כלי נשק

 

 

 

 

 

 

 

מאז ומתמיד נזקק האדם לנשק כדי לספק לעצמו מזון והגנה. האדם הקדמון יצר לעצמו כלי נשק ממקלות ואבנים. שמצא בסביבתו.

השיפור העיקרי שחל בכלי הנשק הקדומים בחלוף השנים היה בעיקר בחומרים שמהם הם היו עשויים. גילוין של מתכות שונות – נחושת, ארד (ברונזה), ברזל ופלדה – היה הגורם המכריע בכלי הנשק עד לגילוי אבק השרפה. התכנון של כלי הנשק של תקופת התנ"ך נשאר זהה ביסודו גם בכלי הנשק של ימי הביניים (למעט החומרים ושיפורים בחישול הלהב).

עדות קדומה בת 7,200 שנה ליצור המוני של כלי נשק בישראל נחשפה על ידי רשות העתיקות במסגרת מחקר שפורסם בשנת 2023 בכתב העת Atiqot.^[1] העדות היא המוקדמת ביותר בדרום הלבנט ובישראל בפרט.^[2]

במהלך העת העתיקה כלי הנשק העיקריים היו חניתות מסוגים שונים, גרזני קרב, אלות וחץ וקשת. חרבות היו נדירות יותר מאחר שיצירת להב ארוך הייתה יקרה וקשה בהרבה (בעיקר עקב מגבלות המתכות של אותה תקופה). מתקופת יוון העתיקה ואילך חרבות קצרות נהיו נפוצות יותר, לגיונות האימפריה הרומית היו חמושים בגלאדיוס – חרב קצרה שבה היה מצויד כל לוחם. גם פגיונות לדקירה היו נפוצים מאוד, בעיקר כנשק להגנה עצמית והתנקשויות.

עם נפילת האימפריה הרומית חלה ירידה באירופה באיכות הנשק ובטיב החישול שלו. בתחילת המאה ה-11 חל שוב שיפור באיכות הנשק וגבר השימוש בפלדה לחישול להבים. בתחילת ימי הביניים גרזני הקרב שלטו בשדה הקרב באירופה אך בשיא ימי הביניים החלו להידחק לטובת החרב – ובפרט החרב הארוכה – ששימשה כנשקו האישי של האביר – פרש בן מעמד האצולה. כלי נשק נוספים לקרב פנים אל פנים כללו רומח, רומח פרשים, חנית, פגיון, אלה, אלת כוכב השחר, מורג, פטיש קרב, גרזן-חנית והאלברד. לצד החץ והקשת הופיעו רובי הקשת, שהיו בעלי טווח וכושר חדירה גבוה יותר מקשתות רגילות.

לצד השיפור בכלי הנשק, חל גם שיפור ניכר בשריון. אבירים עשירים יכלו לרכוש לעצמם קסדה כבדה ושריון גוף מפלדה שסיפקו הגנה טובה נגד חלק מכלי הנשק. החל מרוץ חימוש בין כלי הנשק לשריונות שהגיע לשיאו בשלהי ימי הביניים ותחילת הרנסאנס עם פיתוח שריון הלוחות מחד, ופיתוח נשקי מוט עם להבים מגוונים, גרזני קרב כבדים וחרבות דו-ידניות גדולות מאידך. מרוץ זה הגיע לסופו עם המצאת הרובה מבוסס אבק השרפה, שיכל לחדור בקלות שריון גוף מפלדה בירי ממרחק.

כלי הנשק באסיה היו דומים וכללו מגוון חרבות, גרזנים, נשקי מוט דוגמת יארי ונאגינטה, חניתות, אלות ופגיונות. את החץ והקשת הבסיסיים החליפה הקשת המורכבת שעלתה על הקשת האירופאית בטווח ובכושר חדירה. לצד כלי הנשק הללו הופיע גם כלי נשק עממיים כגון מוט בו וקלע, וכלי נשק אקזוטיים כמו נונצ'קו ושוריקן. יש לציין את החרבות היפניות ובראשן חרבות הקטאנה, שנחשבות לחרבות האיכותיות והחזקות ביותר שחושלו אי פעם, ואת השימוש של הסינים ברקטות מבוססות אבק שרפה.

עם תחילת העת החדשה החלו הרובים לשלוט בשדה הקרב, כאשר לצידם נלחמו חיילים החמושים ברמחים להגנה על הרובאים ופרשים החמושים בסיף פרשים ומוגנים בקיראס. רובי המוסקט היו הרובים העיקריים בתקופה זו והיו אמינים, קלים ונוחים לתפעול יחסית לרובים הראשונים (אך כבדים ומסורבלים בהרבה לעומת הרובים המודרניים), ברמה שאפשרה לחמש בהם חיילים רבים. התותחים השתדרגו מכלי מצור לארטילריית שדה בעקבות שיפור ניכר באיכותם, אמינותם וההנדסה שלהם. מחוץ לשדה הקרב היו נפוצים גם האקדח, חרב הרפייר והפגיון ששימשו לדו-קרב והגנה עצמית. בזירה הימית שלטו אוניות מלחמה בגדלים שונים (כגון פריגטות), כולן נושאות סוללות תותחים.

במאה ה-19 חל שיפור גדול באמינות ויעילות הנשק החם ובפרט ברובים. שיפורים אלו כללו את המצאת המכלול הבריחי, קנה מחורק להגברת הדיוק ותחמושת אחודה (כדורים) בייצור תעשייתי. במחצית השנייה של המאה ה-19 הומצא הנשק האוטומטי המבצע ירי רציף של צרורות, הן בתצורת מקלעים והן בתצורת רובים מטענים ורובים אוטומטיים. בתקופה זו גם התפתחו רובי הקרבין, השוטגאן והאקדח התופי. התותחים וההוביצרים נהיו יותר גדולים, אמינים ומדויקים וטווח הירי שלהם גדל באופן ניכר. אוניות המלחמה שודרגו מפריגטות מפרשיות לספינות משוריינות ממונעות שהגיעו לשיאן באוניות מערכה (Battleship) ענקיות שנושאות מגוון רחב של תותחים כבדים מאוד עד בינוניים וקלים.

במלחמת העולם הראשונה המקלעים הוכיחו את עצמם כנשק קטלני ביותר שלמעשה חיסל את טקטיקת ההסתערות בגושים גדולים. כדי לשבור את קווי החפירות והביצורים פותחו כלי נשק חדשים, בהם הטנק – רכב קרבי משוריין נושא תותח טנק ומקלעים. כלי נשק נוספים שנכנסו לשירות כללו מטוסי קרב קלים, צוללות ותותחי-על בעלי טווח וגודל פגז גדולים במיוחד. כמו כן נעשה שימוש בנשק כימי (גז חרדל) בשדה הקרב.

במלחמת העולם השנייה חלה קפיצה גדולה בכמות ובאיכות הנשק. הנשק הקל כלל רובים בריחיים, רובים חצי-אוטומטיים, מקלעים, תת-מקלעים, אקדחים ורובי צלפים. הנשק הכבד כלל מגוון טנקים, נגמ"שים, זחל"מים, תותחים והוביצרים (כולל תותח מתנייעים), מרגמות וארטילריה רקטית. מטוסי הקרב השתכללו באופן ניכר וכללו לצד מקלעים כבדים גם פצצות לתקיפת אוויר-קרקע. נושאות המטוסים – ספינות ענק שמהוות "שדה תעופה צבאי צף" – הפכו לשליטות האוקיינוסים. השיא ביכולת ההשמדה במלחמה זו היה הנשק הגרעיני, או ליתר דיוק: פצצת ביקוע גרעיני ("פצצת אטום"). בנשק הגרעיני נעשה שימוש פעמיים והיקף הנזק היה מאות אלפי הרוגים, זיהום רדיואקטיבי רב והשמדה בסדר גודל של עיר קטנה.

אחרי מלחמת העולם השנייה החלה המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית נאט"ו לברית המועצות וברית ורשה. מלבד שכלול הנשק הגרעיני, כגון בפיתוח פצצת המימן (פצצת היתוך גרעיני), חל שיפור גדול מאוד בנשק הקונבנציונלי. לצד הארטילריה הקנית שכללה תותחים מתנייעים גברה ההצטיידות בארטילריה רקטית וטילי קרקע-קרקע כנשק השמדה טקטי. נשק ההשמדה האסטרטגי היה טילים בליסטיים ארוכי טווח כאשר המעצמות התחמשו בטילים בליסטיים בין-יבשתיים גדולים המסוגלים לשאת ראש קרב גרעיני או נפיץ כבד למרחק של אלפי קילומטרים. בשמיים שלטו מטוסי הסילון שנשאו בנוסף לתותחים ומקלעים גם פצצות וטילים (הן טילי אוויר-אוויר להפלת מטוסי אויב והן טילי אוויר-קרקע לתקיפה מדויקת של מטרות קרקעיות). המסוק, שהומצא בתקופה זו, נכנס לשימוש צבאי נרחב הן כמסוקי תובלה וסער והן כמסוקי קרב נושאי חימוש (מקלעים, טילים ורקטות). הטנקים נהיו משוכללים וכבדים יותר, ומגוון סוגי הטנקים של מלחמות העולם הוחלף ברובו בטנק המערכה – טנק כלבו כבד ומשוכלל בעל מנוע חזק, שריון עבה ותותח טנק גדול-קליבר (105–125 מ"מ). בגזרת הנשק הקל הומצא רובה הסער שאפשר הן ירי בבודדות והן ירי אוטומטי מלא באמצעות נצרה בוררת, וזה נהפך לנשקו האישי של החייל המודרני. רובי הצלפים הפכו למערכות נשק צלפים מדויקות מאוד בעלות טווח אפקטיבי (העומד על 800–2300 מטר, כתלות ברובה ובתחמושת) העולה באופן ניכר על זה של רובה הסער. כדי להילחם בטנקים של האויב פותחו רקטות נגד טנקים (דוגמת RPG-7) וטילים נגד טנקים, בעלי טווח השמדה גדול יותר (מספר קילומטרים) והנחיה מתקדמת.

בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 רבות ממערכות הנשק הממונעות (מטוסי קרב, כלי טיס בלתי מאוישים, כלי שיט, טנקים, רכב קרבי משוריין וארטילריה) והטילים שודרגו במערכות מחשב ובקרת ירי מתקדמות, ששיפרו מאוד את הביצועים והדיוק שלהם. האלקטרוניקה והמחשוב מהווים חלק חשוב מאוד באמצעי לחימה חדשים.

את כלי הנשק אפשר לסווג לפי קריטריונים שונים.

סיווג לפי אופן הפעולה של הנשק:

• נשק קונבנציונלי
  • נשק קר
    • כלי נשק לקרב פנים אל פנים (כמו חרב או גרזן)
    • כלי נשק להטלה (כגון כידון או רוגטקה)
    • כלי ירייה "קרים" (חץ וקשת למשל)
  • נשק חם
    • נשק קל (כגון רובים, אקדחים, מקלעים קלים וכו')
    • נשק כבד (כגון תותחים, מקלעים כבדים ומרגמות)
    • פצצות, מטעני חבלה, מוקשים וחומרי נפץ
    • טילים (כגון טיל אוויר-אוויר, טיל קרקע-אוויר, טיל נ"ט וטיל בליסטי)
    • כלי תחבורה הנושאים מערכות נשק וחימוש
      • רכב קרבי משוריין (כגון טנקים, תומ"תים ונגמ"שים)
      • כלי טיס חמושים: מטוסי קרב, מסוקי קרב, כלי טיס בלתי מאוישים וכו'.
      • כלי שיט חמושים: אניית מערכה, משחתת, ספינות טילים, ספינת סיור, צוללות מלחמה וכו'.
• נשק לא קונבנציונלי
  • נשק כימי (כגון שימוש בגז רעיל)
  • נשק ביולוגי (כגון שימוש בחיידקים)
  • נשק גרעיני (כגון פצצת אטום או פצצת מימן)

סיווג לפי מטרות הנשק:

• כלי נשק נגד בעלי חיים (ציד)
• כלי נשק נגד בני אדם (נ"א)
• כלי נשק נגד ציוד ומטרות קשות
• כלי נשק נגד טנקים (נ"ט)
• כלי נשק נגד מטוסים (נ"מ)
• כלי נשק נגד ספינות (נ"ס)
• כלי נשק נגד צוללות (נצ"ל)
• כלי נשק נגד מבנים ובונקרים
• כלי נשק נגד טילים (טיל נגד טילים)

 

היחס לנשק נגזר מיחסו של האדם למלחמה. פציפיסטים רואים בנשק חפץ שלילי, ואילו מיליטריסטים רואים בו מקור לגאווה. יש הסבורים, ובמיוחד בארצות הברית, כי הזכות להחזיק נשק היא זכות יסוד בסיסית של הפרט, המהווה בין השאר חלק מזכותו להגנה עצמית, וזכות זו הוגדרה גם בחוקת ארצות הברית כזכות חוקתית.

במקרא נאמר שאין לחצוב את אבניו של בית המקדש בברזל, מפני שברזל נועד לייצור כלי נשק המביאים לשפיכות דמים, ואילו המקדש מטרתו הפוכה, להאריך ימים ולהביא שלום בין בני האדם. הנביא ישעיהו (ב', ד') בנבואתו על אחרית הימים אמר: ”וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.”

בקרב הסמוראים כלי הנשק, ובייחוד חרב הקטאנה, נהפכו לסמל מעמד. חרב הקטאנה נחשבה לחלק מנפשו של הלוחם וזכתה ליחס מיוחד בשל כך. גם בקרב האבירים של אירופה החרב שימשה כסמל מעמד ולקחה חלק בטקסים שונים (כגון הכתרת האביר) לצד לחימה בדו-קרב ובשדה הקרב.

במדינות רבות נערכים מפגנים ומצעדים צבאיים, שמטרתם להציג את כלי הנשק של המדינה. בישראל נערך בשנים עברו מצעד צה"ל, שנועד להפגין את כלי הנשק של צה"ל ואת עוצמתו, אך לאחר ויכוח ציבורי הוחלט להפסיקו, בעיקר מסיבות תקציביות. עם זאת, עד היום מקיים צה"ל מדי יום העצמאות מטס אווירי, משט ימי ותצוגות נשק ואמצעי לחימה (כגון נשק קל, טנקים, תותחים, נגמ"שים ודחפורים משוריינים) הפתוחות לקהל

החוק הישראלי אוסר על נשיאת נשק, מכירתו או ייצורו ללא קבלת אישור מהגורמים המתאימים.^[3]

עבירות של החזקת נשק ללא רישיון מהוות סכנה לשלום הציבור וביטחונו, ובעלות פוטנציאל ממשי לגרימת מוות של בני אדם, לרבות אזרחים תמימים וחפים מפשע.^[4]

בדברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 140 – הוראת שעה), התשפ"ב-2021 נאמר: ”החזקתו של נשק בלתי חוקי הוא היום בגדר "מכת מדינה" ומהווה את אחד הגורמים העיקריים לעלייה בשיעור מקרי הרצח והאלימות. בנוסף, היקף האלימות והשימוש בנשק ובאמצעי לחימה בלתי חוקיים פוגעים בתחושת הביטחון של האזרחים. האלימות הגוברת גורמת לעליית הביקוש לנשק בלתי חוקי בקרב עבריינים. נשק זה מגיע לגורמים פליליים וארגוני פשע שמחזיקים וסוחרים בו למטרות פליליות. כמו כן, הזמינות הגבוהה של נשק בלתי חוקי, מגבירה את הסיכון שיעשה בו שימוש לצורך ביצוע עבירות פליליות ואף למטרות פיגועי טרור”.^[5]

דו"ח מבקר המדינה על החזקת אמצעי לחימה ואירועי ירי בחברה הערבית מצביע על בעיה חמורה במיוחד שקיימת בחברה הערבית.^[6] בשנים 2017–2020 נרשמו בתיקי חקירה של משטרת ישראל 10,891 קורבנות (נתון זה כולל פצועים והרוגים יחד, עקב מגבלות מערכת המחשוב של המשטרה); כ-84% מהם ערבים תושבי ישראל וכ-12% מהם יהודים. השאר הם ערבים שאינם תושבי ישראל או אחרים. בתקופה זו מספר הקורבנות הערבים תושבי ישראל גדל בכ-72% .שכיחות התיקים שבהם נרשם קורבן ערבי תושב ישראל לכל 1,000 נפש הייתה גדולה פי 30 מהשכיחות המקבילה בקרב יהודים.^[7]

בשנים אלו פתחה המשטרה כ-23,000 תיקים בגין עבירות נשק שאותן ניתן לחלק לשלושה סוגי עבירות:

• עבירות ירי;
• עבירות סחר בלתי-חוקי בנשק, ייצורו או הברחתו;
• עבירות רכישת נשק, נשיאתו, החזקתו או הובלתו.

בתקופה זו גדל מספר תיקי כלל עבירות הנשק בכ-53% . מכלל תיקי עבירות הנשק, כ-13,450 הם תיקים גלויים (כלומר תיקים שבהם זהות החשוד ידועה); ב-78% מהם יש חשוד ערבי תושב ישראל, וב-14% יש חשוד יהודי, כלומר יש ייצוג-יתר ניכר לערבים תושבי ישראל בין החשודים. בשנים 2017–2020, מספר החשודים הערבים תושבי ישראל בתיקי עבירות נשק גדל ב-66%.

מבחינת סוגי העבירות הנתונים מראים על פי התיקים הגלויים כי-29% מהעבירות הן עבירות ירי; שני שלישים (66%) מהעבירות הן עבירות רכישת נשק, נשיאתו, החזקתו או הובלתו; 5% מהעבירות הן עבירות חמורות יחסית של ייצור נשק, מכירתו או הברחתו.^[7]

• שריון
• מלחמה
• צבא

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: כלי נשק
ציטוטים בוויקיציטוט: נשק
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כלי נשק

• פון פרידמן, ‏הנשק והטקטיקה בהשפעת גומלין היסטורית, מערכות 2, נובמבר 1939
• ד"ר אשר שפריר, ‏צחצוח חרבות וצהלת סוסים, מערכות 450, 2013
• ‏ אתר על שימוש בנשק
• אתר האגף לרישוי ולפיקוח כלי ירייה, באתר המשרד לביטחון הפנים, אפריל 2019
• כלי נשק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   כלי נשק, דף שער בספרייה הלאומית