מבצר עתלית

 

 

הממצא הארכאולוגי הקדום ביותר באזור עתלית נמצא באתר המכונה "הכפר הנאוליתי בעתלית-ים" הנמצא מתחת לפני הים, כשלוש מאות מטרים מהחוף. סיבות שקיעתו של הכפר אינן ידועות בוודאות, ייתכן שנחרב בגלי צונאמי בעקבות התפרצות געשית באיטליה, או ששקע בהדרגה עקב עליית מפלס הים, שנבעה משינויי אקלים^[3]. מדובר בשרידי יישוב מהתקופה הנאוליתית. תיארוך פחמן שנערך לשרידים שהתגלו במקום העלה כי מדובר ביישוב שהתקיים בסוף האלף השישי לפנה"ס.

 

האזור שבו ניצבות חורבותיו של המבצר הצלבני בעתלית היה מיושב זמן רב לפני הגעתם של הצלבנים אל ארץ הקודש. עובדת היותו ממוקם במרכז מישור החוף של ארץ ישראל, יחד עם הנמל הטבעי שיוצר חצי האי עליו נבנה מאוחר יותר המבצר, קסמו לתושביה של הארץ עוד בימי קדם, ואלה הקימו במקום יישוב שהתקיים על פני תקופה ארוכה.

שרידי עיקרו של היישוב הקדום בקרבת המבצר נמצאו בנמל הטבעי שמצפון לחצי האי. בין השנים 1935-1930, נערכו במקום חפירות במימון מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי ובראשותו של הארכאולוג הבריטי ס.נ. ג'ונס. בחפירות נתגלו שרידיו של יישוב שהתקיים במקום למן תקופת הברונזה התיכונה ועד לתום התקופה ההלניסטית. בחלקו הצפוני של חצי האי, מתחת לפני הים, נמצאו שרידי יישוב מתקופת הברזל. שרידים אלו מזוהים כמושבה פיניקית אשר הוקמה במקום ככל הנראה בסביבות המאה ה-8 לפנה"ס. זהו היישוב הפיניקי היחיד בו לא נבנו מבנים מאוחרים על היסודות הפיניקיים, והוא מאפשר לחוקרים יכולת ניתוח שלא נודעה בעבר על אורח החיים של הפיניקים.

בשנות השישים של המאה ה-20 ערכה האגודה למחקר תת-ימי בישראל חקירה ומיפוי של האתר, החפירות נמשכו גם בשנות השבעים, הפעם על ידי "המרכז ללימודי ים" של אוניברסיטת חיפה בראשותם של פרופסור אבנר רבן וד"ר אלישע לינדר. בחפירות נמצאו שרידיהם של שובר גלים בנוי אבני גזית באורך של כמאה ושלושים מטרים, וכן מספר מזחים ורציפי עגינה לספינות, גם הם בנויים גזית, אשר הארוך שבהם מגיע לאורך של מאה מטרים. סמוך לנמל נתגלו שרידיהם של שלושה מגדלים. במקום נמצאו מספר עוגני אבן מ"הטיפוס הפיניקי". ניתוח כלל הממצאים העלה כי מדובר ביישוב מתקופת הברזל, אשר נוסד לכל המאוחר בתקופת שלטון הפרסים בארץ ישראל (המאה ה-6 לפנה"ס).

בשנת 2002 נערכו במקום חפירות תת-ימיות של המכון ללימודי ים ע"ש ליאון רקנאטי שבאוניברסיטת חיפה במסגרת עבודת מחקר על אופן בנייתם של הנמלים הפיניקים. במסגרת חפירות אלו נתגלו בין אבני המזח הקדום כפיסי עץ, ככל הנראה מיובאים, שגילם תוארך לסוף המאה ה-9 או תחילת המאה ה-8 לפנה"ס. המושבה הפיניקית בעתלית הוקמה ככל הנראה למטרות סחר מול ממלכת ישראל.

למן ימיהם של הפיניקים נשתמר היישוב במקום (על אף ש"נדד" צפונה) והשרידים המאוחרים ביותר שנמצאו בו מתוארכים לתקופה ההלניסטית. בין הממצאים המרשימים שנמצאו מהתקופה המאוחרת בולט אייל ניגוח ימי^[4], אשר הוצב בחרטומה של ספינת מלחמה יוונית ומתוארך למאה ה-2 לפנה"ס. אייל הניגוח המעוטר עשוי ברונזה יצוקה ומשקלו 465 ק"ג, והוא נמצא במפרץ הצפוני של היישוב העתיק, כמאה ושלושים מטרים מהחוף.

עם סופה של התקופה ההלניסטית חרבה עתלית הקדומה, ותושבי המקום עקרו לעיר קרתה הסמוכה (מזוהה עם תל מגדים).

 

בתקופה הצלבנית התחדשה ההתיישבות במפרץ עתלית, ובתקופה זו היה האזור בשיא תפארתו. תחילת ההתיישבות הצלבנית באזור הייתה עם הקמתו של מבצר דטרוא - מצד קטן שתכליתו הייתה אבטחת עולי הרגל הנוצרים בדרכם מעכו לירושלים, ומניעת ההתקפות המוסלמיות על שיירות הצלבנים שנעו ברצועת החוף הצרה שממערב לרכס הכרמל. המעבר הצר זימן את התקפותיהם של המוסלמים החל מרגע הגיעם של הצלבנים לארץ ישראל בשנת 1099, אולם רק לאחר פציעתו במקום של המלך בלדווין הראשון, שנפל קורבן עם שיירתו להתקפת פתע מוסלמית, הוקמה בשנת 1103 המצודה הקטנה.

במשך יותר ממאה שנים הייתה מצודת דטרוא נקודת יישוב צלבנית בודדה באזור. בשנת 1217 החלה התיישבות צלבנית מסיבית בעתלית, שהייתה תגובת נגד בהולה להקמתו של המבצר המוסלמי החזק בהר התבור. בנייתו של המבצר המוסלמי, ששימש בסיס לפשיטות מוסלמיות על רצועת החוף הצרה שבידי הצלבנים, הרתיעה את שליטי הממלכה הנוצרית, אשר החליטו, וזאת כדי להרתיע את המוסלמים מלתקוף, לבנות שני מבצרים גדולים משלהם - בקיסריה ובעתלית.

סיבה נוספת אשר נזכרת בספרי ההיסטוריה מהתקופה הייתה רצונם של הצלבנים לבנות מבצרים אשר ישמשו בסיס להתקפה שתביא לכיבושה של ירושלים מידי המוסלמים, אולם התקפה שכזו מעולם לא יצאה אל הפועל. כמו כן, הוזכר רצונם של הטמפלרים לעזוב את הבירה עכו, ולבנות לעצמם מבצר עצמאי ומבודד, בדומה למבצר המונפור הטבטוני שבנייתו החלה מספר שנים מאוחר יותר.

עם קבלת ההחלטה על הקמת המבצר קרא מלך ממלכת ירושלים ז'אן דה בריין לכל שליטי אירופה לבוא ולקחת חלק במפעל הבנייה המקודש. קריאתו של המלך התקבלה בעיקר בקרב אבירי המסדרים הצבאיים, ובפברואר שנת 1218 החלו בנאיו של המלך, יחד עם אבירי המסדר הטבטוני והאבירים הטמפלרים, בבניית המבצר, בניהולו של אביר פלמי בשם גוטייה דה האבן. בבניית המבצר לקחו חלק גם מספר גדול יחסית של עולי רגל נוצרים ופליטי מסעי הצלב הכושלים, ועם השלמת הבנייה ב-15 באפריל 1218 נקרא המקום על שם עולי רגל אלו - Castellum Peregrinorum, (לטינית: "מבצר עולי הרגל").

הקמת המבצר נזכרת בחיבורו של ההיסטוריון אוליבר מפדרבורן (אנ'), "ההיסטוריה של דמיאטה":

הטמפלרים, יחד עם גוטייה דה האבן, ובסיוען של קבוצות עולי רגל והמסדר הטווטוני, החלו בהקמת "מבצר עולי הרגל", במקום שהיה ידוע לפנים כ'דיסטריקטום', במחוז קיסריה, בין חיפה לקיסריה.

כף גבוה ורחב מזדקר אל תוך הים ומבוצר באופן טבעי בסלעים מכל צדיו. במשך שישה שבועות, בשעה שהוקמו הביצורים בקיסריה, עמלו האבירים במקום, עד שנתקלו בשרידיה של חומה ארוכה ועבה. הם גילו שם מטבעות מסוג שטרם נראה כמותו. מטבעות אלו הוענקו להם על ידי המשיח כדי לכסות את הוצאותיהם. מאוחר יותר, בעת שחפרו בשטח החולות בפנים, נתקלו בקיר נוסף, ומים רבים זרמו בשטח שבין החומות...

מכתביו של אוליבר מפדרבורן, ניתן ללמוד על מבנהו הראשוני של המבצר כמו גם על שני אירועים שנתפסו כנסיים במהלך בנייתו. הראשון - מציאתו של אוצר מטבעות (ככל הנראה מטבעות פיניקיים) אשר שימש לכיסוי הוצאות הבנייה המרובות, והשני - גילויים של שני מעיינות אשר סיפקו מי שתייה לבונים ומאוחר יותר לתושבי המבצר. ההיסטוריון מתאר אף כי בעת הבנייה נתקלו האבירים בשרידי יישוב קדום (ככל הנראה עתלית הפיניקית) והשתמשו באבנים המסותתות שמצאו לבניית המבצר.

לפני הקמת המצודה המבוצרת בנו הצלבנים חומה חיצונית שהקיפה את חצי האי, וכללה מספר מגדלי שמירה, ביניהם מבצר דטרוא. מחוץ לחומה החיצונית נכרה חפיר.

 

לאחר חנוכתו ניתן המבצר לידי האבירים הטמפלרים, ואלה התיישבו בו והחלו מכינים עצמם לקרב מול הכוחות המוסלמים העתידים לעלות על האיום הצלבני החדש. ההתקפה הצפויה של המוסלמים הגיעה רק כעבור שנתיים וחצי, בסתיו 1220, בעיקר משום ששני הצדדים היו עסוקים במלחמות במצרים כחלק ממסע הצלב החמישי, ולא נתנו דעתם על המתרחש בממלכת ירושלים הקטנה והחלשה.

עם שוך הקרבות במצרים עלה שליט דמשק אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא לאורך חופי הים התיכון, כבש את קיסריה והמשיך בדרכו לתקוף את עתלית. כשהגיעה השמועה על התקרבות הצבא המוסלמי לאזור, החליטו הצלבנים להחריב את מבצר דטרוא, ולהתרכז בהגנה על מבצר עתלית בלבד. בעת הגעת המוסלמים לעתלית שהו במבצר כ-4,000 לוחמים. צבאו של אל מועט'ם הקיף את המבצר הצלבני, ביצר את מחנותיו בביצורים ארעיים והחל צר על המבצר, תוך המטרת אש ואבני בליסטראות אל עבר החומות.

לאחר שבועיים של חילופי אש בין המחנות הייתה ידם של הצלבנים על העליונה. המוסלמים, ששהו בשטח הפתוח, סבלו רבות מהאש שהמטירו עליהם מגיני המצודה, וכאשר שמע אל מועט'ם כי האבירים הנוצרים הזעיקו תגבורת מביירות, החליט להסיר את המצור, לא לפני שהעלה באש את השטחים החקלאיים שמסביב למבצר.

משנוכחו תושבי האזור הצלבנים בכושר עמידתו של המבצר החדש, החל מתפתח ממזרח למבצר יישוב צלבני קטן, בין חומות המבצר לחומה החיצונית המרוחקת. התושבים החדשים, שהתקבצו מכל קצוות הממלכה הצלבנית, ראו את עצמם מוגנים אף על פי שישבו מחוץ לחומות, וזאת משום שבעת צרה יכלו להיכנס אל תחומי המבצר ולבקש שם הגנה מפני כל תוקף אפשרי. עד מהרה התפתח היישוב החדש לכדי עיירה קטנה, אשר תושביה עסקו במגוון מקצועות. מקורות המים הרבים בסביבה הקרובה איפשרו את קיומה של חקלאות מפותחת שכללה גידול דגנים, מטעים, כרמים וביעור יערות לצורך הכנת פחמי עץ. הים הקרוב למקום סיפק אפשרויות דייג ותעשיית מלח, והמבצר המתנשא מעל היה אבן שואבת לסחורות ולאספקה אשר נוצרה ונאספה בעיירה.

בחפירות ארכאולוגיות שנערכו ממזרח למבצר, נמצא מספר רב של בתי מגורים, אורוות ואסמים, וכן שרידי כנסייה ובית קברות. בבית הקברות נתגלו 1,700 מצבות, דבר המרמז על גודלה המכובד של האוכלוסייה במקום.

 

 

בשנת 1228 החליט קיסר האימפריה הרומית הקדושה, פרידריך השני, לצאת למסע צלב נוסף, שישי במספר, וזאת חרף נידויו בידי האפיפיור גרגוריוס התשיעי. פרידריך יצא בראש צבאו מאיטליה, וכעבור מספר ימים עגנו ספינותיו בנמל עכו. כוונתו של פרידריך מעולם לא הייתה להילחם במוסלמים בכוח הזרוע, והוא אכן לא עשה כן, אולם הצליח להגיע להישגים מרשימים במישור הדיפלומטי, הבולט ביניהם - החזרתה של ירושלים לידיים נוצריות מאת השליט האיובי אל כאמל.

עם הגעתו של פרידריך לארץ ישראל פרצה בין תושביה הצלבנים מחלוקת אשר זה מכבר שיסעה את אירופה. מצד אחד היו תומכיו של הקיסר, אשר צידדו בסיפוחה של ממלכת ירושלים לאימפריה הרומית הקדושה. מהצד השני עמדו תומכי האפיפיור, ובראשם אבירי המסדרים הצבאיים האדוקים, אשר גרסו כי לנוכח נידויו של פרידריך בידי האפיפיור אין לתת לו לדרוך על אדמת הקודש של הממלכה.

באחד ממסעותיו שנערכו לקראת סוף שנת 1228, הגיע פרידריך לעתלית, והעיר המבוצרת נשאה חן בעיניו ונדמתה כמתאימה לכל צרכיו כשליט ממלכת ירושלים, וזאת בשל ביצוריה הכבדים, המוצא הנוח לים ומיעוט התושבים היחסי. בו ברגע החליט הקיסר לקחת את העיר ומצודתה לידיו, רצון שאך התחזק נוכח העובדה שהמבצר היה שייך לאויביו הטמפלרים.

הקיסר הגיע לשערי המצודה ודרש להיכנס בשעריה כשהוא מלווה בשומרי ראשו. הטמפלרים, מצידם, הסכימו לכניסתו של הקיסר, אולם כאשר שמעו את דרישתו המופרזת, סגרו אחריו את השערים והודיעוהו כי הוא יישאר אסיר במקום עד לויתורו הרשמי על הרעיון. הקיסר המבוהל שמח להשתחרר מהמצב המביך שאליו נקלע, והבטיח שלא לחמוד את המבצר בשנית. לאחר הבטחתו זו פתחו האבירים את שערי המבצר ופרידריך שב לעכו.

פרידריך השני לא היה השליט האירופי היחיד שעברו נקשר במבצר עתלית. בשנות הארבעים המאוחרות של המאה ה-13 יצא מלך צרפת לואי התשיעי למסע צלב. הוא נחל הצלחה בכיבוש עיר הנמל דמייטה במצרים, משם עתיד היה להתקדם לעבר כיבוש ירושלים מדרום, אך מזלו פנה לו עורף. הצפות הנילוס לעיכוב חילותיו בדלתה של הנילוס. החלטות אסטרטגיות שגויות ונמהרות הובילו את המלך הצרפתי למפלה בקרב פארסכור ולשבי בידי הממלוכים.

בשנת 1250 הצליחו תומכיו של המלך לארגן סכום כסף גדול מספיק כדי להביא לשחרורו, ומיד כאשר יצא את כלאו עלה על סיפונה של אחת מספינותיו ונמלט לעכו הצלבנית. בזמן כליאתו של לואי התשיעי נמצאה אשתו, מרגריט מפרובאנס, תחת משמרם של האבירים הטמפלרים במבצר עתלית, ושם גם ילדה את אחד מילדיו של המלך חודשים ספורים לאחר שובו לממלכת ירושלים.

לאחר שובו לעכו החל לואי במפעל שיפור ושיקום הביצורים בערי החוף הצלבניות, בכלל זה העניק שיפוץ מקיף גם למבצר עתלית.

בשנות השישים של המאה ה-13 עלה כוח חדש במזרח התיכון. השליט הממלוכי ביברס עלה לשלטון במצרים והחל במסעות כיבוש והשמדה בארץ ישראל, כאשר הוא ממגר את כוחות המונגולים אשר פלשו לחבל הארץ זה מכבר. לאחר שהכריע את המונגולים בקרב עין ג'אלות המשיך ביברס את מסע המלחמה שלו, הפעם כנגד הצלבנים. לעתלית הגיע ביברס בשנת 1265. כוחותיו פרצו את החומה החיצונית, והשמידו כליל את העיר שלרגלי המבצר. תושבי העיר נמלטו אל בין החומות הבטוחות של המצודה, ומאוחר יותר נפוצו ברחבי הממלכה מחוסרי כל. ההרס הרב שזרעו חייליו של ביברס בעיר ניכר עד היום בשרידיה.

בדומה למנהגו בעת כיבוש מבצרי צלבנים אחרים, זנח ביברס את המצור שהטיל על עתלית לאחר שנוכח כי הכרעת הנצורים במבצר תארך זמן רב. לאחר הסרת המצור המשיכו הכוחות הממלוכים במסע הכיבושים בקרב הערים הצלבניות כשהם מחריבים אותן בזו אחר זו.

בשנת 1283 נחתם הסכם בין הצלבנים לממלוכים, לפיו לא יתקפו הממלוכים את המבצר, וזאת בתמורה למחצית מההכנסה השנתית של המבצר והנחלות הצמודות אליו. הסכם זה הבטיח את הגנת המבצר בעתיד, והוא אכן לא הותקף יותר מעולם על ידי הכוחות המוסלמים.

ב 28 מאי 1291 נפלה הבירה עכו, ומבצר עתלית נשאר המעוז הצלבני האחרון בממלכת ירושלים כולה. לאחר נפילתה של עכו לא שבו הממלוכים לעתלית, אולם האבירים שאיישו את המבצר באותה תקופה היטיבו להבין כי ממלכת ירושלים הגיעה אל קיצה והחלו נוטשים את המבצר בדרך הים אל עבר קפריסין.

בליל ה-14 באוגוסט 1291, עזבה את המעגן המבוצר בעתלית ספינה ועליה אחרוני האבירים הטמפלרים, אחרוני הצלבנים בארץ ישראל. אולם בניגוד למצופה, נטישתו של המבצר לא הביאה לכיבושו המיידי בידי המוסלמים. רק שישה שבועות לאחר בריחתם של אחרוני הצלבנים הבחינו המוסלמים, שלא שהו בקרבת מקום, כי המבצר ננטש. לאחר גילוי זה הגיע למקום כוח צבאי גדול אשר הרס את שערי המבצר ומוטט את מגדליו.

 

עם החלתו המלאה של השלטון הממלוכי בארץ ישראל הפכה עתלית לבירת מחוז ("עַמְל") באימפריה הממלוכית. חומותיה החיצוניות שוקמו באופן חלקי, והיא יושבה בידי מוסלמים. המבצר המגן על העיר לא שוקם והוא נשאר בעזבונו בתקופה זו. לקראת תום התקופה הממלוכית הלך המקום וננטש, ובעת הכיבוש העות'מאני כבר היה נטוש לחלוטין.

בקרב השליטים העות'מאנים התפתח מנהג לפיו שימשו אבני המבצר לבניית ערים וביצורים לאורך חופי ארץ ישראל. מושלי עכו ג'זאר פאשה, סולימאן פאשה ואבראהים פאשא שינעו את אבניו הגדולות של המבצר למפעלי הבניין שלהם בעכו וחיפה, ובדרך הים שלחו אותן עד לביירות.

פירוק אבני המבצר לצורכי בנייה נמשך עד לסופה של המאה ה-19. בשנות השמונים של מאה זו מכר השליט הטורקי של חיפה 50,000 אבנים ממבצר עתלית לעמיתו מושל יפו, לטובת בניית המזח ובניין המכס בפתח הנמל.

בשנת 1882 ביקר במבצר הסופר והדיפלומט הבריטי לורנס אוליפנט. ברשימותיו, תיאר אוליפנט בהרחבה את המבצר עצמו, כמו גם את מיעוט המבקרים בו ואת הרושם שהמקום הותיר עליו:

מסופקני אם תמצא אפילו תייר אחד למאה, המבקר בארץ הקודש, ששמע מעודו על עתלית, קל וחומר שביקר בה. ואני מכיר רק מעט מאוד אתרים עתיקים משובחים ממנה ממערב לירדן.

— אוליפנט, לורנס - "חיפה, כתבות מארץ ישראל 1882-1885". ההדיר: רחבעם זאבי. תרגם מאנגלית: יאיר בורלא. הוצאת יד יצחק בן-צבי ובית הוצאה כנען - ירושלים, תשל"ו 1976.

מלבד הנזק הנגרם בידי אדם, סבל המבצר גם מפגעי מזג האוויר והזמן. קרבתו לאוויר הים הלח והמלוח, יחד עם רעידת אדמה גדולה שהתרחשה בשנת 1837 והביאה נזק רב למבנים, הותירו אותו במצב רעוע ועלוב. במקום לא נערכו עבודות שיקום, ולאחר הקמתו של בסיס חיל הים (בסיס עתלית) בתחומי עתלית העתיקה נסגר המקום למבקרים, כמו גם בפני מרבית משלחות השיקום והמחקר.

 

לפני הקמת המבצר כונה אזור עתלית בפי הצלבנים בשם "דיסטריקטום" (Districtum) שמשמעו - "המעבר הצר". שם זה ניתן לאזור בשל אופיו הטופוגרפי: מזרחית לרכסי הכורכר יצרו המים הזורמים בנחל אורן ביצות אשר הפכו את המעבר במקום לבלתי אפשרי. ממערב שכן הים על חולותיו הבלתי עבירים, ואילו התנועה לאורך מישור החוף הוכרחה לעבור במעבר הצר שבין הביצות לים. מעבר זה היה נתון תחת הסכנה של התקפות שודדים או פורעים, והתקפות אלו היו הגורם שהביא להקמתו של מבצר דטרוא הצלבני במקום, מבצר שמאוחר יותר שולב במערכת ההגנה של מבצר עתלית.

בתיאור המפורט שנותן ההיסטוריון אוליבר מפדרבורן בקובץ כתביו "ההיסטוריה של דמייטה" לגבי אופן בנייתו של המבצר הוא מכנה אותו לאחר שנשלמה מלאכת הבניה בשם "קסטלום פרגרינרום" (Castellum Peregrinorum) מלטינית - מבצר עולי הרגל. שם זה ניתן למבצר משתי סיבות: הראשונה, הירתמותם של עולי הרגל הצלבנים למלאכת בניית המבצר, והשנייה, היותו של המבצר מגן על רצועת החוף הצרה בה עברו עולי הרגל הצלבנים בדרכם מעכו לירושלים.

השפה השגורה בממלכת ירושלים של אותה התקופה הייתה צרפתית. שמו הצרפתי של המבצר, שאטו פלרן (Château Pèlerin) הוא למעשה תרגום של שמו הלטיני - טירת עולה הרגל.

במהלך ימי הביניים, כאשר היה המבצר תחת כיבוש מוסלמי, הוא נודע בספרות בשם "אלחוּצְן אלאַחְמַר" (ערבית: "המצודה האדומה"), ככל הנראה על שם הגוון החום-אדמדם של אבני הכורכר מהן הוא נבנה. בפי ההיסטוריוגרפים הערבים יאקות ואבו אל פצא כינו את המקום בשם עת'לית'. ישנה סברה לפיה מקור השם הערבי במילה הטורקית איתליק, שפירושה "אגודת אבירים" ואשר נגזר מהיות המבצר מקום מושבם של האבירים הטמפלרים.

שמו העברי של המבצר נגזר משמה של העיירה עתלית הסמוכה אליו. שמה של העיירה הוא למעשה "עברות" של השם הערבי.

משמעותה של המילה "עתלית" לא ידוע, אולם ככל הנראה זהו השם בו נקרא המקום עוד מהתקופה הפיניקית. מדרום למבצר דטרוא, ישנו קיר כורכר חצוב ועליו חריטה של מה שנדמה כשתי האותיות הראשונות במילה "עתלית", בכתב כנעני קדום. לפי אחת הסברות מדובר בתחילתה של כתובת (שמעולם לא הושלמה) המציינת את גבולה המזרחי של העיר הפיניקית הקדומה.

 

  ערך מורחב – מבצר צלבני במזרח התיכון

בתוכנית המקורית דמתה עתלית הצלבנית לשאר מבצרי החוף שנבנו בידי הצלבנים. האזור הכללי של המבצר הוקף חומה שהיוותה את עיקרו של קו ההגנה הראשון, ובתוך החומות, תוך שימוש במרב ההגנה שיכול לספק הים, נבנה המבצר כיחידה עצמאית לכל דבר. בשונה מביצורי החוף הצלבנים האחרים, בעתלית התפתח יישוב אזרחי בשטח שבין החומה החיצונית לבין חומות המבצר.

משהוחלט למקם את המבצר על בליטה יבשתית או מעיין חצי אי בסמוך ליישוב עתיק הידוע בשם עתלית נותרו בפני מתכנני המבצר שתי בעיות לפתור: הראשונה - איך להרחיק את הארטילריה של האויב מחומות המבצר שהמישור הפרוש מולו סיפק בו עמדות מצוינות לכלי מצור, והשנייה- איך לסגור את לשון היבשה המובילה לחצי האי ולהפריד באופן מוחלט את המבצר מרצועת החוף הסובבת אותו. פרופסור פראוור טוען כי במקום זה השקיעו הצלבנים את "כל כושר המצאתם ותבונת כפיהם", ועל מנת להגיע למטרתם הפכו הצלבנים את מערכת הביצורים המזרחית למכלול כל הידוע האדריכלות הצבאית של התקופה. חוקר עתלית הבריטי ס.נ ג'ונס מציין כי ייתכן וההשראה לביצורי המבצר הגיעה מביצורי דמיאטה שהתהדרה ב-3 טבעות הגנה בעת מסע הצלב החמישי שנערך בשנת 1218 - שנת הקמת מבצר עתלית^[5].

הפתרון היה מערכת משולבת של חפיר רטוב ומערכת כפולה של חומות ומגדלים, ששימשה כקו אש בעל מספר מפלסים ואיפשר הפעלה של כלי ארטילריה צלבניים, שכיסו באש יעילה את כל מישור החוף מול המצודה.

הגורם הראשון במערכת ההגנה היה חפיר רחב שרוחבו כ-18 מטרים ועומקו 2 מטרים, שניתן היה להציף אותו במי ים על פי הצורך. החפיר היה מרוצף באבנים וחתך את לשון היבשה מדרום לצפון לאורך כ-200 מטרים, ובקצותיו נחפר אל תוך הים למנוע מפרשי אויב לחצות אל המים הרדודים ולדלג על החפיר. החומה החיצונית ושלושת מגדליה "צמחו" מהחפיר ללא חלקלקה - תופעה נדירה במבצרים צלבניים, מאחר שפני הים הקרובים ליסודות מנעו חפירה מתחת לביצורים ואת הצורך בחלקלקה. פתרון יוצא דופן נוסף היה היעדר גשר שנמתח מעל החפיר. כתוצאה מכך נאלצו הבאים בשערי המצודה נאלצו לעבור בו בדרכם לאחד משלושת המגדלים החיצוניים, שכל אחד מהם שימש גם כשער מבוצר. מגדלים מרובעים אלו, שהתנשאו לגובה של 16 מטרים והיו סימטריים בצורתם ומיקומם ובמרחק של 46 מטרים אחד מהשני, בלטו מחומה מסיבית שהציגה כלפי האויב חזית ובה מערכת של 40 חרכי ירי בשני מפלסים. התאים של חרכי הירי איפשרו עמידה נוחה של 2 קשתים שאחד מהם ירה והשני דרך את קשתו, ובפועל ייצר כל חרך אש רציפה כנגד כל שטח האויב ובכל רגע נתון פעלו 40 קשתים מהחומה והמגדלים. שערי המגדלים צוידו בכל האמצעים הידועים למתכנני התקופה- דלתות בעלות כנפיים כפולות, ושער מתרומם העשוי מסבכת ברזל ומשיקולי.

מערכת הביצורים בעתלית כללה גם שתי חומות חיצוניות ושלוש חומות נוספות שהגנו על המבצר. מערכת החומות החיצוניות נמתחה במקביל לקו החוף ובמרחק של כקילומטר ממנו. על רכס הכורכר שממזרח לחומה הוקמה שורה של מבצרים קטנים אשר שימשו כתחנות התרעה בפני התקרבותו של צבא זר. אחת מתחנות אלו הייתה מבצר דטרוא, מבצר שבנייתו קדמה לזו של מבצר עתלית. אורכה של החומה המזרחית היה כשש מאות מטרים, והיא החלה ממגדל שנבנה על שפת הים והסתיימה במגדל הדומה מבחינה הנדסית למגדל שניצב בעבר במבצר דטרוא, וככל הנראה נבנה גם הוא טרם להחלטה על בניית הביצור בעתלית. ממגדל זה יצאה החומה הדרומית, שאורכה 200 מטרים וקצהּ המערבי היה גם הוא במגדל שהוקם על שפת הים.

מאחורי חומה זו עמדה החומה השנייה, בה נקבעו מעברים וקמרונות שתרמו לחוזקה ואיפשרו מעבר פרשים לאורך עמדות הירי. מן החומה בלטו שני מגדלים תאומים בגובה 43 מטרים, שניצבו לסירוגין בין שלושת מגדלי הקו הראשון. קומתם הראשונה של המגדלים הייתה חלק ממערכת ההגנה, ובקומה השנייה נבנה אולם שגובה תקרתו 16 מטרים והיא נשענת על עמוד מרכזי במרכז האולם, ממנו נמתחו קמרונות מצולעים. אולמות מפוארים אלו שימשו, ככל הנראה, לטקסים. על גג המגדל נבנו עמדות ירי בצורת שיניים, שאיפשרו לקשתים ולקלעים להמטיר אש מעל קו ההגנה הראשון ולהפעיל כלי ארטילריה נגד מכונות המצור. פאות המבצר שפנו לכיוון הים בוצרו בחומה יחידה, שיסודותיה נחפרו לעומק שמתחת לפני הים, ואשר לאורכה נבנה מספר מועט יחסית (לחומה המזרחית) של מגדלי שמירה ותצפית. בשלב השני של בניית עתלית - בשנות ה-50 של המאה ה-13 - נוספו מסביב לחומה זו שמונה אולמות בחצי גורן שהפכו את עתלית למצודה קונצנטרית מושלמת וקירבו את טבעת ההגנה אל שפת הים^[6].

מתכנני המבצר, ששאפו שיהיה מוקף מים ככל הניתן, בחרו למקם אותו על חצי אי קטן בפינה הצפון-מערבית של האזור אותו תחמה החומה החיצונית. לאור ההגנה הטבעית שהעניק הים רוכזו עיקר מאמצי הביצור בצלע המזרחית של המבצר, המקום בו חובר ליבשה. מערכת הביצורים בפאה זו כללה חפיר בנוי אבני גזית עצומות (1), אשר נחפר לעומק של שישה מטרים. החפיר הפריד לחלוטין את לשון היבשה עליה מוקם המבצר מהיבשת וכדי להיכנס אל המבצר היה צורך לחצותו בקרקעיתו. לצורך כך נבנו בצידו המזרחי של החפיר שני מעברים בעלי שיפוע מתון: האחד למעבר הולכי רגל (2) והשני למעבר עגלות (3).

מעברו המערבי של החפיר נבנתה החומה הראשונה של המבצר (4). היא התנשאה לגובה של 16 מטרים, וממנה בלטו שלושה מגדלים רבועים (5) אשר שלטו על השטח המת שבתחתית החומה. בתוך החומות נבנו מסדרונות רחבים וחרכי ירי, דבר שאיפשר ניידות ועמדות אש נוחות למגיני המבצר. בדומה למבצרים אחרים שבנו הצלבנים, החומה הכילה למעשה שני מפלסי ירי: הראשון בחרכי הירי שהותקנו בתוך החומות והשני בראש החומה המשונן. בכל אחד משלושת המגדלים נבנו שני פתחים, אחד בדרום המגדל ואחד בצפונו, אשר הובילו אל החפיר ושימשו פתח יציאה נסתר לפשיטות על מחנה האויב במקרה של מצור על השערים הראשיים. מבין שלושת המגדלים החיצוניים השתמר המגדל הדרומי בצורה הטובה ביותר. זהו גם אחד המקומות הבודדים במבצר ששופצו על ידי הממלוכים, אשר הגביהו את המגדל תוך שימוש באבני בנייה קטנות, והתקינו בראשו חרכי ירי.

מאחורי החומה הראשונה של המבצר נבנתה חומה נוספת (6), גבוהה יותר מהחומה החיצונית ובה שובצו שני מגדלי ענק (7) שהיוו את חזיתו המזרחית של המבצר הפנימי. גובהם של המגדלים היה 34 מטרים, וכך הם התנשאו מעל החומה החיצונית בדיוק באותו הגובה שחומה זו התנשא מעל החפיר. מגיני המבצר שאיישו את העמדות שבחומה הפנימית הגבוהה, היו יורים את חיציהם מעל לראשיהם של עמיתיהם שבחומה החיצונית.

פאות המבצר שפנו לכיוון הים בוצרו בחומה יחידה (8), אשר לאורכה נבנה מספר מועט יחסית של מגדלי שמירה ותצפית. יסודותיהן של החומות נחפרו לעומק שמתחת לפני הים. דבר זה הגן על החומות מפני אחת הסכנות הגדולות ביותר באותה התקופה: חיל החפרים. הימצאותם של היסודות מתחת למפלס פני הים מנע חפירה עד אליהם ומיטוטם, כיוון שכל מנהרה שהייתה נחפרת מתחת לחומות הייתה מוצפת עד מהרה במי ים.

הכניסה למבצר נעשתה באופן סדיר משער שנבנה בפאתו הדרומית (9), ואשר נמצא בין החומה הפנימית לחיצונית. השער הוביל אל מסדרון ארוך (10) אשר נשלט באש ובתצפית משתי החומות. שער זה הרוס לחלוטין. בפאה הצפונית, מול השער הראשי, נבנה שער נוסף (11), אולם הוא הוביל אל הים בלבד ולרוב לא נעשה בו שימוש. הכניסה למבצר עצמו, נבנתה בחלק הצפוני של החומה הפנימית. מכניסה זו הוביל אל תוך המבצר מסדרון צר (12) שמצידו הדרומי חומה ומצידו הצפוני קמרונות ששימשו במגוון שימושים.

במעבה החומה הפנימית נבנה מסדרון צר (13) שקישר בין שני מגדל הענק, חיבר את החדרים שבהיקפה של החצר הפנימית והוביל לגרם מדרגות ממנו עלו אל קומתו השנייה של המבצר. שרידי המגדל הצפוני מבין שני מגדלי הענק מתנשאים לגובה רב, וניתן ללמוד דרכו על אופן החלוקה לחדרים במבצר. מגדל זה היה בעל שלוש קומות. הגישה אל קומתו הראשונה הייתה מהמסדרון שבחומה הפנימית ואילו הגישה לקומה השנייה נעשתה דרך גרם המדרגות שבמסדרון זה. הקומה השלישית הייתה שווה בגובהה לגובה שתי הקומות שמתחתיה יחדיו והיא נבנתה מקמרונות צולבים. האולם שבקומה השלישית היה מהמפוארים במבצר כולו, והתבליטים שעל צלעות הקמרונות רומזים על חשיבותו בעיני בוניו. ממגדל הענק הדרומי נותרו רק שרידי היסוד, אולם יש להניח כי הוא דמה לזה הצפוני בפארו.

הכנסייה של המבצר (14) נודעה במשך השנים כאחת מהיפות שבדוגמאות האדריכלות הגותית בישראל, אולם רעש האדמה של שנת 1837 החריבה כמעט עד היסוד. מתיאורים שיש בידינו עולה כי לכנסייה היה אפסיס ראשי אשר פנה לכיוון מזרח ומלבדו עוד שלוש אפסידות נוספות. הכנסייה נבנתה בצורה א-סימטרית ובסגנון גותי "קלאסי". שרידי קירות הכנסייה, על חלונותיהם, מונחים היום במרכז המבנה.

ממערב לכנסייה נבנה אולם קטן ומפואר (15). בצידו המערבי של המבצר, לאורך החומות נבנו מספר רב של אולמות (16), ביניהם גם מטבח (17) וחדר אוכל גדול (18). מאולמות אלו, אשר הם הקרובים ביותר לים, לא נשאר היום כמעט דבר. בחלקו הדרומי של המבצר נבנה מזח (19) לעגינת סירות. היציאה למזח זה הייתה מהחצר הדרומית שמדרום למחסנים (20).

 

• חוף עתלית
• עתלית

• טמפלרים וקדושים בעתלית, מבצר עולי הרגל בתקופה הצלבנית, עתמול 255, 2018, עמ' 1–4
•   שלמה לוטן, ‏עתלית - מבצרם הנישא של אבירי המסדר הטמפלרי ומקום משמר שרידי קודש נוצריים, "טבע הדברים" (כפי שנשמר בארכיון האינטרנט)

  מדיה וקבצים בנושא מבצר עתלית בוויקישיתוף

• מפת העיר הצלבנית
• מפה וחתך רוחב של המבצר הצלבני
• יעקב שרביט ואהוד גלילי, מבצר עתלית - לשחרר את היהלום, באתר מסע אחר
•   משה גלעד, אתר הטבע היפה בישראל, שפתיחתו לציבור "עלולה לפגוע בביטחון המדינה", באתר הארץ, 10 ביולי 2016
•   המלצה לטיול במבצר עתלית, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1958