תלמוד תורה

לפי הפרשנות החז"לית, לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל התגבשו בתי מדרש ובתי ספר ללימוד תורה. לדבריהם, עוד בטרם ניתנה התורה ייסדו שם ועבר בית מדרש בו למדו האבות: ”"וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'" וְכִי בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת הָיוּ בְּאוֹתָן הַיָּמִים וַהֲלֹא לֹא הָלְכָה אֶלָּא לְמִדְרַשׁ שֶׁל שֵׁם וָעֵבֶר אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מַקְבִּיל פְּנֵי זָקֵן כְּמַקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינָה” ((בראשית רבה ס"ג ו')).

בהמשך שבט לוי היה מופקד על לימוד התורה בין שבטי ישראל ”יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל” (ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק י').

”...שֶׁצִּוְּתָה אוֹתְךָ הַתּוֹרָה מֵרֵאשִׁית כֹּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ וּפֵרוֹתֶיךָ לָתֵת הַמַּתָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְּוִיִּם כִּי בָּזֶה תּוֹעֶלֶת נִפְלָא ...לְהֵישִׁיר יִשְׂרָאֵל לְהַשָּׂגַת הַחָכְמָה וְהַשְּׁלֵמוּת כִּי זֶה יִהְיֶה סִבָּה לִשְׁלֵמוּת זֶה הַשֵּׁבֶט בְּעִיּוּן וּבְחָכְמַת הַתּוֹרָה וְהֵם יְלַמְּדוּ זֶה אֶת הָעָם כְּאָמְרוֹ יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת"” (רלב"ג משלי ג', י"ד).

התארגנויות פרטיות כאלו היו תלויות לאורך התקופות במצב כלכלי משתנה ובהימצאותם של תלמידי חכמים בעלי יוזמה ”אַרְבַּע מֵאוֹת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת הָיוּ בִּכְרַךְ בֵּיתָר, וּבְכָל אַחַת וְאַחַת הָיוּ בָּהּ אַרְבַּע מֵאוֹת מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ לְפָנָיו אַרְבַּע מֵאוֹת תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן” (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ח, עמוד א'). גם בתקופות בהן הייתה מלוכה בישראל נשארה האחריות על החינוך ועל לימוד התורה אצל האבות, כמצווה בתורה: ”וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם” (ספר דברים, פרק י"א, פסוק י"ט). יוצא מן הכלל היה חזקיהו המלך, שעל אף המצב הכלכלי והביטחוני החמור ”נָעַץ חֶרֶב עַל פֶּתַח בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זוֹ, בָּדְקוּ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְלֹא מָצְאוּ עַם הָאָרֶץ, מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפְרַס וְלֹא מָצְאוּ תִּינוֹק וְתִינֹקֶת, אִישׁ וְאִשָּׁה, שֶׁלֹּא הָיוּ בְּקִיאִין בְּהִלְכוֹת טֻמְאָה וְטָהֳרָה” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ד, עמוד ב'). כוונתו של חזקיהו המלך הייתה לרמז לעם שרק התורה תוכל לשמור עליו מפני צבאו של סנחריב מלך אשור, ועל כן הוא מתקן תקנה מקיפה עבור דורו ללא הבחנה בין קטן וגדול, איש או אישה - כולם עוסקים בתורה.

לאחר שיבת ציון וחידוש מלכות ישראל נשמרה צורת החינוך והאחריות ללימוד תורה בצורתה המקורית על ידי האבות. אך נוצר מצב בו היתומים ובני העניים לא למדו תורה, והתורה נשארה נחלתם של עשירים בלבד, שיכלו להתפנות מעבודתם כדי ללמד את בניהם או לשכור להם מלמדים.

הגמרא מתארת את השתלשלות התהליך החברתי והתקנה המיוחסת לרבי יהושע בן גמלא המחייבת חינוך ציבורי:

”דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּרַם זָכוּר אוֹתוֹ הָאִישׁ לַטּוֹב וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא שְׁמוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא הוּא נִשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל; שֶׁבַּתְּחִלָּה, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב - מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב - לֹא הָיָה לָמֵד תּוֹרָה, מַאי דָּרוּשׁ? "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם" - וְלִמַּדְתֶּם אַתֶּם (אתם תלמדו את בניכם), הִתְקִינוּ (חכמים) שֶׁיְּהוּ מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת בִּירוּשָׁלַיִם, מַאי דָּרוּשׁ? "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה" (ישעיהו ב', ג'); וַעֲדַיִן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב - הָיָה מַעֲלוֹ וּמְלַמְּדוֹ, מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב - לֹא הָיָה עוֹלֶה וְלָמֵד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מוֹשִׁיבִין בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ (בכל מחוז ומחוז); וּמַכְנִיסִין אוֹתָן כְּבֶן ט"ז כְּבֶן י"ז (וכיוון שהייתה דרך רחוקה, היו שולחים בחורים בני 16-17), וּמִי שֶׁהָיָה רַבּוֹ כּוֹעֵס עָלָיו - מַבְעִיט בּוֹ וְיָצָא (כיוון שכבר היה גדול לא קיבל עליו את מרות רבו), עַד שֶׁבָּא יְהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא וְתִקֵּן, שֶׁיְּהוּ מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר, וּמַכְנִיסִין אוֹתָן כְּבֶן שֵׁשׁ כְּבֶן שֶׁבַע” (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"א, עמוד א').

בשלב הראשון ייסדו תלמוד תורה ציבורי בירושלים, אחר כך ייסדו תלמודי תורה בפלכים אך הם לא עמדו בצרכים החינוכיים של לימוד בגיל מבוגר ללא הרגלי למידה קודמים, ולבסוף תיקן רבי יהושע בן גמלא שיהיו חייבים לייסד תלמודי תורה בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסים אותם בגיל שש או שבע.^[1]

 

 

 

 

הפעילות המרכזית בלימוד הילדים, הייתה שינון טקסטים מהתנ"ך ומהתפילה. מטרתו העיקרית של מוסד חינוך זה היה להכין את הלומדים בו להשתתפות פעילה בבית הכנסת. תוכנית הלימודים לא הוגבלה אך ורק ללימודי קודש. רב האי גאון קבע כי "מותר ללמד תינוקות של בית הכנסת אגב לימוד התורה כתב ערבי וחשבונות, אבל שלא עם התורה אינו נכון".^[2]

בגניזת קהיר נמצאו מחברות תרגול המעידות כי הוראת הקריאה במוסדות חינוך אלה התבצעה באמצעות לימוד האותיות הבודדות (יחד עם סימני הניקוד הבודדים) וצירוף שלהם. יצחק בן שמואל, דיין בפוסטאט (קהיר) בסביבות 1100 לספירה, גינה חידוש חינוכי במסגרתו לימדו מורים קריאה תוך כדי שימוש במילים שלמות ובמשפטים קצרים. הדבר מעיד כי חידושים מעין אלה עלו מדי פעם, אך זכו לגינוי ונשתכחו.

כדי לחבב את מלאכת לימוד הקריאה בשנה הראשונה השתמשו במספר שיטות. אחת מהן הייתה לשרטט תבניות של אותיות ועל התלמידים היה למלא את המסגרות בצבעים.

מאחר שהיה מחסור בספרים, התלמידים למדו לקרוא את הטקסט מארבעת צדדיו. בקהילה היהודית בתימן יכולת זו נשתמרה עד המאה ה-20.

על התלמידים היה להגיע לבושים באורח ההולם לימוד תורה, כאשר מצנפת הייתה הכרחית ורק המעמד הנמוך ביותר השתמש בכיפה.

כל מלמד היווה "מוסד" בפני עצמו. ההוראה התבצעה בבית הכנסת, בבית המורה, ובקרב המעמד הגבוה - בבית ההורים. הקהילה דאגה לשכור מלמדים מיוחדים ליתומים ולבני עניים, שלא יכלו לשלם בעצמם עבור המלמד. משרת המלמד הייתה משרת כבוד, ואשר על כן מלמדים הוסיפו תואר זה לחתימותיהם.

 

 

ביהדות אשכנז, אף על פי שהמונחים "חדר" (נהגה "חֵידֵר") ו"תלמוד תורה" די דומים, היו מקומות שהבדילו ביניהם. "תלמוד התורה" היה שייך לקהילה ובו למדו ילדים להורים שלא יכלו לשלם את שכר הלימוד, ואילו החדר היה מוסד פרטי שבו המלמד (כיום נקרא בתלמודי תורה "רֶבֶּה") גבה שכר לימוד מהורי התלמידים. לפי דעה רווחת, השם "חדר" ניתן כיוון שהלימודים התקיימו בחדר שהוקדש לשם כך בבית הכנסת של הקהילה או בביתו של המלמד.

הלימודים בחדר החלו כבר מגיל 3 או 4 ונמשכו עד בר המצווה. מי שהמשיך ללמוד עבר לישיבה. כיום מתחילים ללמוד בתלמוד תורה מגיל 6-7 (כיתה "א") ואצל החסידים אפילו מגיל שנתיים ואף שנה וחצי במקרים חריגים, מכיוון שהגנים הם חלק מה"חדר", והכיתות המוקדמות נקראות במקומות מסוימים מכינה א', מכינה ב' וכן על זה הדרך. יום הכניסה לחדר נחשב כיום שמחה של מצווה על הכנסתו של הילד לתחילת חינוכו בתורה, והיו מציינים אותו במנהגים ובטקסים דבש מעל לוח שבו כתובים אותיות הא"ב ופסוקים הממשילים את האכילה ללימוד תורה, ואת התורה - לדבש, כמו "וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא, אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת... וָאֹכְלָה, וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק"^[3]. בכך הקלו על הילד את המעבר מחיק האם למסגרת הלימוד בעלת החוקים הנוקשים. בהמשך המלמד היה קורא פסוקים מפרשת הקרבנות בספר ויקרא במנגינת טעמי המקרא - והילד היה חוזר אחריו, כדי לקיים את דברי המדרש "אמר רבי אסי, מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, יתחילו להן מבראשית, אמר הקב"ה, הואיל והתינוקות טהורים והקרבנות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות"^[4].

תחילה למדו התלמידים הצעירים את אותיות לשון הקודש. שיטת ההוראה המסורתית הפשוטה הייתה חזרה רבה. המלמד היה מקריא הברה ואות ולאחר מכן את השילוב ביניהם כך: קמץ אלף אָ, קמץ בית בָּ, והתלמידים חוזרים אחריו. בהמשך המלמד היה מקריא פסוק מהמקרא בקול והתלמידים אחריו, ומשהחלו לקרוא בכוחות עצמם היו קוראים בתורנות.

כיוון ששפת הדיבור הייתה יידיש ולעיתים רחוקות שפת המדינה, היה צורך בתרגום של הפסוקים ליידיש. תרגום זה כונה "עברי-טייטש"^[5] והמלמד היה מקריא אותו, לרוב בעל פה, בין הפסוקים.

בחֵיידֶרִים גדולים היו שלוש כיתות שמחולקות לפי גילאים ועל מנת להשתלט על שלוש הכיתות היה למלמד עוזר. בדרך כלל, לימד המלמד באחת מהכיתות נושא חדש, ואילו בשתיים האחרות היו התלמידים חוזרים בפני העוזר על מה שלמדו.

תוכנית הלימודים הייתה לימוד קריאה ולימוד חומש על פי פירושי התלמוד, רש"י ומדרשים. שיטת הלימוד העיקרית הייתה בדרך של לימוד בעל פה. המשמעת בחדר הייתה חמורה ומי שהפר את המשמעת היה עשוי להיענש, ימי שבת וחג היו ימי חופשה.

על אף שלרוב החדר היה עסק פרטי, רוב הקהילות הכניסו תקנות בדבר לימוד בחדר, כמו מספר התלמידים שהמלמד רשאי ללמד.

פעילות החינוך בחדר החלה בתקופה שברוב העולם לא הייתה מערכת חינוך, ותהליך הלמידה בהם המשיך במתכונת המסורתית גם כשחלו התפתחויות בנושא החינוך. בחיידרים לא לימדו כתיבה, דקדוק ומקצועות מלבד תורה ומשנה. בכמה ארצות במזרח אירופה הממשלות סגרו את החדרים על מנת שהילדים היהודים ילמדו בבתי ספר רגילים ויסתגלו לחיי המדינה ובסוף המאה ה-19, בעקבות תנועת ההשכלה היהודית כשהמשכילים ראו בדרכי הלימוד בחדר פרימיטיביות וגם משום שהילדים לא למדו בחדר מקצועות אחרים, נוסד גם החדר המתוקן בו למדו מקצועות נוספים, כמו חשבון ושפה, ובעיקר את השפה העברית. בכמה מהחדרים המתוקנים למדו גם בנות. רוב היהודים המסורתיים התנגדו לשינויים הללו.

במזרח אירופה, בתקופת עליית הנאצים נעלם כמעט לגמרי החדר. בקהילות יהודיות בעולם ישנם בתי ספר יהודיים, אך אינם מלמדים על פי שיטת החדר. בקהילות היהדות החרדית עדיין קיים החֵיידר בו מלמד המלמד בשיטה הישנה.

ברוב מוסדות החינוך לגיל היסודי עבור הציבור החרדי וכן בחלק מהמוסדות לציבור הדתי לאומי בתי הספר לבנים נקראים "תלמוד תורה" - "חיידר" ובהם מעמידים את לימוד התורה במרכז ההוויה החינוכית, כאשר בחלקם לימודי מקצועות החול נדחקים לשוליים^[6]. חלק ממוסדות אלו אינם מקבלים כלל תקצוב ממשלתי, או מתוקצבים בשיעור מופחת מאוד על ידי משרד החינוך, בשל אי עמידתם בתוכנית הליבה, והם מתקיימים באמצעות שכר לימוד, ושכר נמוך יחסית למורים. במטרה לעודד תעסוקה בציבור החרדי משרד החינוך מקים מסגרות חינוכיות שגם הן מכונות לעיתים תלמוד תורה אך בהן ניתן דגש על עמידה בתוכנית הליבה.

תלמודי תורה פרטיים (ידוע גם בשם מוסדות הפטור) הם תלמודי תורה הנפוצים במגזר החרדי. תלמודי תורה אלו המיועדים לבנים בלבד, ועיקר הלימוד בהם הם לימודי קודש. כאשר שעות שבועיות מעטות מוקדשות ללימודי חול בסיסיים, כגון חשבון ודקדוק. מוסדות אלו שתכני הלימוד בהם אינו מפוקח על ידי משרד החינוך, אינם מתוקצבים או שמקבלים תקצוב מופחת^[7], בשיעור של כ-20% מתקציבם של מוסדות החינוך הרשמיים^[8].

  ערך מורחב – החינוך העצמאי

  ערך מורחב – בני יוסף

תלמודי תורה במסגרת החינוך העצמאי המזוהה עם יהדות התורה ובני יוסף המזוהה עם ש"ס, כוללים מוסדות לבנים הפונים למגזר החרדי, כאשר מוסדות אלו מחויבים לעמוד בתוכנית הליבה. השליטה והפיקוח של משרד החינוך על מסגרות אלו^[9], מצומצמים ביחס למסגרות הממלכתיות^[10]. בשנת 1992 נקבע בתיקון לחוק יסודות התקציב כי מסגרות אלו יקבלו תקצוב זהה לתקצוב החינוך הממלכתי בארץ^[11] אולם בפועל כיום התקצוב של מוסדות חינוך אלו עומד על כ-61% מהמוסדות הכלליים^[12]. החינוך העצמאי מפעיל גם בתי ספר לבנים מהציבור הדתי והמסורתי, כגון שובו ונתיבות משה, בהם מתקיימים לימודי חול במלואם, והדגש הוא על הקניית ערכי היהדות ומסורת ישראל.

  ערך מורחב – חינוך ממלכתי חרדי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

'תלמודי תורה ממלכתיים דתיים' (תתמ"ד) הם מוסדות חינוך לגיל היסודי המשלבים לימודי ליבה עם לימודי קודש עם דגש על חשיבות וכמות לימודי הקודש, בהם לומדים תלמידים מכלל הציבור, כאשר בדרך כלל רובם מהציבור הדתי לאומי.

תלמוד-תורה ממ"ד מיועד לרוב לבנים בלבד, כאשר לימודי קודש הן מרכז סדר היום ומהווים לפחות חמישים אחוז משעות הלימוד השבועיות. ישנם מוסדות לגיל היסודי המשלבים בתוכם תלמוד תורה לבנים עם בית חינוך תורני לבנות.

• עמנואל אטקס ודוד אסף, החדר: מחקרים, תעודות, פרקי ספרות וזיכרונות, אוניברסיטת תל אביב, 2010.
• חיים זיכרמן, שחור כחול-לבן - מסע אל תוך החברה החרדית בישראל, ידיעות ספרים, 2014, עמ' 152–156.
• שולמית אליצור, כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 10 ביולי 2017

  מדיה וקבצים בנושא תלמוד תורה בוויקישיתוף

• תלמוד תורה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• דוד אסף, "סודות מן החדר", דווקא 2 (תשס"ז), עמ' 7–11
• חדר, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• מידע על תלמוד תורה בקטלוג הספרייה הלאומית
• ארכיון אסף לוחות ללימוד האלף-בית., בספרייה הלאומית
• ר' רוז, חנן אלפר, תמר אלמוג, ‏חינוך יסודי לבנים במגזר החרדי, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל"
• אהוד (אודי) שפיגל, "ותלמוד תורה כנגד כולם", מכון ירושלים לחקר ישראל, תשע"א,2011
• תלמודי תורה ציוניים בחינוך היסודי- התפתחות ומאפיינים מרכזיים, אייל ברגר, נאמני תורה ועבודה
• זאב גולדברג, מהיכן מתחילים תינוקות של בית רבן ללמוד תורה - מספר 'ויקרא' או מספר 'בראשית'? ,,, מעוף ומעשה 6, 2000