פרס נובל לשלום
אחד מפרסי הנובל
פרס נובל לשלום הוא פרס המוענק בכל שנה לאנשים בעלי חזון שפעלו למען השלום והתגברו על מעגלי אלימות, עימותים, או דיכוי באמצעות הנהגה מוסרית. כמו כן, הפרס מוענק גם למנהיגי מדינות שנטשו את דרך המלחמה והחליפו אותה במשא ומתן במטרה להגיע לשלום או אישים שפעלו למען מטרות הומניטריות כמו זכויות האדם ומודעות סביבתית.
 | |
| פרס נובל לשלום | |
| תיאור | מוענק על תרומה יוצאת דופן בתחום השלום |
|---|---|
| מיקום הטקס | אוסלו, נורווגיה |
| מדינה |
 שוודיה |
| הגוף המעניק | ועדת פרס נובל מטעם מורשתו של אלפרד נובל |
| תקופת הפרס | 10 בדצמבר 1901 – הווה (123 שנים) |
| Nobelprize.org | |
בניגוד לשאר פרסי נובל, המוענקים בסטוקהולם, בירת שוודיה, מוענק פרס נובל לשלום בבית עיריית אוסלו, בירת נורווגיה, שם גם נמצא מרכז נובל לשלום. הדבר נעשה על פי קביעה מפורשת של נובל בצוואתו, שאת ועדת הפרס יבחר הפרלמנט הנורווגי. לפי ועדת הפרס סיבה אפשרית להחלטתו של נובל לקבוע את נורווגיה כמרכז הפרס היא שבניגוד לשוודיה לא הייתה לנורווגיה מסורת מלחמתית.[1]
מועמדות לפרס
עריכהמועמדים לפרס יכולים להיות מוצעים על ידי אנשים שהוגדרו על־פי תקנות הוועדה, כגון: זוכי פרס נובל לשעבר, חברי הפרלמנט הלאומי, פרופסורים (בתחומים מסוימים), רקטורים ונשיאי אוניברסיטאות, שופטים בינלאומיים, חברי הוועדה לשעבר ועוד. הוועדה שומרת את רשימת המועמדים בסוד ואף מבקשת מהמועמדים עצמם שלא לפרסם זאת.
המועמדויות מוגשות בדרך כלל בסביבות חודש פברואר של שנת הפרס, אך הן יכולות להיות מוגשות עד ישיבתה הראשונה של הוועדה.
הוועדה היא בת חמישה חברים וראשת הוועדה הנוכחית היא ברית רייס-אנדרסון, חברת פרלמנט ושרה לשעבר, שכיהנה מטעם מפלגת העבודה הנורווגית. היא מכהנת בתפקידה מ-2017. שפת הדיונים של הוועדה היא נורווגית. המועמדויות יכולות להיות מוגשות בשפות שונות, בדרך כלל אנגלית, אולם היו מועמדויות שהוגשו בגרמנית וצרפתית.
רשימת המועמדים לפרס בשנים 1901–1955 פורסמה.[2]
עם פרסום רשימות המועמדים התברר כי אדולף היטלר היה מועמד לפרס נובל לשלום בשנת 1939 על ידי אריק ברנדט, חבר פרלמנט שוודי מהמפלגה הסוציאליסטית. ברנדט ביטל את הגשת המועמדות של היטלר כעבור מספר ימים, והגשתו הייתה סאטירית ונועדה להגחיך את מועמדותו של נוויל צ'מברלין על חלקו בהסכם מינכן.[3] מועמדים ידועים לשמצה נוספים לפרס נובל לשלום היו יוסיף סטלין ובניטו מוסוליני.
לא רק אישים יכולים להיות מועמדים אלא גם ארגונים. בין הארגונים המפורסמים שזכו בפרס נמנים: הצלב האדום, האיחוד האירופי, והארגון למניעת הפצת נשק כימי.
זוכים שסירבו לקבל את הפרס
עריכהרק זוכה אחד סירב לקבל את הפרס מיוזמתו: לה דק טהו (וייטנאם): דחה את פרס נובל לשלום לשנת 1973 אותו נבחר לקבל עם הנרי קיסינג'ר.
בנוסף אנדרי סחרוב שהיה דיסידנט זכה בפרס ב-1975 אך לא הורשה על ידי שלטונות ברית המועצות להשתתף בטקס. ליו שיאובו שזכה בפרס ב-2010 היה אסיר פוליטי באותה תקופה והשלטונות בסין מנעו ממנו ומאשתו להגיע לטקס הענקת הפרס.
הסכסוך הישראלי-ערבי והפרס
עריכהמספר פעמים הוענק הפרס על מעשים הקשורים לסכסוך הישראלי-ערבי. הדבר קרה לראשונה ב-1950 כשהפרס הוענק לראלף באנץ' על ניהול המשא ומתן בין נציגי ישראל לנציגי מדינות ערב ברודוס שהתנהל בין ינואר ליולי 1949, שהביאו לבסוף לחתימת הסכמי שביתת הנשק בין המדינות המעורבות במלחמת העצמאות. פרס נובל לשלום לשנת 1978 הוענק למנחם בגין ואנואר סאדאת על הסכם קמפ דייוויד (הפרס ניתן עוד לפני הסכם השלום). פרס נובל לשלום לשנת 1994 הוענק ליצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת על הסכם אוסלו. זוכה נוסף שהפרס שלו קשור לסכסוך הוא ג'ימי קרטר שהיה המתווך בין ישראל למצרים בשיחות השלום וזכה בפרס נובל בשנת 2002 על מפעל חייו.
הענקת הפרס לערפאת עוררה מחלוקת עזה אף בתוך ועדת הפרס עצמה. באופן חסר תקדים, קורה כריסטיאנסן, אחד מחמשת חברי הוועדה התפטר במחאה על הענקת הפרס לערפאת. אמנם גם ב-1973 התפטרו שניים מחברי הוועדה במחאה על הענקת הפרס באותה שנה להנרי קיסינג'ר, אך הם השעו את הודעת הפרישה עד לאחרי הטקס, בעוד כריסטיאנסן התפטר מיד אחרי אישור הפרס ומחה ברחובות אוסלו במהלך הטקס. בראיון שהתקיים עמו כעבור ארבע שנים הוא טען: "אינני גיבור. פשוט לא הייתי מסוגל יותר להסתכל במראה אילו המשכתי להיות חבר בוועדה שנותנת פרס לערפאת".
זוכי פרס נובל לשלום
עריכה| שנה | מקבלי הפרס | מדינה | פרטים | |
|---|---|---|---|---|
| 1901 | ז'אן אנרי דינן | מייסד הצלב האדום. | ||
| פרדריק פאסי | מייסד החברה הצרפתית לשלום | |||
| 1902 | אלי דוקומון | מזכיר כבוד של לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ. | ||
| שארל אלבר גובאט | מזכ"ל האיגוד הבין-פרלמנטרי | |||
| 1903 | רנדל קרמר | חבר הפרלמנט הבריטי ומזכיר הליגה הבינלאומית לבוררות | ||
| 1904 | המוסד לחוק בינלאומי | על מאמציה כגוף לא רשמי לנסח את העקרונות הכלליים של מדע המשפט הבינלאומי | ||
| 1905 | ברטה פון זוטנר | נשיאת כבוד של לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ, האישה הראשונה שזכתה בפרס זה | ||
| 1906 | תאודור רוזוולט | נשיא ארצות הברית, על ניסוח חוזה השלום במלחמת רוסיה–יפן, הסכם פורטסמות' | ||
| 1907 | ארנסטו תאודורו מונטה | נשיא הליגה הלומברדית לשלום | ||
| לואי רנו | פרופסור לחוק בין-לאומי מאוניברסיטת סורבון, פריז | |||
| 1908 | קלאס פונטוס ארנולדסון | חבר הפרלמנט השוודי ומייסד הליגה השוודית לשלום ובוררות | ||
| פרדריק באייר | חבר הפרלמנט הדני ונשיא כבוד של לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ | |||
| 1909 | אוגוסט ברנארט | ראש ממשלת בלגיה וחבר הפרלמנט, חבר בית הדין הבינלאומי בהאג | ||
| פול אנרי ד'אטורנל דה קונסטן | סנטור צרפתי, הקבוצה הפרלמנטרית הצרפתית לבוררות התנדבותית, ומייסד הוועדה להגנה על אינטרסים לאומיים ופשרה בינלאומית | |||
| 1910 | לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ | ששימשו כקישור בין אגודות השלום במדינות השונות. | ||
| 1911 | טוביאס אסר | מייסד הוועידות הבינלאומיות לחוק הפרטי בהאג | ||
| אלפרד הרמן פריד | עיתונאי ומייסד הפרסום Die Friedenswarte. | |||
| 1912 | אליהוא רוט[א] | מזכיר המדינה של ארצות הברית ואחראי על מספר הסכמי בוררות | ||
| 1913 | הנרי לה פונטן | סנטור בלגי ונשיא לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ | ||
| 1914 | לא הוענק עקב מלחמת העולם הראשונה. | |||
| 1915 | ||||
| 1916 | ||||
| 1917 | הוועד הבינלאומי של הצלב האדום | על לקיחת המשימה הכבירה של ניסיון להגן על זכויותיהם של אסירי מלחמה רבים בכל הצדדים (של מלחמת העולם הראשונה), לרבות זכותם ליצור קשר עם משפחותיהם | ||
| 1918 | לא הוענק עקב מלחמת העולם הראשונה. | |||
| 1919 | וודרו וילסון | נשיא ארצות הברית, על הקמת חבר הלאומים | ||
| 1920 | לאון בורז'ואה | מזכיר המדינה הצרפתי, נשיא הפרלמנט ונשיא מועצת חבר הלאומים | ||
| 1921 | ילמאר ברנטין | ראש ממשלת שוודיה ונציג שוודיה במועצת חבר הלאומים | ||
| כריסטיאן לאנגה | מזכ"ל הארגון הבין-פרלמנטרי | |||
| 1922 | פריטיוף ננסן | מדען וחוקר, ונציג נורווגיה לחבר הלאומים. מייסד "דרכוני ננסן" לפליטים | ||
| 1923 | לא הוענק | |||
| 1924 | ||||
| 1925 | סר אוסטן צ'מברלין[א] | מזכיר החוץ הבריטי ואחד ממייסדי הסכמי לוקרנו | ||
| צ'ארלס דוז[א] | סגן נשיא ארצות הברית ויו"ר ועדת הפיוס של בעלות הברית | |||
| 1926 | אריסטיד בריאן | שר החוץ הצרפתי, אחד ממנסחי הסכמי לוקרנו | ||
| גוסטב שטרזמן | קנצלר גרמניה, שר החוץ ואחד ממנסחי הסכמי לוקרנו | |||
| 1927 | פרדיננד בואסון | פרופסור באוניברסיטת סורבון ומייסד הליגה לזכויות האדם | ||
| לודוויג קווידה | פרופסור באוניברסיטת ברלין, חבר הפרלמנט הגרמני ומשתתף במספר ועידות שלום | |||
| 1928 | לא הוענק | |||
| 1929 | פרנק קלוג[א] | מזכיר המדינה של ארצות הברית ואחד ממייסדי הסכם קלוג-בריאן | ||
| 1930 | נתן סודרבלום | ארכיבישוף שוודי ומנהיג התנועה האקומנית לאיחוד כל הכנסיות הנוצריות | ||
| 1931 | ג'יין אדמס | סוציולוגית אמריקאית והנשיאה הבינלאומית של הליגה הנשית הבינלאומית לשלום וחופש | ||
| ניקולס מארי באטלר | נשיא אוניברסיטת קולומביה ומקדם הסכם קלוג-בריאן | |||
| 1932 | לא הוענק | |||
| 1933 | סר נורמן אנג'ל[א] | סופר בריטי וחבר המועצה המבצעת של חבר הלאומים ושל מועצת השלום הלאומית | ||
| 1934 | ארתור הנדרסון | מזכיר החוץ הבריטי ונשיא ועידת פירוק הנשק של 1932 | ||
| 1935 | קרל פון אוסייצקי[ב] | עיתונאי ופציפיסט גרמני, על מאבקו נגד ההתחמשות של גרמניה | ||
| 1936 | קרלוס לאמאס | מזכיר המדינה הארגנטיני, נשיא חבר הלאומים, ומתווך בסכסוך בין פרגוואי ובוליביה | ||
| 1937 | רוברט ססיל | פוליטיקאי ודיפלומט בריטי, ממיסדי חבר הלאומים ופעיל שלום במסגרתו | ||
| 1938 | משרד ננסן הבינלאומי לפליטים | על עבודתם בעזרה לפליטים. | ||
| 1939 | לא הוענק עקב מלחמת העולם השנייה. | |||
| 1940 | ||||
| 1941 | ||||
| 1942 | ||||
| 1943 | ||||
| 1944 | הוועד הבינלאומי של הצלב האדום | הוענק רטרואקטיבית בשנת 1945. | ||
| 1945 | קורדל הול | מזכיר המדינה של ארצות הברית ומשתתף בכיר בייסוד האומות המאוחדות | ||
| 1946 | אמילי גרין באלץ' | פרופסור אמריקאית להיסטוריה וסוציולוגיה ונשיאת כבוד בינלאומית של הליגה הנשית הבינלאומית לשלום וחופש | ||
| ג'ון מוט | יו"ר המועצה המיסיונרית הבינלאומית ונשיא הברית העולמית של האגודות הנוצריות של צעירים | |||
| 1947 | מועצת שירות הידידים הבריטית | בשם אגודת הידידים הידועה יותר בשם "קווייקרים" | ||
| אגודה אמריקאית לשירותי הידידים | ||||
| 1948 | לא הוענק | |||
| 1949 | לורד בויד אור | רופא בריטי, אחד המארגנים הראשיים ומנהל ארגון המזון והחקלאות הכללי, נשיא מועצת השלום הלאומית והארגון הבינלאומי של ארגוני שלום | ||
| 1950 | ראלף באנץ' | פרופסור באוניברסיטת הרוורד, מתווך בארץ ישראל, 1948 | ||
| 1951 | לאון ז'ואו | נשיא המועצה הבינלאומית של האיחוד האירופי, חבר המועצה של ארגון העובדים הבינלאומי | ||
| 1952 | אלברט שווייצר | על ייסודו של בית חולים בגאבון | ||
| 1953 | ג'ורג' מרשל | מזכיר המדינה ומזכיר ההגנה של ארצות הברית, נשיא הצלב האדום האמריקאי, מייסד תוכנית מרשל | ||
| 1954 | נציבות האו"ם לפליטים | ארגון סיוע בינלאומי נוסד על ידי האו"ם ב-1951 | ||
| 1955 | לא הוענק. | |||
| 1956 | ||||
| 1957 | לסטר פירסון | שר החוץ הקנדי, נשיא המושב השביעי של העצרת הכללית של האומות המאוחדות, על הקמת כוח החירום של האומות המאוחדות לאחר מבצע סיני | ||
| 1958 | דומיניק פיר | אב המסדר הדומיניקני, מנהיג ארגון הסיוע לפליטים "l'Europe du Coeur au Service du Monde". | ||
| 1959 | פיליפ נואל-בייקר | חבר הפרלמנט הבריטי, פעל כל חייו לשלום ושיתוף פעולה בינלאומי. | ||
| 1960 | אלברט לוטולי | נשיא הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC) בדרום אפריקה | ||
| 1961 | דאג המרשלד[ג] | המזכיר הכללי של האומות המאוחדות (הפרס הוענק לאחר מותו) | ||
| 1962 | לינוס פאולינג | מדען מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, על מאבקו להפסקת הניסויים בנשק גרעיני | ||
| 1963 | הוועד הבינלאומי של הצלב האדום | עבור עבודתם בהגנה על זכויות האדם ב-100 שנות קיומה של הצלב האדום הבינלאומי. | ||
| הליגה של אגודות הצלב האדום | ||||
| 1964 | מרטין לותר קינג | על מאבקו למען זכויות האזרח | ||
| 1965 | יוניסף | קרן הילדים של האומות המאוחדות | ||
| 1966 | לא הוענק. | |||
| 1967 | ||||
| 1968 | רנה קאסן | נשיא בית הדין האירופי לזכויות אדם | ||
| 1969 | ארגון העבודה הבינלאומי | |||
| 1970 | נורמן בורלוג | על מחקרו במרכז הבינלאומי לשיפור התירס והחיטה, מקסיקו סיטי | ||
| 1971 | וילי ברנדט | על מדיניות החוץ של גרמניה המערבית שהביאה להתקרבות לגוש המזרחי (אוסטפוליטיק) | ||
| 1972 | לא הוענק | |||
| 1973 | הנרי קיסינג'ר | על הפסקת האש שהייתה אמורה לסיים את מלחמת וייטנאם | ||
| לה דק טהו[ד] | ||||
| 1974 | שון מקברייד | נשיא לשכת השלום הבינלאומית, ונשיא ועדת האומות המאוחדות לענייני נמיביה | ||
| אייסאקו סאטו | ראש ממשלת יפן, הוענק עבור הוויתור על האופציה הגרעינית ביפן ועל מאמציו לקדם פיוס באזור. | |||
| 1975 | אנדריי סחרוב[ה] | על פעילותו למען זכויות אדם | ||
| 1976 | בטי ויליאמס | מייסדות תנועת השלום של צפון אירלנד | ||
| מייריד קוריגן | ||||
| 1977 | אמנסטי אינטרנשיונל | על פעילותם להגנת זכויות האדם של אסירי מצפון ולמניעת עינויים. | ||
| 1978 | אנואר סאדאת | על המשא ומתן לשלום בין ישראל ומצרים. | ||
| מנחם בגין | ||||
| 1979 | אמא תרזה | מנהיגת מסדר המיסיונרים של צדקה | ||
| 1980 | אדולפו פרס אסקיבל | על פעילותו למען זכויות אדם | ||
| 1981 | נציבות האו"ם לפליטים | פרס נובל שני לארגון הסיוע הבינלאומי שנוסד על ידי האו"ם ב-1951 | ||
| 1982 | אלווה מירדאל | נציגים בוועדת האומות המאוחדות לפירוק החימוש | ||
| אלפונסו גרסיה רובלס | ||||
| 1983 | לך ואלנסה | מייסד תנועת סולידריות ולימים נשיא פולין | ||
| 1984 | דזמונד טוטו | הבישוף של יוהנסבורג; מזכ"ל לשעבר, מועצת הכנסיות של דרום אפריקה, על פעילותו נגד האפרטהייד | ||
| 1985 | האגודה הבינלאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית | על הפצת מידע ויצירת מודעות בנושא לוחמה אטומית | ||
| 1986 | אלי ויזל | סופר וניצול שואה, הפרס הוענק על פועלו ב"ועדה הנשיאותית לזכר השואה", שבראשה עמד. | ||
| 1987 | אוסקר אריאס סנצ'ס | נשיא קוסטה ריקה, על יוזמתו לשיחות שלום במרכז אמריקה | ||
| 1988 | כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות | עבור מאמציהם אשר שתרמו תרומה חשובה לקראת מימוש אחד העקרונות הבסיסיים של האומות המאוחדות. | ||
| 1989 | טנזין גיאטסו | הדלאי לאמה ה-14, הוענק על מאבקו למען שחרור טיבט, הוא התנגד בעקביות לשימוש באלימות. במקום זאת הוא הטיף פתרונות של שלום המבוסס על סובלנות וכבוד הדדי כדי לשמר את המורשת ההיסטורית והתרבותית של בני עמו. | ||
| 1990 | מיכאיל גורבצ'וב | נשיא ברית המועצות, על תרומתו לסיום המלחמה הקרה | ||
| 1991 | אונג סן סו צ'י[ו] | על מאבקה הלא אלים של מנהיגת האופוזיציה הבורמזית למען דמוקרטיה וזכויות אדם | ||
| 1992 | ריגוברטה מנצ'ו | כאות הוקרה לעבודתה לצדק חברתי ופיוס אתנו-תרבותי על בסיס כבוד לזכויות עמים ילידים | ||
| 1993 | נלסון מנדלה | על עבודתם לסיומו של שלטון האפרטהייד, ועל הנחת היסודות להקמת משטר דמוקרטי בדרום אפריקה | ||
| פרדריק וילם דה קלרק | ||||
| 1994 | יאסר ערפאת | (נולד ב- |
על מאמצם ליצור שלום במזרח התיכון וחתימתם על הסכמי אוסלו | |
| יצחק רבין | ||||
| שמעון פרס | ||||
| 1995 | יוסף רוטבלט | על מאמציהם להקטין את תפקידו של הנשק הגרעיני בפוליטיקה הבינלאומית, ובטווח הארוך, לחסלו כליל | ||
| קונגרס פגוואש בנושא מדע ועניינים בינלאומיים | ||||
| 1996 | קרלוס פליפה חימנז בלו | על פעילותם לקראת פתרון של שלום לסכסוך במזרח טימור | ||
| חוזה רמוס הורטה | ||||
| 1997 | המאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים | על מאמציהם לאיסור שימוש וניקוי שטחים ממוקשים נגד אדם | ||
| ג'ודי ויליאמס | ||||
| 1998 | ג'ון יום | על מאמציהם למצוא פתרון שלום לסכסוך בצפון אירלנד | ||
| דייוויד טרימבל[4] | ||||
| 1999 | רופאים ללא גבולות[5] | על תרומתם ההומניטרית במספר יבשות | ||
| 2000 | קים דה-ג'ונג[6] | על עבודתו למען דמוקרטיה וזכויות אדם בקוריאה הדרומית ובמזרח אסיה בכלל, והפיוס עם קוריאה הצפונית בפרט | ||
| 2001 | האומות המאוחדות[7] | על עבודתם לארגון עולם שליו יותר | ||
| קופי אנאן | ||||
| 2002 | ג'ימי קרטר[8] | על מאמציו למצוא פתרונות שלום לסכסוכים בינלאומיים, קידום הדמוקרטיה וזכויות האדם, וקידום של התפתחות כלכלית וסוציאלית | ||
| 2003 | שירין עבאדי[9] | על מאמציה למען הדמוקרטיה וזכויות האדם | ||
| 2004 | ואנגרי מאטאיי | על תרומתה לפיתוח בר-קיימא, דמוקרטיה, ושלום | ||
| 2005 | הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית[10] | על תרומתם למניעת הפצת נשק גרעיני לצרכים צבאיים | ||
| מוחמד אל-בראדעי[10] | ||||
| 2006 | מוחמד יונוס[11] | על הקמת בנק להלוואות קטנות לעניי בנגלדש | ||
| בנק גרמין | ||||
| 2007 | הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים | על הגברת המודעות לשינוי האקלים ולהתחממות העולמית | ||
| אל גור[12] | ||||
| 2008 | מרטי אהטיסארי[13] | על פעילותו למען השלום במספר מקומות בעולם במשך למעלה משלושה עשורים | ||
| 2009 | ברק אובמה[14] | על מאמציו לחזק את הדיפלומטיה הבינלאומית ושיתוף הפעולה בין העמים | ||
| 2010 | לְיוּ שְיַאוֹבּוֹ[ז][15] | על מאבקו הארוך והבלתי אלים למען זכויות אדם בסיסיות בסין | ||
| 2011 | אלן ג'ונסון-סירליף[16] | על מאבקן הבלתי-אלים למען ביטחון לנשים וזכויות הנשים לשותפות מלאה בבניית שלום | ||
| לימה בואי | ||||
| תוואכול כרמאן[17] | ||||
| 2012 | האיחוד האירופי[18] | על שישה עשורים של תרומה לקידום השלום, הפיוס, הדמוקרטיה וזכויות האדם באירופה | ||
| 2013 | הארגון למניעת הפצת נשק כימי[19] | בינלאומי | על מאמציו הנרחבים להשמיד את הנשק הכימי בעולם | |
| 2014 | מלאלה יוספזאי[20] | על מאבקם נגד הדיכוי של ילדים ואנשים צעירים ועל זכותם של כל הילדים לחינוך. | ||
| קאילש סאטיארת'י | ||||
| 2015 | קוורטט הדיאלוג הלאומי בתוניסיה[21] | על פעולותיו למען הדמוקרטיה בעת מהפכת היסמין בתוניסיה | ||
| 2016 | חואן מנואל סנטוס[22] | על מאמציו ההחלטיים להביא סוף למלחמת האזרחים שנמשכת יותר מ-50 שנה. | ||
| 2017 | התנועה הבינלאומית להשמדת נשק גרעיני[23] | "על פועלם למקד את תשומת הלב להשלכות הקטסטרופליות של כל שימוש שהוא בנשק גרעיני, ועל מאמציו הבלתי נדלים לקדם אמנה עולמית שתאסור שימוש בנשק מסוג זה".[24] | ||
| 2018 | דניס מקווגי[25] | על מאמציהם להפסיק את השימוש באלימות מינית ככלי נשק במלחמות ובעימותים חמושים | ||
| נאדיה מוראד[25] | ||||
| 2019 | אבי אחמד[26] | על מאמציו לקידום השלום ושיתוף פעולה בין לאומי ובפרט על מאמציו לפתרון סכסוך הגבולות עם אריתריאה | ||
| 2020 | תוכנית המזון העולמית | על מאמציו להילחם ברעב, על תרומתו לשיפור התנאים לשלום באזורים שנפגעו מסכסוך ופועל ככוח מניע במאמצים למנוע את השימוש ברעב כנשק מלחמה וסכסוך | ||
| 2021 | דמיטרי מוראטוב | על מאבקם למען חופש הביטוי | ||
| מריה רסה | ||||
| 2022 | אלס ביאליצקי | על קידום החברה האזרחית במדינותיהם, ועל קידום הזכות לבקר כוח ולהגן על על זכויות אזרחיות בסיסיות | ||
| ממוריאל | ||||
| המרכז לחירויות אזרחיות | ||||
| 2023 | נרגוס מוחמדי | על מאבקה נגד דיכוי נשים באיראן ומאבקה לקידום זכויות אדם וחירות לכולם | ||
| 2024 | ניהון הידאנקיו | על על מאמציו ליצור עולם ללא נשק גרעיני, ועל הצגת עדויות לכך שאסור שייעשה אי פעם שימוש נוסף בנשק גרעיני. | ||
- ^ 1 2 3 4 5 אליהוא רוט, אוסטן צ'מברלין, צ'ארלס דוז, פרנק קלוג, ונורמן אנג'ל קיבלו בפועל את פרסם שנה אחת מאוחר יותר מאשר מצוין בטבלה. הפרסים הוענקו להם באיחור של שנה מאחר שהוועדה החליטה כי אף אחת מהמועמדויות בשנה שבו הם מופיעים בטבלה לא עמדה בקריטריונים בצוואתו של נובל; ע"פ התקנות, הוועדה עכבה את הענקת הפרסים עד השנה העוקבת, אף על פי שהם הוענקו כפרס השנה הקודמת.
- ^ הפרס של קרל פון אוסייצקי הוענק שלא בפניו משום שסירב למסור את דרכונו לידי ממשלת גרמניה
- ^ הוענק לאחר מותו
- ^ סירב לקבל את הפרס
- ^ הוענק שלא בפניו משום שסירב למסור את דרכונו לידי ממשלת ברית המועצות.
- ^ הוענק שלא בפניה כי היא הוחזקה במעצר בית בידי ממשלת בורמה. בעקבות שחרורה ממעצר בית והבחירות לבית הנבחרים, סו צ'י קיבלה את הפרס באופן אישי ב-16 ביוני 2012.
- ^ הוענק שלא בפניו משום ששהה במאסר בסין.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכהאתר האינטרנט הרשמי של פרס נובל לשלום (באנגלית)
- פרס נובל, האתר הרשמי
- פרס נובל לשלום, האתר הרשמי
- חתני פרס נובל לשלום, באתר פרס נובל
הערות שוליים
עריכה- ^ Why Norway?, The Nobel Peace Prize (באנגלית)
- ^ בסיס נתונים למועמדים לפרס נובל לשלום, 1901 - 1955(הקישור אינו פעיל, 15.12.2020)
- ^ The darkly ironic 1939 letter nominating Adolf Hitler for the Nobel Peace Prize
- ^ שרון שדה, מהפך בצפון אירלנד; הסכם השלום בסכנת קריסה, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2003
- ^
דניאל דולב, הארגונים שזכו בפרס נובל לשלום, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2013
- ^ אבירם חניק, סיאול, בין אור הנרות לאור הירח: שיעור באזרחות מדרום קוריאה, באתר גלובס, 27 במאי 2017
- ^ שלמה שמיר, פרס נובל לשלום יוענק לאו"ם ולמזכירו קופי אנאן, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2001
- ^ סוכנויות הידיעות, פרס נובל לשלום לנשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2002
- ^ הניו יורק טיימס,הסוכנויות, פרס נובל לשלום לפעילת זכויות האדם האיראנית שירין עבאדי, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2003
- ^ 1 2 יוסי מלמן, שלמה שמיר, אל-בראדעי וסבא"א זכו בנובל על מאבקם בהפצת הגרעין, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2005
- ^ הניו יורק טיימס,מאת סליה דוגר, הזוכה: כלכלן מבנגלדש, מקים "בנק לעניים", באתר הארץ, 14 באוקטובר 2006
- ^ צפריר רינת, אל גור ופאנל שינוי האקלים של האו"ם זכו בפרס נובל לשלום, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2007
- ^ סוכנויות הידיעות, פרס נובל לשלום הוענק לנשיא פינלנד לשעבר, מארטי אהטיסארי, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2008
- ^ אלוף בן, פרס נובל לשלום לברק אובמה | פרס על הצעת מחקר, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2009
- ^ רויטרס, 18 מדינות יחרימו את טקס הענקת פרס נובל לפעיל זכויות אדם סיני, באתר הארץ, 8 בדצמבר 2010
- ^ סוכנויות הידיעות, נשיאת ליבריה קיבלה פרס נובל, אך נלחמת על כסאה, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2011
- ^
- ^ אנשיל פפר, נובל לשלום לאיחוד האירופי: פרס מוצדק שהוא גם תמרור אזהרה, באתר TheMarker, 12 באוקטובר 2012(הקישור אינו פעיל, 15.12.2020)
- ^ AP ורויטרס, הארגון למניעת הפצת נשק כימי הוא הזוכה בפרס נובל לשלום, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2013
- ^
- ^
- ^ הניו יורק טיימס, הגרדיאן, רויטרס ו״הארץ״, על אף דחיית הסכם הפיוס עם המורדים: נשיא קולומביה זכה בפרס נובל לשלום, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2016
- ^ הארץ, הגרדיאן ורויטרס, הקמפיין לפירוז העולם מנשק גרעיני זכה בפרס נובל לשלום, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2017
- ^ "The Nobel Peace Prize 2017 - Press Release". www.nobelprize.org. נבדק ב-2017-10-06.
- ^ 1 2 הגרדיאן,אי-פי והארץ, פרס נובל לשלום הוענק לצעירה יזידית ורופא מקונגו על פעילותם נגד אלימות מינית, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2018
- ^ גיא אלסטר, ראש ממשלת אתיופיה אביי אחמד זכה בפרס נובל לשלום, באתר וואלה, 11 באוקטובר 2019