הכנסת

בחוק יסוד: הכנסת מוגדרת הכנסת כבית הנבחרים של המדינה. בחוק המעבר, בראשית ימי המדינה, היא הוגדרה כבית המחוקקים במדינת ישראל.

הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה פרלמנטרית רב-מפלגתית. בדמוקרטיה מסוג זה, הרשות המחוקקת היא הבכירה שברשויות. הפרלמנט הוא הריבון, כיוון שהוא משקף בצורה העדכנית והברורה ביותר את דעתם של האזרחים ואת יחסי הכוחות שבין הדעות השונות, כפועל יוצא מהיותו מייצג העם, שהוא הוא הריבון בדמוקרטיה (אך מכיוון שכינוסה של אספת עם איננו אפשרי, ממנים האזרחים באמצעות בחירות את נציגיהם, לתקופה קצובה).

מכוחה כריבון, מחוקקת הכנסת חוקים, ממנה את הממשלה (בהבעת אמון) ומפקחת על עבודתה (כמו כן, באפשרותה גם להפיל את הממשלה בהצעת אי-אמון), מקבלת את תקציב המדינה ובוחרת את נשיא המדינה ואת מבקר המדינה.

מקור עליונותה של הכנסת על הממשלה נובע מחוק יסוד: הממשלה, בו נקבע כי הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת. אמון זה בא לידי ביטוי הן בצורך של הממשלה לקבל את אישור הכנסת לכינונה ולקווי היסוד שלה, והן באמצעות יכולתה של הכנסת להפיל את הממשלה באמצעות הצעת אי אמון. סמכויות הממשלה נקבעות בחוקים שמחוקקת הכנסת, וחקיקה ממשלתית, לרבות תקציב המדינה, טעונה אף היא את אישור הכנסת; בצד זאת, לעיתים מסמיכה הכנסת את הממשלה בחוק לקבוע הסדרים שונים בחקיקת משנה; ככלל, מדובר בהסדרים טכניים יותר המגיעים לרמת פירוט רב, הסדרים העוסקים בעניינים מקצועיים הכרוכים בביצוע חוקים שונים, והסדרים שיש צורך בגמישות באפשרות לשנותם; במקרים מסוימים, קובע החוק המסמיך כי חקיקת המשנה תבוא לאישור אחת מוועדות הכנסת או לאישור מליאת הכנסת.

הכנסת מפקחת על הממשלה באמצעות הדיונים בוועדותיה. ועדות אלה רשאיות לזמן לישיבותיהן את נציגי הממשלה, ומי שזומן חייב להתייצב ולמסור מידע הדרוש להן. הכנסת היא גם מי שממנה את מבקר המדינה, והדו"חות שלו נדונים בוועדה לענייני ביקורת המדינה.

בתי המשפט פועלים לפי החוקים שקבעה הכנסת. מאחר שחוק קובע הוראות כלליות, ואין הוא יכול להתייחס לכל מקרה, נדרשים בתי המשפט לעיתים לפרש חוקים. לעיתים, כאשר הכנסת סבורה כי בית המשפט לא פירש את החוק באופן שאליו כיוונה, או מסיבה אחרת מחליטה שהפסיקה אינה רצוייה, היא משנה את החוק. כך, למשל, לאחר שבית המשפט העליון קבע כי פקודת העיריות מסמיכה את הרשויות המקומיות לגבות דמי כניסה לגנים ציבוריים^[1], תיקנה הכנסת את הפקודה וקבעה כי הדבר יתאפשר רק בהתקיים תנאים מסוימים. פסיקת בית המשפט במקרים מעין זה עומדת בתוקפה כל עוד לא תוקן החוק, ומעמדה של הפסיקה הוא כשל החוק עצמו.

בתי המשפט מפעילים גם "ביקורת שיפוטית" על החוקים שחוקקה הכנסת^[2]. לפי פסיקת בית המשפט העליון בפסק דין בנק המזרחי, מוסמך בית המשפט לפסול חוקים שחוקקה הכנסת אם הם עומדים בסתירה לחוקי היסוד. פסיקה זו של בית המשפט בפרשת בנק המזרחי, המהווה נדבך מרכזי במהפכה החוקתית, שנויה במחלוקת^[3][4], משום שאף היא עצמה הושגה בדרך פרשנית, ואין חוק שמסמיך את בית המשפט לפסול חוקים. עם זאת, כאמור, כל עוד לא שינתה הכנסת בחוק את ההלכה שנקבעה בפסק הדין, עומדת ההלכה בתוקפה.

במקרים בהם נתקפות החלטות ופעולות מנהליות או מעין-שיפוטיות של הכנסת, דנים בהן בתי המשפט באופן שבו הם דנים בהחלטות ופעולות דומות ברשות המבצעת.

  ערך מורחב – הבחירות לכנסת

שיטת הבחירות לכנסת היא ארצית-יחסית. ההתמודדות בבחירות לכנסת היא בין רשימות מועמדים, בהן ניתן להעמיד לבחירה רק אזרחי ישראל שמלאו להם 21 שנה, שאין להם עבר פלילי קרוב ושאינם נושאים בתפקיד ממלכתי בכיר אחר. לאנשי כוחות הביטחון מקובלת תקופת צינון הקבועה בחוק. ועדת הבחירות המרכזית, שמנהלת את הבחירות, רשאית, בעקבות תיקון שהתקבל ב-1985, לפסול רשימה או מועמד ברשימה שמציגים מצע גזעני, או שוללים את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לפי חוק יסוד: הכנסת, הבחירות נערכות אחת לארבע שנים, ביום ג' השלישי של חודש חשוון. במספר מקרים תיתכן הקדמת הבחירות:

• בחוק שחוקקה הכנסת עצמה (דוגמה: חוק התפזרות הכנסת העשרים ואחת, התשע"ט-2019, וחוקי התפזרות נוספים).
• במקרה שבו חוק התקציב לא אושר עד למועד הקבוע לכך (בדרך כלל: 31 במרץ) בסעיף 36א לחוק יסוד: הכנסת.
• על פי חוק יסוד: הממשלה, אם אף אחד מחברי הכנסת לא הצליח להרכיב ממשלה, ואם ראש הממשלה פיזר אותה בצו בהסכמת נשיא המדינה, והנשיא לא הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על אף אדם אחר.

הכנסת יכולה גם להחליט בנסיבות מיוחדות על הארכת כהונתה, אך לשם כך נדרש רוב של 80 חברי הכנסת.

בחוק הבחירות נקבע שכל אדם שהוא בעל אזרחות ישראלית, תושב ישראל, ואשר מלאו לו 18 שנה, זכאי להצביע לכנסת. המסגרת הכללית לבחירות נקבעה בסעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת ולפיו, הכנסת תיבחר בבחירות "כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות".

 

רשימות אשר עברו את אחוז החסימה מקבלות מספר מושבים בכנסת ביחס לכוחן האלקטורלי. בבחירות לאספה המכוננת נקבע מודד למושב בכנסת על ידי חלוקת מספר הקולות הכשרים שניתנו לרשימות ב-121; המושבים העודפים חולקו לרשימות שנכנסו לכנסת לפי המודד למושב הגבוה, בכנסות השנייה עד השביעית חולקו המושבים העודפים לרשימות שהיו להן את עודפי הקולות הגבוהים ביותר. לקראת הבחירות לכנסת השמינית (1973) שונו כללי חלוקת העודפים בחוק בדר-עופר: המושבים העודפים מחולקים למפלגות שמספר הקולות שקיבלו לכל מושב הוא הגבוה ביותר. החוק הקיים גם מאפשר לרשימות לחתום ביניהם הסכם עודפים כך שמספר המושבים המגיע להן יחושב ביחד בהתאם לסכום הקולות שניתנו לשתי הרשימות.

לפי סעיף 12 לחוק יסוד: הכנסת, "הכנסת תתכנס לישיבתה הראשונה, לאחר פרסום תוצאות הבחירות, בתוך ארבעה עשר ימים מיום הבחירות לכנסת..."

•  
  פתקי הצבעה בקלפי, במסגרת הבחירות לכנסת העשרים
•  
  קלפי בבחירות לכנסת העשרים
•  
  בוחר משלשל מעטפת הצבעה לקלפי בבחירות לכנסת התשע עשרה
•  
  פתקי הצבעה בבחירות לכנסת השמונה עשרה

שמה של הכנסת ומספר חבריה (120) מקורם בכנסת הגדולה – אספת זקני העם בתקופה הפרסית בארץ ישראל. מסורות הכנסת הושפעו מכנסת ישראל, מהקונגרס הציוני ומאספת הנבחרים, שהחזיקו בסמכויות דומות לסמכויותיה החל מסוף המאה ה-19 ועד לקום המדינה. זרח ורהפטיג שהיה מיוזמי השם אמר:

אני מחפש בכל דרכינו ובכל חידוש חיינו המדיניים קשר עם המסורת שלנו, כי אנו מחדשים ומחיים מדינה עתיקת ימים. הפרלמנט הראשון אחרי שיבת ציון הראשונה היה הכנסת הגדולה, מספר חברי הכנסת הגדולה היה 120.

— חוקה לישראל-דת ומדינה

בנוסף, הושפעו דרכי פעולתה מהפרלמנט הבריטי, לאור שלטון המנדט הבריטי על ארץ ישראל בשלושים השנים שקדמו לעצמאות המדינה.

לקראת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל הקימה ההנהלה הציונית את מועצת העם, על פי מפתח מפלגתי שנקבע על סמך הרכב אספת הנבחרים שכיהנה באותה עת. במועצת העם כיהנו 37 חברים ומתוכם נבחרה מִנְהלת העם, שהיוותה רשות מבצעת עבור החלטות המועצה.

ב-14 במאי 1948, במעמד הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נקבע כי מועצת העם תשנה את שמה למועצת המדינה הזמנית והיא תהא הסמכות המחוקקת מאותו יום ועד לקיום בחירות. האספה המכוננת נבחרה ב-25 בינואר 1949 והתכנסה לראשונה ב-14 בפברואר (ט"ו בשבט ה'תש"ט) בירושלים. שמה של האספה המכוננת נקבע במגילת העצמאות, בה הוגדר תפקידה של האספה בכינון חוקה לישראל:

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו׳ אייר תש״ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על־ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948 – תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת־העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.

— מגילת העצמאות

האספה נתכנסה לראשונה בט"ו בשבט ה'תש"ט – 14 בפברואר 1949 (ומאז הכנסת חוגגת את יום ייסודה בט"ו בשבט), אך לא הספיקה לכונן חוקה, משום שבתוך יומיים מיום כינוסה הביאה סיעת מפא"י את חוק המעבר, שהפך את האספה המכוננת לכנסת הראשונה (למפא"י ולמפלגות הלוויין שלה היה רוב רחב בכנסת). מהלך זה שנוי במחלוקת עקב שאלת הלגיטימיות של אספה מכוננת לחוקק חוק ולהפוך לפרלמנט מבלי שהובהר על כך טרם הבחירות, שהרי הבחירות היו לאספה מכוננת שתפקידה לכונן חוקה ולאחר מכן להתפזר. כדי לפתור את בעיית החוקה, הוחלט בשנת 1950 לקבל את פשרתו של חבר הכנסת יזהר הררי, שקבעה כי הכנסת תחוקק חוקי יסוד, שבבוא היום יאוגדו לחוקה.

 

 

 

  ערך מורחב – משכן הכנסת

כינוס המושב הראשון של הכנסת התקיים בירושלים בט"ו בשבט תש"ט (14 בפברואר 1949)^[7]. לאחר מכן, עקב היעדר תנאים מתאימים בירושלים, כינסה הכנסת זמנית את ישיבותיה במספר מקומות בתל אביב: מוזיאון תל אביב (כאשר זה היה ממוקם בבית דיזנגוף), בניין קולנוע "קסם" ומלון "סן-רמו". ב-26 בדצמבר 1949 שבה הכנסת לירושלים^[8]. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, והחל מ-13 במרץ ישבה בבית פרומין שבמרכז העיר.

כבר בשנת 1949 דובר על הקמת משכן הכנסת כחלק מקריית הממשלה בגבעת רם. מיקומו בתוך המתחם השתנה בתוכניות השונות, ולבסוף הוחלט ב־1955 שמן הראוי שהוא יהיה לצד קריית הממשלה, במקומו הנוכחי, ולא בתוכה. בתחרות לתכנון המשכן זכתה תוכניתו של האדריכל יוסף קלארווין. הבנייה מומנה מסכום של 1.25 מיליון לירות שטרלינג שהוריש הברון ג'יימס דה רוטשילד, ובתהליך התכנון הארוך שותפו אדריכלים נוספים, בהם דב כרמי ובנו רם. עיצוב פנים הבניין הופקד בין השאר בידי דורה גד.

אבן הפינה הונחה ב־14 באוקטובר 1958 במעמד נשיא המדינה יצחק בן-צבי, ואלמנת התורם, הברונית רוטשילד. הבניין נחנך ב־30 באוגוסט 1966.

במהלך השנים התרחבו מחלקות הכנסת השונות ונוספו מחלקות חדשות, מה שגרם לצפיפות במשכן. בשנות ה-90 אף הוצבו בו קרוואנים על מנת לספק מקומות נוספים. בראשית המאה ה-21 הוחל בבנייתם של אגפים חדשים, שנחנכו בהדרגה, עד 2007. השטח הבנוי במשכן כיום גדול פי שלושה משהיה ב־1966.

בפתח המשכן נמצאים רחבת הטקסים ומנורת הכנסת. במשכן נמצאים אולם המליאה, חדרי הישיבות, טרקלין שאגאל לקבלות פנים, ספרייה, ארכיון, משרדים ואודיטוריום. שערי פלומבו, שהיו בשימוש עד 2007, הוסטו ממקומם.

לפי חוק משכן הכנסת, רחבתו ומשמר הכנסת, נהנה שטחו של משכן הכנסת מחסינות, על מנת למנוע מעורבות ממשלתית בו ולהבטיח הפרדת רשויות.

 

לאורך השנים היו אמנים רבים ומגוונים שהעניקו או תרמו יצירות אמנות שונים לחברי כנסת או לכנסת עצמה. כשהיצירה על קיר המליאה, מאחורי בימת היושב-ראש, נתרמה על ידי האמן דני קרוון, יצירת השטיחים האמצעי, הימני והשמאלי ופסיפס רצפה נתרמה על ידי מרק שאגאל. וכן קיים שטיח פרסי על אחד הקירות, כשהתורם אינו ידוע^[9].

 

  ערך מורחב – החקיקה בישראל

חיי האזרחים במדינת ישראל מוסדרים במידה רבה באמצעות חוקים. הכנסת, כרשות המחוקקת במדינה, אמונה על קביעת תוכן החוקים. סמכות זו ראשיתה במנשר של מועצת המדינה הזמנית ובשנה הראשונה לקיום המדינה עוגנה בפקודת סדרי השלטון והמשפט. החקיקה בישראל כוללת גם חוקים שמקורם בשלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, ובמידה מצומצמת גם חקיקה שמקורה בשלטון העות'מאני. לממשלה נתונות גם כן סמכויות חקיקה באמצעות תקנות שעת חירום, אך זכות זו מקורה באמון הכנסת.

הכנסת פועלת בתחום החקיקה באמצעות חקיקה ראשונית, תיקון וביטול חוקים קיימים ואישור תקנות המבוססות על חוקים. תהליכים אלו מתרחשים במליאת הכנסת ובוועדותיה ומגבלתם היחידה היא שלא לעמוד בסתירה לחוקי יסוד קיימים. לצורך אישור חוק נדרש רוב יחסי במליאה, למעט מקרים מוגדרים מראש הנדרשים לרוב מוחלט.

הצעות החוק מוגשות על ידי הממשלה, חברי הכנסת או ועדות הכנסת ועליהן לעבור את הנדרש בשלבי החקיקה בישראל. החקיקה מתבצעת באופן גלוי ומתפרסמת, לשלביה, בקובצי "רשומות" של מדינת ישראל.

הליך החקיקה בכנסת יכול להתיר לרשות המבצעת ולרשויות המקומיות, בהגבלות מסוימות ועל פי קביעתו, ליטול חלק מסמכות החקיקה. חקיקת משנה היא, כלשון החוק, הסמכת השר הממונה על ביצוע אותו חוק "להתקין תקנות בכל עניין הנוגע לביצועו". לפי חוק הפרשנות, תקנה היא "הוראה שניתנה מכוח חוק והיא בת-פעל תחיקתי". זאת, להבדיל מ"הוראת מִנְהל", שאף היא פעולה שהחוק מסמיך את השר לבצע, ומוגדרת בחוק הפרשנות כ"הוראה או מינוי – לרבות הודעה, מודעה, רישיון, היתר וכיוצא באלה – שניתנו בכתב מכוח חוק ואינם בני-פעל תחיקתי". בעוד שכניסתם לתוקף של חוקים ותקנות תלויים בפרסומם ברשומות, הוראות מִנְהל כלל אינן טעונות פרסום ברשומות.

ראו גם – חוקה (ישראל)

 

האספה המכוננת נבחרה במטרה לכונן חוקה למדינה ופעילותה זו הוקצבה עד ל-1 באוקטובר 1948. היעדר הסכמה בגיבושה הוביל לקבלת החלטת הררי, ב-13 ביוני 1950, לחוקק בהדרגה חוקי יסוד עצמאיים שיאוגדו בסופו של דבר לכדי חוקה. עד אוגוסט 2023 חוקקה הכנסת 13 חוקי יסוד, אך עדיין לא גובשה חוקה.

לכנסת, כפרלמנט בדמוקרטיה פרלמנטרית, יש תפקיד מרכזי של פיקוח על הממשלה.

הכלים האפקטיביים ביותר עבור הכנסת כדי לאכוף את הפיקוח שלה על הממשלה, הם היכולת להדיח את הממשלה בהצבעת אי-אמון, ואישור תקציב המדינה החיוני עבור תפקודה השוטף הממשלה ומלבד זאת בהיעדרו מתפזרת הממשלה. בשביל קיומו של פיקוח אפקטיבי של הכנסת על פעילות הממשלה, נדרשים מספר תנאים מצטברים:

1. "מן ההכרח שלמפקחים, הלוא הם חברי הכנסת, תהיה מידה של הבנה ומומחיות בתחומי הפעילות שעליהם הם אמורים לפקח".
2. "חיוני כי בין המבקרים למבוקרים תהיה מידה מספקת של חוסר תלות או התלכדות אינטרסים, כדי שלא ייווצר תמריץ שלילי לפיקוח".
3. נדרש ש"המפקחים יֵדעו לעשות שימוש ראוי ומושכל בכלי הפיקוח העומדים לרשותם"^[10].

בין ההמלצות לשיפור יכולת הפיקוח האפקטיבית של חברי הכנסת על הממשלה: יצירת ועדות שתחומי פעילותן יחפפו לפעילות משרד ממשלתי ספציפי, והחברים בהם יתמקצעו באותו תחום (בניגוד לחוסר המומחיות כיום של חברי וועדות הכנסת). הגדלת מספר חברי הכנסת שיכולים לפקח על הממשלה (למעט חברי כנסת שהם חברי הממשלה) ל-180 (בהתאם למודל "השורש השלישי")^[10].

• חברי הכנסת אמונים על בחירת נשיא המדינה ומבקר המדינה. נציגי הכנסת משתתפים גם בהליך בחירת נושאי תפקידים ממלכתיים אחרים, בהם שופטים, דיינים וקאדים.
• סמכות שיפוטית באמצעות: קביעת חסינות לחבר הכנסת, העברת נשיא המדינה מכהונתו, דיון בערעור על תוצאות הבחירות לכנסת ודיון בערעור על החלטות ועדת הכנסת.

 

כללי ההתנהלות של הכנסת נקבעו בחוק יסוד: הכנסת ובחוק הכנסת. על פי חוק היסוד, כפופה הכנסת לשלושה מקורות: חקיקה בנושא עבודת הכנסת, תקנון הכנסת, וכן "הנוהג והנוהל המקובלים".

מושב הפעילות השנתי של הכנסת מתחלק לשני כנסים: כנס החורף, הנמשך בין סוכות ופסח, וכנס הקיץ, הנמשך מיום העצמאות ועד לחודש אוגוסט. בתקופת הכנסים מתנהלות באופן סדיר ישיבות מליאת הכנסת וועדותיה. בין הכנסים מתקיימת תקופת פגרה, במהלכה ממשיכות לפעול ועדות הכנסת ומחלקות הכנסת השונות. המליאה מתכנסת בתקופה זו אך ורק לכינוסי פגרה מיוחדים, שמזומנים לבקשת הממשלה או בחתימת 25 חברי הכנסת.

סדר היום של ישיבות הכנסת נקבע על ידי יושב ראש הכנסת. ישיבות המליאה מתקיימות בימים קבועים ובשעות קבועות והן מוקדשות לדיונים על הצעות חקיקה של הממשלה ולדיון בהצעות חוק פרטיות והצעות לסדר היום של חברי הכנסת. על שולחנות חברי הכנסת במליאה מונחים באופן תדיר תקנון הכנסת, חוברת חוקי היסוד וחוקים הנוגעים לעבודת הכנסת, סדר היום השבועי וניירות רקע על הנושאים הנידונים. במליאה מתקיימים דיונים אישיים, בהם נרשמים חברי הכנסת לקבלת זכות הדיבור, ודיונים סיעתיים, בהם זהות הדוברים מוכתבת על ידי סיעות הבית.

 

  ערך מורחב – מליאת הכנסת

מליאת הכנסת היא סמכות ההכרעה העליונה של הכנסת ובה מתקבלות החלטות על ידי כלל 120 חברי הכנסת, אך לא דרוש קוורום לקיום פעילויותיה. באולם המליאה מתקיימים דיונים והצבעות על מכלול המלאכות הנעשות בתחומי הכנסת: חקיקה, דיון, פיקוח, בחירת נושאי תפקידים וקיום טקסים. החלטות המליאה מתקיימות ברוב דעות של המשתתפים בהצבעה, אלא אם הוגדרה בחוק הוראה אחרת. בראשית ימיה של המדינה נאסר על גורמי חוץ לשאת נאומים במליאת הכנסת. כלל זה התבטל עם השנים והותר ליותר ראשי מדינות להיכנס ולשאת נאום במליאה^[11].

• הצעות חוק – דבר חקיקה המוגש על ידי הממשלה, ועדות הכנסת או חברי הכנסת פרטיים, ועליו לעבור את שלבי החקיקה המקובלים (לחקיקה ממשלתית נדרשות שלוש קריאות ולחקיקה פרטית נדרשת קריאה טרומית ושלוש קריאות) באמצעות דיון והצבעה.
• הצעות לסדר היום – הצעת חבר הכנסת לכלול בסדר יומה של הכנסת דיון בנושא מסוים. ההצעות המתקבלות מועברות בדרך כלל לדיון בוועדה הנוגעת לאותו נושא.
• שאילתות – שאלה המוצגת על ידי חבר הכנסת לשר בממשלה בנושא הקשור לתחום העיסוק של משרדו. חלה ירידה עקבית בשימוש של הח"כים בכלי זה. בנוסף אחוז קטן מאוד מתוך השאילתות המוגשות מקבל מענה^[12].
• הצעות אי אמון – הצבעה שמטרתה הבעת אי אמון בממשלה וקריאה להחלפתה. בכנסת נדרש רוב מוחלט מבין חברי הכנסת לצורך קבלת ההצעה. מאז 2003, על סיעה המגישה הצעת אי אמון להציע ממשלה חליפית, הנכנסת לתפקידה מיידית, במקרה שהצעת אי האמון תתקבל.
• דיון בהשתתפות ראש הממשלה – דיון המתקיים בהשתתפות ראש הממשלה לבקשתם של לפחות 40 מחברי הכנסת, בהתאם לסעיף 42(ב) לחוק־יסוד: הממשלה ולסעיף 45 לתקנון הכנסת. הדיון נמשך שעה, לא כולל נאומי ראש הממשלה וראש האופוזיציה, וראש הממשלה חייב להיות נוכח במליאה במהלך כל הדיון.
• שעת שאלות – דיון שבו עומד שר על הדוכן ועונה לשאלות חברי הכנסת בהתאם לסעיף 50א לתקנון הכנסת; משך הדיון הוא 60 דקות, בתוספת עשר דקות על כל משרד נוסף שהשר ממונה עליו; על פי ההחלטה שגובשה בין הקואליציה והאופוזיציה, לכל הפחות שלושה רבעים מהשואלים יהיו מסיעות האופוזיציה.

 

  ערך מורחב – ועדות הכנסת

ועדות הכנסת הן זרוע ביצוע חשובה בעבודת הכנסת. הוועדות מורכבות בהתאם ליחסי הכוחות המפלגתיים של הרכב הכנסת. מטרת הקמתן היא הפחתה ממעמסת הדיונים במליאה ומתן אפשרות לפיקוח ומעקב הדוקים יותר אחר שטחי פעולה ממוקדים.

הרכב הוועדות נקבע על ידי ועדה מסדרת המוקמת לצורך זה לאחר היוודע תוצאות הבחירות. החל בכנסת הרביעית הושווה גודלן של הוועדות ובכל אחת מהן כיהנו 19 חברים, כאשר בכנסות הקודמות ניתן יתרון מספרי לוועדת הכנסת וועדת חוקה, חוק ומשפט. בשנת 1994 נחקק חוק הכנסת, שקבע כי מספר חברי הוועדות לא יעלה על 15, למעט ועדות הכנסת, החוקה, הכספים והחוץ והביטחון, בהן מספרם מוגבל ל-17. ב-2004 נחקק חוק מיוחד, כהוראת שעה לכנסת השש עשרה, שקבע כי בוועדת הכספים ניתן יהיה למנות 19 חברים. הוראת שעה דומה נחקקה גם בכנסת השבע עשרה.

סמכויותיהן של הוועדות משתנות בהתאם לתחומים שעליהם הן מופקדות ומסקנותיהן מובאות בפני המליאה. נוסח החוקים שמעובדים בוועדות הוא בדרך כלל הנוסח המכריע, לאחר שהושגה הסכמה בין חברי הוועדה המייצגים את עמדת סיעתם. המחלוקת העיקרית בנוגע לסמכויותיהן נוגעת לסתירה הקיימת בין תקנון הכנסת לבין מגילת הסמכויות של הוועדות שנקבעה בראשית הכנסת הראשונה. על פי מגילת הסמכויות, נתונה בידי ועדה היכולת לדון על דעת עצמה "בכל עניין אחר אשר בתחום ענייניה", בעוד שתקנון הכנסת הגדיר מאוחר יותר מפורשות את תפקידי הוועדות. כך מצאו דרכם אל דיוני הוועדה נושאים שהוסרו מסדר היום בהצבעה במליאת הכנסת, על פי החלטת הוועדה עצמה.

יושבי ראש הוועדות נבחרים בידי הוועדות עצמן, לפי המלצת ועדת הכנסת. עם זאת, בפועל, שיקול הדעת של ועדת הכנסת ושל חברי הוועדות הוא רק למראית עין, שכן ראשות הוועדות מחולקת בין הסיעות כחלק מההסכמים הקואליציוניים, והסיעות הן שקובעות מי מטעמן יכהן כיו"ר הוועדה. גם חברי הכנסת מסיעות האופוזיציה מכהנים כראשי ועדות. בראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה חייב לכהן יושב ראש מהאופוזיציה.

בכנסת מתקיימים מספר סוגי ועדות: ועדות הכנסת הקבועות (ולהן ועדות משנה וועדות משותפות), ועדות מיוחדות (דוגמת ועדת האתיקה וועדת הפירושים), ועדות לעניין מסוים (אד הוק) וועדות חקירה פרלמנטריות.

  ערך מורחב – תקנון הכנסת

נוהלי העבודה של הכנסת מעוגנים בתקנון הכנסת, אשר התבסס בראשיתו על תקנון מועצת המדינה הזמנית. עם הקמת ועדת הכנסת הראשונה החלו חברי הכנסת בהרחבת ועדכון הנהלים. בשלהי הכנסת השלישית רוכזו הפרקים שהוכנו במסמך אחד וזה החל להתפרסם במושב הפתיחה של הכנסת הרביעית. קודם לגיבושו התבססה עבודת הכנסת על הנוהג הקיים והחלטות נשיאות הכנסת.

בתקנון מוסדרים הליכי עבודתה הפנימיים של הכנסת והוא מחייב את חבריה. סמכות הדיון בסעיפי התקנון נתונה בידי ועדת הכנסת ושינוי בו מחייב רוב מקרב חברי הוועדה. מידת יציבותו גבוהה ולאורך השנים הוכנסו בו שינויים מועטים.

סמכות הביצוע העיקרית של התקנון מצויה בידי יושב ראש ומזכירות הכנסת, המנהלים את ישיבותיה. מידת אחריותם כלפיו גבוהה גם היא. דוגמה לכך ניתן למצוא בביטולה של ישיבת מליאת הכנסת לאור החיוב שבהעלאת הצעת אי אמון בראשית הישיבה ואי יכולתו של ראש הממשלה להגיע לישיבה בשעת פתיחתה.

חלק מהוראות התקנון הוכנסו במהלך השנים בחוקי המדינה, עיקרן בחוק יסוד: הכנסת ובחוק הכנסת.

 

 

 

 

• נשיאות הכנסת – הנשיאות מורכבת מיושב ראש הכנסת ומסגניו והם האחראים על אישור הצעות חוק פרטיות ודחיפוּת הצעות לסדר היום בטרם הבאתן לדיון במליאת הכנסת. חברי הנשיאות נבחרים על ידי חברי הכנסת.
• מזכיר הכנסת – תפקידו לנהל את העבודה הפרלמנטרית של הכנסת, החל בייעוץ ליושב ראש הכנסת בענייני תקנון ונוהל, אחריות לקשרי הכנסת עם הממשלה וכן ניהול רשימות הנואמים במליאת הכנסת. המזכיר נבחר על ידי נשיאות הכנסת ועד שנת 2006 כלל תפקידו את סמכויותיו של מנכ"ל הכנסת.
• מנכ"ל הכנסת – תפקידו לשמור על הסדר המנהלי של הכנסת, תפעול המערכת הלוגיסטית ופיקוח על עבודת עובדי הכנסת האדמיניסטרטיביים. התפקיד נוצר בשנת 2006 והמנכ"ל ממונה במינוי אישי על ידי יושב ראש הכנסת.
• היועץ המשפטי לכנסת – עומד בראש הלשכה המשפטית של הכנסת, אשר אמונה על ייעוץ משפטי לכנסת ולמוסדותיה וייצוג הכנסת בערכאות משפטיות.
• מרכז המחקר והמידע – גוף העוסק באספקת מידע אובייקטיבי ובלתי תלוי לחברי הכנסת ולוועדותיה, לשם עבודתם הפרלמנטרית. גופים נוספים העוסקים באספקת מידע לכנסת הם ספריית הכנסת וארכיון הכנסת.
• משמר הכנסת – אחראי על אבטחתו השוטפת של משכן הכנסת ורחבתו ושמירת הסדר בתחומי המשכן. לאנשי משמר הכנסת תפקיד ייצוגי בטקסים ממלכתיים הנערכים במשכן הכנסת ומטעם הכנסת. על המשמר מפקד קצין הכנסת.

רב הכנסת הוא הממונה על ענייני הדת במשכן הכנסת ומשמש כראש תחום כשרות ועניינים הלכתיים של הרשות המחוקקת בישראל. אחראי בין היתר על שמירת הכשרות של המזון במטבחים, מסעדות וכן בתי הקפה אשר פועלים בכנסת ואף על אוכל מחוץ למשכן שמביאים חברי הכנסת. על פי דרישת הרבנות בירושלים, הרב גם אחראי ומפקח על עבודת משגיחי הכשרות הקבועים אשר עובדים במשכן. בנוסף, כחלק מהיותו האחראי על ענייני הדת במשכן הוא אחראי על מכירת חמץ השנתית של הכנסת, בית הכנסת במשכן, ספרי התורה, הדרכת גבאי בית הכנסת, וכן על תשמישי הקדושה ועוד^[13].

דרישות הסף הדרושות כדי להיות רב הכנסת הוא תואר ראשון ממוסד אקדמי ותעודת משגיח כשרות בסיסית של הרבנות (בעבר הדבר היה מחייב גם תעודת הסמכה רשמית מהרבנות הראשית לישראל אך בוטל ב-2018). כיום, בתפקיד רב הכנסת יכולים לכהן גם גברים וגם נשים, עד 2018 רק גברים יכלו לכהן בתפקיד זה. בחירה לתפקיד רב הכנסת אינה קצובה במספר של כהונות, למעשה רב הכנסת יכול לשמש בתפקיד עד לפרישתו מבלי שרבנים נוספים יוכלו להתמודד לתפקיד.

החל מספטמבר 2018, מכהן בתפקיד הרב אביעד גוטמן.

• נציבות הדורות הבאים – גוף מייעץ שהתקיים בין השנים 2001–2006 ותפקידו היה לפקח שהחקיקה בישראל לא תפגע בדורות הבאים. לאחר סיום כהונתו של הנציב הראשון, בשנת 2006, לא מונה לו מחליף והנציבות חדלה מפעילות. בשנת 2010 בוטלה הנציבות בחוק.

  ערך מורחב – חבר הכנסת

חבר הכנסת הוא אחד מ-120 הנציגים המכהנים בכנסת, לאחר שנבחרו לכהונה זו על ידי אזרחי מדינת ישראל בבחירות דמוקרטיות. אדם מעל גיל 21 רשאי להיבחר לתפקיד, ובנוסף לחברותו בכנסת, יכול חבר הכנסת לכהן כחבר בוועדות הכנסת ולכהן כשר או סגן שר בממשלת ישראל. ראש הממשלה, ממלא מקומו וסגני שרים חייבים לכהן גם כחברי הכנסת.

חובותיו וזכויותיו של חבר הכנסת מעוגנות בחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א–1951. מטרת חסינותו של חבר הכנסת היא להבטיח שצעדיו לא יוצרו על ידי גורמים שלטוניים אחרים. החל מהכנסת השש עשרה החסינות אינה מוענקת אוטומטית וניתנת לחבר הכנסת על פי בקשתו.

זכויות נוספות של חברי הכנסת כוללות זכות לקבלת דרכון שירות בעת נסיעתם מחוץ לישראל, זכאות לנסיעה חינם בתחבורה ציבורית ברחבי המדינה, פטור מחובת שירות סדיר בצה"ל, קבלת רכב ותשלום הוצאות אחזקתו, קצובת ביגוד, וכן החזר הוצאות על משלוח דברי דואר ומנוי על שני עיתונים יומיים.

חובותיו של חבר הכנסת כוללות, בראש ובראשונה, שמירה על ערכי היסוד של מדינת ישראל ונאמנות לעקרונותיה. חבר הכנסת מחויב להקדיש את זמנו ומרצו למילוי תפקידו ונאסר עליו לקבל הנאה חומרית מתוקף מעמדו. פעילותו של חבר הכנסת היא עיסוקו הבלעדי, מלבד פעילות בשליחות המפלגה, והשימוש בתואר "חבר הכנסת" ייעשה אך ורק לצורך מילוי תפקידו. פעילותו במסגרת מליאת הכנסת וועדותיה תיעשה בכפוף לתקנון הכנסת ולהוראות יושב ראש הכנסת ויושבי ראש הוועדות.

חברי הכנסת הם נציגי ציבור האזרחים במדינת ישראל. מתוקף תפקידם הייצוגי, נעשו לאורך השנים ניסיונות לשימור המרקם החברתי והפלורליזם האידאולוגי בין חברי הכנסת. במפלגות בהן נהוגה ועדה מסדרת מקובל שרשימת מועמדי המפלגה מורכבת כך שתכיל בה ייצוג לאישים תושבי אזורים שונים בארץ, בעלי התמחות מקצועית שונה ושהם נציגי מגזרים שונים מבחינת דת ומגדר. במפלגות בהן מתקיימות בחירות מקדימות מקובל לקיים משבצות שריון ברשימת המפלגה לצורכי העדפה מתקנת.

למרות העובדה שמאז כינונה של הכנסת הראשונה כיהנו בה חברי כנסת דתיים וחרדים, הרי שהספרות ההלכתית העוסקת במעמדו ההלכתי של חבר הכנסת כמחוקק ובמעמדה של הכנסת כמוסד קולגיאלי לחקיקה, זכו לדיונים הלכתיים ספורדיים בספרות ההלכה. פערים אלה השפיעו ומשפיעים גם כיום על היחס ההלכתי לחוקי מדינת ישראל. שתי תפיסות הלכתיות נפוצות רואות בחבר הכנסת שלוח של מצביעיו, ותפיסה הלכתית נוספת רואה בו נציג של "אדם חשוב" המתפרש כ"גדול תורה"^[14].

הכנסת וחברי הכנסת עומדים בקשר מתמיד עם הציבור לצורכי עבודתם. במהלך השנים התרחבה מעורבות הכנסת גם בקשרי חוץ, לצורכי הסברה ולימוד משותף של נהלים פרלמנטריים. בשנת 1951 הוקמה במסגרת ועדת הכנסת ועדת משנה לפניות הציבור, בה מטופלות באופן שוטף פניות ציבור ומתנהלים דיונים הנוגעים למצוקות הפרט ולהגנת הצרכן. החל בכנסת הארבע עשרה מתקיימת הוועדה במעמד של ועדה מיוחדת.

לרשות חבר הכנסת עומד תקציב שנתי לקיום קשר עם הציבור ושכירת לשכה פרלמנטרית מחוץ לכנסת. חבר הכנסת רשאי לשלוח מכסת מכתבים ודברי דואר ללא תשלום.

מוסד הכנסת פעיל במסגרת האיגוד הבין-פרלמנטרי ומזכיר הכנסת חבר באיגוד המזכירים הכללים של פרלמנטים. לכנסת מעמד של משקיפה במועצת אירופה ובפרלמנט האירופי, והיא משתתפת כמשקיפה באספות נאט"ו, הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה והארגון לשיתוף פעולה כלכלי של מדינות הים השחור. חברי הכנסת רשאים לקיים, באישור יושב ראש הכנסת, אגודות ידידות פרלמנטריות ולקיים באמצעותן קשרים ישירים עם נציגים בפרלמנטים זרים. חברי הכנסת משתתפים גם במסגרת משלחות פרלמנטריות רשמיות, המייצגות את הכנסת ומתארחות בפרלמנטים זרים.

אתר האינטרנט של הכנסת מספק לציבור מידע על הכנסת ופעילותה, ומאז העשור הראשון של המאה ה-21, החלה הכנסת להעלות בו את הפרוטוקולים של דיוני המליאה החל מהכנסת הראשונה ועד לעדכונים ישירים מדיוני המליאה המתקיימים ברגע אמת. חלקים מהאתר מתורגמים לערבית, אנגלית ורוסית.

החל משנת 2004 פועל מכוח חוק, ערוץ הכנסת, המשדר באופן רציף במשך חמישה ימות השבוע, ובו משודרים דיוני המליאה, דיונים נבחרים מהוועדות ותוכניות מגוונות בנושאי מדע המדינה. שידוריו ניתנים לצפייה גם באמצעות אתר האינטרנט של הכנסת ובשידורים הישירים מדיוני הוועדות ניתן, לעיתים, לאזרחים להשתתף באופן מקוון.

החל משנת 2017 הושק לכל ח"כ תת-אתר ובו מדווח על כל פעילותו^[15].

מול הכנסת התקיימו הפגנות רבות במגוון נושאים העומדים על סדר היום הציבורי. חלק מההפגנות דורשות כסף, כמו דרישות להעלאת שכר^[16], דרישת לסיוע מהמדינה למקום יישוב או מגזר^[17], ודרישות סיוע במקרים של קריסת חברה^[18]. הפגנות אחרות עוסקות בענייני מדיניות מדינית וביטחונית וכוללות, בין השאר, דרישות מימין להגברת הביטחון^[19] ולמניעת נסיגות^[20] ודרישות משמאל לפינוי התנחלויות^[21] ונגד פעילות צה"ל בשטחים המוחזקים^[22].

ב-7 בינואר 1952 במהלך הדיון בכנסת על המשא ומתן להסכם השילומים עם ממשלת מערב גרמניה, התקיימה הפגנת נגד בעידודו של חבר הכנסת מנחם בגין (חרות). לאחר ההפגנה עלו המונים על בניין הכנסת בבית פרומין ואבן נזרקה על חלונות הכנסת ופצעה את חבר הכנסת חנן רובין (מפ"ם) בראשו^[23].

לאחר מלחמת יום הכיפורים התקיימו מול הכנסת הפגנות נגד השלטון בגלל מחדל המלחמה^[24].

בשנת 2023, במסגרת המחאה נגד הרפורמה המשפטית נערכו מספר הפגנות מול משכן הכנסת, שכללו עשרות אלפי מוחים^[25][26][27].

הכנסת מקיימת קשרים עם פרלמנטים במדינות אחרות. כן מתקיימים בכנסת ביקורים של מנהיגי מדינות אחרות. אחד הביקורים הנודעים ביותר היה זה של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, שהגיע לביקורו ההיסטורי ב-20 בנובמבר 1977, ונשא נאום במליאת הכנסת. ביקור זה היה שלב ראשון לקראת הסכמי קמפ דייוויד.

• ב-29 באוקטובר 1957 הושלך רימון במליאת הכנסת בתקופה שהכנסת שכנה בבית פרומין. המשליך משה דואק שהיה אז בן 24, עשה זאת ממניעים לא ברורים, באמצעות רימון יד שגנב מצה"ל. פיצוץ הרימון גרם לפציעתו הקשה של שר הדתות משה שפירא, וכן פצע באורח קל את ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר, ושר התחבורה משה כרמל.
• בזמן המשבר הפוליטי בישראל (2019–2022), היו שתי כנסות (ה-21 וה-22) שפוזרו מבלי להקים ממשלה חדשה. כנסות אלה היו הכנסות הקצרות ביותר מכל כהונות הכנסת. בתקופה שארכה שנתיים ורבע, מאז פיזור הכנסת העשרים ועד להקמת הממשלה בכנסת העשרים וארבע פעילות הכנסת הצטמצמה מאוד, והדבר ניכר ביבול החקיקה הדל בתקופה זו.
• ב-16 במרץ 2020, בעקבות התפרצות נגיף הקורונה בישראל, הכנסת העשרים ושלוש הושבעה כאשר אולם המליאה ריק, וביציע האורחים נכחה אך ורק השופטת אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון. חברי הכנסת נכנסו לאולם ונשבעו אמונים בקבוצות של עד שלושה אנשים^[28].

לחצו כדי להקטין חזרה

 

לחצו להגדלה

 

 

---

• זקן חברי הכנסת
• ותיק חברי הכנסת

• אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל, הוצאת שוקן, מהדורה שישית, 2005, כרך ב: רשויות השלטון ואזרחות, פרק 10 - פעולתה של הכנסת: סדרי עבודתה, הליכי החקיקה והפיקוח על הממשלה
• נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", שלושים שנה לכנסת, כרך ראשון, בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), עמ' 112–113, באתר דעת.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: כנסת
ציטוטים בוויקיציטוט: הכנסת
טקסט בוויקיטקסט: חוק יסוד: הכנסת
טקסט בוויקיטקסט: חוק הכנסת
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הכנסת

•   אתר האינטרנט הרשמי של הכנסת
•   אתר האינטרנט הרשמי של הכנסת (באנגלית)
•   אתר האינטרנט הרשמי של הכנסת (ברוסינית)
•   אתר האינטרנט הרשמי של הכנסת (בערבית)
• הכנסת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   תוכנית רדיו "יום הולדת לכנסת", במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 14 במרץ 2021
•   הכנסת, ברשת החברתית פייסבוק
•   הכנסת, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
•   הכנסת, ברשת החברתית אינסטגרם
•   הכנסת, סרטונים בערוץ היוטיוב
• אתר ערוץ הכנסת - סיקור, חדשות וכל השידורים מוועדות ומליאת הכנסת במקום אחד.
• כנסת פתוחה - אתר פרטי העוקב אחרי הכנסת והמפלגות.
• התקציב הפתוח תקציב המדינה נגיש לציבור
• ניתוח מיוחד לרגל ציון 73 שנה לכנסת, המכון הישראלי לדמוקרטיה, עופר קניג, 18 בינואר 2022
• אספת בחירות - סיקור מערכות הבחירות בישראל, כרוזים נבחרים, קטעי עיתונות ועוד, באתר הספרייה הלאומית
• עברית ממשכן הכנסת, באתר האקדמיה ללשון העברית, ‏6 בפברואר 2012
•   ניר מן, נדודי הכנסת ברחובות תל אביב, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2014  חברי הכנסת מגיעים לדיון, יומני כרמל ינואר 1950 (התחלה 2:35)
•   מרכז ההסברה - סרטו של נתן גרוס "הכנסת 1965"
•   הטלוויזיה הלימודית - "אזרחות: הכנסת"
• מי הח"כ שכיהן כ-50 שנה ובן כמה הצעיר ביותר? כל שיאי הכנסת, באתר וואלה, 30 באפריל 2019
• ט"ו בשבט, יום הולדת לכנסת ישראל, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
• גד ליאור, כשארבע לירות על "כיבוד לאורח" דרשו אישור בכנסת: סיפור התקציב הראשון, באתר ynet, 9 ביולי 2021
•   ישראל, הכנסת, דף שער בספרייה הלאומית