תנועת החרות

במסגרת הצטרפותם של לוחמי האצ"ל לצה"ל עלתה על הפרק שאלת פירוקו של האצ"ל. בגין כמפקד הארגון הציע להפוך אותו מארגון מחתרתי למפלגה פוליטית, כזו שמקבלת על עצמה את כללי המשחק הפוליטי. על כן, מיד עם הכרזת המדינה, עמד מנחם בגין ב-15 במאי 1948, כמפקד המחתרת והחליט ביחד עם פקודיו, להקים את תנועת 'חרות' מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי. הצהרתו של בגין פורסמה בשידור הרדיו 'קול ציון הלוחמת' בתחנת השידור של האצ"ל: "במדינת ישראל מכריז בזה הארגון הצבאי הלאומי על הקמתה של תנועת החרות העברית שתשמור אמונים למסורת המפוארת של מלחמת השחרור ותלחם במסגרת החוק העברי".

בציר הפוליטי הוקמה התנועה בצידה הימני של המפה הפוליטית, את התנועה הרכיבו קבוצות אחדות ביניהם, הצה"ר, הסתדרות העובדים הלאומיים, אחדות ישראל, האצ"ל ואנשי 'הוועד העברי'. בראייתו של בגין, הציונות הרוויזיוניסטית תורגמה פוליטית על ידי הקמת תנועת 'חרות', שערכי היסוד שלה מושתתים על קווי היסוד הבאים: שלמות המולדת, קיבוץ גלויות, צדק חברתי, שלטון החוק וחירות האדם^[1].

במשך מרבית שנות קיומה ישבה המפלגה באופוזיציה. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה בשנותיה הראשונות של המדינה, הקפיד להוציא את תנועת החרות אל מחוץ לקונצנזוס הלאומי. תפיסה זו באה לידי ביטוי בסיסמה "בלי חרות ומק"י", שמשמעותה שאין להקים ממשלה שבה ישבו הרוויזיוניסטים או הקומוניסטים.

 

מהקמתה בקיץ 1948 ועד לשנת 1983 עמד מנחם בגין בראש תנועת החרות. בבחירות לאספה המכוננת הלא היא הכנסת הראשונה, זכתה חרות ל-11.52 אחוזים מכלל הקולות הכשרים (14 מנדטים).

לקראת הבחירות לכנסת השנייה הצטרפו לתנועת החרות אנשי ברית הצה"ר, אשר מפלגתם לא עברה את אחוז החסימה בכנסת הראשונה. במערכת בחירות זו המשיכה המפלגה לעסוק בעיקר בתרומת אנשי האצ"ל להקמת המדינה ובקריאה לשלמות הארץ. נושא זה נחשב כאנכרוניסטי באותה תקופה, כאשר שאר המפלגות עסקו בעיקר בנושאים כלכליים סביב מדיניות הצנע וקליטת העלייה ההמונית. חרות זכתה בשמונה מנדטים בלבד, תוצאה שגרמה למשבר במפלגה. בגין פרש מההנהגה למשך שישה חודשים^[2], אך חזר לתפקידו כדי להנהיג את המאבק נגד הסכם השילומים. במסגרת המאבק הצליח בגין לבסס את מעמדו כראש התנועה ולאחד ציבור רחב סביב עמדותיה.

בעקבות משבר הבחירות לכנסת השנייה, החלה התנועה להדגיש נושאים חברתיים-כלכליים ולקלוט לשורותיה אוכלוסיות נוספות (על יוצאי האצ"ל) שלא השתלבו בממסד השלטוני, בעיקר עולים חדשים ובני עדות המזרח. בחודש אפריל 1954 נערכה הועידה השלישית של תנועת 'חרות' ובה הדגיש בגין שיש רק דרך אחת^[3] אל השלטון והיא פתק הבוחר. האמירה של בגין העניקה ל'חרות' לגיטימציה חשובה וחיזקה את דימויה כתנועה פוליטית שמכבדת את כללי הדמוקרטיה.

לקראת הבחירות לכנסת השלישית קיימה תנועת חרות תכנון קפדני במשך שנה. עמדו לרשותה מקורות כספיים והיא פעלה על פי לוחות זמניים מדויקים, אך מעל הכל, התנועה התנהלה בשליטתו המלאה של מנחם בגין^[1]. התנועה זכתה ב-15 מנדטים. המאבק בהסכם השילומים העניק לחרות קולות חשובים מקרב מחנות העולים.

ב-26 באפריל 1965, לקראת מערכת הבחירות לכנסת השישית, הוקם גוש פרלמנטרי מאוחד של חרות והמפלגה הליברלית שנקרא "גח"ל" - גוש חרות ליברלים. בראש הרשימה המשותפת עמד בגין. בעוד שלכל אחת משתי המפלגות לחוד היו שבעה עשר מנדטים בכנסת היוצאת, זכתה הרשימה המאוחדת לעשרים ושישה מנדטים בלבד. הדבר היווה כישלון, ובוועידת חרות השמינית ביוני 1966 קראו שמואל תמיר ואהוד אולמרט בן ה-21 להדחתו של בגין^[4]. המשבר בתנועה נמשך עד שבפברואר 1967 הסתיים העימות בפילוג^[5]. תמיר ואנשיו הורחקו מתנועת החרות על ידי יושב ראש בית הדין איסר לובוצקי^[6], ותומכי תמיר הקימו מפלגה בשם "המרכז החופשי". הייתה זו קריאת התיגר האחרונה על מנהיגותו של בגין במפלגתו עד לפרישתו.

בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, הצטרפה "חרות" (אז כחלק מגח"ל - גוש חירות ליברלים) לראשונה לקואליציה, במסגרת "ממשלת ליכוד לאומי" בראשות לוי אשכול. בצעד זה הוענקה לגיטימציה למנחם בגין ולתנועתו, שהיו עד אז, כאמור, מחוץ לקונצנזוס הלאומי. בבחירות של 1969 זכתה רשימת המערך ל-56 מנדטים, אך גולדה מאיר, שהייתה שמרנית מטבעה, ביקשה להתבסס לאחר הבחירות על ההרכב הקואליציוני שקדם להן, והקימה ממשלה שגם אליה הצטרף מנחם בגין בראש גח"ל. ב-4 באוגוסט 1970 פרשו שרי גח"ל מהממשלה, בעקבות ההסכמה על סיום מלחמת ההתשה.

 

ששת הסעיפים הבסיסיים שעליהם הצהיר כל חבר בתנועת החרות:

1. שחרור המולדת כולה, ריכוז האומה, קיום ריבונותה ופיתוח ייחודה התרבותי הם היסודות של ההשקפה הלאומית של תנועת החרות בארץ ישראל, והשקפת העולם שלה מבוססת על: חרות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט.
2. תנועת החרות שואפת להשרשת ערכיה הנצחיים של תורת ישראל בחיי האומה.
3. תנועת החרות שוללת כל צורה של משטר טוטליטרי, פשיסטי או קומוניסטי ותלחם נגד כל ניסיון להטיל טוטליטריות משקית או מדינית על עמנו ומדינתנו.
4. תנועת החרות תלחם למשטר דמוקרטי במדינה: ממשלת העם על ידי העם למען העם; הבטחת זכויות האדם והאזרח לחופש מצפונו ונגד כל אפליה על רקע עדתי, מעמדי או מפלגתי.
5. תנועת החרות תלחם להפרדה בין השליט לבין המפרנס, נגד הטרוסטים והמונופולין למיניהם, לפיתוח היוזמה הפרטית, למען קליטת שבי ציון, האדרת כוחה של המדינה ולהעלאת רמת החיים של כל אזרחיה.
6. יעודה של תנועת החרות היא: לשאת את כל הרעיונות האלה ולהגשימן להלכה ולמעשה כתורת אבי המהפכה העברית – זאב ז'בוטינסקי."

• חרות (עיתון)

• יונתן שפירא, לשלטון בחרתנו: דרכה של תנועת החרות - הסבר סוציולוגי-פוליטי, הוצאת עם עובד, תש"ן 1989.
• יחיעם ויץ, ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית - הקמתה של תנועת החרות 1949-1947, הוצאת מכון בן-גוריון, 2003.
• יחיעם ויץ, הצעד הראשון לכס השלטון: תנועת החרות 1949–1955. הוצאת יד יצחק בן-צבי ומוסד הרצל, 2007.
• אברהם דיסקין (עורך), מאלטלנה עד הנה: גלגולה של תנועה, מחרות לליכוד , הוצאת כרמל ומרכז מורשת מנחם בגין, 2011. (הספר בקטלוג ULI)
• אופירה גראוויס-קובלסקי, הצודקים והנרדפים: מיתולוגיה וסמלים של תנועת החֵרות, 1948–1965, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2015^[7].
• יעקב רוט, תהליכי הקמת סיעת 'תכלת לבן' בתנועת החרות, עיונים בתקומת ישראל 8, 1998, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 424–448.
• אורנה מילר, 'הבטליון החתוך' והנטיות ה'כנעניות' באצ"ל ובתנועת החרות, עיונים בתקומת ישראל 14, 2004, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 153–189.
• מיכאל אדירעם, רקוויאם לז'בו: עלייתה ושקיעתה של תנועת החרות - במבט אישי.
• אלמליח, דביר, תנועת חרות ויחסה לארץ ישראל תחת שרביטו של מנחם בגין 1967–1979, אוניברסיטת אריאל בשומרון www.academia, 2022.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: תנועת החרות

•   אתר האינטרנט הרשמי של תנועת החרות
• חרות, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• ארכיון אוסף תנועת החרות, בספרייה הלאומית
• ליטל לוין, היום לפני 43 שנים: מכתב מערכת בדוי גורם לסערה במפלגת חרות, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2009
•   תנועת החירות, דף שער בספרייה הלאומית