עתלית

שמה של המושבה היה "עתלית", אך איכרי המושבה רצו שם עברי. מסופר כי במסע המושבות הרבנים דנו עם האיכרים בנוגע להפרשת תרומות ומעשרות. ההתלהבות שנוצרה גרמה למתיישבים לבקש מהרבנים לתת שם עברי למושבה. בעקבות כך הרבנים הציעו את השם "תרומיה", הלקוח מספר יחזקאל (ספר יחזקאל, פרק מ"ח, פסוק י"ב): "והייתה להם תרומיה מתרומת הארץ". השם נתקבל, אך במהרה נשכח והמתיישבים חזרו להשתמש בשם "עתלית", שכן הוא נחשב לשם עברי קדום.

החוקרים כיום אינם יודעים בוודאות מהו מקור השם "עתלית". לפי סברה אחת נקרא שם המקום על־שם עתליה אשת יורם מלך יהודה שירשה את כיסאו לאחר מותו. ליד המושבה נמצאו שרידים של חציבה בסלע של האותיות "עת" בכתב עברי קדום. יצחק בן-צבי סבר כי האותיות הללו הן חלק מהשם "עתלית". ריצ'רד פוקוק, צליין בן המאה ה-18, סבר כי מקור השם קשור לאתלטיות, והעריך כי היוונים נתנו לו שם זה, בשל כוחו ועוצמתו^[6].

עתלית המודרנית נוסדה בשנת 1903 כמושבה לאחר שהברון רוטשילד רכש את אדמות האזור בשנת 1899.

 

 

  ערך מורחב – עתלית העתיקה

במפרץ עתלית שרידים ליישוב פיניקי קדום, מתקופת הברונזה התיכונה ועד לתקופה ההלניסטית.

בתקופה הצלבנית הייתה עתלית עיר חשובה ומשגשגת. במפרץ בולטות כיום חורבות המבצר הצלבני שאטו פלרן (Château Pèlerin) של האבירים הטמפלרים שהוקם ב-1217. המלך לואי התשיעי מצרפת שהה בו וביצר את חומותיו. עתלית הצלבנית ננטשה באוגוסט 1291, לאחר נפילת הממלכה הצלבנית בידי הצבא הממלוכי. המבצר היה המעוז האחרון של הצלבנים בארץ ישראל. ^[7]

 

לאחר רכישת אדמת עתלית בשנת 1899 היא עובדה על ידי ערבים, תושבי הכפר הערבי עתל (במבצר הצלבני) וערביי עין חוד. לאחר כשנתיים התעורר החשש שהשטח יחשב מחלול, לכן עלה הצורך להעלות עובדי אדמה עבריים לעתלית. בשנת 1901 (תרס"א) עלו על אדמת עתלית עשרה איכרים צעירים מזכרון יעקב ובת שלמה. עלייה-לקרקע זו לא הייתה לשם התיישבות קבע כי אם להראות נוכחות (לרובם של האיכרים היו משקים ומשפחות שחיו במצוקה במושבותיהם המקוריות). הם עזבו לאחר תקופה קצרה וקשה, וחזרו לעזור למשפחותיהם.

בשנת 1903 נתן הברון רוטשילד הוראה ליישב את עתלית בכל תנאי. לשם כך נשלחו אליה דוד דודסקו ויעקב טפרברג כשהם מצוידים בזרעים, כלי עבודה ושוורים. בהמשך הצטרפו אליהם עוד שמונה איכרים. בסיום תקופה זו היו המתיישבים אמורים להגיע לעצמאות כלכלית.

בתחילה היה צורך במאמץ גדול. האזור היה מכוסה בביצות אשר שימשו מדגרות ליתושים. מחלת המלריה הצהובה, אותה נשאו היתושים תקפה את המתיישבים הראשונים, חלקם נפטרו או חלו ועזבו והוחלפו על ידי אחרים. ב-1905 לאחר שהמלריה תקפה שוב, נשארו 6 איכרים בלבד עד 1906 כשהגיעו חברים נוספים ובהוראת הברון נבנו הבתים הראשונים במושבה. המתיישבים הצעירים שאפו להקים חיי חקלאות בארץ האבות. הם הקימו שורה אחת של בתים, צמודים זה לזה, למען ביטחון התושבים. בקצה השורה נבנה בחדר צנוע בית ספר, ובחדר אחר בית כנסת. בני המשפחות הראשונות שאכלסו את בתי המושבה: דוד דודסקו, דוד ארלינסקי, דוד גרופר, ישראל פיקנר, יוסף אבדיק, בנימין דודסקו, ברוך כהן, פייבל פינסקר, אברהם מכבי, יהודה זלדין ובהמשך החליף אותו אליהו גרופר.

לאחר זמן מה הצטרפו גבריאל שפירא, מתיתיהו מזרחי.

עתלית הייתה נקודה קטנה מוקפת בכפרים ערביים, עם רובם רקמו אנשי המושבה יחסי שכנות טובה, חלקם, בעיקר מהכפר טירה רצחו, גנבו והציתו ציוד ותוצרת חקלאית. השיא היה במאורעות 1936-1938.

בשנים הראשונות סבלו המתיישבים הראשונים מטרגדיות, מרורים ואכזבות, אך כל זה לא שבר את רוחם, שבלבם פעם חזון החלוציות.

בשנת 1910 הקים אהרון אהרונסון בצפונה של עתלית תחנת ניסיונות חקלאיים על אדמת הקרן הקיימת. התחנה העסיקה כמעט רק ערבים^[8]. במהלך מלחמת העולם הראשונה שימשה התחנה גם כבסיס של מחתרת ניל"י. במקום הייתה ספרייה, אך היא ומרבית החווה נהרסו בפשיטה שערכו הטורקים לאחר שהבינו כי שימשה את חברי ניל"י. דקלי וושינגטוניה הגבוהים המיתמרים בכניסה ליישוב כיום הם שרידים לחווה זו.

 

 

 

לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקימה ועדת המים בשנת 1919 במבצר עתלית העתיק כפר דיג. אחרי מספר ניסיונות התיישבות, התברר כי בדיג אמנם הצליחו אך חלו בקדחת צהובה שגרמה למותם והכפר נותר עזוב^[9][10].

המושבה עצמה סבלה בשנת 1920 מקשיים כלכליים וסכסוכים פנימיים^[11].

בשנות העשרים של המאה העשרים הוקם במושבה מפעל מלח של "חברת המלח בארץ-ישראל". מפעל זה פועל עד היום.

בשנת 1952 הוקמה בעתלית מעברה של כ-200 משפחות יוצאות עיראק וצפון אפריקה. במקביל הוחל בהקמת שיכונים בעתלית עבור תושבי המעברה^[12]. בשנת 1955 הוכרז על חיסול המעברה עם מעבר תושביה לשיכונים בעתלית^[13][14].

בשנת 1963 הביא פסח גרופר להכרה בעתלית כעיירת עולים הזכאית לתשלומי ארנונה מהמדינה, לאור העובדה שרוב התושבים בעתלית היו עולים^[15].

עד שנת 2003 הייתה עתלית מועצה מקומית. במהלך שנה זו, במסגרת איחוד רשויות מקומיות, הועבר ניהול היישוב לידי המועצה אזורית חוף הכרמל^[16].

בשנות ה-2000, החלו להיבנות שכונות חדשות של בתים צמודי קרקע כמו "עתלית החדשה", "פנורמה", "עתלית המושבה" ו"חצרות האיכרים" אשר מושכות ליישוב אוכלוסייה צעירה ומשכילה, בעיקר עובדים במרכז תעשיות המדע (מת"מ) שבחיפה, אשר עתלית משמשת כפרבר שלה מבחינת תעסוקה.

בשנת 2015 קס גרופ סיימה הקמת קניון בשטח של 5000 מ"ר בכניסה לעיר.

ראש המועצה הנבחר הראשון של עתלית היה יעקב כץ שכיהן בתפקיד בשנים 1951–1955^[17]. הוא שב ונבחר לתפקיד לאחר הבחירות למועצה בשנת 1955, אך בתחילת 1956 התפטר מטעמי בריאות ובמקומו כיהן בתפקיד מ. פדבה^[18]. בשנת 1959 נבחר משה זמל לראש המועצה^[19]. במאי 1962 נבחר פסח גרופר לראש המועצה לאחר שיצר קואליציה עם הדתיים והדיח את זמל^[20][21][22]. בתחילת 1964 הודח גרופר מראשות המועצה על ידי איש סיעתו, צבי שפירא, שחבר לאנשי מפא"י^[23][24]. שפירא טען שבמקור הוא היה אמור להיות ראש המועצה, אך גרופר שכנע את הדתיים להתנות את תמיכתם בליברלים בכך שגרופר יהיה ראש המועצה^[25]. בספטמבר 1964 חבר גרופר לחנניה עמר, בהסכם שהביא את עמר לתפקיד ראש מועצה בשכר מלא וגרופר מונה לסגנו^[26][27]. לאחר הבחירות בשנת 1965 שב יעקב כץ לכהן בראשות המועצה^[28], עד לפטירתו בדצמבר 1967^[17]. במרץ 1968 נתמנה אהרן גרינברג ממפלגת העבודה לראשות המועצה, והוא החזיק בתפקיד עד שהודח בנובמבר 1968 על ידי יוסף עמאר איש המפד"ל^[29]. לאחר הבחירות בשנת 1969 שב גרופר לתפקיד ראש המועצה, אך בספטמבר 1971 גיבש אלי בן דהן מגח"ל קואליציה והדיח את פסח גרופר מראשות המועצה^[30]. ביולי 1972 הוא התפטר בגלל התערערות הקואליציה שלו^[31], אך חזר בו ועל כן בתחילת אוגוסט 1972 הוא הודח מתפקידו על ידי אהרן גרינברג ששב לתפקיד^[32]. בשנת 1978 נבחר מרדכי עמר לראש המועצה בבחירה ישירה, לאחר שגבר על אהרן גרינברג בסיבוב השני^[33]. מרדכי עמר שב ונבחר, הפעם כבר בסיבוב הראשון, בשנת 1983^[34] ושוב בשנת 1988. בשנת 1999 נבחר שאול שמאי לראשות המועצה^[35] והוא כיהן כראש המועצה האחרון בעתלית.

בסמוך לעתלית, על רכס הכורכר, שכן בעבר הכפר הארמני שייח' בוריק שהוקם בתחילת שנות ה-20 וננטש סופית בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20.

במפרץ עתלית, דרומית לחוף עתלית, שוכן בסיס הקבע של שייטת 13 של חיל הים. כמו כן נמצא, קילומטרים מעטים ממזרח ליישוב, בית הכלא הצבאי כלא 6. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 קיים תכנון לפנות את מחנות צה"ל לטובת פיתוח למגורים, נופש ותעסוקה^[36].

בקרבת היישוב שוכנים הקיבוצים נווה ים ועין כרמל. בכניסה ליישוב נמצאת שמורת טבע חורבת קרתא. בצמוד לבתי היישוב ליד כביש החוף נמצאת אנדרטת בני חוף הכרמל. מזרחית ליישוב שוכן כפר הנוער כפר סיטרין. בעתלית שוכנת קונסוליית כבוד של נמיביה.^[37]

 

ביישוב נמצאת תחנת הרכבת עתלית הנמצאת על מסילת החוף, עוצרות בה רכבות נוסעים לכיוון בית שאן, לכיוון נהריה ולדרום.

  ערך מורחב – מחנה המעצר בעתלית

בסתיו 1939 שלטונות המנדט הבריטי בנו בסמוך למושבה מחנה מעצר למעפילים יהודים. המחנה נפתח בינואר 1940. מחנה המעפילים עתלית פעל כמחנה מעצר בריטי עד מאי 1948. אחרי קום המדינה שמש כמחנה עולים ובמשך תקופה קצרה אף ישב בו חלק מהגרעין המייסד של קיבוץ "עין כרמל" שהגיע מקיבוץ רמת רחל.

ב-1967 המחנה הפך למחנה מעצר לשבויי מלחמה ממלחמת ששת הימים.

כיום יושב בתחומי המחנה האתר הלאומי "מחנה המעפילים עתלית", שמנוהל על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.

בעתלית פועלים 3 בתי ספר יסודיים. בית הספר היסודי ממלכתי "גלי עתלית"^[38] המונה כ-500 תלמידים. במקביל לשילוב עתלית במועצה האזורית חוף הכרמל שופץ בית הספר והושקע תקציב מיוחד בחיזוק והעשרת התוכניות הפדגוגיות. השקעה שהביאה לזכייה בפרס חינוך ארצי בשנת 2009. בית הספר "משעולים" ברוח דמוקרטית, מבנה בית הספר תוכנן להלום את רוחו. בית הספר "אדוות הים". פעילויות הנוער בשעות אחר הצהריים הן בעיקר חוגי המתנ"ס המקומי שהוא שלוחת מיר"ב (בית ספר בכרם מהר"ל שבשעות אחר הצהריים משמש כמרכז קהילתי אזורי), או במיר"ב עצמו. בעבר פעל ביישוב בית ספר ממלכתי דתי "בית יוסף", אך זה נסגר, ובמקומו נפתחה שלוחת מיר"ב נוספת בה מתקיימת פעילות חדר כושר, ספרייה שנפתחה מחדש בשנת 2006, וכמו כן קן של תנועת הנוער העובד והלומד ומד"צים המעניקים פעילויות העשרה לילדי עתלית החל מכיתה א'. תנועת הנוער העובד והלומד הפסיקה את פעילותה כמה שנים לאחר מכן.

בעתלית פועלת תנועות הנוער צבאות השם, בני עקיבא, תנועת תרבות וכן תנועת הצופים.

בשנת 2010 הוקם בעתלית תלמוד תורה חב"ד ובית ספר בנות חב"ד השוכן כיום בכפר סיטרין הסמוך.

סמל היישוב מכיל את המוטיבים הבאים:

• גלי הים בתחתית הסמל מסמלים את הים התיכון, אשר היישוב שוכן לחופו.
• החומה במרכז הסמל מסמלת את המבצר הצלבני השוכן ביישוב.
• שיבולת החיטה מסמלת את אם החיטה שאותה הגדיר אהרן אהרנסון בחוות הניסיונות הסמוכה.
• פירמידת מלח מעל שיבול החיטה מסמלת את חברת המלח שהוקמה בעתלית בשנת 1922.

• איטליה  נארדו (אנ'), פוליה, איטליה

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עתלית

•   אתר האינטרנט הרשמי של עתלית
•   אתר האינטרנט הרשמי של העמותה לשימור מורשת עתלית
• המושבה עתלית - עמוד הפייסבוק של העמותה לשימור מורשת עתלית
• עתלית, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• מפת נמלי ארץ ישראל, 1918, משאב הוראה מאתר החינוך של הספרייה הלאומית
• מיכאל יעקובסון, סיבוב בעתלית: זו של הצלבנים, של הברון, של הבריטים וזו שלנו, באתר "חלון אחורי", 19 במרץ 2009
• מיכאל יעקובסון, סקירה על שלושה אתרים בעתלית, באתר "חלון אחרי", 29 ביוני 2016
•   ענת ג'ורג'י, "נפל עליהם בום של כסף שהם לא חלמו לקבל": ביישוב עתלית מרגישים מרומים, באתר TheMarker‏, 19 במאי 2023
• מידע על אתר עתלית, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
•   עתלית (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית