהיר מאז תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. מצרים מדורגת במקום ה-108 במדד הפיתוח האנושי. בעזרת מימון מן הבנק העולמי וארגונים בין-לאומיים אחרים מנסה מצרים להגביר את נגישות מערכת החינוך לילדים. במצרים חינוך חינם בכל רמות החינוך. גוף חינוך נוסף במדינה הוא התאחדות הצופים והצופות של מצרים.

מערכת החינוך במצרים פועלת בשלוש רמות. רמת החינוך היסודית היא לבני 4–14 שנים, בהן שנתיים בגן ולאחריהן בית ספר יסודי במשך שש שנים וחטיבת ביניים במשך שלוש שנים. רמת החינוך תיכון במשך שלוש שנים, לגילאי 15–17. רמת ההשכלה הגבוהה היא השלישית. במצרים קיים חינוך חובה עד גיל 14, אבל כל שלוש רמות החינוך במערכת החינוך הממשלתית ניתנות חינם.

על פי בדיקה של הבנק העולמי קיימים פערים גדולים בנגישות החינוך במצרים בין עניים לעשירים.^[44]

מערכת החינוך של אל-אזהר מתנהלת במצרים במקביל למערכת החינוך הממשלתית. מערכת חינוך זו מורכבת מארבע שנות לימוד יסודי, שלוש שנים של חטיבת ביניים ושלוש שנות תיכון. בדומה למערכת החינוך הכללית, אף במערכת חינוך זו קיימת הפרדה בין בנים לבנות. הפיקוח על מערכת חינוך זו נעשה בידי המועצה העליונה של מוסד אל-אזהר וזה נמצא תחת פיקוח משרד החינוך המצרי.

למצרים מערכת נרחבת של השכלה גבוהה וכ-30% מכלל המצרים בשכבות גיל רלוונטיות לומדים באוניברסיטאות. אולם, רק מחציתם מסיימת את דרישות התואר. במצרים פועלות 17 אוניברסיטאות ציבוריות, 51 מוסדות חינוך ציבוריים להשכלה גבוהה שאינם אוניברסיטאות, 16 אוניברסיטאות פרטיות ו-89 מוסדות פרטיים להשכלה גבוהה שאינם אוניברסיטאות.

חקיקה משנת 1990 נתנה בידי האוניברסיטאות הציבוריות מידת עצמאות רבה יותר, אבל תשתית מוסדות אלה, הציוד בהם ומשאבי האנוש אינם מספיקים כדי לתת מענה למספר הגדל של התלמידים.

  ערך מורחב – יהדות מצרים

 

יהדות מצרים היא קהילה יהודית עתיקה, אשר הוקמה על ידי פליטים מארץ ישראל שהגיעו למצרים עם ירמיהו הנביא לאחר חורבן הבית הראשון. לאחר מכן, בתקופת ממלכת פרס ובתקופה ההלניסטית הובאו למצרים שכירי חרב יהודים כדי להגן על גבולות המדינה בדרום ובמזרח. כאשר הוקמה אלכסנדריה על ידי אלכסנדר מוקדון, נוסדה קהילה יהודית גדולה בעיר והם התגוררו בשנים מתוך חמשת רבעי העיר. באלכסנדריה היה בית כנסת גדול במיוחד, אשר עליו מסופר במקורות התלמודיים שמאוחר יותר נחרב בידי טריינוס קיסר הרומאי. מאלכסנדריה יצאו סוחרים שהקימו את הקהילות היהודיות ברומא וסביבתה. עם הקמת מדינת ישראל סבלו היהודים מפרעות החרמות רכוש ונישול מזכויותיהם האזרחיות והציבוריות, ומאז החלו רבים מהם לעזוב את המדינה חלקם לארצות הברית ושאר מדינות המערב ורובם למדינת ישראל, נכון לראשית המאה ה-21 מתגוררים במצרים יהודים אחדים.

• ההפיכה במצרים (2011)
• רכבות במצרים
• המטבח המצרי

• האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ד תשל"ב, מעמוד 137
• עמירם דרמן, מצרים מדינה בתמורות, הוצאת מילוא, 1979 (הספר בקטלוג ULI)
• חגי ארליך, המזרח התיכון בימינו, ספר 1: מצרים: האחות הבכירה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ד – 2003.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: מִצְרַיִם
דיווחים בוויקיחדשות: מצרים
מדריך למטייל בוויקימסע: מצרים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מצרים

• מצרים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מאמרים על מצרים, באתר הפורום לחשיבה אזורית
• מצרים, באתר דעת
• מצרים, באתר מסע אחר
• אליהו ששון, ‏פרקים מצריים, מערכות 16 - 17 יולי 1943
•   מצרים, דף שער בספרייה הלאומית