הוגו צ'אווס

צ'אווס נולד לאב שהיה ממונה אזורי על החינוך וחבר במפלגה הסוציאל-נוצרית. ב-1975 סיים צ'אווס לימודי מדעי הצבא והנדסה באקדמיה למדעי הצבא. לאחר מכן התחיל ללמוד לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטת סימון בוליבר בקראקס. בשירותו הצבאי היה צנחן.

בשנת 1992 הוביל הפיכה צבאית שנכשלה וישב בכלא במשך שנתיים, עד שקיבל חנינה מאת הנשיא רפאל קלדרה. אחרי שחרורו החל לפעול כפוליטיקאי והקים את "המפלגה למען הרפובליקה החמישית". ב-6 בדצמבר 1998 זכה בבחירות לנשיאות, ונכנס לתפקיד ב-2 בפברואר 1999.

ב-5 במרץ 2013 מת הוגו צ'אווס ממחלת הסרטן ממנה סבל בשנותיו האחרונות.

צ'אווס נבחר לנשיאות לאחר שבמצע שפרסם לקראת הבחירות, קרא למלחמה בעוני ובשחיתות ולחלוקה הוגנת של ההון וההכנסות מאוצרות הטבע של המדינה (בעיקר נפט). כשאויבו העיקריים היו האליטות, שנתפסו כאחראים לבעיות השחיתות, הכלכלה והפוליטיקה. הוא זכה לתמיכה רחבה בעיקר בקרב בני המעמדות הנמוכים בוונצואלה. עם עלייתו לשלטון החל בפרויקטים חברתיים רדיקליים לחלוקת ההון והכוח מחדש. כשבדומה למדיניות הפנים שהנחיל, האחרון תכנן גם מדיניות חוץ במטרה להביא לצדק עולמי ולהגן על העמים המדוכאים.

כנשיא התבלט בהתנהגותו העממית והשנויה במחלוקת. בכל יום ראשון הוא הופיע בתוכנית בת 5 שעות בשם "Alo Presidente" שבה הוא ענה לפניות האזרחים, ואף ביצע חיקויים. הוא גם הראשון מנשיאי ונצואלה שמוצאו אינדיאני ושחור. הוא היה עוין את ארצות הברית, וקיים קשרים חמים עם מדינות אחרות המסוכסכות איתה, כמו קובה, איראן וקוריאה הצפונית. צ'אווס היה מיודד אישית עם פידל קסטרו, שהיה בנתק עמוק וממושך עם האמריקאים, ויש פרשנים הרואים בו ממשיך דרכו. ב-11 באוגוסט 2000, במהלך מסע ביקורים בכל המדינות החברות באופ"ק, ביקר את סדאם חוסיין בעיראק, והיה בכך לנשיא הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות שעשה כן מאז מלחמת המפרץ. במרץ 2006 הוא הזהיר את בני ארצו ממתקפה קרובה מצד ארצות הברית, והודיע כי בני ארצו יירו בפולשים בחצים מורעלים.^[1] עם זאת, גם תחת שלטונו עדיין הייתה ארצות הברית הרוכשת הגדולה ביותר של הנפט שמייצאת ונצואלה.

עם כניסתו לתפקיד ערך סדרה של משאלי עם, ושינה את החוקה כך שהרחיבה מאוד את סמכויות הנשיא. שינוי החוקה איפשר לו להגדיל את הרוב לטובתו בבית הנבחרים, להאריך את הקדנציה שלו כנשיא לתקופה של שש שנים, ואף להשתתף בבחירות לקדנציה שנייה.^[2] כמו כן, החוקה החדשה אפשרה קיום של משאל עם לקיצור הקדנציה של הנשיא, ויישום בחירות מחודשות. החוקה החדשה אושרה במשאל עם בדצמבר 1999. ב-30 ביולי 2000 נבחר על פי החוקה החדשה לקדנציה נוספת כנשיא לתקופה של שש שנים.

במקרה החוץ, האויב העיקרי מבחינתו של צ'אווס היו מעצמות המערב, שנתפסו אחראים להופעת האליטה המושחתת ולניצול אנשים לכן מבחינה בינלאומית החל צ'אבז להגדיל את תחומי השפעתו באזור ובו בזמן לחפש אחר שותפי משחק נוספים מחוץ לאמריקה וזאת על-מנת להגשים את מטרותיו. כתוצאה מכך, התיידד צ'אבז עם מחמוד אחמדינז'אד והם יצרו יחד חזית אנטי-אמריקאית משותפת, המכונה בפי העולם כ-"ציר האחדות". צ'אבז קירב את אחמדי-נג'אד למדינות שהיו תחת תחומי השפעתו כדוגמת מדינות הברית הבוליברית. על ידי יצירת קשרים אלו, איראן נועדה לחזק את מעמדה של ונצואלה אזורית. כשמערכת יחסים זו תואמת את מטרות מדיניות החוץ של צ'אווס. איראן וונצואלה בתקופתו של צ'אווס היו צמודות זו לזו על ידי מכנה משותף אנטי אימפריאליסטי ובמיוחד אנטי אמריקאי. סדר היום שלהם דגל בהתנגדות למודל הכלכלי הנאו-ליברלי ולעליונות כוחו של מערב. כשונצואלה מקווה לגוון את כלכלתה ולאור כך לחבור למדינה בעלת כלכלה חזקה יותר, שבכך מצאה את איראן. כשנראה כי מערכת היחסים בין ונצואלה לאיראן יותר אופורטוניסטית מאשר אסטרטגית - בניגוד למה שהיה בין רוסיה לקובה במהלך המלחמה הקרה. שכן לאיראן אין את היכולות לא הצבאיות ולא הכלכליות שהיו לרוסיה. כשכיום איראן מעורבת בהרבה מגזרים בוונצואלה כמו בתעשיות הרכב ובנקאות, אם כי מרכז שיתוף הפעולה בין השניים הם בנושא האנרגיה והנפט.

באפריל 2002 החל גל הפגנות בתמיכה של ארגוני אנשי עסקים, חלק גדול מהעיתונות, מפלגות הימין, ואיגודים מקצועיים. ב־11 באפריל, אחרי ש-12 מפגינים נהרגו מיריות שמקורן אינו ידוע, דרשו אנשי צבא מצ'אווס כי יתפטר. ב־12 באפריל לאחר שהטילו מצור על הארמון הנשיאותי, איימו ההופכים כי הארמון יופגז על כל יושביו אם צ'אווס לא יסגיר עצמו, הנשיא הסגיר עצמו ונעצר. לאחר מכן הודיעו כי הוא הסכים להתפטר ומינו את איש איגוד העסקים פדרו כרמונה לנשיא. מיליוני אזרחים החלו צועדים לארמון הנשיאות בקריאה לצ'אווס לחזור ולהנהיג את ונצואלה. ב־13 באפריל כרמונה אולץ להתפטר, אחרי שמגיני ארמון הנשיאות הפנו את רוביהם מהמפגינים. המפגינים, שהיו מגובים באותה עת בשומרי הארמון, פרצו אליו. סגן הנשיא של צ'אווס קיבל את סמכויות הנשיא באופן זמני, בזמן שצ'אווס הוחזק בבסיס צבאי (בזמן ההפיכה החלו שמועות, שההופכים רצחו את צ'אווס). ב-14 באפריל חזר צ'אווס לארמון הנשיאות, הכחיש כי התפטר, וחזר לשלטון.

צ'אווס ותומכיו מאשימים את ארצות הברית וה-CIA, שמעולם לא הסתירו את עוינותם לנשיא, כי עמדו מאחורי ההפיכה. צ'אווס אף אמר בריאיון לרשת אל ג'זירה שהמוסד הישראלי עמד גם הוא מאחורי ההפיכה. ארצות הברית מכחישה טענות אלה, אם כי, בניגוד לשאר מדינות אמריקה, ארצות הברית סירבה בתחילה לגנות את ההפיכה, והטילה את האחריות על האירועים על צ'אווס. אחרי כישלון ההפיכה טענה ארצות הברית שלמרות התנגדותה לצ'אווס אמרה לראשי האופוזיציה כי היא מתנגדת להפיכה.

ניסיון ההפיכה תועד בסרט "המהפכה לא תשודר" (The Revolution Won't Be Televised) על ידי צוות טלוויזיה אירי.

 

אחרי כישלון ההפיכה, מתנגדי הנשיא עברו להשתמש באמצעים חוקתיים על מנת לסיים את כהונתו של צ'אווס. לשם כך הם השתמשו בסעיף בחוקה החדשה על פיו 20% ממספר בעלי זכות ההצבעה יכולים לדרוש משאל עם על כהונת הנשיא, שבו הוא יודח אם ייתקימו שלושת התנאים הבאים:

• מספר המצביעים בעד ההדחה יעלה על מספר המצביעים כנגדה,
• מספר המצביעים בעד ההדחה יעלה על מספר המצביעים עבור הנשיא בבחירות האחרונות,
• ההשתתפות בבחירות תהיה גבוהה מ-25% מבעלי זכות הבחירה.

לאחר שלמשך זמן מה התמהמה ועדת הבחירות המרכזית של ונצואלה, וטענה כי רבות מהחתימות שהוגשו לה אינן תקפות, היא הודיעה ב-8 ביוני 2004 כי נאספו מספיק חתימות על מנת לקיים את משאל העם, ומועדו נקבע ל-15 באוגוסט.

בהצבעה השתתפו 70% מבעלי זכות הבחירה, ומתוכם הצביעו רק 41% בעד ההדחה לעומת 59% נגדה. ג'ימי קרטר ואנשי מרכז קרטר פיקחו על ההצבעה, והכריזו שעל פי דעתם הבחירות היו חופשיות וסודיות, אם כי הם העלו תמיהות לגבי אי-סדרים במהלך ספירת הקולות^[3]; האופוזיציה עדיין טוענת שהתוצאות זוייפו.

ב-24 באוגוסט 2005 קרא מייסד הקואליציה הנוצרית בארצות הברית, פאט רוברטסון במהלך שידור תוכנית בטלוויזיה שיש להתנקש בחייו של צ'אווס. הפוליטיקאי הפונדמנטליסטי הנוצרי הסביר בשידור חי את 'היתרונות' עבור ארצות הברית הנובעות ממימוש הצעותיו. דעת הקהל בעולם כמו גם בארצות הברית הביעה זעזוע מהכרזתו של רוברטסון.

בבחירות לבית המחוקקים ב-4 בדצמבר 2005 זכו תומכיו של צ'אווס בכל המושבים, אך זאת כאשר רק 25% מבעלי זכות-הבחירה הצביעו. ביקורת עזה נשמעת כנגד צ'אווס מצד האופוזיציה בוונצואלה ומצד משקיפים זרים. ביקורת זו מתמקדת בהליכי מנהל בלתי-תקינים, שיבוש תוצאות בחירות, "קניית קולות", דיכוי דעות המתנגדים למשטרו וצנזורה של כלי-התקשורת, כמו גם מינויים פוליטיים של שופטים וסילוק שופטים המתנגדים למשטרו מכס השיפוט. כמו כן נשמעת ביקורת על התעלמותו מהליכים דמוקרטיים וחיסול שיטתי של האיזונים והבלמים הדמוקרטיים במדינה. ארגון אמנסטי הביע דאגה בשל הפגיעה בזכויות האזרח תחת משטרו.^[4]

בבחירות שהתקיימו ב-3 בדצמבר 2006, נבחר צ'אווס לקדנציה נוספת כנשיא, לאחר שגבר על יריבו מנואל רוסאלס ברוב של 61% לעומת 37% לרוסאלס.^[5]

ב-15 בפברואר 2009 הכריז צ'אווס על משאל עם בשאלה האם לבטל את החוק המגביל את כהונתו של נשיא לשתי קדנציות או להשאירו על כנו. החוק בוטל ברוב של 54% מהמצביעים, מה שאיפשר לצ'אווס להתמודד שוב בבחירות לנשיאות שהתקיימו בשנת 2012.

ביוני 2011 אושפז צ'אווס בבית חולים בקובה. ב-1 ביולי הודיע צ'אווס בנאום לאומה בשידור חי, לאחר שלושה שבועות של "נתק" שעוררו שמועות רבות על מצבו, כי הזניח בעבר את בריאותו, חלה בסרטן וכי יעבור ניתוח נוסף וינצח בקרב על חייו.^[6][7] ב-9 בדצמבר 2012 הודיע צ'אווס כי התגלתה התפרצות מחודשת של מחלת הסרטן בה לקה, וכי עליו לעבור ניתוח נוסף. באופן חריג נקב צ'אווס בשמו של יורש אפשרי: ניקולאס מאדורו.^[8]

בבחירות שנערכו באוקטובר 2012 ניצח צאווס ברוב של 54% מול מועמד האופוזיציה, אנריקה קפרילס רדונסקי, וזכה לתקופת כהונה שלישית של שש שנים.^[9]

מצד אחד, המדיניות הכלכלית שלו נחשבת בעיני כלכלנים רבים למסוכנת ופופוליסטית. כתוצאה מהתבטאויותיו האנטי-קפיטליסטיות והלאמתם של עסקים פרטיים וחוות, צנחה ההשקעה של הון זר במדינה. חברות רב-לאומיות עזבו את ונצואלה והמפעלים עברו לידי קואופרטיבים שמוחזקים על ידי העובדים. בשנים הראשונות שלאחר בחירתו (1999-2003) היה זינוק חסר תקדים בממדי העוני, למרות העובדה שהכנסות המדינה מנפט גדלו פי ארבעה, בעקבות עליית מחירי הנפט בעולם. בשנת 2005 חזרה רמת העוני למצב בו הייתה ב-1998^[10] ולאחר מכן ירדה בעשרה אחוזים.^{[דרוש מקור]} אחת הסיבות לעליית ממדי העוני בשנים אלו הייתה סיוע ענק בהיקפו שהעניקה ונצואלה של צ'אווס לכמה משכנותיה בדרום אמריקה, שממשלותיהן תמכו בממשלתו של צ'אווס, כאשר היא מעבירה להן נפט בהיקפים עצומים במחיר של 20 דולר לחבית, כשליש ממחירו הריאלי של הנפט באותה התקופה. שיעור מעשי הרצח בוונצואלה גדל פי שניים בערך מאז תחילת נשיאותו של צ'אווס.^{[דרוש מקור]}

נשיאותו של צ'אווס הביאה לחקיקת חוק חינוך חינם שהקנה לימודים בחינם מגן ילדים ועד האקדמיה. שיעור הצמיחה השנתי הממוצע של ונצואלה עמד על 7 אחוזים ^{[דרוש מקור]} במשך כל אחת משנות כהונת צ'אווס. לאחר עצירת הפרטת הביטוח הלאומי, מספר מקבלי הפנסיה בוונצואלה גדל מ-335 אלף לכמעט שני מיליון. 30,000 רופאים קובנים הובאו לאזורים בהם היה מחסור ברופאים מקומיים, המימון לכך הוא מ"תקציב מקביל", הנשלט ישירות על ידי צ'אווס ואין עליו בקרה של משרדי הממשלה. התנהגותו של צ'אווס ומדיניותו השמאלית, שהביאה אותו להתנגשות עם אנשי עסקים ועם תעשיית הנפט, גרמה לכך שהוא עורר התנגדות עזה בקרב האליטות הוותיקות בוונצואלה, והן פעלו כמה פעמים במסגרת האופוזיציה כדי לנסות ולהביא לסיום שלטונו, ובין השאר באמצעות ניסיון הפיכה כושל, שנתמך על ידי איגוד המעסיקים ותחנות הטלוויזיה הפרטיות.

מאז תחילת שנת 1995 הודיעה ונצואלה על השקעות בהיקף של לא פחות מ-36 מיליארד דולר במדינות אמריקה הלטינית. בקיץ 2006 הצטרפה ונצואלה לגוש הסחר הדרום-אמריקאי מרקוסור, הכולל את ברזיל, ארגנטינה, אורוגוואי ופרגוואי. למרות הביקורת של האליטות הכלכליות, מתחילת שנת 2007 ועד אוגוסט אותה שנה, הבורסה הוונצואלית זינקה ב-21 אחוזים, הרבה יותר מהבורסות האמריקאיות, הבריטיות והיפניות למשל.^{[דרוש מקור]} פרנסיסקו רודריגס, מי שהיה הכלכלן הראשי של האספה הלאומית של ונצואלה, טען כי מדדי הבריאות והפיתוח האנושי בימי צ'אווס לא השתפרו אלא כי הסטטיסטיקה הרשמית מצביעה על התרחבות פערי ההכנסה, עלייה בשיעור התינוקות המצויים במצב של תת-משקל ובשיעור הבתים שאין בהם מים זורמים. הוא טען כי החלק הממוצע בתקציב המדינה המוקדש לבריאות, חינוך ושיכון נותר כשהיה. הארגון הבינלאומי "המכון למחקר כלכלה ומדיניות" טען, כי הנתונים שהציג רודריגס עוותו: הכלכלה צמחה ב-87 אחוזים ב-5 שנים, ההוצאה הריאלית על רווחה צמחה ב-300 אחוזים, פערי ההכנסה ירדו מ-48.7 ל-42 על פי מדד ג'יני, ושיעור העוני ירד מ-55 אחוזים ל-27 אחוזים.^[11]

 

צ'אווס יזם פרויקטים לאומיים המכונים "משימות בוליבריות" (על שם סימון בוליבר) (Misiones Bolivarianas) בתחומי החינוך, הבריאות, הדיור, פיתוח כפרי ועוד. הצלחת המשימה לביעור האנאלפביתיות שנקראה Misión Robinson הוכרה על ידי אונסק"ו, ושיעור האנאלפביתיות בשנה שלפני תחילת תוכניתו, 2003, שעמד על כ-6.6%‏^[13] עומד כיום על פחות מאחוז אחד.^[14]

פרויקטים נוספים נועדו להשלים השכלה תיכונית למי שנשרו ממערכת החינוך (Misión Ribas) ולהרחבת הנגישות להשכלה גבוהה (Misión Sucre). משימת Ribas שהושקה בשנת 2003 וכוונה לקהל של כ-5 מיליון מבוגרים לא עמדה ביעדים ורק מיעוט קטן מהנרשמים לתוכנית אכן השלימו השכלתם. משימת Sucre הצליחה להרחיב מאוד את מספר הסטודנטים ובמסגרתה הוקמו 5 אוניברסיטאות חדשות.

בתחום התזונה מופעל Misión Mercal במסגרתו הוקמה חברה ממשלתית (Mercados de Alimentos, C.A. (MERCAL המשווקת מוצרי מזון ומצרכי יסוד במחירים מסובסדים ב-16,600 נקודות מכירה (מחנויות קטנות ועד לסופרמרקטים) בנוסף ל-6,000 בתי תמחוי. בשנת 2006 נהנו מעל 11 מיליון תושבים ממוצרי Mercal באופן קבוע.

בתחום הבריאות מופעלת משימת "בתוך השכונה" (Mission Barrio Adentro) למתן טיפול רפואי, רפואת שיניים ופעילות ספורטיבית באזורי מצוקה. הוקמו אלפי מרפאות במבנים בני שתי קומות בשכונות ובכפרים. מטרת התוכנית לספק שרות רפואי לכלל האוכלוסייה. בסקר שנערך בקראקס בשנת 2008 דיווחו 98% מהנשאלים שאין להם קושי לקבל טיפול רפואי לעומת 88% שדיווחו שהתקשו לקבל שירות לפני הפעלת התוכנית.^[15] תמותת התינוקות ירדה מ-21 לכל 1000 תינוקות בשנת 1998 ל-13 מכל 1,000 תינוקות בשנת 2007.

  ערך מורחב – יחסי ונצואלה–ישראל

מרכז שמעון ויזנטל האשים אותו בהתבטאויות אנטישמיות עקב נאום שנשא בחג המולד ובו התייחס ל"מיעוטים שהם צאצאי אלה שצלבו את ישו, צאצאי אלו שבעטו את בוליבר" ול"אלה שגרפו את כל העושר".

בסופו של דבר קיים צ'אווס פגישת פיוס עם הקהילה היהודית בארצו, שהצהירו כי אינם חושבים שצ'אווס אנטישמי, אך ביקשו ממנו להילחם בהתבטאויות אנטישמיות שמופיעות בתקשורת הממלכתית ובארגונים הממשלתיים.^[16] בהזדמנות אחרת ניסה לבקר בבית כנסת של חב"ד אך בית הכנסת סירב בגלל התבטאויותיו האנטישמיות, לטענתם.^[17]

צ'אווס הביע את התנגדותו למדיניות ישראל ביחס לפלסטינים במספר רב של נאומים והתבטאויות.^[18] צ'אווס הכיר בחמאס כנציגו הנבחר של העם הפלסטיני, אחרי שהוא זכה ברוב בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטיניות,^{[דרוש מקור]} והזמין את ראשיו לביקור בארצו. במהלך מבצע עופרת יצוקה, בינואר 2009, הגדיר צ'אווס את הפעולה כ"רצח עם" וכ"שואה" וגירש מארצו את כל סגל שגרירות ישראל.^[19]

על שמו של צ'אווס הוקם בית חולים לרפואת עיניים בעיירה תורמוס עיא שבשטחי הרשות הפלסטינית, במימון ממשלת ונצואלה.

• הברית הבוליברית
• פופוליזם שמאלי
• רודנות בחסות החוק

מיזמי קרן ויקימדיה
דיווחים בוויקיחדשות: נפטר נשיא ונצואלה, הוגו צ'אבס
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הוגו צ'אווס

•   אתר האינטרנט הרשמי של הוגו צ'אווס (בספרדית)

•   הוגו צ'אווס, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• הוגו עולה ליגה, באתר "סיקור ממוקד"
• שלמה פפירבלט, וונצואלה: הנשיא הוגו צ'אווס מציין 12 שנים לשלטונו, באתר הארץ, 13 בפברואר 2011
• מאק מרגוליס, ניוזוויק, עשור למהפכה של הוגו צ'אבס: אל נא תבכי, ונצואלה, באתר כלכליסט, 20 באוגוסט 2009
• שלמה פפירבלט, כך קנה הוגו צ'אבס את מעמדו באמריקה הלטינית, באתר הארץ, 19 בינואר 2013
• שלמה פפירבלט, נשיא ונצואלה הוגו צ'אבס מת בגיל 58, באתר הארץ, 6 במרץ 2013
• הוגו צ'אווס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• הוגו צ'אווס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)