האנטישמיות החדשה

בכל שלוש הצורות העיקריות של האנטישמיות, היהודי הושמץ כמייצג את כל הרע שבעולם. באנטישמיות ה"דתית" - היהודים אופיינו כשטן או כמקורבים אליו והואשמו בהריגת ישו, שהוצג כבנו של אלוהים. באנטישמיות ה"גזענית" - היהודים הואשמו בהרעלת העולם בהתנהגותם ורעיונותיהם. היום, האנטישמים ה"חדשים" מציגים את ישראל כמדינה רעה. כאשר מקבלי החלטות משוכנעים כי אדם או מדינה מסוימת מגלמים את הרוע, השלב הבא להתמודדות מול "הרוע" יהיה הפרדה, שיעבוד, או אפילו השמדה. בימי הביניים ההתמודדות מול רוע היהודים בקרב מקבלי ההחלטות הייתה הגליה או הגבלה לגטאות תוך שלילת זכויות מהן נהנו הנוצרים. בתקופת הנאציזם ביקשו לחסל את היהודים, זאת כשהאנטישמיות החברתית והדה-לגיטימציה המוקדמת של היהודים, תוך שלילת אנושיותם, הכינה את הקרקע להשמדתם הפיזית^[2].

האנטישמיות החדשה באירופה, בקנדה ובארצות הברית פועלת לצד מאפיינים עכשוויים של אנטישמיות קלאסית: הפצת שמועות בעלות אופי קונספירטיבי אנטישמי כגון וריאציות אקטואליות של הפרוטוקולים של זקני ציון, האשמת היהודים במשבר הכלכלי העולמי ובפיגועי 11 בספטמבר והכחשת השואה ("הציונים זייפו את השואה כדי להשתלט על פלסטין"). לעיתים מתרחשת גם אלימות פיזית כנגד יהודים, לרבות טרור, וכן ונדליזם כנגד בתי כנסת ובתי עלמין יהודיים. רבות מהתקפות אלה נעשו על ידי מהגרים מוסלמים באירופה וארצות הברית.^{[דרוש מקור]}

ארווין קוטלר, פרופסור למשפטים וזכויות אדם, טוען שהאנטישמיות הקלאסית הפלתה יהודים כפרטים, ואילו האנטישמיות החדשה, בניגוד לה, "מעוגנת בהפליה כנגד היהודים כעם, וכמימוש לאומיותם בישראל. בכל צורה, המהות של האנטישמיות היא זהה - התקפה על ליבת הזהות היהודית בכל רגע." קוטלר טוען שקשה לכמת את האנטישמיות החדשה, מאחר שהקריטריונים הרגילים שמשמשים ממשלות לגלות הפליה - כגון מצב כלכלי, דיור, בריאות ותעסוקה - שימושיים רק לגילוי הפליה כנגד פרטים. לכן, קשה להראות שהאנטישמיות החדשה אכן קיימת במובנים אלה^[3].

קוטלר מגדיר "אנטישמיות קלאסית או מסורתית" כ"הפליה כנגד, שלילת זכויות או תקיפת יהודים ושלילת זכותם לחיות כחברים שווי-זכויות בקרב החברה בה הם גרים", ואת "האנטישמיות החדשה" כ"הפליה כנגד זכותו של העם היהודי לחיות כאומה שווה זכויות בקרב משפחת העמים - שלילת ותקיפה אף של זכותו של העם היהודי לחיות - כאשר ישראל היא בעצם היהודי הקולקטיבי בקרב האומות."^[4]

הפובליציסט בן-דרור ימיני מרבה לכתוב, מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, על האנטישמיות החדשה ונגד מה שהוא רואה כהסתה נגד ישראל בעולם מצד פלסטינים, פעילי שמאל רדיקלי ואחרים. הוא מכנה זאת "תעשיית השקרים"^[5] ו"אנטישמיות במסווה של אנטי-ציונות" או "אנטישמיות פוליטיקלי קורקט"^[6]. לטענתו, השנאה לישראל והאנטי-ציונות הקיצונית שנהפכו לרווחות בעשור האחרון, הן למעשה ביטוי חדש לאנטישמיות הקלאסית, והשנאה המסורתית ליהודים מתועלת לשנאה כנגד ישראל (שנחשבת ללגיטימית יותר לעומת האנטישמיות המסורתית שנתפשת כגזענות לא-לגיטימית בעקבות זוועות השואה). כשם שהאנטישמיות הישנה השתמשה בעלילות דם כדי להסית לרצח יהודים, כך גם האנטישמיות החדשה משתמשת בעלילות דם ושקרים רבים כדי להסית ולעורר שנאה כלפי ישראל והיהודים^[7]. גם אמנון רובינשטיין הרבה לכתוב נגד האנטישמיות החדשה, בהתחלה בעיתון "הארץ" ומאוחר יותר ב"מעריב"^[8].

היסודות הבאים הם שמגדירים את האנטי-ציונות החדשה כאנטישמיות:

1. התנגדות לעצם קיומה של מדינת ישראל היא התנגדות לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינה ריבונית, ועל כן מפלה אותו לרעה ביחס לשאר העמים ולעקרונות המשפט הבינלאומי^[9].
2. הימנעות מהצעת פתרון חלופי הומניסטי לאזרחיה היהודים של מדינת ישראל, אשר בהיעדרה יהפכו למיעוט קטן וחסר הגנה בסביבה עוינת^[9].
3. ביקורת כלפי ישראל המתאפיינת בסטנדרטים כפולים^[10], ובאופן בלתי מידתי ביחס לביקורת המושמעת כלפי מדינותיהם של עמים אחרים. לפי דניאל גולדהגן הדממה המוחלטת או הכמעט מוחלטת לה זוכות מדינות אחרות, במיוחד ערביות, מצד מדינות אירופה משקפת את מה שהעמיתים האירופאים חשים: בין אם בתמיכה בלאומיות הפלסטינית או הסתייגות מלמתוח ביקורת כלפי האויבים של אלו שהם שונאים. כלומר הסתייגות מלמתוח ביקורת על אויבי ישראל וארצות הברית, שהם שונאים^[11].
4. ביקורת כלפי ישראל שמפיצה ומייצרת מידע מוטה, מסולף או סלקטיבי של עובדות, ועושה שימוש שגוי ומטעה במושגים טעונים מתוך מטרה לגרום לדמוניזציה ולהסתה נגדה. לדוגמה, השוואת הציונות ומעשי ישראל לנאצים (אגב זילות השואה), שימוש מטעה במונחים כמו רצח עם, קולוניאליזם, אפרטהייד, ופשעים נגד האנושות (בניגוד לפשעי מלחמה).

ארווין קוטלר, פרופסור באוניברסיטת מקגיל ומומחה מוביל לזכויות אדם, מונה תשעה מאפיינים של האנטישמיות החדשה:^[12]

1. אנטישמיות ג'נוסיידאלית – קריאות פומביות להשמדת ישראל והעם היהודי (ג'נוסייד = רצח עם).
2. אנטישמיות פוליטית – שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית; הדה-לגיטימציה של ישראל כמדינה; ייחוס כל הרוע שבעולם לישראל.
3. אנטישמיות אידאולוגית – השוואה בין הציונות לגזענות כדי לבצע "נאציפקציה" של ישראל, כלומר: הצגת ישראל כמדינה נאצית.
4. אנטישמיות דתית – אנטישמיות שנובעת מפירוש קיצוני של דת האסלאם ושואבת מהאנטישמיות הנוצרית הקלאסית.
5. אנטישמיות תרבותית – התערובת של גישה, סנטימנטים ושיח אנטישמי שנעשו אופנתיים ב"שיחות סלון" של אינטלקטואלים.
6. אנטישמיות כלכלית – תנועת ה-BDS וסנקציות וחרמות כגון החרם הערבי כנגד מדינות וחברות שסוחרות עם ישראל.
7. הכחשת השואה – הטענה שהשואה לא התרחשה ושלא הייתה השמדת עם מתוכננת כנגד היהודים. האנטישמיות החדשה הוסיפה נופך חדש להכחשת השואה: הטענה שהשואה היא למעשה זיוף ציוני בשירות ישראל והציונות שנועד לנשל את הפלסטינים מאדמתם. תזה זו מופצת ומקודמת, למשל, על ידי ארגון הטרור הפלסטיני חמאס.
8. טרור גזעני כנגד יהודים – טרור כנגד יהודים ומטרות יהודיות בישראל ובעולם.
9. הפליית ישראל בזירה הבינלאומית – יחס מפלה לרעה כנגד ישראל בזירה הבינלאומית, שפיטת מעשיה בסטנדרטים כפולים והתמקדות בה ללא כל פרופורציה למעשיה לעומת מעשי מדינות אחרות.

  ערך מורחב – מבחן שלושת ה-D לאנטישמיות

מבחן שלושת ה-D לאנטישמיות של נתן שרנסקי אומץ על ידי מחלקת המדינה של ארצות הברית^[13]. המבחן נועד להבחין בין ביקורת לגיטימית של מדינת ישראל לאנטישמיות. כששלושת ה-D-ים מייצגים: דה-לגיטימציה (Delegitimization) דמוניזציה (Demonization) ומוסר כפול (Double standards) כלפי מדינת ישראל, כשכל אחד מאלו מייצג אנטישמיות.

הפורום האירופי לאנטישמיות הגדיר מספר נקודות "לזיהוי אירועים, איסוף נתונים ולסיוע ביישום ואכיפת חקיקה העוסקת באנטישמיות", ובהם:^[14]

1. קריאה לסיוע, לעזרה או להצדקת הרג או פגיעה ביהודים, בשם אידאולוגיה קיצונית או בשם ראייה דתית קיצונית.
2. התייחסות ליהודים בצורה השוללות מהם את אנושיותם, מכוונת לעשות להם ד-הומניזציה, או מייחסות להם סטראוטיפים כיחידים או כקשורים לעוצמת יהודית כקבוצה – כמו, אם כי לא באופן בלעדי, מיתוס המזימה היהודית העולמית לשלוט על התקשורת, הכלכלה, הממשלה או מוסדות אחרים של החברה.
3. האשמת היהודים כעם בהיותם אחראים למעשים שליליים, אמיתיים או מדומים, שבוצעו על ידי אדם יהודי אחד או קבוצה, או אפילו למעשים שבוצעו על ידי לא-יהודים.
4. הכחשת קיום, מטרת והמכניזם (למשל תאי-הגזים) של השמדת העם היהודי בידי גרמניה הנאצית, תומכיה ובני בריתה במהלך מלחמת העולם השנייה.
5. האשמת היהודים כעם, או את ישראל כמדינה, בהמצאת או הגזמת ממדי השואה.
6. האשמת אזרחים יהודים, שאינם חיים בישראל, בהיותם נאמנים יותר למדינת ישראל או בהעדפת האינטרסים של היהודים ברחבי העולם על פני האינטרסים של המדינה בה הם חיים.
7. הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, בין היתר באמצעות הטענה שקיומה של מדינת ישראל היא יוזמה גזענית.
8. יישום סטנדרטים כפולים כלפי ישראל בדרישה ממנה לנהוג באופן, שאינו מצופה או נדרש מכל אומה דמוקרטית אחרת.
9. שימוש בסמלים או בדימויים הקשורים לאנטישמיות הקלאסית (למשל הטענה שהיהודים הרגו את ישו או עלילות-דם) כדי לאפיין את ישראל או ישראלים.
10. השוואה בין מדיניותה העכשווית של ישראל לבין זו של הנאצים.
11. ראייה קיבוצית של היהודים כאחראים לפעולותיה של מדינת ישראל.

הברית הבינלאומית לזיכרון השואה IHRA (אנ') פרסמה ב-2016 הגדרת עבודה למהי אנטישמיות שידועה כהגדרת IHRA לאנטישמיות (אנ'). ההגדרה אומצה על ידי מדינת ישראל^[15] ועל ידי 32 מדינות ברחבי העולם (נכון ל-2021). ההגדרה נפתחת במבוא:

אנטישמיות היא תפישה מסוימת של היהודים, שעלולה להתבטא בשנאה כלפי יהודים. ביטויים רטוריים ופיזיים של אנטישמיות מכוונת כלפי אנשים יהודים או לא יהודים ו/או רכושם, כלפי מוסדות הקהילה היהודית ומוסדות דת.

— מהי אנטישמיות? באתר IHRA

בהמשך הובא פירוט להתבטאויות נפוצות של האנטישמיות. הגדרה זו אומצה על ידי האיחוד האירופאי.

• לאחר הקמת מדינת ישראל, נטען כי הדמוניזציה שעושים האירופאים לישראל נובעת מרגש האשמה שלהם על השואה, והפיכת היהודים לעם רצחני מקלה על תחושת האשם^[16]. בין התומכים בדעה זו נמנה הפילוסוף היהודי-צרפתי ברנאר-אנרי לוי^[17].
• פוסט קולוניאליזם ואדוארד סעיד: האינטלקטואל הפלסטיני אדוארד סעיד הציג תזה המאשימה את העולם המערבי ביחס גזעני כלפי העולם הערבי, בעיקר על רקע הקולוניאליזם של תחילת המאה ה-20 (שנמשך בצפון אפריקה גם עד אחרי מלחמת העולם השנייה) שלטענת סעיד עשק וניצל את האוכלוסייה המקומית המוסלמית. פרסום התזה והפצתה בקמפוסים השונים ברחבי אירופה וארצות הברית (לעיתים במימון סעודי) עורר רגשות אשם בקרב אקדמאים ואנשי רוח רבים, שהוקיעו בפומבי את הקולוניאליזם האירופאי והתנערו ממנו לטובת גישה של פלורליזם, רב-תרבותיות וזכויות אדם. התעמולה הפלסטינית, ובכללה גם סעיד, הציגה את מדינת ישראל כמפעל קולוניאליסטי אירופאי בלב העולם הערבי, ובכך גרמה לפגיעה בלגיטימיות של מדינת ישראל ולפיתוח עוינות כלפיה בקרב אירופאים רבים שרצו להיחשב כנאורים ואנטי-גזעניים.
• עלייה בכמות המהגרים מארצות מוסלמיות העוינות לישראל אל ארצות המערב, מביאה להתפתחות של אנטשימיות חדשה בארצות אלו^[18].
• האינתיפאדה השנייה: גל הטרור פלסטיני הביא לתגובות צבאיות נוקשות מצד ישראל. תמונות של בתים הרוסים, הפצצת מבנים על ידי מטוסי קרב, אזרחים הרוגים ותמונות של ילדים שותתי דם (למשל: פרשת מוחמד א-דורה), זויפו, בוימו ונוצלו על ידי התעמולה הפלסטינית להצגת ישראל ככובש אכזר ורצחני, הטובח בלא היסוס בערבים חפים מפשע. התמונות הקשות עוררו זעם בקרב מוסלמים ואירופאים רבים, והזעם תועל לשנאה, פעולות כנגד ישראל ואלימות כנגד יהודים^[2].
• תעמולה והסתה אנטי-ישראלית מתמשכת; שהתגבשה רבות הודות לארגוני NGO, במת האו"ם, האיחוד האירופי^[19][20], והתקשורת והאקדמיה^[21].
• "הקואליציה האדומה-ירוקה": ברית בין ארגוני שמאל רדיקלי לארגונים אסלאמיסטים קיצוניים, המבוססת על השנאה המשותפת לישראל^[2].

ראו גם – שנאת זרים

הוגי דעות אירופאים מובילים טוענים בשנים האחרונות כי אירופה בונה את זהותה וערכיה בהתנגדות למדיניות ארצות הברית, ומכאן גם ההתנגדות לישראל. שכן לפי אנדריי מרקוביץ (אנ'), האנטי אמריקניזם והאנטישמיות הם הסמלים הגדולים היחידים המשותפים לשמאל ולימין הקיצוני האירופי, הכולל גם את הנאו-נאציזם ואת העולם האסלאמי והלטיני. לכן בעולם הפוסט-מודרני, האנטישמיות החדשה מופצת לא ממקור יחיד אלא מממשלות ומגופים דתיים שונים ורבים ומהתקשורת בעולם הערבי. האחרונים אינם מבחינים בשנאתם בין הישראלים ליהדות התפוצות ופועלים להפצת האנטישמיות בעולם הערבי, הם תומכי אסלאם נלהבים ונאו-נאציזם. באירופה מפיצי האנטישמיות הם פעילי שמאל אך גם פעילי מרכז, שלפי אלן פינקלקראוט, החדירו לאירופאים את הרעיון שכשתחדל ישראל להתקיים יחדל גם הטרור המוסלמי, ומכאן אירופים רבים חולקים כיום את אותו הרצון, כמחרחרי השנאה הערבים, להיעלמותה של ישראל^[2].

ממשלות אירופאיות רבות החלו להודות בעת האחרונה כי קיימת אנטישמיות משמעותית באירופה, ולהצהיר כי יש להילחם בה^[2]. בניגוד לאנטישמיות הישנה, שנחשבה למגונה, מוקצית ולא לגיטימית בעקבות זוועות השואה, האנטישמיות החדשה יותר מקובלת, אף בקרב אנשים הנחשבים לנאורים^[16], ותוארה לעיתים כ"אנטישמיות פוליטיקלי קורקט"^[6]. האנטישמיות החדשה מופיעה גם באוניברסיטאות, בקרב סטודנטים^[22] וכן יותר ויותר בתקשורת העולמית^[23] יחד עם ביטויי ההתנגדות למדינת ישראל. האנטישמיות החדשה הוצתה ועלתה לפני השטח באופן ניכר בתחילת המאה ה-21 עם פרוץ האינתיפאדה השנייה וההתלקחות המחודשת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מנפרד גרסטנפלד טוען כי תופעה זו לא התפתחה רק בשנים האחרונות ולא קשורה באופן ספציפי להתקוממות הפלסטינית, אלא כי ההתקוממות הפלסטינית אפשרה או היוותה תירוץ ללגיטימיות ביטוי האנטישמיות בפומבי^[2].

פעמים רבות תקיפת ישראל נחשבת כתחליף קל ונוח יותר לביטוי זעם אנטי-אמריקאי. שכן ישראל נחשבת לגורם פגיע, מבודד וקל יותר לדמוניזציה^[24].

מסקר דעת קהל שנערך בשנת 2002 על ידי הליגה נגד השמצה בחמש מדינות: אוסטריה, שווייץ, ספרד, איטליה, הולנד, עלה כי ניתן לאפיין אחד מתוך חמישה משיבים כ"אנטישמי ביותר". 95% מהמשיבים ענו כי הם מאמינים של"יהודים לא אכפת מה קורה לאף אחד מלבד עצמם". 40% מהמשיבים מאמינים כי ליהודים יש יותר מדי כוח בעולם העסקים ובשווקים פיננסיים בינלאומיים. רוב העונים על הסקר השיבו כי הם מאמינים ש"היהודים יותר נאמנים לישראל מלמדינה שלהם". סקר דומה קודם בצרפת, דנמרק, גרמניה, בלגיה, והממלכה המאוחדת הניב תוצאות דומות.

בסוף שנת 2003 מחקר אירו-ברומטרי מטעם הנציבות האירופיות שהודלף העלה כי 15 מדינות החברות באיחוד האירופי מחשיבות את ישראל כ"סכנה הגדולה ביותר לשלום בעולם", יותר מכל מדינה אחרת - כשאחוז זה עומד על 60%. תוצאות סקרים אלו שאף על פי שבוצעו באופן שגוי ועם מינוח לא נכון, שימשו מאוחר יותר את התקשורת האירופאית והעולמית להעצמות הדעה השלילית נגד ישראל^[25][2]. מסקר משנת 2004 מטעם מכון המחקר IPSO שהתבצע באיטליה, צרפת, בלגיה, אוסטריה, ספרד, הולנד, לוקסמבורג, גרמניה, והממלכה המאוחדת, עלה כי 46% מאמינים כי "ליהודים יש מנטליות ואורח חיים שונה מלאזרחים אחרים". 40% האמינו כי ליהודי מדינתם יש קשר מיוחד עם כסף. 35% האמינו כי היהודים צריכים להפסיק "לשחק את הקורבן" ביחס לשואה ורדיפתם לפני שישים שנה. בכל המדינות הייתה הקבלה בין אנטישמיות לאנטי-ישראליות^[2].

בקרב רוב מדינות מערב אירופה האנטישמיות חוצה למעלה מ-26 אחוזים ובהן: אוסטריה, בלגיה, גרמניה, ספרד, צרפת, שווייץ ועוד. ואילו, ברוב מדינות מזרח ודרום אירופה האנטישמיות חוצה למעלה מ-30 אחוזים ובהן: אוקראינה, בולגריה, בלארוס, הונגריה, יוון, ליטא, פולין, קרואטיה ועוד^[26].

האנטישמיות החדשה מתבטאת גם במוסדות בינלאומיים דוגמת האו"ם. פעילות מועצת זכויות האדם של האו"ם רצופה בהטייה מתמשכת כנגד ישראל תוך העלמת עין מהפרות זכויות אדם חמורות בהרבה המתרחשות במדינות אחרות ובפרט במדינות ערב. לדוגמה, המועצה, שהוקמה בשנת 2006, הספיקה במהלך קיומה לגנות את ישראל 9 פעמים על הפרות זכויות אדם מתוכן 8 בשנה אחת, בעוד שאף דיקטטורה בעולם לא גונתה בה יותר מפעם בשנה^[27]. דוגמה נוספת היא ריצ'רד פאלק, מומחה לזכויות אדם ושליח המועצה לשטחי יהודה, שומרון ועזה, שהביע תמיכה בפיגועי ההתאבדות כנגד אזרחים ישראלים, פרסם בבלוג שלו קריקטורה אנטישמית^[28] ולבסוף הוכרז כפרסונה נון גראטה על ידי ישראל וכניסתו נאסרה לתחומיה ותחומי הרשות הפלסטינית. המועצה ספגה ביקורת רבה על הטיה זו, ובסופו של דבר אף הוחרמה על ידי מדינת ישראל.

מפגן האנטישמיות המדינית גלש גם לוועידות האו"ם נגד גזענות ב-2001 (דרבן) וב-2009 (ז'נבה) שהפכו מדיון על הגזענות בעולם למפגן של הסתה ואנטישמיות כנגד ישראל, ובסופו של דבר הוחרמו על ידי ישראל, ארצות הברית ומספר מדינות מערביות. בולט בהובלת הקמפיין האנטישמי נגד ישראל בעולם הוא נשיא איראן לשעבר מחמוד אחמדינז'אד שהכחיש את השואה וקרא להשמדת ישראל פעמים רבות, כולל בנאומיו באו"ם. פעולותיה של איראן אינן נעצרות בהסתה גרידא, אלא בעלות היבט מעשי של מימון וחימוש ארגוני טרור וסיוע לביצוע פעולות טרור כנגד יהודים וישראל באמצעות משמרות המהפכה וחזבאללה.

לפי מרכז שמעון ויזנטל ב-15 באפריל 2002 שוודיה, אוסטריה, צרפת, בלגיה, ספרד, ופורטוגל תמכו בהחלטת ועדת האו"ם לזכויות האדם ש"אימץ את הטרור הפלסטיני והאשים את ישראל בביצוע רצח המוני בשטחים השנויים במחלוקת" אף על פי שלאיחוד האירופי יש חלק גדול במנגנון הרשות הפלסטינית ואש"ף, לאור התמיכה הכספית הרבה להם היא מעניקה, האיחוד האירופי הזניח את תפקידו, בין מרצון או לא, בפיקוח על ספרי הלימוד ברשות ואפשר את הפיכת מערכת החינוך הפלסטינית למכונת מלחמה פעילה נגד הסכמי השלום, ובמיוחד תהליך אוסלו^[2].

גם בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג ספג ביקורת על הטיה אנטישמית כנגד ישראל. למשל, חבר הכנסת יאיר לפיד תקף אותו על קריאה לחקור את ישראל בפרשת המשט לעזה (2010) וההשתלטות על המרמרה בה נהרגו 9 מחבלים^[29] ואמר כי ”העולם כדרכו ממשיך עם האנטישמיות החדשה, שמתבטאת בנסיון להכפיש את צה"ל, הצבא המוסרי ביותר בעולם. [...] בית הדין בהאג הוכיח היום שהוא מוסד צבוע שנגוע באנטישמיות ובשנאה לישראל. אין הסבר אחר להתנהגותו.”^[30]

כבר בשנותיה הראשונות של האינתיפאדה השנייה, התפרסמו מערכונים וקריקטורות אנטישמיים בכלי תקשורת ערביים שונים (כמו ערוץ אל-מנאר של חזבאללה). בכמה מהן חזרו מוטיבים מעלילות דם נוצריות ישנות וקריקטורות מתקופת גרמניה הנאצית: למשל, ניתן היה לראות את אריאל שרון (או פוליטיקאי ישראלי אחר) כשטן השותה את דמם של ילדים פלסטיניים או דמות טיפוסית של יהודי הנוטלת דם כדי להכין מצות. במצרים פורסמה סדרה על הפרוטוקולים של זקני ציון, קריקטורות הציגו את היהודים כחיה שמשתלטת על העולם או קישרו בין גופים וסמלים ישראלים או יהודיים לסמלים נאציים^[31]. לא היה ניתן לדעת האם צעדים אלה הם חלק מאידאולוגיה או רק נעשים כהתרסה, בידיעה ששימוש בסמלים הקשורים לשואה מעורר זעם בקרב יהודים. ועידת דרבן הייתה אחד ממפגני האנטישמיות הגדולים שנראו בפומבי, כאשר במקור היה מדובר בוועידה נגד גזענות. לאחר פיגועי 11 בספטמבר, שאירעו יומיים אחרי סגירת הוועידה, נשמעו הצהרות כאילו יהודים עומדים מאחורי ההתקפה^[23].

"האנטישמיות החדשה" התבטאה בכלי תקשורת אירופאים רבים בסיקור מוטה, עוין ואף מסולף כנגד מדינת ישראל. הסיקור המסולף התבטא בבחירת מונחים אנטי-ישראליים, בהצנעת ידיעות על פיגועי טרור פלסטיניים ובהוצאה מההקשר את פעולותיה הצבאיות של ישראל כנגד הטרור והצגתן כנובעות מתוקפנות, רשעות וגזענות גרידא ולא כאמצעי למניעת פיגועי התאבדות בערי ישראל. המקרה הבולט של סיקור עוין ומסולף כנגד ישראל הוא פרשת "הטבח בג'נין": בעת הקרב בג'נין במבצע חומת מגן הפיצו הפלסטינים האשמות על טבח שערכה ישראל במחנה, וכלי התקשורת האירופאים דיווחו על כך ללא פקפוק וללא פרסום תגובתה של ישראל. ההאשמות על טבח התגלו כשקריות, ולא כל כלי התקשורת טרחו לפרסם תיקון, הבהרה והתנצלות על ההאשמה השגויה. יש אף עיתונאים שעדיין מחזיקים בעמדה שישראל ערכה טבח בג'נין.

העיתון השוודי "אפטונבלדט" הוא בעל היסטוריה של כתבות אנטי-ישראליות המהולות באנטישמיות. באפריל 2002, בעת מבצע חומת מגן, פרסם העיתון מאמר מערכת בכותרת "Den korsfäste Arafat" (ערפאת הצלוב), שיש מבקרים שראו בו אזכור לטענה של צליבת ישו בידי היהודים. בשנת 2003 הורשע עורכו הראשי של אתר האינטרנט של העיתון, קאלה יונגקוויסט, ב"פשע שנאה נגד קבוצה אתנית" אחרי שסירב להוריד תגובות הקוראות להשמדת היהודים^[32]. ב-3 בינואר 2006 פרסם העיתונאי רוברט קולין מאמר בו התייחס ל"לובי היהודי", שכביכול מונע את השימוש במילה "חג המולד" בארצות הברית. ב-17 באוגוסט 2009 פרסם העיתון מאמר של העיתונאי דונלד בוסטרום לפיו צה"ל קצר איברים מפלסטינים שמתו בעודם במשמורת ישראלית. המאמר הביא ראיונות עם הפלסטינים שהעלו את הטענה, ועם דובר צה"ל שהכחיש אותה, אך ללא שום הוכחה לטענה המועלית בכתבה^[33].

לאור המסורת הדמוקרטית ליברלית של הממלכה המאוחדת והניסיון המועט בתחילת המאה ה-20 באנטישמיות, הממלכה המאוחדת יותר אמביוולנטית ביחס לשיח השנאה כלפי היהודים ומאפשרת את קיומה. לאור זאת, לתקשורת הבריטית חלק משמעותי בקידום הרגשות האנטי-יהודיים בממלכה המאוחדת העכשווית, תוך שימוש במלוא הקונוטציות השליליות ואף שימוש במונח "ציונות". כשתנועת הסולידריות הבינלאומית קידמה על רקע זה את האנטי-ציונות, הדמוניזציה והבידוד של ישראל. עד כי הממלכה המאוחדת הפכה למובילה האירופית המרכזית בתחומי האנטי-ציונות והאנטישמיות, תוך יזום בידוד אקדמאי וחרם על סחורות ישראליות. שכתוצאה מהן ישראל הפכה לאומה מצורעת בעיני אינטלקטואלים בריטים ומערב אירופאים רבים. במקרה הטוב ישראל מתוארת בשיח השנאה הבריטי כאנכרוניזם בלתי נסבל; לעיתים קרובות יותר כ"שתל קולוניאלי גזעני" ו"מדינת אפרטהייד" במזרח התיכון; במקרים מסוימים אף כגלגול עכשווי של גרמניה הנאצית. הרגשות האנטי-ציוניים הפכו לחלק מהשיח המרכזי בממלכה המאוחדת ומתרחשות באופן קבוע בקרב האליטות האקדמיות, הפוליטיות, והתקשורתיות; וכמעט ולא זוכות לגינוי. עד כי קיימת כיום האמונה החזקה בקרב האזרח הפשוט כי הממלכה המאוחדת אינה לוקה בבעיית אנטישמיות ויהודופוביה, אלא רואה את המציאות כפי שהיא ומעמידה ביקורות. כך שטיעונים לאנטישמיות בריטית נתפסים כמנוצלים כביכול על ידי ישראל ותומכיה הציוניים, המבקשים להסיט את השיח מבעיית הגזענות האמיתית עכשווית - והיא האסלאמופוביה^[25].

הכיסוי התקשורתי של הממלכה המאוחדת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לוקה באנטי-ישראליות ואנטישמיות, תוך נקיטת גישה אקטיבית והעסקת כתבים מקומיים פלסטינים המחויבים למטרת עמם ולא לסיקור אובייקטיבי של האירועים. ל-BBC חלק בולט בכך, לאור תדמית הערוץ כבעל רמת מקצועיות ואמינות בינלאומיים גבוהים^[25]. מניתוח סיקור ה-BBC את ישראל עלה כי סיקור ה-BBC את ישראל היה ב-85 אחוז מהמקרים שלילי, 15 אחוז נייטרלי, ו-0 אחוז חיובי. כשלרוב ישראל מוצגת כמדינה סוררת ומרואיינים ישראלים זוכים ליחס עוין על ידי המראיין אלא אם מבקרים את מדיניות ישראל. כשהטרור הפלסטיני לעולם לא מוצג כטרור אלא כ"קיצונים" או "חמושים" ורציחות ישראלים על ידי פלסטינים מוצגים כהריגות^[24]. שלושה מחקרים שהתפרסמו בין השנים 2002–2004 קבעו כי ה-BBC נוקט בגישה לא פרופורציונלית בכיסוי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובנקיטת עמדה אקטיבית מוטה, אנטי-ישראלית ופרו-פלסטינית עקבית. החוקרים טענו לאי-דיוקים וחוסר אובייקטיביות בכיסוי הערוץ, הכוללים: בחירה סלקטיבית של עובדות, והשמטת עובדות באופן מודע כך ש"יציגו את ההפך מהאמת". הם סיכמו כי "באופן תדיר, דיווח ה-BBC מטעה. לעיתים נראה כי הם ממצאים חומר כך שיתאים לדעות הקדומות שלהם". היו אף כאלו שהאשימו את ה-BBC בעידוד האנטישמיות בממלכה המאוחדת, אירופה והעולם באופן מכוון^[25].

ב-27 בינואר 2013, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, פרסם ה"סאנדיי טיימס" קריקטורה אנטישמית בה נראה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בונה חומה כאשר המלט הוא דם פלסטינים הלכודים בין האבנים. הקריקטורה עוררה זעם רב בישראל ובעולם, וגונתה על ידי הליגה נגד השמצה^[34]. בעקבות הביקורת התנצלו בעלי העיתון, רופרט מרדוק^[35], והעיתון עצמו^[36], על פרסום הקריקטורה.

ב-2013 התבטא שר החוץ הבריטי לשעבר ג'ק סטרו בצורה אנטישמית כאשר טען ש"המכשול לשלום במזרח התיכון הוא כסף יהודי בלתי מוגבל ששולט בממשל ובקונגרס האמריקאיים ומעוות את רצון הציבור"^[37].

אחרי בחירתו של ג'רמי קורבין, שידוע בדעותיו האנטי-ישראליות ותמיכתו בחמאס וחזבאללה^[38], לראשות מפלגת הלייבור בממלכה המאוחדת חלה עלייה בגילויי אנטישמיות בקרב בכירים במפלגה^[39]. באפריל 2016 הסתבכו מספר חברים ופוליטיקאים בולטים בעקבות דברים אנטישמיים שאמרו: חברת הפרלמנט, נאז שאה שכתבה בפוסט כי יש לעשות לישראל רילוקיישן לארצות הברית, קן ליווינגסטון (אשר כיהן בעבר כראש עיריית לונדון) שטען כי "היטלר היה ציוני"^[40] וסאלים מולה (לשעבר ראש עיריית בלקבורן) שטען שישראל עומדת מאחורי דאעש ואחראית לפיגועי נובמבר 2015 בצרפת^[41]. בעקבות דבריהם, נאלצה המפלגה להשעות את שלושתם^[42][41] וקורבין עצמו ספג ביקורת קשה על סירובו לגנותם בפומבי ועל כך שאינו פועל מספיק לעקירת האנטישמיות מבין שורות המפלגה^[38].

ב-21 במרץ 2017 ערך בית הספר לכלכלה של לונדון (LSE) כנס אנטישמי בהשתתפות ריצ'רד פאלק ומכחיש השואה גלעד עצמון. במהלך הכנס התבטאו פאלק ועצמון באופן אנטישמי והאחרון אף הכחיש את השואה והמליץ לסטודנטים לקרוא את עבודתו של דייוויד אירווינג. בית הספר לכלכלה הודיע שקיבל תלונות על התבטאויות אנטישמיות במהלך הכנס ושהוא חוקר אותן^[43].

  ערך מורחב – אנטישמיות מוסלמית

 

 

לפי מנפרד גרסטנפלד במאה האחרונה התגבשו בעולם המוסלמי תנועות איסלאמו-נאציזם בעלות אידאולוגיות ג'נוסיידיות המבוססות עצמן על בסיס פרשנות הקוראן. כשבין תנועות אלו נמנות: חמאס, אל-קאעידה, המדינה האסלאמית, חזבאללה, טליבאן, בוקו חראם, א-שבאב, ועוד^[45].

אנטישמיות בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני נפוצה לא רק באירופה, אלא גם בקרב הפלסטינים. שורשיה עוד בשנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר בראש ערביי ארץ ישראל עמד המופתי חג' אמין אל-חוסייני, שהיה אנטישמי קיצוני, פרו-נאצי ואף שיתף פעולה עם אדולף היטלר כדי לפעול להשמדת היהודים. בשלהי מלחמת העולם השנייה נלכד אמין אל-חוסייני בידי בעלות הברית והוכרז כפושע מלחמה. הוא נמלט ומצא מקלט בארצות ערב, שראו בו גיבור לאומי. הפעילות האנטי-יהודית ואנטי-ציונית של אל חוסייני פרסה כנפיים מעיראק דרך החזית לשחרור פלסטין והתפשטה בעולם המוסלמי וארגוני השמאל באירופה.

במשך שנים, גם לפני האינתיפאדה השנייה, הופעלה בשטחים הסתה אנטישמית מסיבית בבתי הספר ובאמצעי התקשורת הפלסטיניים, אשר עודדו לא רק שנאת ישראל אלא שנאת יהודים באשר הם^[46]. זו האחרונה נפוצה בעיקר בקרב החוגים האיסאלמיים-הדתיים בשטחים ואף בישראל, כגון חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני והתנועה האסלאמית (של ערביי ישראל), אשר מציגים את היהודים ככופרים, כאויביו של האל, אשר יש להשמיד במלחמת קודש (מצוות הג'יהאד) ואף מצווה וכבוד גדול למות במלחמה זו (ראו שאהיד)^[47].

ההסתה הפלסטינית, שנעשתה הן על ידי הרשות הפלסטינית החילונית והן על ידי ארגוני טרור דתיים-אסלאמיסטים כמו החמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא"פ), תרמה רבות להתפרצות האינתיפאדה השנייה, להסלמה גדולה באלימות ולנכונות של פלסטינים רבים לבצע פיגועי התאבדות כנגד אזרחים ישראליים.

בעקבות התגברות הטרור המוסלמי, מלחמתה של ארצות הברית בו ומהומות המוסלמים בצרפת, פורסמו לעיתים קריקטורות נגד האסלאם. נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד, שידוע כמכחיש שואה ושקרא להשמדתה של מדינת ישראל, הכריז בתגובה על תחרות קריקטורות על השואה ובהמשך גם יזם ועידה על הכחשת השואה.

אחמדינז'אד אינו היחיד שהשמיע הצהרות אנטישמיות: במספר הזדמנויות צוטטו הצהרות אנטישמיות מפי אישים שונים ובהם נשיא ונצואלה הוגו צ'אווס, ראש ממשלת מלזיה עד שנת 2003 מאהאטיר מוחמד^[48], ראש עיריית לונדון קן ליווינגסטון ואיש הימין הקיצוני הצרפתי ז'אן מארי לה פן.

אל-מנאר, תחנת הטלוויזיה של חזבאללה, ידועה בתכניה האנטישמיים החריפים ובהסתה שלה כנגד ישראל והיהודים. בשל תכנים אלה היא נאסרה לשידור בצרפת (בה יש מיעוט מוסלמי גדול) ואף הוכרז כארגון טרור על ידי ארצות הברית. גם מדינות מוסלמיות מתונות יותר מפיצות תכנים אנטישמיים בתקשורת ההמונים וביצירות האמנות והבידור. במצרים, בה ספרות אנטישמית היא די נפוצה, הופקה סדרת הטלוויזיה האנטישמית "פרש ללא סוס" המבוססת על הפרוטוקולים של זקני ציון^[49] ובטורקיה הופקו סרטי "עמק הזאבים" האנטישמיים שאף גרמו להידרדרות היחסים בין ישראל לטורקיה.

הכחשת השואה נפוצה בקרב הערבים והמוסלמים. ממבטאיה הבולטים הם נשיא איראן לשעבר מחמוד אחמדינז'אד, שקרא פעמים רבות (גם בתוקף תפקידו כנשיא איראן) להשמדת ישראל, ועבד אל-עזיז א-רנתיסי, מראשי החמאס. הכחשת השואה היא גם עמדתו הרשמית של ארגון הטרור חמאס, שבמסמך רשמי כתב: ”מה שכביכול נקרא שואה [...] הוא סיפור מומצא ללא ביסוס ... ההמצאות של האשליות הגדולות הללו על פשע לכאורה שמעולם לא קרה, [...] חושף בבירור את הפנים הגזעניות של הציונים, שמאמינים בעליונות הגזע היהודי על שאר האומות”.^[50]

איש הדת, המוסלמי יוסוף אל-קרדאווי, הנחשב לאחד מהפוסקים המוסלמים החשובים והמשפיעים ביותר, הוא בעל עמדות אנטישמיות אותן הוא מביע בדרשותיו ובפסקי הדת שלו. בנאומיו הוא ייחל להשמדת כל היהודים בידי אללה ומאמיניו. בדרשה שנשא ב-2009 הצדיק את השואה ואמר שאדולף היטלר העניש את היהודים ו"העמיד אותם במקומם"^[51].

  ערכים מורחבים – אנטישמיות נוצרית

העוינות הנוצרית המסורתית ליהודים הומרה בהדרגה להתנגדות הממסדים הנוצרים ללאומיות היהודית בארץ-ישראל. לאחר הקמתה של מדינת ישראל תאולוגיית החילופין הפכה לבלתי-רלוונטית ויצרה ואקום תאולוגי עמוק בנצרות, שכן היהודי יועד לעד להשפלה ואילו הנה יש להם מדינה. הפרוטסטנטים העניקו לדבר פרשנות דתית והיא התקרבות ימי חזרתו של ישו; הקתולים דחו רעיון זה. הוותיקן, ה-WCC וה-NECC, מסיבות פוליטיות-פרגמטיות, העניקו למדינת ישראל "יחס עוין ומנוכר כבר מראשיתה". ביוני 1967, במסמך שיועד ל-NECC, פרסמו "קבוצת תאולוגים מזרח-תיכוניים" מסמך לשלילת האנטישמיות. בתוכנו טענו כי סיבת שלילת נוצריי המזרח את היהדות והיהודים היא אי הבחנתם בין העם היהודי למדינת ישראל ובין היהדות לציונות. ואילו הגורם המרכזי לטעותה של נצרות המערב בתמיכתה הבלתי-מסויגת במדינת ישראל היא רגשות האשם כלפי היהודים. הפתרון לבעיה שהציעו היה "להביא לידי הפרדה מושגית ומעשית בין היהדות לציונות בתודעה הנוצרית המזרחית והמערבית." כלומר יש להגדיר את היהדות כנטול כל סממן לאומי או זיקה לארץ ישראל, זאת תוך הדגשת החובה שבמאבק בציונות. מאוחר יותר התפיסה הרווחת בקרב הקתולים הייתה כי מדינת ישראל היא דבר חולף שכנראה נוצר באופן זמני לאור האנטישמיות, וכשהאנטישמיות תיעלם כך גם יקרה עם הדחף הלאומי היהודי. בנוסף נתפסה זהותה היהודית של ישראל כבעיית המזרח התיכון, ומכשתיעלם הזהות היהודית של מדינת ישראל תיווצר מציאות צודקת באזור^[52].

במהלך השנים האחרונות גורמים שונים החלו להשתמש בתעמולה דתית נוצרית על מנת להסית את דעת הקהל האירופאי והנוצרי נגד ישראל, ובתוך כך להפוך את הפלסטינים לסמל ישו שהיהודים צולבים והורגים בשנית. בשנת 2002, במהלך המצור של צה"ל על כנסיית המולד בבית לחם, הפיץ עיתון לה סטמפה איור בו טנק ישראלי מכוון על ישו התינוק, ששואל: "לוודאי, שהם לא מעוניינים להרוג אותי שוב?". העיתון Het Nieuwsblad (אנ') הציג את אחמד יאסין, מנהיג חמאס, לאחר חיסולו על ידי ישראל, צלוב על כיסא גלגלים תחת הכיתוב: "ישראל הורגת מנהיג רוחני". על אותו נושא, ב-pro-Pasok daily, Eleftherotypia הוצג איור בו אישה שואלת גבר: "מדוע הממשלה היהודית הורגת מנהיג דתי?" האיש עונה: "הם מתאמנים לקראת חג הפסחא."^[2]

החל מ-2010 החלו ארגונים הפועלים בשטחי הרשות הפלסטינית להשתמש בתעמולה המעוררת רגשות הדתיים נגד ישראל, תוך עידוד וקריאה להחרמתה^[53]. משנת 2013 ארגונים נוצריים הפועלים בשטחי הרשות הפלסטינית, החלו להשתמש ביתר שאת בתעמולה דתית אנטישמית נגד ישראל, תוך טיעון כי ישו היה פלסטיני שחי בפלסטין. ד"וח קרן עמוס הבריטית (Amos Trust) הפועל בתחומי הרשות הפלסטינית בנוגע לפעולותיה בבית לחם כתב: "בתור יהודי שחי בנצרת, ישו לא יורשה על ידי הנהגה שלו להיכנס לבית לחם. יהיה עליו להיכנס באופן בלתי חוקי לבית לחם ואולי אף לעבור בידוק ביטחוני במחסום. ואז הוא כנראה יבכה על מקום הולדתו כפי שבכה על ירושלים... אם ישו היה נולד היום בבית לחם, שדות מרעה רבים היו מוחרמים לטובת ההתנחלויות ישראליות הבלתי חוקיות." בכריכת הקטלוג לשנת 2013 אף מתואר ישו מנסה לעבור את חומת הביטחון באמצעות חבל^[54][55].

בשנת 2014 לכבוד חג המולד התחפשו מפגינים פלסטינים לסנטה קלאוס ויצאו להפגין ולתקוף חיילי צה"ל תוך צילום תמונות תגובות החיילים והפצתם כתקיפת חיילי צה"ל את סנטה קלאוס. באותה שנה Kairos Palestine הפיצו איגרת מיוחדת ובה נכתב:

”באשר לאסירים, הם אלו שסובלים הכי הרבה מקרב הפלסטינים. הם הקריבו שנים ארוכות מחייהם לטובת אחרים. ישו אמר 'אלוהים שלח אותי לדרוש חופש לכלואים, להשיב את הראייה לעיוורים ולשחרר את המדוכאים (הבשורה על פי לוקאס, 18,4). זכרו כי הפלסטינים הנוצרים הם שומרי המקומות הקדושים. זכרו אותם במשך כל השנה, לא רק בזמן חג המולד... אנו צריכים את עמידתכם לצדנו במאבק על מטרתנו החוקית והצודקת, באמצעות פעילות בממשלות שלכם כדי לסיים את הכיבוש הישראלי הנוראי של מולדתנו.”

הכנסייה הפרסביטראנית באותה השנה פרסמה "כשאנו חוגגים את לידתו של הילד הנוצרי, (קשה שלא לתהות) איך היו חייו נראים כילד או של מריה כאם, אם הוא היה נולד בבית לחם היום."^[56][57] באותה השנה החלו לדמות את מדינת ישראל לשלטון הכיבוש הרומי, שדיכא את היהודים בימיו של ישו; ואת היהודים אז לפלסטינים היום. הכנסייה המתודיסטית המאוחדת פרסמה: "מנקודת המבט הפלסטינית, ישנו דמיון מסוים בין התנאים הפוליטיים בפלסטין בזמנו של ישו והמצב הנוכחי בפלסטין. יש כיבוש בוטה ששולט ומדכא את העם; ויש מילות שתתארנה את מה שהאנשים עוברים: פחד, חוסר ביטחון, חוסר יציבות, סבל, צער, ייאוש, ורגשות שליליים אחרים שאימפריה מדכאת וממשלת ימין ישראלית יכולים ליצור."^[58]

ויקטור בטרסה ראש העיר הנוצרי של בית-לחם גם טען כי "הפלסטינים נצלבו בידי כוחות הביטחון הישראליים, בית-לחם היא כלא עצום, וישו – השוהה בגופם של הפלסטינים – כלוא בעיר המוקפת בגדר ההפרדה."^[56]

 

ראו גם – הפרוטוקולים של זקני ציון, תאוריית הקשר על הבונים החופשיים והיהודים, הישות הציונית, תאוריות הקשר על הכוזרים והיהודים

בשנות השבעים ולרי ימליאנוב הפיץ את תאורית הכוזרים המשולבת עם תאוריית "הציונות העולמית" והקונספירציה היהודית- הבונים החופשיים בערבית וזכה לפופולריות רבה בארצות אסלאם והשפיע רבות על האנטי-ציונות במדינות אלו. ולרי ביקש לחשוף את הקונספירציה היהודית- הבונים החופשיים שכביכול ביקשה לשלוט על העולם עד שנת 2000. הוא טען כי קיימת מלחמה עולמית מתמדת בין עליונות היהודים והבונים החופשיים לבין כל יתר העולם, בהובלת הארים. כשרק הארים, דרך השמדת הנצרות, יוכלו להביס את המזימה הציונית^[59]. במהלך המאה ה-20 הוציא האדמירל ויליאם גאי קאר ספר בו גם הוא טען כי היהודים מתכננים לתפוס את מקומם כאדוני העולם בעוד הגויים יהיו לעבדים. כשהיעד הראשון יהיה להגביר את המיליטריזם בארצות הברית, ולהאשים את הרוסים באנטישמיות, כפי שהואשמו הגרמנים בתקופה הנאצית. כשהמטרה הסופית תהיה להביא למלחמת עולם שלישית – הקרב האחרון של היהודים נגד הגויים שתוביל לשליטת היהודים על העולם. במלחמה זו ישראל תישאר נייטרלית ולכן לא תסבול מתוצאות המלחמה, ובעקבות כך בסוף המלחמה ישראל תהווה כגורם מתווך ומפקח לאור הנייטרליות בו נקטה בעת המלחמה, דבר שיקנה לה שליטה על כל האומות שישרדו^[60].

בסוף המאה העשרים התפתחה ברוסיה תאוריה כי "קיימת תנועה יהודית כוזרית ציונית להשתלטות עולמית" שמטרתה לארגן הפיכה ולשלוט על אדמת רוסיה כחלק ממטרת "הציונות העולמית". כש"הכוזרים ומספר צאצאי יהודים.. מחזיקים בידיהם בכל רשתות התקשורת הרוסיות"^[61].

בשמאל הבריטי קיימת תאוריית קונספירציה על "לובי יהודי" כל יכול ומסוכן המשפיע על מדיניות החוץ של ארצות הברית והממלכה המאוחדת באופן ניצי, למטרות מזימה ציונית יהודית. כך שגם בהחלטת הפלישה לעיראק הייתה מעורבות השפעה של הלובי היהודי. כשמטרת הכניסה למלחמה הייתה להגן על ישראל על ידי הסרת כוחו של הרודן העיראקי סדאם חוסיין. על פי סקר משנת 2007 כשליש מהבריטים מאמינים כי קיים לובי יהודי/ציוני מסוכן המתמרן את מדיניות החוץ הבריטית והאמריקנית^[24].

  ערך מורחב – הכחשת השואה

הטענה כי מדיניות ישראל זהה לזו של גרמניה הנאצית נקראת "היפוך השואה"^[62]. חלק מהותי מהאנטישמיות החדשה היא הכחשת השואה או ממדיה, יחד עם העללות עלילות נגד ישראל. לפיהם ישראל עושה שימוש בשואה למטרות השגת רווח פוליטי דרך מניפולציה והשפעה על דעת הקהל להצדקת קיומה וקיום הציונות; זאת תוך הצדקת היחס השלילי, שלילת זכויות לאומיות, וקיום רצח עם פלסטיני. פעמים רבות מושווים הפלסטינים ליהודים בתקופת גרמניה הנאצית, והישראלים לנאצים^[45]. השוואות רווחות הן השוואת עזה לגטו ורשה והשוואת רייצ'ל קורי לאנה פרנק ופרימו לוי^[24]. זאת תוך העלאת סבל הפלסטינים מעל לזו שעברו היהודים בשואה ושילוב אלמנטים של אנטישמיות נוצרית קלאסית לצורך השגת מטרה זו. לפי מנפרד גרסטנפלד המטרה הישירה בהאשמה הכוזבת את ישראל בביצוע פשעי מלחמה ורצח עם בפלסטינים היא הכרח קיומי שנועד "להלבין ולכבס את חטאי העבר של היבשת כמו גם את פגעי ההווה. עבור אחדים הפטנט הזה משמש ככלי לכסות על פשעי אבותיהם במובן הפשוט ביותר"^[45].

 

באמצע המאה ה-20 הואשמו היהודים בהיטלריזם לאור סירובם להיטמע מתוך התעקשות לשמור על זהותם היהודית. בממלכה המאוחדת הועלו האשמות כי היו אלו היהודים שגררו את הממלכה המאוחדת למלחמה מיותרת מול הנאצים, שכונתה "מלחמה יהודית". בנוסף במהלך המלחמה הואשמו היהודים בהיותם "גיס חמישי" ו"אויב זר" המקיים קשרים עם השוק השחור, מרגל וחתרני. היו אף שהאמינו כי בתקופה זו "היהודים ארגנו קונספירציה עולמית נגד הממלכה המאוחדת המסכנה והזקנה", שלפיה הציונים איחדו כוחות עם הסובייטים במטרה להוריד מכוחה של הממלכה המאוחדת. הנציב העליון הבריטי האחרון בפלשתינה, הגנרל סר אלן קנינגהם, אף תיאר במבט עמום מאוד את הציונות כ"תנועה לאומית כמו-נאצית" המלווה ב"פסיכולוגיה היהודית החריגה", שהפיקה משהו מעוות שאינו מגיב לשום טיפול רציונלי. התבטאות שהגיעה לאחר תגובה יהודית לרדיפת פעילי התנועה הציונית על ידי הבריטים והוצאתם להורג^[24].

ג'ון באגוט גלאב השמרני, המפקד העליון הבריטי של הלגיון הערבי הירדני שלחם נגד ישראל בשנת 1948 טען כי יצירתה של ישראל נחשב לפשע בלתי נסלח. גלאב האמין כי סיבת רדיפת היהודים לאורך ההיסטוריה היה "אופיים הדוחה"; כי רוב היהודים הרוסים והמזרח אירופאים הם למעשה טורקים-כוזרים ללא שום קשר לאדמת ישראל המובטחת; שהיהודים באופיים אגרסיביים וקשי עורף; כי מנטליות ה"נקמה" של היהודים "הועברה מדור לדור בעקביות"; וכי עוד מימי התנ"ך היהודים המציאו את "רעיון הגזע העליון", שלפיו על דמם לא להזדהם בערבוב עם אחרים. לפי גלאב לא רק שהיהודים המציאו את רעיון "הגזע העליון" אלא כי התנהגותם כלפי הערבים נבעה ממה שהושרש בהם תחילה על ידי אכזריותו של היטלר. ב-1946 אף תיאר את הציונים כ"שכבת קנאות מזרח אירופאית עדכנית" וכמאמצים טכניקות נאציות של "תאוריות גזע, דם ואדמה, טרור חמוש, הטמעת שנאה לצעירים ותנועות נוער". כשהדור הצברי היהודי הצעיר בפלשתינה "קשה, צר, פנאטי ומריר כנוער ההיטלראי, שלפיו נקבע כמודל". ארנולד טוינבי בשנות החמישים פעל ללא הרף לתיאור הציונים כ"תלמידים של הנאצים" תוך התעלמות מפעולות הערבים להשמדת היהודים. כשלפי טוינבי האחרונים אף בחרו "לחקות חלק מהמעשים הרעים שהנאצים ביצעו בהם", וכשבטירוף צמא דם וללא התגרות רצחו וגירוש ערבים שקטים לחינם. כיום רעיונות אלו הפכו לנפוצים ופופולריים ביותר בממלכה המאוחדת, כשהחל משנת 1967 השמאל החדש החל לתאר את המדיניות הציונית כלפי הערבים והפלסטינים כ"רצח עם", גישה שאומצה בקמפוסים החל מ-1970 על ידי הליברלים^[24].

בתוך כך, מתקיימת תעמולה רחבה להשוואת מנהיגי מדינת ישראל, בעיקר אריאל שרון וכיום בנימין נתניהו, להיטלר והשוואה בין מגן-הדוד לצלב הקרס. עיתון אינדפנדנט הציג את אריאל שרון אוכל ילד פלסטיני, הקריקטורה זכתה לפרס "הקריקטורה הפוליטית של השנה, לשנת 2003" של אגודת הקריקטורות הפוליטיות בבריטניה. הקריקטורה האחרונה שהוצגה באותה הצורה בעיתונאות הבריטית הייתה של היטלר בשנות ה-30. בשנת 2002 העיתון היומי אתנוס היווני הציג את חיילי צה"ל לבושים כנאצים עם מגן דוד על קסדתם מחדירים סכינים לתוך גופות ערבים ואומרים: "אל תרגיש עצמך אשם, אחי. לא היינו באושוויץ ודכאו לסבול, אלא ללמוד." בשנת 2004 עיתון אל פאיס הציג איור בו שני אנשים מחליפים הערות על גדר הביטחון של ישראל; האישה אומרת: "החומה של שרון זהה לחומה של גטו ורשה." האיש עונה: "לא ניתן להשוות ביניהם. החומה של שרון הרבה יותר אפקטיבית." באפריל 2002 הוצג ב-pro-Pasok daily, Eleftherotypia קריקטורה תחת הכותרת: "השואה השנייה", בו הוצג חייל ישראלי שמן שמכוון אקדח על אישה ערביה דקה המרימה את ידה בכניעה, ותחתיה תמונתו המפורסמת של הילד בגטו ורשה מרים את ידיו. הכיתוב לקרוא: "מכונת המלחמה של שרון מנסה לבצע שואה נוספת, רצח עם חדש."^[2]

•  
  חייל ישראלי כנאצי הטובח בפלסטינים בבור הריגה בצורת רצועת עזה, כפי שנטבחו היהודים בתקופת השואה
•  
  עזה כמחנה השמדה
•  
  אישה המחזיקה בשלט המשווה בין הציונות לנאציזם, כגלגל מסתובב

אף על פי שהפעילות להקמתה של מדינת ישראל החלה הרבה לפני השואה, כשהשואה האטה את הפעילות הציונית, אחד מהשימושים העיקריים בהכחשת השואה היא בהתנגדות לקיומה של מדינת ישראל; בטענה כי השואה הומצאה על ידי הקורבנות על מנת לזכות באמפתיה ורמה מוסרית גבוהה. אחד מהטיעונים הוא שהשואה היא פרי מכונת הייצור של התעמולה היהודית-הציונית, על מנת למלא את מוחם של הגויים בעולם ברגשות אשם, כך שלא יביעו מחאה נגד שדידת הציונים את הפלסטינים ממולדתם, באכזריות נוראית^[63]. בהמשך לאותו רעיון ז'וזה סאראמאגו, למרות היותו אתאיסט, פרסם בשנת 2002 בעיתון אל פאיס מאמר בעל אלמנטים מובהקים של אנטישמיות נוצרית עתיקה:

"דוד הבלונדיני של פעם סוקר ממסוק את האדמות הפלסטיניות הכבושות ויורה טילים על חפים מפשע לא חמושים; דוד העדין של ימי קדם מחזיק בטנקים החזקים ביותר בעולם ומשטח ומפוצץ כל שנתקל בדרכו; דוד הלירי ששר לבת-שבע, התגלגל היום לדמות פושע מלחמה ענק בשם אריאל שרון. המשליך הודעה "הפיוטית" לפיה תחילה יש לגמור את הפלסטינים, על מנת לנהל מאוחר יותר משא ומתן עם מי שנשאר... משוכרים מנטאלית מהחלום המשיחי על ארץ ישראל השלמה, שלבסוף תשיג את החלומות המורחבים הקיצוניים ביותר של הציונות. מזוהמים מה'וודאות' המפלצתית המושרשת, שבעולם הקטסטרופלי והמגוחך הזה, קיים עם שנבחר על ידי אלוהים, וכתוצאה מכך [רואים] בכל פעולה גזענית כפייתית, פסיכולוגית ופתולוגית כמוצדקות. מחונכים ומאומנים תחת הרעיון שכל סבל שהושלך או מושלך או יושלך על כל אחד אחר ובמיוחד הפלסטינים תמיד יהיה נחות לזה שהם עצמם סבלו בשואה. היהודים שורטים באופן אין סופי את פצעיהם כדי לשמור עליהם מדממים ולהפוך אותם ללא ניתנים לריפוי, והם מראים אותו לעולם משל היו נס נישא ברמה. ישראל אוחזת בדברו הנורא של אלוהים בספר דברים: "לי נקם ושילם". ישראל רוצה שכולנו נרגיש אשמים באופן ישיר ולא ישיר על זוועות השואה. ישראל רוצה שננטוש את האלמנט הכי קריטי בשיפוט שלנו ושנהפוך את עצמנו להד כנוע לרצונה. ישראל בקצרה היא מדינה גזענית לאור ערכי דוקטרינת היהדות המפלצתית, גזענית לא רק נגד הפלסטינים אלא נגד העולם כולו, תוך הפעלת מניפולציות ופגיעה. מאבקיה של ישראל עם שכניה, מציגים לאור, את האיכויות הייחודיות ואף בעלות התכונות המטפיזיות של רשע אמיתי. איכות המבדילה את מאבק ישראל מאלו של כל יתר האומות עם גבולות שנויים במחלוקת, כשלא משנה מה סטטיסטיקות [מספר] המתים והסבל עלולים להציג..."^[64]

ממסדי הכנסייה הקתולית נמנעים באופן עקבי וגלוי מלהתערב בענייני ריבונות מדינתית ובפרט בוויכוחים לאומיים, כשהסכסוך הישראלי-פלסטיני יוצא מכלל זה. בשנת 1983 בוועדת ה-WCC בוואנקובר הוחלט והתבקש מנוצריי המערב להכיר בכך שרגשות האשם שיש להם כלפי היהודים עשויים להשפיע על עמדתם בנושא הסכסוך במזרח התיכון ואף להוביל לתמיכה בלתי-מסויגת במדינת ישראל. החלטה זו, מעבר לכך שגרמה לאפקט פסיכולוגי הפוך, שחררה נוצרים מערביים רבים מ"האשם" וההתגוננות על שאירע בתקופת מלחמת העולם השנייה, ואפשרה חלופה נוחה להיעלמות "תאולוגיית החילופין" והיעלמות תחושת העליונות על היהודים, שעם היעלמותם היה להם קשה להשלים: "נמצאה כעת דרך חדשה המשחררת מכובד הזיכרון ההיסטורי ובה בעת משפילה את היהודי: השפלת מדינת-היהודים. האי-צדק שנעשה לפלסטינים בידי היהודים מאפשר ולמעשה מחייב, את הנוצרי להשתחרר מעול יחסו המיוחד ליהודים ובו בזמן מציב את הנוצרי, תומך הפלסטינים והצדק, בעמדת יתרון מוסרי."^[52]

•  
  "ששש! גינוי פשעי המלחמה של ישראל הוא אנטישמיות!"
•  
  תמונה עליונה: ברית ואיחוד בין ישראל לנאציזם. תמונה תחתונה: ישראל מאשימה באנטישמיות כל מי שמבקר את מעשיה.
•  
  רועה צאן מתנחל קורא "אנטישמיות" לעבר פעיל פרו־פלסטיני

ראו גם – תאוריות הקשר על הכוזרים והיהודים

ז'אן לוק ננסי ופיליפ לאקו־לבארת' ורבים אחרים טענו כי "יהודים" אינם סובייקט, אלא "מושג־על" לכל המנושלים באשר הם ולכן אין אפשרות שתתקיים להם זהות פוליטית שלמה. מודל היהודי "החדש" בעל הריבונות, המדינה וה"חזק" לא מתאים למודל הקורבני, ההיסטורי, הבינלאומי, המוכר והמקובל של היהודים, ולכן אין להעלות על הדעת שמודל מדינת ישראל הוא מודל יהודי או שקשור אליו^[1].

בעשורים האחרונים נעשים מאמצים לשלול את זהותם האתנית וקשרם ההיסטורי של היהודים והישראלים לבני ישראל התנ"כים. זאת במטרה לבסס את רעיון "היהודים של היום כבית הכנסת של השטן", הנוצרי הקלאסי. תוך שילובו בחזונות אחרית הימים האסלאמיים, שלפי חלק מהפרשנויות מלחמת גוג ומגוג תתקיים מול עם אירופאי. שבנוסף נועדו לשלול את זהותם ההיסטורית של היהודים ומכאן את תביעתם על שטחי ארץ ישראל. שכן בסוף המאה העשרים נעשה התפתח הרעיון כי כמעט ולא נותרו כיום בעולם יהודים אמיתיים וכי רוב אלו הקוראים לעצמם ככאלו הם ממקור כוזרי שהתייהד ולכן "כיום, אין כמעט יהודים בכלל ושטח פלשתינה כבוש (לאחר שנכבשה) בידי כוזרים, שהומרו על ידי יהודים בין המאה השמינית לעשירית, וכעת מוציאים לפועל תוכנית לכיבוש הכוכב הלכת." כש"עם פרזיטי" זה פועל כחלק ממטרת "הציונות העולמית". כש"הכוזרים ומספר צאצאי יהודים.. מחזיקים בידיהם בכל רשתות התקשורת הרוסיות"^[61].

קרן "Holy Land Trust" היא מבין הקרנות המארגנות את הכנס השנתי "ישו במחסום" בבית-לחם המעביר תכנים אנטישמים החל מ-2010. בין התכנים העיקריים המועברים בכנס הם נושאי גזע ומוצא הישראלים החיים כיום בישראל, כשמקורותיהם האמיתיים אינם יהודים אלא אירופאים, כוזרים. כפי שטען מיטרי ראהב, כומר מבית-לחם: "הנשיא הישראלי נתניהו הוא לא באמת יהודי עם קשרים לישראל, משום שהוא מגיע במקור משבט מזרח אירופאי שהמיר את דתו ליהדות בימי הביניים"^[56].

ב-16 באפריל 2016, לבקשת הרשות הפלסטינית, העביר אונסק"ו החלטה השוללת את הקשר הדתי וההיסטורי של היהודים להר הבית והחליטה שמעתה ייקרא אל-אקצא בפרסומי הארגון. ההחלטה ספגה גינוי חריף מישראל^[65]. באוקטובר 2016 העבירה אונסק"ו שתי החלטות נוספות השוללות זיקה בין העם היהודי להר הבית והכותל המערבי. בתגובה להחלטה ספגה אונסק"ו גינויים רבים וישראל החליטה להשעות את קשריה עם הארגון.

ליברלים שמאליים מציגים את ישראל כמדינה שנולדה מתוך "חטא קדמון" תוך נישול וגירוש אוכלוסייה "ילידית" לא אירופאית ולבנה^[1]. בסביבות שנות השישים ישראל החלה להיות מוצגת בחברה הקתולית, בעידוד הכנסיות האורתודוקסיות מברית המועצות, כ"גוליית קולוניאלי" תוקפן המתאווה לאדמת שכניו הערבים השלווים. הפלסטינים. כשמאבק הפלסטינים נגד ישראל הפך בהתאם לסמל מאבק העולם השלישי והילידים המדוכאים והמנוצלים נגד הקולוניאליזם המערבי אירופי^[52]. הרבה פעמים המיקוד האובססיבי כלפי ישראל קשור לתיעוב ולטינה כלפי ארצות הברית ולמערב ה"נאו-הקולוניאליסטי". כשעומדים בחוד החנית בקישור ישראל לאלו הם השמאל הבריטי "האנטי-גזעי", שבאופן מודע מבקש ליחס ליהדות, לציונות ולישראל את הנאציזם ומשווים בניהם. תוך ייחוס החטאים הגדולים ביותר של המערב - גזענות, טיהור אתני, "פשעים נגד האנושות" ואף רצח עם ליהודים ולמדינת ישראל^[2]. בכנסיות האנגליקניות והמתודיסטיות חלה הקצנה אנטי-יהודית, אנטישמיות ואנטי-ציונית שמעורבת בחרם על ישראל, תוך האשמת ישראל ב"עליונות יהודית", כבהיותה שלוחת האימפריאליזם המערבי^[24].

לפי רוברט ויסטריך יש קשר רציף בין האנטישמיות הקלאסית לחדשה ובמיוחד לחרם על ישראל. כשרוב הביקורות כלפי ישראל אינן באמת ביקורת אלא הצורה העיקרית והמורשת לדמוניזציית ישראל. כשהיא בתורה הצורה העיקרית של האנטישמיות החדשה כיום. בשנים האחרונות הפכה הממלכה המאוחדת למרכז למתקפות דה-לגיטימציה לקיומה של מדינת ישראל כמו למרכז הפצת האנטישמיות המוסלמית ודמוניזציית ישראל. התקפות המבוססת על אידאולוגיה ערבית ואסלאמית, המקודמת על ידי השמאל הפוליטי. שלרוב מקושרת בקיצוניות ג'יהאדיסטית אנטי-אמריקאית ואנטישמית אלימה ששזורה בעמדות השמאל. כשלטרוצקיזם, שתמיד זיהו עם הציונות עם הקפיטליזם המתפורר והחל מ-1945 את ארצות הברית עם האימפריאליזם, היה חלק משמעותי בגיבוש אידאולוגיית השמאל בממלכה המאוחדת החל מ-1967. בשנת 1970 הוקמה מפלגת הפועלים הסוציאליסטים (אנ') שהחלה לפעול באופן שיטתי להכפשת ותקיפת ישראל בהיותה "כלב התקיפה" והסוכן של ארצות הברית באזור המזרח התיכון. תוך תקיפת ישראל כתחליף לזעם האנטי-האמריקאי שלהם, כגורם פגיע, מבודד וקל יותר לדמוניזציה^[24].

 

ארגונים נאו-נאציים ניצלו את המחאה נגד ישראל כדי להפגין את דעותיהם בפומבי. כאשר התעוררה ביקורת על פעילות ישראל בשטחים, לא הבדילו המתנגדים לפעילותה של ישראל בין ישראל לקהילות היהודיות מחוצה לה וכך נפגעו יהודים בעולם: במקרים ראשונים נפגעו יהודים ברוסיה כאשר ניסו להוריד שלט ממולכד שרוסס עליו צלב קרס. במקביל להידרדרות המצב הביטחוני בישראל, הגיעה האנטישמיות בעולם ובעיקר באירופה לשיאים חדשים. בצרפת חלה עלייה ממשית באירועים האנטישמיים, בין היתר פרשת חטיפתו, עינויו ורציחתו של הצעיר היהודי-צרפתי, אילן חלימי, בידי כנופיית מהגרים מוסלמים. גם מקומן של הממלכה המאוחדת, בלגיה וגרמניה לא נפקד. בתי כנסת ובתי קברות הושחתו. ברוסיה ובאוקראינה נערכו התקפות אנטישמיות על ידי נוצרים ובמערב אירופה התבצעו מרבית ההתקפות על ידי מהגרים מוסלמים וחלקן הנוסף על ידי ארגונים ימניים קיצוניים. במהלך ההפגנות נגד ישראל שערכו מוסלמים ופעילי שמאל רדיקלי נשרפו דגלי ישראל ובמספר מקרים יהודים שעברו סמוך להפגנה הותקפו באלימות על ידי המפגינים.

ברחבי העולם פעלו ארגוני טרור הקשורים לאל-קאעידה נגד אתרים יהודיים (למשל הפיגוע בבית הכנסת בתוניס והפיגועים בקהילה היהודית בטורקיה).

בדומה להשפעת האירועים האלימים בישראל על שאר העולם, גם בתקופת מלחמת לבנון השנייה חלה עלייה נוספת באירועים על רקע אנטישמי. בסיאטל אירע פיגוע ירי במרכז הפדרציה היהודית. קריקטורות שפורסמו בעיתונות עשו שימוש בהקשרים מהשואה (אהוד אולמרט כמפקד מחנה נאצי היורה באסירים) ותכונות סטריאוטיפיות של יהודים (לגלוג על הירי הרב של הפגזים ברמיזה כי יהודים הם קמצנים) בהקשר למלחמה בלבנון.

בזמן מבצע עופרת יצוקה חלה עלייה גדולה באנטישמיות, שהתבטאה במספר רב של התקפות אלימות כנגד יהודים ברחבי העולם. לפי הדו"ח השנתי של Community Security Trust (CST) שנת 2009 הייתה השנה הגרועה ביותר מבחינת תקריות אלימות וונדליזם אנטישמי, מאז החלו לאסוף נתונים על כך, בשנת 1984;^[24] זאת בעוד מבחינת מדד האנטישמיות לפני ואחרי, לא חל שינוי. על פי עמוס חרמון, הממונה על המאבק באנטישמיות בסוכנות היהודית, בשבועיים מאז שהחל המבצע נרשמו למעלה ממאה תקריות אנטישמיות ברחבי העולם. בהן השלכת בקבוקי תבערה לעבר בתי כנסת, חילול בתי קברות והכאת יהודים^[66]. לדברי אברהם פוקסמן, ראש הליגה נגד השמצה בארצות הברית, המבצע הביא לגל חמור וחריף של אנטישמיות ברחבי העולם שלא נראה כמותו כבר עשרות שנים^[67]. על פי מחקר שנעשה במכון לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב, בעקבות המבצע עלה מספר התקריות האנטישמיות האלימות בשנת 2009 ב-100% לעומת השנה הקודמת ועמד על 1,129 תקריות. עורכי המחקר ציינו כי גל האנטישמיות העולמי נבע מ"התארגנות מוקדמת של פעילים קיצוניים מן השמאל ובייחוד מקרב המהגרים המוסלמים, שתוצאתה הייתה מתקפה מכוונת ומתוכננת... בכל הכלים האנטישמיים הקיימים... כדי להביא להסכמה בינלאומית על דה-לגיטימציה של יהודים ושל ישראל כישות אחת"^[68].

בעשור השני של המאה ה-21 התפשטה באירופה תנועה הצדעה במועל יד הפוך, שהומצאה על ידי הקומיקאי האנטישמי והפרו-פלסטיני דיודונה, ואומצה על ידי נאו-נאצים כתחליף להצדעה במועל יד של הנאצים שנאסרה באירופה^[69].

בעקבות מבצע צוק איתן ביולי 2014 ארגנו ארגונים פרו-פלסטינים, ארגוני שמאל רדיקלי, ארגונים אסלאמיסטים וארגונים נאו-נאצים הפגנות משותפות נגד ישראל והמבצע בעזה. ההפגנות, שהתקיימו ברחבי אירופה, בעיקר בממלכה המאוחדת, צרפת, גרמניה ובלגיה, התפתחו למהומות אלימות בהן נשמעו קריאות אנטישמיות רבות, כגון "היהודים לכבשנים", ונשרפו דגלי ישראל^[70][71]. בממלכה המאוחדת נרשמה עלייה של 400% בתקריות אנטישמיות. בדנמרק, בית הספר היהודי הושחת ועל קירותיו רוססו סיסמאות נגד המבצע וכתובות אנטישמיות^[72]. בדו"ח שנכתב על ידי הליגה נגד השמצה עולה שבתקופה זו (יולי-ספטמבר) חלה עלייה משמעותית באנטישמיות ובהתקפות אלימות נגד יהודים בעולם^[73].

בדו"ח שפרסם משרד התפוצות על האנטישמיות בשנת 2016, עולה מגמה של התגברות האנטישמיות ברחבי העולם. נרשמה עליה של מאות אחוזים בהתבטאויות אנטישמיות באינטרנט וברשתות החברתיות. נרשמה עליה בתקיפות אנטישמיות בגרמניה ועליה של 62% בתקיפות האנטישמיות בממלכה המאוחדת, ונרשמה גם עליה באנטישמיות בפולין. בצרפת דווקא חלה ירידה בתקיפות האנטישמיות. בארצות הברית חלה עלייה באנטישמיות בקמפוסים, עקב פעילות ארגוני סטודנטים של ה-BDS^[74].

  ערכים מורחבים – תגובות בין-לאומיות למלחמת חרבות ברזל, אנטישמיות בתקופת מלחמת חרבות ברזל

 

מתקפת הפתע על ישראל וטבח 7 באוקטובר והלחימה הישראלית ברצועת עזה במלחמת חרבות ברזל עוררו גל של אנטישמיות בעולם שהתבטא בתקריות ותקיפות אנטישמיות רבות נגד יהודים וישראל. מחאות רבות נגד ישראל נשאו אופן אנטישמי מובהק וקריאות להשמדתה של ישראל ואף לרצח כל היהודים.^[75][76] כמות התקריות האנטישמיות זינקה במאות אחוזים בכל רחבי העולם.^[77] ניתן לראות בכך המשך לתופעת האנטישמיות החדשה, שהחלה בעקבות האינתיפאדה השנייה בשנים 2000–2005, גם אז נלחמה ישראל בטרור הפלסטיני.

  ערכים מורחבים – המחאות נגד ישראל באוניברסיטאות בארצות הברית, אנטישמיות בקמפוסים ואוניברסיטאות

כבר במהלך טבח 7 באוקטובר והימים הראשונים שאחריו, פרסמו ארגוני סטודנטים פרו-פלסטינים בראשות סטודנטים למען צדק בפלסטין הצהרות המשבחות את הטבח ומצדיקות אותו, לצד תמיכה בחמאס ובהשמדת ישראל. הצהרות אלו לוו בהפגנות אלימות בקמפוסים של אוניברסיטאות ומכללות. ההפגנות האנטישמיות בקמפוסים ברחבי ארצות הברית, קנדה ואירופה נמשכו לכל אורך המלחמה. האוניברסיטאות ספגו ביקורת רבה על כך שלא פעלו נגד האנטישמיות בתחומן ונגד חלקן אף ננקטו צעדים (כגון השימוע בקונגרס האמריקאי בדבר אנטישמיות בקמפוסים ומשיכת תרומות).

ב-8 באוקטובר נופצה זכוכית של חנות כשרה בלונדון ורוססה הכתובת "Free Palestine".^[78] ב-26 אוקטובר מספר סטודנטים יהודים נעלו עצמם בספריית מכללת Cooper Union במנהטן עקב חשש לפגיעה מידי מוחים פרו-פלסטיניים במכללה.^[79]

דגומה לתקרית אלימה הייתה ב-29 באוקטובר בנמל תעופה בדאגסטן (רוסיה), בה המון מתפרע חיפש אחרי יהודים שאמורים היו לנחות במדינה. נשמעו קריאות אללה אכבר, נצפו דגלי פלסטין ושלטים עם כיתוב ברוסית נגד ישראל ויהודים.^[80]

בפריז רוססו גרפיטי של מגן דוד על בתים פרטיים ובתי עסק שכיבול נמצאים בבעלות יהודית.^[81][82] ב-4 בנובמבר נדקרה אישה יהודייה בביתה בליון, התוקף צייר צלב קרס על הדלת שלה לאחר התקיפה.^[83]

ב-6 בנובמבר נהרג פול קסלר, יהודי-אמריקאי, לאחר שהוכה בראשו על ידי מפגין פרו-פלסטיני.^[84]

ב-13 בנובמבר שיחקה קבוצת הכדורגל ז’רינסקי מוסטאר מהליגה הבוסנית בבעלותו של הישראלי אמיר כבירי כנגד ולז’ מוסטאר. אוהדי ולז’ מוסטאר מחו כנגד הקבוצה בבעלותו של הישראלי והניפו שלטים אנטישמיים כולל שימוש בצלבי קרס.^[85]

באוקטובר 2024 מוחאים פרו-פלסטינים בקמפוס האוניברסיטה היגלונית בפולין תלו שלט "יהודים לגז".^[86]

  ערך מורחב – תקיפת אוהדי מכבי תל אביב באמסטרדם

בסיום משחק הכדורגל בין אייאקס למכבי תל אביב שהתקיים ב-7 בנובמבר 2024 באמסטרדם הותקפו אוהדים ישראלים על ידי עשרות פורעים פרו-פלסטיניים ותושבים ממוצא מרוקאי וטורקי^[87] שתיאמו את ההתקפה יממה לפני המשחק. התקיפה המאורגנת תוארה כפוגרום אנטישמי על ידי גורמים ישראליים והולנדיים.

  ערכים מורחבים – חרם על ישראל, BDS

האנטישמיות החדשה התבטאה לא רק נגד יהדות התפוצות אלא גם בהפליה ופעולות נגד מדינת ישראל. לפי אנתוני ג'וליוס ואלן דרשוביץ "החרם היה כלי חיוני לאנטישמים לפחות למשך אלף שנים" וכך הביטויים הנפוצים ביותר של פעולות כנגד ישראל הם ניסיונות להטיל חרמות ובפרט חרם כלכלי, חרם תרבותי וחרם אקדמי כנגד ישראל. הקמפיין הבולט והשיטתי ביותר להחרמת ישראל הוא קמפיין ה-BDS ("חרם, משיכת השקעות וסנקציות") ששם לו למטרה לפגוע בישראל עד שתיכנע לדרישות רבות כמו זכות השיבה שמשמעותן בפועל הן חיסולה של מדינת ישראל^[88]. גם בכנסיות האנגליקניות והמתודיסטיות חלה הקצנה אנטי-יהודית, אנטישמיות ואנטי-ציונית שמעורבת בחרם על ישראל, תוך האשמת ישראל ב"עליונות יהודית", כבהיותה שלוחת האימפריאליזם המערבי^[24].

קמפיין החרם המרכזי הוא ה-BDS המאורגן על ידי למעלה מ-171 ארגונים פרו-פלסטינים וארגוני שמאל רדיקלי בעולם, ומשתתפים בו אף מספר תנועות שמאל רדיקלי ואזרחים ישראליים. תנועת סטודנטים למען צדק בפלסטין היא אחד מארגוני ה-BDS המרכזיים בארצות הברית ופעילה בעיקר בקמפוסים של מכללות ואוניברסיטאות. לתנועה זו יש חלק גדול בחרמות נגד ישראל ובתקריות אנטישמיות בקמפוסים, הכוללים אלימות פיזית וחרמות נגד סטודנטים יהודיים. גם לתנועת הסולידריות הבינלאומית חלק גדול בחרם הבריטי על ישראל.

קמפיין ה-BDS ספג ביקורת קשה על היותו אנטישמי ומפלה, ובמספר מדינות אף נחקקו חוקים נגדו. גם מדינת ישראל רואה בו תנועה אנטישמית שפועלת להשמדת ישראל ונאבקת בו באמצעות הסברה ופעילות דיפלומטית. עורך הדין אלן דרשוביץ ביקר את הקמפיין והאשים את תנועת ה-BDS בכך שהיא מעודדת טרור כנגד ישראל, בקמפיין השנאה והחרם שלה^[89]. עמותת שורת הדין, שלוחמת משפטית בטרור ואנטישמיות, הגדירה את קמפיין ה-BDS כאנטישמיות^[90][91]. סטיבן הרפר, ראש ממשלת קנדה, גינה את החרם על ישראל, אותו הגדיר כ"פנים של האנטישמיות החדשה"^[92].

לפי אלי ויזל יהודים אירופאים רבים כבר לא שואלים האם עליהם לעבור לישראל, אלא מתי. עליית יהודי אירופה לישראל מתגברת בשנים האחרונות לאור התגברות תדירות מעשי האיבה נגדם באירופה. פיליס צ'סלר (אנ'), פסיכולוגית אמריקאית שפרסמה ספר על אנטישמיות, מאמינה כי כיום הסכנה ליהודים "חמורה ומורכבת הרבה יותר ממה שהיה בימי הביניים הפגאנים או בעולם נוצרי, או במלחמת העולם השנייה." היא טוענת שהמצב באירופה כיום חמור משהיה בשנת 1930: "שונאי יהודים יוצרים מצב בו – האם אני מעזה לומר זאת? כן, אני חייבת לומר – עוד רצח המוני – אולי אפילו רצח המוני של יהודים דמוי שואה יהיה אפשרי. אכן, לדעתי, זה כבר החל, בוודאי לא באמריקה, ועדיין לא באירופה – .. אלא בישראל"^[2].

בעשור האחרון האיחוד האירופי עשה מספר מאמצים בניסיון לנטרל את האנטישמיות הקלאסית וכיבויה. אך ניסיונות אלה נתקלו בקשיים, לאור הגינויים התכופים החד-צדדים שהפילו על ישראל לאורך השנים, גינויים שהביאו להצתת, התפרצות ולגיטימיציית עליית האנטישמיות על פני השטח^[2].

כתגובה לאנטישמיות החדשה ולהסתה האנטי-ישראלית בעולם הקימה ממשלת ישראל את הפורום לתיאום המאבק באנטישמיות ומאוחר יותר את משרד ההסברה והתפוצות. מרכז המידע למודיעין וטרור, ארגון הקשור לוותיקי קהילת המודיעין הישראלית, הקים אתר אינטרנט במספר שפות ובו מידע רב, הכולל מסמכים שנתפסו במוקטעה, לגבי הטרור הפלסטיני וההסתה הערבית כנגד ישראל. מכוני המחקר MEMRI ו-Palestinian Media Watch מפעילים אתרי אינטרנט העוקבים אחרי התקשורת במדינות ערב, ברשות הפלסטינית ואיראן, ומציגים בין השאר פרסומים אנטישמיים וכתבי הסתה כנגד ישראל, שפורסמו בכלי התקשורת הערביים או האסלאמיים. פרסומים אלה זכו להתעניינות בעיקר בארצות הברית של אחרי פיגועי 11 בספטמבר.

פעילים יהודים ברחבי העולם הקימו ארגוני הסברה שנועדו לספר את האמת על ישראל והעימות עם הפלסטינים ולחשוף את השקרים של התעמולה הפלסטינית והסילופים בתקשורת המוטית כנגד ישראל. הבולט בארגונים אלה הוא Honest Reporting הפועל בארצות הברית, הממלכה המאוחדת (בריטניה) וקנדה.

מספר מדינאים וידידי ישראל בעולם, בהם פרופסור ארווין קוטלר, ראש ממשלת ספרד לשעבר חוסה מריה אסנאר, עו"ד פרופסור אלן דרשוביץ והפילוסוף אלן פינקלקראוט, התגייסו לצד מדינת ישראל ופעלו להסבירה ולהצדיקה, להגן על הלגיטימציה שלה ועל זכותה להגן על עצמה מפני הטרור וכן להגן עליה, על זכותה להתקיים מפני המתקפות והדה-לגיטימציה שנעשית לה בדעת הקהל העולמית ובתקשורת. נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש העניק לישראל גב מדיני וסייע לה להילחם באנטישמיות במוסדות הבינלאומיים, ובפרט באו"ם, על ידי הטלת וטו במועצת הביטחון של האומות המאוחדות כנגד החלטות אנטי-ישראליות וכן על ידי פרישה והחרמה של ועידת דרבן ב-2001 וועידת האו"ם נגד הגזענות ב-2009 שהפכו לזירת הסתה גזענית אנטי-ישראלית חריפה.

ביולי 2010 ייסדו חוסה מריה אסנאר, ראש ממשלת ספרד לשעבר, ואצלב האוול ראש ממשלת צ'כיה לשעבר, פיאמה נירנשטיין סגנית יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט האיטלקי, מרצ'לו פארה לשעבר יו"ר הסנאט האיטלקי, אלחנדרו טולדו נשיא פרו לשעבר, דייוויד טרימבל זוכה פרס נובל לשלום ותומכי ישראל אחרים ממנהיגי אירופה, ארצות הברית והעולם, את "יוזמת ידידי ישראל" - "Friends of Israel Initiative", ארגון שמטרתו להילחם בניסיונות לעשות דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולפעול למען זכותה של ישראל לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים.

ב-2014 פרסמה הליגה נגד השמצה (ADL) את מדד האנטישמיות בעולם, מחקר שנתי שבודק את רמת האנטישמיות בעולם ובודק מגמות ופילוחים שונים.

בעקבות שורה של הפגנות פרו-פלסטיניות נגד מבצע צוק איתן ב-2014, שהפכו למהומות אנטישמיות אלימות נגד יהודים, אסרה ממשלת צרפת על קיום הפגנות פרו-פלסטיניות מחשש לשלום הציבור^[93].

בעקבות גל תקריות אנטישמיות בצרפת ב-2019 אמר נשיא צרפת עמנואל מקרון שצרפת "תגדיר אנטי-ציונות כצורה מודרנית של אנטישמיות"^[94]. ב-3 בדצמבר 2019 אישר הפרלמנט הצרפתי החלטה הקובעת שאנטי-ציונות ושנאת מדינת ישראל הן סוג של אנטישמיות^[95].

באפריל 2023 נשיא ארצות הברית, ביידן, התחייב להציג תוכנית לאומית למאבק באנטישמיות^[96].

הדעות חלוקות לגבי מקורה ויסודותיה הרעיוניים של האנטישמיות החדשה, ולגבי היותה המשך רציף של האנטישמיות המודרנית במסווה חדש, מטמורפוזה רעיונית של האנטישמיות המודרנית, או תופעה נפרדת לחלוטין שצמחה מיסודות שונים.

כמו כן, קיימת התנגדות פוליטית למונח בטענה שישראל ותומכיה משתמשים בתווית האנטישמיות כדי להשתיק ביקורת לגיטימית על ישראל ומדיניותה, על ידי תיוגה כאנטישמיות והצגת המבקרים כאנטישמים, בפרט בכל הנוגע לסכסוך המתמשך עם הפלסטינים. לטענתם, ביקורת על ישראל ואפילו אנטי ישראליות ואנטי ציונות אינן התבטאויות אנטישמיות כי אינן כוללות שנאת יהודים אלא ביקורת פוליטית על מעשים של גופים פוליטיים.

נורמן פינקלשטיין טוען שארגונים כמו הליגה נגד השמצה העלתה האשמות על אנטישמיות מספר פעמים מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 "לא כדי להילחם באנטישמיות אלא לנצל את הסבל ההיסטורי של היהודים כדי לחסן את ישראל מפני ביקורת כלפיה."^[97] הוא כותב שרוב הראיות המעידים על אנטישמיות חדשה נלקחו מארגונים הקשורים באיזשהי צורה לישראל, או "בעלי עניין בלהפריז בממצאי האנטישמיות", ושתקריות אנטישמיות שדווחו בשנים האחרונות לא התרחשו או לא זוהו נכון^[98]. כדוגמה לשימוש לא-ראוי במונח "אנטישמיות" הוא מצטט את הדו"ח מ-2003 של ה-European Monitoring Centre on Racism and Xenophobia (המרכז האירופאי למעקב אחר גזענות וקסנופוביה), שכלל הצגת דגלי פלסטין, תמיכה באש"ף והשוואת ישראל לאפרטהייד ברשימת הפעולות והתפישות האנטישמיות^[99].

בנוסף הוא כותב שמה שנקרא "האנטישמיות החדשה" מורכב משלושה רכיבים:^[100]

1. "הגזמה וזיוף"
2. "תיוג שגוי של ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל"
3. "המעבר הלא מוצדק אך צפוי מביקורת כלפי ישראל לביקורת כנגד כלל היהודים."

הוא טוען שהמצדיקים של ישראל שללו יחס סיבתי בין המדיניות הישראלית לעוינות כלפי יהודים, מאחר ש"אם מדיניות ישראלית, ותמיכה רחבה בה בקרב היהודים, גרמה לעוינות כלפי יהודים, זה אומר שישראל ותומכיה היהודיים הם אלה שאולי גורמים לאנטישמיות; ושזה ייתכן שהם עושים זאת כי ישראל ותומכיה היהודיים הם בצד הלא נכון."^[101]

טאריק עלי, היסטוריון ופעיל פוליטי בריטי-פקיסטני, טוען שהמושג של האנטישמיות החדשה הוא לא יותר מניסיון לאלף את השפה לצורכי האינטרסים של מדינת ישראל. הוא כותב שהקמפיין "האנטישמיות החדשה לכאורה" באירופה המודרנית הוא "תרמית צינית של ממשלת ישראל לחסום המדינה הציונית מכל ביקורת על הברוטליות הרגילה והעקבית שלה כנגד הפלסטינים... ביקורת על ישראל היא לא ואינה צריכה להיות מושווה עם אנטישמיות." הוא טוען שרוב הקבוצות הפרו-פלסטיניות ואנטי-ציוניות שהופיעו אחרי מלחמת ששת הימים היו זהירים כדי לשמור על ההבחנה בין אנטי-ציונות לאנטישמיות^[102].

על פי ההיסטוריון הישראלי עמר ברטוב, לממשלת ישראל ולתומכיה יש "אינטרס גדול לטשטש את ההבחנה שבין ביקורת כלפי ישראל לבין אנטישמיות, על מנת לצבוע כל ביקורת מהותית כלפי יחסה של מדיניות ישראל לפלסטינים", וכי הם סבורים ש"ביקורת על הציונות היא אנטישמית ובית הדין הבינלאומי הוא כמובן וכמובן אנטישמי". לטענתו, תומכי ישראל כבר הגיעו למצב בו "כמעט כל ביקורת נגד ישראל יכולה להיות מוגדרת כאנטישמית"^[103].

לפי קרולינה לנדסמן, עיתונאית "הארץ", הטענה כי אנטי-ציונות היא בהכרח אנטישמית גורמת להצגה של הכיבוש כלגיטימי, על ידי "שחרור מוחלט מאחריות של אותו קורבן היסטורי, גם כאשר הוא רחוק מלהיות קורבן, גם כאשר הוא בעמדת כובש"^[104].

יהודה באואר, פרופסור ללימודי השואה באוניברסיטה העברית בירושלים, מחשיב את התפישה של "אנטישמיות חדשה" כשגויה, שכן זו למעשה האנטישמיות הישנה שנשארה וצצה על פני השטח בכל פעם כאשר יש לה תירוץ להתפרץ. לפי תפישתו, התירוץ הנוכחי הוא המצב הישראלי, ואם פשרה הייתה מושגת אז האנטישמיות הייתה דועכת אך לא נעלמת. באואר רואה בגל החדש של האנטישמיות סכנה אמיתית, מאחר שהשמאל האירופאי חובר בגלוי לאסלאם הקיצוני ולאחמדינז'אד בקריאה להשמיד את ישראל, דבר שעלול לגרום לחיסול רוב האוכלוסייה היהודית בה^[16][105].

דינה פורת, פרופסור באוניברסיטת תל אביב אומרת שבזמן שבעיקרון אין אנטישמיות חדשה, אפשר לדבר על אנטישמיות בתלבושת חדשה. למעט הבחנה זו, פורת מדברת על צורה חדשה ואלימה של אנטישמיות באירופה המערבית שהתחילה אחרי האינתיפאדה השנייה.

הווארד ג'ייקובסון, סופר ועיתונאי בריטי, קורא לתופעת "האנטישמיות החדשה" בשם "שנאת יהודים פשוטו כמשמעו, שנאת היהודים שרבים מאיתנו חשדו בה הוא ההסבר היחיד לגועל שמעוות את הפנים כאשר המילה ישראל עולה בשיחה."^[106]

דני גוטוויין רואה באנטישמיות החדשה תולדה של ההבניה התודעתית של הנאו-ליברליזם. לדבריו, כחלק ממאבקו במדינת הרווחה, פועל הנאו-ליברליזם לשחוק את הלגיטימציה של המדינה כמווסת של השוק, דבר המוביל אותו לשלילת מדינת הלאום, כגילוי בולט של מדינת הרווחה ושל ויסות השוק כאחד. בשלהי המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21, ישראל היא אחד הגילויים הבולטים של עקרון מדינת הלאום, ותמיכת היהודים בארצות המערב מאשררת את עקרון הלאומיות, אותו חותר הנאו-ליברליזם להחליף ברב-תרבותיות. המתקפה על ישראל ועל היהודים במדינות המערב מזינה אפוא את המאבק הנאו-ליברלי בעקרון המדינה^[107].

לדברי גוטוויין האנטישמיות החדשה אינה גילוי נוסף של האנטישמיות המודרנית, אלא תופעה חדשה שיש להסבירה מתוך נסיבות התפתחותה, ובעיקר הכלכלה הנאו-ליברלית ופירוק מדינת הרווחה, והפוסט-מודרניזם כ"הגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר". על העדר הרציפות מלמדות, לדבריו, שתי תופעות בולטות: האחת, האנטישמיות המודרנית התפתחה לאחר שכשני דורות לאחר השואה נחשבה האנטישמיות ללא תקינה פוליטית במערב, והשנייה, התקבלותה הרעיונית הנרחבת של האנטישמיות החדשה בקרב חוגי השמאל הביקורתי, השולל את האנטישמיות המודרנית.^[108]

• מבחן שלושת ה-D לאנטישמיות
• מדד האנטישמיות בעולם

• אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין, ישראל ומשפחת העמים: מדינת לאום יהודית וזכויות האדם, הוצאת שוקן, 2003
• אלחנן יקירה, פוסט-ציונות, פוסט-שואה, הוצאת עם עובד, 2006
• בן-דרור ימיני, תעשיית השקרים, הוצאת ידיעות ספרים, 2014
• טוביה טננבום, תפוס ת'יהודי, הוצאת סלע מאיר, 2014
• אלווין הירש רוזנפלד, Anti-Zionism and Antisemitism: The Dynamics of Delegitimization (Indiana University Press; 2019).

  מדיה וקבצים בנושא האנטישמיות החדשה בוויקישיתוף

• האנטישמיות החדשה - סרט דוקומנטרי, באתר מאקו
• דה-לגיטימציה: היחס כלפי ישראל והעם היהודי (אורכב 07.10.2013 בארכיון Wayback Machine), מאמר של המכון למדיניות העם היהודי.
• אפרים קארש, המלחמה נגד היהודים, נגד הציונות ונגד ישראל, פורסם לראשונה בחוברת האומה 188, חורף תשע"ג, 2012, מתוך חדשות בן עזר, גיליון מס' 810.
• רבקה שפק ליסק, האנטישמיות החדשה בחוגי האינטליגנציה האירופית, 24 ביוני 2009
•   האנטישמיות החדשה ותהליך דרבן לדמוניזציה של ישראל (2011), ערוץ היוטיוב של אוניברסיטת בר-אילן.
• האנטישמיות, השואה והסכסוך במזרח התיכון, באתר יד ושם
• מספר מסמכים מהכנסת על האנטישמיות בעולם בזמן האינתיפאדה (באתר של חבר הכנסת מיכאל איתן):
  • יפה נקר, גילויי אנטישמיות ברחבי העולם ובישראל, בתקופת האינתיפאדה 2000–2003
  • יפה נקר, אנטישמיות ואנטי-ציונות ברחבי העולם בשנים 2005-2006 (הקישור אינו פעיל)
  • יפה נקר, אנטישמיות, אנטי-ציונות, הכחשת השואה ברחבי העולם (הקישור אינו פעיל)
• גלריית יצירות שנוצרו על ידי הקריקטוריסט הברזילאי קרלוס לאטוף, באתר ויקישיתוף
• מאמר באתר 'המעקב המזרח תיכוני' אתר של ארגון אנטישמי חדש, הטוען שאשמת התפתחות האנטישמיות החדשה היא על כתפי מדינת ישראל עצמה (וכן הציונות והיהדות העולמית).
• מאמר על הקשר של האנטישמיות החדשה ונאו-פגניזם ברוסיה (באנגלית), באתר המכון העולמי לחקר האנטישמיות על יד האוניברסיטה העברית
• אנטישמיות חדשה בהונגריה (Janos Kovacs 1946) - מאמר אקדמי שפורסם ב-Jewish Social Studies.
• סרג'יו יצחק מינרבי, Neo Anti-Semitism in Today’s Italy, Jewish Political Studies Review, 3-4 15, ירושלים: המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, 2003, עמ' 111-139 (באנגלית)‏, JSTOR 25834579
• ynet, האנטישמים של השנה: חמינאי ורוג'ר ווטרס, באתר ynet, 31 בדצמבר 2013
• Adam LeBor, Exodus: Why Europe's Jews Are Fleeing Once Again, Newsweek, July 29, 2014.
  • ישראל פישר, שער ניוזוויק: "למה היהודים נמלטים שוב מאירופה?", באתר הארץ, 30 ביולי 2014
•   אנשיל פפר, באירופה לא מבדילים בין ישראל ליהודים, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2014
• יוסי מזרחי, ‏העיתונאי במסווה שחשף את השנאה לישראל, באתר ‏מאקו‏, 29 באוגוסט 2014
•   דינה פורת, ‏הכחשת השואה ודמות היהודי בעשורים האחרונים, הרצאה בסדרת ההרצאות "בכור המהפכה", 8 ביוני 2015
• ישי פרידמן, זקני ציון, הדור הבא: מסע התעמולה החדש של השמאל הקיצוני, באתר nrg
• בן-דרור ימיני, הנה בא עוד גל (או שלא), באתר ynet - על האנטישמיות בארצות הברית בשנים 2015–2017.
• Nazism in Palestinian Society and the Use of Nazi Symbols, מרכז המידע למודיעין ולטרור, יולי 2022 (באנגלית)
• תומר פרסיקו, תאולוגיה חדשה קמה – ואיתה: פנים חדשות לאנטישמיות ישנה, באתר מכון שלום הרטמן, 9 בנובמבר 2023.
•   Video exposes anti-Semitic ‘dark side of the hard left’ in social experiment by filmmaker, סרטון בערוץ "Sky News Australia", באתר יוטיוב (אורך: 08:24), ינואר 2024