פרס ישראל

 

פרס ישראל מוענק לאזרחי ישראל שהיו תושבים בה בשלוש השנים שקדמו להצעת מועמדותם לפרס,^[1] כיחידים או כחלק מקבוצה, ובעבר גם לתאגידים ישראליים (במקרים מיוחדים ניתן הפרס לאזרחים זרים תושבי ישראל) אשר הצטיינו באחד המקצועות והתחומים המזכים בפרס. כל תושב ישראל רשאי להמליץ על אחר כמועמד לקבלת הפרס. הזוכים בפרס נבחרים על ידי ועדת שופטים ציבורית, בהחלטה המתקבלת פה אחד. לכל אחד מתחומי הפרס ועדת שופטים משלו, וזו ממונה רק לשנה אחת. ועדות השופטים מגישות לשר החינוך את המלצתן להענקת הפרס, ובדרך כלל השר מקבל המלצה זו.

יוקרתו של פרס ישראל אינה נובעת מגובה הפרס. בשנת 2024 היה גובה הפרס 75,000 ש"ח,^[2] סכום נמוך יחסית לגובהם של פרס רוטשילד, פרס בלווטניק למדענים צעירים ופרס א.מ.ת, המוענקים אף הם בישראל לישראלים.

 

על מנת להקיף מגוון רחב של תחומים, הוחלט כי פרס ישראל יינתן בכל שנה בתחומי משנה משתנים משנה לשנה, במחזורים של בין ארבע ושבע שנים. התחומים הראשיים ותחומי משנה שבהם מוענק כיום הפרס הם:

מדעי היהדות, מדעי הרוח ומדעי החברה:

מדעי החיים ומדעים מדויקים:

תרבות, אמנות, תקשורת וספורט:

טכנולוגיה ומחשבים

• תעשייה
• טכנולוגיה וחדשנות יישומית

תקומה: גבורה אזרחית וערבות הדדית

בשנת 2024 החליט שר החינוך, יואב קיש, על הוספת קטגוריה מיוחדת לשנת 2024 בשל מלחמת חרבות ברזל.

מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

בשנת 1972 החליטה הממשלה להוסיף תחום זה לתחומי הפרס,^[3] והזוכה הראשון בתחום זה היה אברהם הרצפלד.

  ערך מורחב – זוכי פרס ישראל

מרבית התחומים שבהם מוענק הפרס הם בתחומי חקר, ומרבית הזוכים הם חוקרים באוניברסיטאות בישראל. הפרס על מפעל חיים מוענק בכל תחומי החיים בישראל, ובהתאם לכך קהל הזוכים בו מגוון יותר. גם בתחומי התרבות, האמנות, התקשורת והספורט יוצא הפרס מגבולות האוניברסיטאות.

בדרך כלל מוענק הפרס לזוכים בשלב מתקדם של הקריירה שלהם ולארגונים ותיקים בישראל. בפרט נהוגה גישה זו בפרס על מפעל חיים. ישנם ארגונים שחרגו מהכלל הזה והוחלט להעניק להם "פרס על מפעל חיים", כגון התזמורת האנדלוסית הישראלית, שהוכרזה כזוכה בפרס לשנת תשס"ו לאחר 12 שנות פעילות בלבד, והמכון הישראלי לדמוקרטיה, שלאחר 16 שנים של פעילות ציבורית, הוחלט שיקבל את הפרס בשנת תשס"ט.

 

הזוכה הצעיר ביותר הוא איתיאל זהר, שהיה בן 23 בעת קבלת הפרס לגבורה אזרחית בשנת 2024. זהר קיבל את הפרס כחלק מצוות אלחנן על חילוץ אזרחים תחת אש בקרב בבארי. לפניו דינה פייטלסון קיבלה את הפרס כשהייתה בת 27 בשנת 1953.

עם הזוכים בפרס ישראל גם כאלה שזכו בפרסים בין-לאומיים יוקרתיים. שישה מ-13 חתני פרס נובל הישראלים, ש"י עגנון, אברהם הרשקו, אהרן צ'חנובר, ישראל אומן, עדה יונת ודן שכטמן, זכו בפרס זה לאחר זכייתם בפרס ישראל. שלושה מששת חתני פרס טיורינג הישראלים, מיכאל רבין, אמיר פנואלי ועדי שמיר, זכו בפרס זה קודם לזכייתם בפרס ישראל.

תקנון הפרס קובע כי "אפשר לקבל את פרס ישראל פעם אחת בלבד".^[4] טרם הוספת כלל זה זכו בפרס פעמיים בן-ציון דינור, ש"י עגנון ויעקב כהן.

תקנון הפרס קובע כי במקרים יוצאים מן הכלל ניתן להעניק את פרס ישראל גם לאדם שהלך לעולמו:

א. כאשר המועמד נפטר לאחר הגשת מועמדותו, בטרם בחירתו. בכגון זה תימסר תעודת הפרס לקרוב משפחתו בלא הפרס הכספי.

ב. כאשר המועמד נפטר לאחר שוועדת השופטים בחרה בו. בכגון זה תימסר תעודת הפרס לקרוב משפחתו עם הפרס הכספי."^[4]

בחלוקת הפרס הראשונה, בשנת תשי"ג ניתן הפרס לגדליה אלון שלוש שנים לאחר פטירתו, בשנת תשי"ז קיבל יוחנן לוי את הפרס כ-12 שנה לאחר מותו. שישה זכו בפרס בשנת פטירתם^{[דרושה הבהרה]} – בתש"ל זכתה בפרס לאה גולדברג, בתשנ"ב זכה בפרס אבות ישורון, בתשס"ח זכה בפרס ניסן נתיב, בתשע"ג זכה בפרס רון נחמן, בתשע"ט זכתה בפרס רונה רמון ובתשפ"ד זכתה בפרס עדנה סולודר.

אחדים מאלה שנמצאו ראויים לפרס סירבו לקבלו.

• בשנת 1957 סירב חנוך אלבק לקבל את הפרס, מתוך התנגדות לחלוקתו. אלבק הסביר את התנגדותו במכתב: "א) ריבוי הפרסים במדינה וחלוקתם לכל מיני אנשים ונשים מורידים את ערכם לפחות מכשיעור הראוי להתכבד. ב) המיסים הכבדים המוטלים על הציבור אינם מצדיקים לדעתי את השימוש בהם לצרכים מפוקפקים כאלה, וחוששני ליהנות מכסף זה."^[5]
• בשנת 1961 סירב הרב צבי יהודה הכהן קוק לקבל את הפרס, שכן סבר שאין הפרס מגיע לו. הוא כתב במכתבו לשר החינוך אבא אבן: "יש כאן למעשה טעות מוחלטת ובשום אופן אין לי כל אפשרות לקבל את זה. ולפיכך לא יזכירו שום דבר מזה ביחס אלי...".^[6]
• ב-1968 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק לראשונה פרס בקטגוריה של "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה" וביקשה להעניקו לראש ממשלת ישראל לשעבר, חבר הכנסת דוד בן-גוריון. בן-גוריון שלח מכתב לשר החינוך, זלמן ארן, שבו הביע את סירובו לקבל את הפרס, בנימוק ש"לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".^[7][8]
• אורי זוהר, שזכה בשנת 1976 בפרס בקטגוריה של קולנוע. באקט הסירוב שלו היה מן המחאה האנטי-ממסדית^{[דרושה הבהרה]}.
• בשנת 1993 הוחלט על הענקת הפרס לישעיהו ליבוביץ, ובעקבות המחלוקת שהתעוררה ויתר על הפרס.
• האמן משה גרשוני שהיה אמור לקבל את הפרס בשנת 2003 הודיע כי יסרב ללחוץ את ידם של ראש הממשלה אריאל שרון ושרת החינוך לימור לבנת, ו"שאין זה הזמן לחגיגות", בעקבות כך נשלל ממנו הפרס^[9] וכספי הזכייה נתרמו לעמותה למען אמנים במצוקה.
• לרגל חגיגות ה-60 למדינת ישראל, רצו להעניק לאריק איינשטיין את הפרס, אך איינשטיין סירב לקבלו.
• בשנת 2021 נבחר יהודה משי זהב לחתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. ימים אחדים לאחר מכן פרסם העיתון "הארץ" תחקיר ובו עדויות כי משי זהב נהג במשך שנים להטריד ולתקוף מינית ילדים, נערים, נערות ונשים.^[10] משי זהב הכחיש את הטענות, אך הודיע שהוא מוותר על הפרס.^[11]
• בשנת 2023 סירב הזמר שלמה ארצי לקבל את פרס ישראל שהוענק לו עקב המחאה נגד הרפורמה המשפטית שהתקיימה באותה עת. הוא נימק: "בעיתוי הנוכחי, כשהמדינה שלנו פצועה ושסועה, אני מרגיש שקשה לי לקבל את הפרס ולכן אני נאלץ בצער לוותר על הכבוד הגדול הזה." על כן הוחלט ע״י הוועדה להעניק את הפרס לזמר דקלון (יוסי לוי).^[12]

סביב רבים ממקבלי הפרס שורר קונצנזוס באשר לזכותם לפרס זה, בזכות מוניטין שצברו בציבור הרחב או בתחום אקדמי, אף שאינם בהכרח מוכרים לציבור הרחב. עם זאת, יוקרתו של הפרס, כפרס ממלכתי, מביאה לכך שלעיתים נכרכת ההחלטה על מתן הפרס במחלוקת פוליטית עזה.

בשנת 2004 המליצה ועדת השופטים על הענקת הפרס לאמן יגאל תומרקין. שרת החינוך, התרבות והספורט, לימור לבנת, פנתה לוועדה בבקשה שתבחן מחדש המלצה זו, לאור פניות רבות של אזרחים "לבטל את הענקת הפרס לתומרקין בשל התנהגות והתבטאויות פוגעות של הפסל". הוועדה בחנה שוב את העניין ועמדה על החלטתה הקודמת להעניק את הפרס לתומרקין.^[13]

בשנת 1992 מחה יובל נאמן, מזוכי פרס ישראל 1969, על הענקת הפרס לסופר אמיל חביבי, תוך שהוא משליך את תעודת הפרס שלו לכיוונו של חביבי.^[14]

בפברואר 2015 נמנע ראש הממשלה ושר החינוך, בנימין נתניהו, מלאשר את חברותם בוועדות השיפוט לפרס של חיים שריר, אריאל הירשפלד ואבנר הולצמן. נתניהו הציג את המניע להחלטתו: "במשך השנים מונו לוועדה הבוחרת יותר ויותר גורמים קיצוניים בעמדותיהם, ובהם גורמים אנטי ציוניים – למשל כאלה התומכים בסרבנות לשרת בצה"ל – ופחות מדי נציגים אותנטיים של חלקים נרחבים אחרים בעם".^[15] במחאה על כך החל גל התפטרויות של שופטים ובהם גיל הראבן, ניסים קלדרון, נורית גרץ, יונה אליאן, זיוה בן-פורת, אפרים חזן, אורי הולנדר ורם לוי. מועמדים לפרס ישראל ובהם רות דיין, יצחק בן נר, יגאל שוורץ, חיים באר, סמי מיכאל ודויד גרוסמן הסירו מועמדותם.^[16] מועצת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים הביעה מחאה על פסילת השופטים שפגעה במעמדו של הפרס, והציעה להעביר את הכפפתו לגורם ממלכתי כגון לשכת נשיא המדינה.^[17] בעקבות הנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לפיה עקב תקופת הבחירות אין לקבל החלטות בנושא, חזר בו נתניהו מהחלטתו.^[18] אף על פי כן, רוב השופטים שהתפטרו והמועמדים שהסירו את מועמדותם הודיעו שלא יחזרו בהם. אל המסירים את מועמדותם לפרס הצטרף העיתונאי דן מרגלית.^[19] בעקבות עתירה לבג"ץ של קבוצת אנשי רוח, נקבע כי הפרס בתחום חקר הספרות לא יוענק.^[20]

בשנת 1997 החליטה ועדת הפרס להעניק את הפרס לעיתונות לעיתונאי שמואל שניצר. לאחר שהוכרז על ההחלטה, הוגשה עתירה לבג"ץ נגד ההחלטה.^[21] התברר שוועדת הפרס לא הייתה מודעת לכך שמספר שנים קודם לכן פרסם שניצר מאמר שקרא לעצירת העלייה מאתיופיה, בתואנה רפואית, ובעקבות תלונה שהוגשה למועצת העיתונות קבע בית הדין של מועצת העיתונות כי במאמר "יש משום האשמות בלתי מבוססות על רקע קבוצתי ועדתי" וכי מאמרו פוגע קשות "בחוסנה של החברה הישראלית כחברה קולטת עלייה" ו"גרר עמו בוז והסתייגות מבני העדה האתיופית" ובכך עבר שניצר על כללי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות.^[22] בג"ץ הורה להחזיר את הדיון בפרס לוועדת הפרס. שניצר, בינתיים, לא שעה לקריאתו של נשיא המדינה עזר ויצמן להתנצל או לחזור בו מדבריו.^[23] בנסיבות אלה, כשברקע גם הרוחות הסוערות על פרשת תרומות הדם של עולי אתיופיה שנחשפה ב-1996, כשהתכנסה ועדת הפרס שנית הוחלט שלא להעניק את הפרס לשניצר.

מאז הוגשו לבג"ץ עתירות רבות כנגד החלטות ועדות הפרס, שכולן נדחו. רוב העתירות דרשו לשלול מזוכה את הפרס. קבוצה אחת של עתירות טענה שהזוכה אינו ראוי לפרס. העתירות נגד הענקת הפרס על מפעל חיים לשולמית אלוני,^[24] והענקת הפרס ליגאל תומרקין^[25] ולזאב שטרנהל טענו שהם אינם ראויים לפרס על רקע התבטאויות שנויות במחלוקת. השופטת עדנה ארבל התייחסה לטענות אלו בנימוקים לדחיית העתירה בפרשת שטרנהל:

בעוד פרס ישראל ניתן בגין הישגים מקצועיים ראויים להערכה, ההתבטאויות בהן מדובר על פי רוב נעשות מחוץ למסגרת המקצועית בגינה ניתן הפרס. במצב דברים זה קשה שלא לראות את מניעת הפרס ממי שנמצא ראוי לו בשל הישגיו המקצועיים, אך על בסיס עמדות שהביע, כפגיעה בחופש הביטוי, ולו באופן עקיף. תוצאה שכזו יש לה אפקט של "סתימת פיות" שאין לה מקום במשטר דמוקרטי, שהלוא מהו המסר המתקבל אם לא מסר של השתקה? עצם הידיעה כי הבעת דעה שאינה פופולרית עשויה לשאת כעבור זמן תוצאות במישור שיש לו היבט מקצועי, גם אם על דרך של הענקת פרס, אינה מתיישבת עם תרבות של חופש ביטוי במשטר דמוקרטי.^[26]

טענה נוספת שהועלתה בעתירות לשלילת הפרס עסקה בניגוד עניינים של אחד או יותר מחברי ועדת הפרס. בעתירות כנגד הענקת הפרס למכון הישראלי לדמוקרטיה,^[27] ולשמעון מזרחי.^[28] כנגד טענות אלו קבעו השופטים שלא סביר לדרוש במדינה קטנה כמו ישראל שלא יהיה קשר כלשהו בין חברי ועדת הפרס, אשר צריכים להיות בקיאים בתחום שבו ניתן הפרס.

היו גם עתירות אחרות כנגד פרס ישראל. בעתירה אחת דרש העותר שפרס ישראל יוענק לו.^[29] בעתירה אחרת יצא הצייר משה גרשוני כנגד שלילת הפרס ממנו בגלל סירובו להופיע בטקס הענקת הפרס.^[30] גם עתירות אלו נדחו על ידי בית המשפט.

יש הסוברים, כמו דניאל פרידמן^[31] ומאיר הופמן,^[32] כי מאחר שפרס ישראל ניתן כאות כבוד והערכה אין מדובר כלל בהחלטה שפיטה ובית המשפט העליון טעה בהתערבו בעניין הענקת הפרס לשניצר. שופטי בית המשפט העליון לא קיבלו עמדה זו מפאת האופי הממלכתי של הפרס המחייב לשיטתם ביקורת שיפוטית, הגם שהיו בהם, כמו אליהו מצא, שפקפקו בצדקת ההתערבות בעניין הפרס לשניצר.^[33] עמדת בית המשפט העליון היא שאין עילה להתערבות בית המשפט אם החלטתה של הוועדה התקבלה בתום-לב ועל בסיס שיקולים מקצועיים ענייניים. בפסק הדין בעניינו של שמעון מזרחי, כתב השופט אשר גרוניס באופן כללי על עותרים כנגד הענקת הפרס לאחר: "יהיו כאלה שיאמרו שמדובר בחוסר פירגון ויהיו אחרים שירחיקו לכת ויטענו שעותרים המעוניינים בשלילת הפרס מהאחר פועלים מתוך צרות עין" והשופט חנן מלצר ביקש מהציבור לפרגן לזוכים ולהניח לפרס ישראל ולזוכים בו. באותו מקרה אף הושתו על העותרים הוצאות משפט גבוהות יחסית לעתירות מעין אלו.^[28]

בשנת 2021 המליצה ועדת פרס ישראל במתמטיקה ומדעי המחשב להעניק את הפרס לפרופ' עודד גולדרייך ממכון ויצמן למדע, על מחקריו בנושא סיבוכיות חישובית, אך שר החינוך, יואב גלנט, ולאחריו שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון נמנעו מלאשר את המלצת הוועדה עקב התבטאויות פוליטיות של גולדרייך. נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, דוד הראל, וחמישה מנשיאיה בעבר פרסמו מחאה על ההחלטה שלא להעניק את הפרס.^[34] נשיאי שבע אוניברסיטאות בישראל הביעו אף הם מחאה על החלטת השרה.^[35] במרץ 2022 פסק בג"ץ כי יש להעניק את הפרס לגולרייך, מכיוון שהפרס ניתן על בסיס שיקולים מקצועיים מובהקים, וכי שיקולים לא-מקצועיים, כגון התבטאויות של המועמדים בהקשרים ערכיים – עשויים להיות רלוונטיים רק במקרים חריגים וקיצוניים ביותר.^[36] גולדרייך קיבל את הפרס באפריל באותה שנה.^[37]

ב-2024 הודיע שר החינוך יואב קיש על ביטול הענקת הפרסים באותה השנה בתחומי היזמות, המדע והתרבות, ויצר קטגוריה חדשה "תקומה: גבורה אזרחית וערבות הדדית".^[38] ההחלטה עוררה תרעומת, בין השאר משום שנתפסה כחלק מניסיון לבטל את הענקת הפרס ליזמות לאיל וולדמן, על רקע היותו פעיל במחאה נגד הממשלה.^[39][40] כנגד ההחלטה הוגשה עתירה לבג"ץ בטענה שהשר פעל ממניעים זרים ותוך חריגה מסמכות.^[41] אל העתירה הצטרפו שתי ועדות פרס, והייעוץ המשפטי לממשלה סירב להגן על עמדת השר. בעקבות העתירה ועמדת הייעוץ המשפטי – הודיע קיש כי חזר בו מהחלטתו וכי הפרס יחולק במתכונת הרגילה.^[42] באותה שנה המליצה ועדת פרס ישראל בתחום הספרות התורנית לתת את הפרס לרב יצחק יוסף, בתיה כהנא דרור עתרה לבג"ץ עקב "התבטאויותיו הפוגעניות והמסיתות במהלך השנים, ובפרט מאז היבחרו כרב ראשי לישראל כנגד יוצאי חבר העמים, התנועה הרפורמית, בית המשפט העליון ושלטון החוק", בג"ץ הוציא צו על תנאי המורה לשר החינוך לנמק את החלטתו.^[43]

• דב כרמי (אדריכלות, 1957), רם כרמי (אדריכלות, 2002) ועדה כרמי-מלמד (אדריכלות, 2007)
• יעקב בן-תור (מדעי החיים, 1955) ואמנון בן-תור (חקר הגאוגרפיה, 2019)
• יהושע ברטונוב (תיאטרון, 1959) ודבורה ברטונוב (אמנות הבד והבימה, 1991)
• אהרן הראל-פיש (חקר הספרות הכללית, 2000) ודוד הראל (מדעי המחשב, 2004)
• הרב עובדיה יוסף (ספרות תורנית, 1970), עדינה בר-שלום (מפעל חיים, 2014) והרב יצחק יוסף (ספרות תורנית, 2024)
• יעקב לויצקי (מדעים מדויקים, 1953) ואלכסנדר לויצקי (מדעי החיים, 1990)

• יוסי בנאי (אמנויות הבמה, 1998) וגברי בנאי (מפעל חיים, 2000)
• שרה הסטרין-לרנר (מדעי הרפואה, 1955) ושלמה הסטרין (מדעים מדויקים, 1957)
• יגאל ידין (מדעי היהדות, 1956) ויוסי ידין (אמנות הבד והבימה, 1991)
• רחל ינאית בן-צבי (תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, 1978) ובתיה לישנסקי (מפעל חיים, 1986)
• יובל נאמן (מדעים מדויקים, 1969) ורות בן-ישראל (חקר המשפט, 2001)
• אהרון צ'חנובר (חקר הביולוגיה, 2003) ויוסף צ'חנובר (מפעל חיים, 2021)
• אפרים קציר (מדעי החיים, 1959) ואהרן קציר (מדעי החיים, 1961)
• מיכאל רבין (חקר מדעי המחשב, 1995) ומרים בן-פרץ (חקר החינוך, 2006)
• נתן שרון (חקר הביוכימיה, 1994) ושמואל שטריקמן (חקר הפיזיקה, 2001)
• עדינה בר-שלום (מפעל חיים, 2014) והרב יצחק יוסף (ספרות תורנית, 2024)

• יהודית ברוניצקי ויהודה ברוניצקי (תעשייה, 2018)
• מירי ארנטל וחיים ארנטל (מפעל חיים, 2019)
• יעקב יער (אדריכלות, 2007) ורות ברמן (חקר הבלשנות, 2021)
• אליהוא כ"ץ (מדעי החברה, 1989) ורות כ"ץ (חקר התרבות, האמנות והמוזיקולוגיה, 2012)
• דוד עמירן (גאוגרפיה, 1977) ורות עמירן (חקר ארץ ישראל, 1982)
• יעקב רכטר (אדריכלות, 1972) וחנה מרון (תיאטרון, 1973)
• יוסף קאפח (מדעי היהדות, 1969) וברכה קאפח (מפעל חיים, 1999)

• חיים הזז (ספרות יפה, 1953) ויוכבד בת-מרים (ספרות, 1972)
• חנה מרון (תיאטרון, 1973) ויוסי ידין (אמנות הבד והבימה, 1991)
• דליה רביקוביץ (שירה, 1998) ויוסף בר-יוסף (תיאטרון, 2003)

• יוסף צבי הלוי (ספרות תורנית, 1958) ואברהם חיים הלוי (חקלאות, 2002)
• מנחם מנדל כשר (ספרות תורנית, 1963) ואסא כשר (חקר הפילוסופיה הכללית, 2000)

רובם הגדול של זוכי הפרס הם גברים יהודים אשכנזים. עד שנת 2024 הוענק הפרס ל-777 איש, מתוכם רק ל-129 נשים (פחות מ-20%).^[44] בשליש ממספר השנים שבהן הוענק הפרס כל הזוכים היו גברים. עד שנת 2024, רק שישה אנשים שאינם יהודים זכו בפרס: השייח' אמין טריף וכמאל מנצור בני העדה הדרוזית, אלדין חתוקאי בן העדה הצ'רקסית-מוסלמית, והנוצרים מכרם ח'ורי, אמיל חביבי והאב מרסל דיבואה. אף על פי שכ-15% מאזרחי ישראל הם ערבים-מוסלמים, איש מהם לא זכה בפרס מעולם. מתוך 158 זוכים בפרס ישראל בתחומי התרבות השונים עד 2008 (כולל מוסדות), היו כ-10 מזרחיים.^[45]

התפלגות זאת הביאה לביקורת בתקשורת. בעקבות הענקת הפרס בשנת 2007 שאל המבקר והעורך בני ציפר^[46]:

הייתכן שלא נמצא מקום בתוך 15 קטגוריות הפרס מועמד ראוי אחד שאינו אשכנזי? ואם כן, מה זה אומר עלינו כמדינה המתיימרת לשוויוניות, אם בין יותר ממחצית אוכלוסייתה הבאה ממדינות אסיה ואפריקה (כניסוח העלונים הסטטיסטיים), לא נמצא אפילו אדם אחד מהנולדים ביבשות הללו ראוי לקבל את פרס ישראל, שמפעל חייו אינו שווה ציון ושלא תרם דבר למדינה.

לאחר חלוקת הפרסים ב-2009 כתב הפרשן רינו צרור:

”ההדרה של בני המזרח מפרס ישראל נמשכה גם השנה. הדחה, הסטה. בטקס האחרון אפילו מראית עין כמו פרופ' סמי סמוחה או האמן פנחס כהן גן לא התקיימה... חוץ מג'קי לוי כמנחה, כלום.” (מוספשבת של "מעריב", 1 במאי 2009)

ביקורת זאת זכתה להד בדו"ח מבקר המדינה שקבע "התהליך שלפיו נבחרים הזוכים מוביל לכך שאין הלימה בין התפלגות האוכלוסייה לבין מקבלי הפרס במהלך השנים", והמליץ: "ראוי שהמשרד ימנה ועדה מקצועית אשר תהיה אחראית לקביעת התקנון ולשינויים בו וכן תבחן מעת לעת את התאמתו לשינויים המתחוללים בחברה הישראלית כך שירחיבו את מעגל מקבלי הפרס ויאפשרו את הענקתו גם לבאים מקבוצות אוכלוסייה נוספות מבלי לפגוע במצוינות הנדרשת לקבלתו".^[47]

תגובת משרד החינוך הייתה ש"בחלק גדול מהמקרים אין נשים ובני מיעוטים בכלל בקרב המועמדים ולכן אין אפשרות להעניק להן את הפרס. בשנת תש"ע מונו נשים במרבית הוועדות, כך שבוודאי ניתנה תשומת לב לנושא זה. אישה שעמדה בראשות אחת מוועדות השיפוט הסבירה שהקיפוח לכאורה איננו בעת דיוני הוועדה על מתן הפרס, המחסור במועמדות מבטא את הקושי שהיה לנשים במהלך השנים להגיע לעמדות בכירות ולהישגים אקדמיים, שיבשילו לכדי מתן פרס ישראל כיום".^[48]

פערים בהתפלגות הזכיות בין גברים לנשים, ובין יהודים לאינם יהודים בכלל ולערבים בפרט, אינם ייחודיים לפרס ישראל, אלא קיימים גם בהתפלגות זוכים בפרסים בין-לאומיים. לשם השוואה, מתוך 876 פרסי נובל שהוענקו (עד 2014, לא כולל פרסים לארגונים) רק 47 פרסים חולקו לנשים (5.4%), ואחוזי היהודים בקרב זוכי פרס נובל גבוהים בהרבה מחלקם באוכלוסיית העולם, ומספרם גבוה בהרבה ממספר הערבים שזכו בו.

 

כאמור, מרבית תחומי הפרס הם על מחקר מדעי ולפיכך רוב זוכי פרס ישראל הם חוקרים באוניברסיטאות. אולם במהלך השנים (נכון לשנת 2021) זכו ארבעים ואחד חברי הכנסת בפרס ישראל.^[49] בשנת 2013 נחנך בכנסת "קיר ההוקרה לחברי הכנסת זוכי פרס ישראל" ביוזמת השר אורי אורבך.^[50] רוב חברי הכנסת שזכו בפרס זכו בו בתחום מפעל חיים או בתחום מדעי היהדות, הרוח והחברה. במהלך השנים זכו שלושה חברי כנסת בלבד בפרס ישראל בתחום המדעים המדויקים: פרופ' יובל נאמן (מדעים מדויקים, 1969), פרופ' יוסף רום (טכנולוגיה והנדסה, 1976) ופרופ' אלכס לובוצקי (מתמטיקה, 2018).

פרס ישראל נמצא במרכז סרטו של יוסי סידר "הערת שוליים". הסרט עוסק בשני חוקרי תלמוד, אב ובנו. ועדת הפרס מחליטה על הענקתו לבן, אך בטעות שרת החינוך מבשרת לאב שהוא הזוכה. מנקודה זו נמשך הסרט בחיפוש מוצא מהתסבוכת שנוצרה. סידר הוא בנו של חתן פרס ישראל חיים סידר.

• אור ברק, פרס ישראל – הפוליטיקה מאחורי התהילה, הוצאת רואים אור, 2018

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרס ישראל

•   אתר האינטרנט הרשמי של פרס ישראל
• תקנון פרסי ישראל, באתר פרס ישראל
• שאול מרמרי, ‏פרס ישראל, המדינה ואנשי הרוח: יצירת תרבות ישראלית באומה מתגבשת, 1953–1955, ישראלים ‏8, 2017, עמ' 49–78
• מאיר הופמן, שפיטות החלטות בעניין פרס ישראל - עד מתי?, המשפט, יולי 2002
•   עופר אדרת, מימי בן גוריון ועד זאב שטרנהל: פרס ישראל מעורר סערות כבר שישה עשורים, באתר הארץ, 11 בפברואר 2015
•   עופר אדרת, המחאות, הסירובים והמבוכות: 70 שנות פוליטיקה בפרס ישראל, באתר הארץ, 17 באפריל 2018
• מרדכי חיימוביץ, ‏דרושה מהפכה: מחקר חדש חושף את הקומבינות מאחורי טקס פרס ישראל, באתר מעריב אונליין, 10 ביוני 2017
•   הילו גלזר, מה צריך לעשות בשביל לזכות בפרס ישראל? (ולמה אנשים מוכנים להרוג בשביל זה), באתר הארץ, 14 בדצמבר 2017
•   יחיעם ויץ, למי שהמשטר חפץ ביקרו, באתר הארץ, 23 באפריל 2020
• עופר אדרת, משי זהב לא הראשון: פרס ישראל הוא מוקד משיכה לשערוריות, באתר הארץ, 15 במרץ 2021
•   אינס אליאס, איך אפשר לתקן את האפליה בפרס ישראל?, באתר הארץ, 2 ביוני 2021
• ירון דרוקמן, תמר טרבלסי חדד, חתני פרס ישראל: איל וולדמן והרב הראשי יצחק יוסף | הרשימה המלאה, באתר ynet, 28 במרץ 2024