ישראל בעליה

 

בשנות ה-90, בזמן העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, עלו לישראל כמיליון עולים חדשים, בעיקר מחבר המדינות של ברית המועצות. בעקבות העלייה התעורר צורך בייצוג פוליטי לעולים, ולנישה זו נכנסה מפלגת ישראל בעלייה. העולים אשר הגיעו לארץ ישראל הגיעו ממציאות תרבותית ופוליטית מתפתחת בעקבות השינויים בברית המועצות^[2]. מכל מקום, במחקרים שבוצעו נמצא כי עולי ברית המועצות רואים באזרח נתין פוליטי יותר מאשר אזרח הלוקח חלק פעיל פוליטית^[3]. כדי לפתור את בעיות העולים הקימו ד"ר יורי שטרן ונתן שרנסקי את "לשכת המידע על עולים מברית המועצות", אשר היוותה את הבסיס להקמתו של "הפורום הציוני" בשנת 1988. הפורום נאבק למען זכויות העולים, הקים מוסדות סדירים לניהול עניינו של הארגון, קיים אספות כלליות ובחר את מוסדותיו^[4].

הבחירות הראשונות שבהן השתתפו בהם עולי ברית המועצות, בחירות 1992, הסתיימו ב"מהפך". בבחירות אלו חזרה מפלגת העבודה לשלטון, לאחר 15 שנים של שלטון מפלגת הליכוד; ובנוסף הופיעו בבחירות אלה שתי מפלגות עולים חדשות: מפלגות "דע" ומפלגת "תלי". מפלגת "דע" התבססה על פעילי "הפורום הציוני", ומפלגת "תלי" התבססה על פעילי "התאחדות עולי ברית-המועצות". שתי מפלגות אלו לא עברו את אחוז החסימה בבחירות^[5]. בנוסף לכך עלתה טענה שלפיה העולים הם אלו אשר היטו את הכף לטובת השמאל, בעקבות התייחסות מפלגות הימין לעלייה ולקליטתה^[6].

ניתן להעריך כי מספר סיבות אפשריות הובילו להקמת המפלגה. מצד אחד, ניסיון לשמר את זהותם של העולים על ידי ייצוגם בכנסת.; סיבה אפשרית נוספת עשויה להיות הרצון להתמודדות נגד האנטגוניזם שיצרה העלייה אצל חלק מפלגי העם; דוגמה לכך ניתן למצוא באמירות של משה שחל כי העלייה הרוסית הביאה איתה אלמנטים של "מאפיה", והאמירה של אורה נמיר על אודות הצעירים שנשארו ברוסיה ושלחו את הוריהם הקשישים לארץ ישראל כדי ליהנות מכספי הרווחה. על אמירות אלו מציינים העולים באירוניה, כי "בגין הקים את הליכוד, בן-גוריון הקים את מפלגת העבודה ושחל ונמיר הקימו את ישראל בעלייה"^[7].

רומן ברונפמן ציין כי קבוצת העולים התאכזבה במידה מסוימת מאי-יכולתה של החברה הישראלית לקלוט כמות גדולה של עולים באופן הרצוי. ברונפמן מתאר את השנה שבין 1989 לסתיו 1990 כ"ירח דבש" בין החברה הישראלית לעלייה מברית המועצות. "ירח דבש" זה התפורר עקב עייפות של החברה הישראלית מקבלת הפנים החגיגית, והפך לדחייה^[8].

על רקע זה, נתן שרנסקי, אשר הוכר כמנהיג העולים והיה לסמלו של מאבק היהודים בברית המועצות נגד השלטון הקומוניסטי, הקים במרץ שנת 1996 את מפלגת "ישראל בעלייה", על בסיס "הפורום הציוני" שבראשו עמד. מפלגה זו הוקמה לקראת הבחירות בשנת 1996.

(האפיון שלהלן מוצע על-פי מצעי המפלגה לבחירות לכנסת ה-15 ולבחירות לכנסת ה-16.)

מפלגת ישראל בעלייה ניסתה להביא לשינוי סדר העדיפויות הממשלתי ביחס לקליטת העלייה על ידי דאגה לרווחתם ושילובם של העולים במדינה. המפלגה ניסתה להוביל להפיכת המדינה ממדינת מקלט למדינה שמושכת את יהודי התפוצות להשתקע בה. על פי מצע המפלגה, קליטה הוא תהליך של העשרה הדדית בין העולים לבין הציבור במדינת ישראל. בנוסף לכך, התנועה דגלה בחיזוק הקשר עם קהילות יהודיות בתפוצות כדי להפוך את מדינת ישראל למרכז היהודי של העולם כולו.

מפלגת ישראל בעלייה הדגישה במצעה את כישלון תהליך אוסלו. לשיטת ראשיה, הפתרון, בשלב הראשון, הוא שיקום ההרתעה הישראלית כדי למנוע מלחמה אזורית. המפלגה מציינת כי יש לסרב לנהל משא ומתן עם גורמים העוסקים בטרור. הפתרון שמציעה המפלגה הוא הקמת גוף מנהלי עצמאי ברשות הפלסטינית, שיהיה גוף דמוקרטי בפיקוח ארצות הברית. גוף זה היה גוף זמני לשלוש שנים, שאחריהן תתקיים מערכת בחירות שבה ייבחר הגוף השלטוני שאיתו תנהל ישראל משא ומתן לצורך הסדר קבע.

המפלגה דגלה בייצוב הממשלה על ידי הפרדת רשויות בנוסף למערכת של איזונים ובלמים. חברי המפלגה סבורים כי על הכנסת לחוקק חוקים ואילו על הממשלה, שתהיה מורכבת ממומחים, לפקח על יישומם. תפקידה של הרשות השופטת הוא לפרש ולהכריע ולא להחליף את הרשות המחוקקת או לכפות את סדר יומה על החברה.

המפלגה הציגה תוכנית לשינוי שיטת הממשל בישראל: בשלב הראשון יש להפוך את שיטת הבחירות לבחירה ישירה לראשות הממשלה. השלב הבא הוא העלאת אחוז החסימה ל-2.5%, כדי למנוע מהמפלגות הקטנות כוח רב, בנוסף לבחירת 50% מחברי הכנסת בבחירות אזוריות ולא מפלגתיות. השלב הסופי הוא קבלת חוקה שתגדיר את תהליכי החקיקה בנושאים הקשורים לעצם קיומה של המדינה.

עניינים נוספים שניסתה המפלגה לקדם הם קבלת החלטות הרות גורל על ידי ביצוע משאל עם ועל ידי רוב מיוחד של 80 חברי כנסת. המפלגה ניסתה לקדם הפרדה בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת על ידי הסמכת שרים מקצועיים שלא ישמשו במקביל כחברי כנסת.

מפלגת ישראל בעלייה שילבה אידאולוגיה סוציאליסטית יחד עם אידאולוגיה קפיטליסטית. מחד, המפלגה האמינה בהפרטת מפעלים ממשלתיים, ביטול מונופולים וצמצום התערבות הממשלה בשוק החופשי. מנגד, המפלגה דגלה בפתרון בעיות קיומיות על ידי הממשלה ולא על ידי גופים פרטיים. המפלגה הציעה לקצץ בכוח האדם בפקידות הממשלתית, בעידוד משיכת הון זר לארץ ובפיתוח תעשייה עתירת מדע. כפתרון לבעיית האבטלה בארץ בכלל, ואבטלת העולים החדשים בפרט, הציעה המפלגה להסב את המובטלים להיי-טק ולעודד פיתוח עסקים קטנים.

בשלב מאוחר יותר הציעה המפלגה להקל במיסוי במפעלים באזורים מועדפים, כדי לעודד העסקה של עובדים נוספים, ובכך לפתור את האבטלה באזורים אלו. נציגי המפלגה הציעו להשוות את התנאים של העובדים הזרים בארץ לתנאים של העובדים המקומיים כדי לעודד העסקה של העובדים המקומיים. בנוסף, המפלגה הציעה רפורמה בקצבאות הילדים כך שהקצבה על כל ילד תהייה זהה לכולם ולא גדלה ככל שמספר הילדים גדל.

המפלגה דגלה בחיזוק שיתוף הפעולה בין מדינת ישראל לבין ארצות הברית והאיחוד האירופי, במקביל לפיתוח קשרים עם מדינות מזרח אירופה וחבר המדינות. לגישת המפלגה, קהילת דוברי הרוסית במדינה יכולה לשמש כגשר בין המדינות.

המפלגה שללה את רעיון "כור ההיתוך", וציינה שיש לאסור כפייה דתית וחוסר סובלנות דתית, כפייה תרבותית וכפייה פוליטית. המפלגה עודדה את שמירת אופייהּ של המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית, וסברה כי הפתרון לבעיה החילונית-דתית יימצא בדרך של דו-שיח. בנוסף לכך, המפלגה עודד את האצת תהליך הגיור של העולים החדשים. היא תמכה בנישואים אזרחיים, בנוסף לתמיכה בהפרטת התחבורה הציבורית והפעלתה בשבתות. הצעה נוספת שהעלתה המפלגה היא הפיכתו של יום ראשון ליום חופש אזרחי בנוסף ליום השבת, וזאת על מנת ליצור מפגש בין דתיים לחילונים בפעילויות חול.

בתחום הדיור המפלגה עודדה דיור סוציאלי, שכירות לטווח ארוך, בניית דירות באמצעות עמותות עולים, הצמדת משכנתאות והלוואות לשכירות למדדים הכלכליים ובניית דירות קטנות.

בתחום הבריאות ניסתה המפלגה לקדם הקמת בתי חולים כדי להגדיל את מספר המיטות וכדי ליצור מקומות עבודה לרופאים-עולים. בנוסף לכך, המפלגה ניסתה לקדם את השוואת הזכויות של הרופאים העולים לרופאים המקומיים והכרה בניסיונם המקצועי.

בתחום התרבות דגלה המפלגה בהמשך תמיכה בכל היוזמות שמטרתן העלאת היוקרה של התרבות והאמנות בארץ. בנוסף לכך, המפלגה ניסתה לקדם תמיכה בספרות ובאמנות בשפה הרוסית.

בתחום החינוך דגלה המפלגה בכך שערכיות, מודרניות ואיכות ההשכלה (הנגזרים מניסיון) יהוו בסיס לבית הספר הישראלי.

בבחירות לכנסת ה-14, שנערכו בשנת 1996, קיבלה מפלגת ישראל בעלייה שבעה מנדטים^[9]. המפלגה כיהנה בקואליציה בראשותו של בנימין נתניהו, וקיבלה שני תיקים: נתן שרנסקי קיבל את תיק התעשייה והמסחר ויולי אדלשטיין קיבל את תיק העלייה^[10].

במהלך אותה כנסת פרשו חברי הכנסת מיכאל נודלמן ויורי שטרן מהמפלגה, והקימו את סיעת "עלי"ה", שהצטרפה לאחר מכן למפלגת ישראל ביתנו בראשותו של אביגדור ליברמן^[11].

בבחירות 1999 השיגה המפלגה שישה מנדטים^[12], ועיקר מצעה התבסס על הדרישה לקבל את תיק הפנים. זכורה במיוחד ססמת הבחירות של המפלגה: "МВД под ШАС контроль? Hет! МВД под HАШ контроль" ("משרד הפנים לשליטת ש"ס? לא. משרד הפנים לשליטה שלנו"). הססמה, למרות שהייתה ברוסית, חזרה על עצמה פעמים רבות בתשדירי התעמולה של המפלגה, וגם דוברי עברית נדבקו בה, ואף יצא סטיקר עם הססמה באותיות עבריות: "אֶם.ווֶה.דֶה. פַּד ש"ס קוֹנטרוֹל? נְייֶט. אֶם.ווֶה.דֶה. פַּד נאש קונטרול"^[13]. לאחר הבחירות מונה נתן שרנסקי לשר הפנים בממשלתו של אהוד ברק^[14], אך מפלגתו התפלגה בעקבות פרישתם מן הסיעה של חברי הכנסת רומן ברונפמן ואלכסנדר צינקר, שהקימו את סיעת "הבחירה הדמוקרטית", שהתמודדה בבחירות 2003 ברשימה משותפת עם מפלגת מרצ^[15].

ביולי 2000, בעקבות התנגדותו לועידת קמפ-דייוויד השנייה, התפטר השר נתן שרנסקי מתפקידו והמפלגה פרשה מהקואליציה^[16].

לאחר הבחירות לראשות הממשלה בשנת 2001 מונה נתן שרנסקי לשר הבינוי והשיכון ולסגן ראש הממשלה בממשלתו הראשונה של שרון ויולי אדלשטיין מונה לסגן השר לקליטת עלייה^[17].

לבחירות לכנסת ה-16, בשנת 2003, רצה המפלגה תחת הסיסמה "שרנסקי. ימין. שפוי. נקי", במטרה לפנות לישראלים ותיקים מאוכזבי הליכוד^[18]. המפלגה ציפתה לשחזר את ההצלחה בשתי מערכות הבחירות האחרונות; בפועל, המפלגה נחלה כישלון כאשר הצליחה לקבל שני מנדטים בלבד. בעקבות כישלון זה הודיע נתן שרנסקי על התפטרותו מהכנסת, ופינה את מקומו לחברת הכנסת מרינה סולודקין, שהייתה במקום השלישי ברשימה^[19].

לאחר הדיונים הקואליציוניים הסכימה מפלגת ישראל בעלייה להצטרף למפלגת הליכוד בתמורה למינוי נתן שרנסקי כשר בלי תיק האחראי על ענייני ירושלים והתפוצות בממשלה העתידה לקום^[20].

בעקבות התמזגותה עם מפלגת הליכוד חדלה המפלגה מלהתקיים.

בשנת 1997 הציעו חברי הכנסת מטעם מפלגת ישראל בעלייה, יורי שטרן ומיכאל נודלמן, הצעת חוק להכרה במסייעים לנטרול תוצאות אסון צ'רנוביל ובתמיכה כלכלית בהוצאות הרפואיות שלהם. הצעת חוק זו עברה לוועדת העלייה והקליטה, והוגשה שוב בשנת 1999 על ידי הוועדה, שחברי הכנסת נודלמן ושטרן היו מחבריה^[21]. חוק זה התקבל לבסוף בשנת 2001, והוא מוכר בשם "חוק המסייעים לנטרול תוצאות אסון צ'רנוביל, תשס"א-2001"^[22].

בשנת 1998 הציע חבר הכנסת יורי שטרן הצעת חוק להכרה במעמדם של ותיקי מלחמת העולם השנייה החיים בישראל. חוק זה התקבל לבסוף בשנת 2000, והוא מוכר כ"חוק מעמד ותיקי מלחמת העולם השנייה, תש"ס-2000"^[23].

חוק נוסף אשר הוצע באותה שנה היה תיקון לפקודת העיריות, שלפיו יש לכונן בעיריות שבהן לפחות 10% מתושביהן הם עולים מברית המועצות, מועצה שתדאג לקליטת העלייה. תיקון זה הוצע על ידי חבר הכנסת רומן ברונפמן, והתקבל באותה השנה^[24].

בשנת 2000 הציע חבר הכנסת גנדי ריגר תיקון לחוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד), שלפיו יש להעלות את ימי החופשה לטיפול בילד חולה מ-6 ימים בשנה ל-8 ימים בשנה^[25]. תיקון זה התקבל בשנת 2001^[26]. תיקון נוסף שהוצע באותה שנה, על ידי חבר הכנסת יולי אדלשטיין, היה תיקון לחוק בתי המשפט. על פי תיקון זה יוכל אדם לייצג בעל דין בבית משפט לתביעות קטנות^[27]. תיקון זה התקבל בשנת 2001, והוא מוכר בשם תיקון מס' 29 (ייצוג בעל דין)^[28].

• נתן שרנסקי - אסיר ציון לשעבר, שהקים את "הפורום הציוני" לאחר שחרורו מהכלא הסובייטי. מקימה של מפלגת "ישראל בעלייה". שימש כשר התעשייה והמסחר בממשלת נתניהו (1996), שר הפנים בממשלת ברק (1999) ושר הבינוי והשיכון בממשלת שרון (2001). לאחר הכישלון בבחירות לכנסת ה-16 פרש שרנסקי מהכנסת וכיהן כשר בלי תיק האחראי על ענייני ירושלים והתפוצות^[29]. כיום עומד שרנסקי בראש מכון אדלסון למחקרים אסטרטגיים במרכז שלם^[30].
• יולי אדלשטיין - אסיר ציון לשעבר, שכיהן כסגנו של נתן שרנסקי ב"פורום הציוני" לאחר שחרורו מהכלא הסובייטי. כיהן כשר לקליטת עלייה בממשלת נתניהו (1996) וכסגן השר לקליטת עלייה בממשלת שרון (2001). כיהן כחבר הכנסת מטעם הליכוד וכשר ההסברה והתפוצות בממשלת נתניהו השנייה, נבחר ליושב ראש הכנסת ה-19 מטעם המפלגה. (2013) ולשר הבריאות (2020)^[31].
• ד"ר מרינה סולודקין - דוקטור לתולדות הכלכלה והחברה, אשר כיהנה כיושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה בממשלת נתניהו (1996) וכסגנית השר לקליטת עלייה בממשלת ברק (1999). בכנסת ה-18 כיהנה סולודקין כחברת כנסת באופוזיציה מטעם מפלגת קדימה^[32].

• ליסק, מ. ולשם, א. (עורכים) (2001). מרוסיה לישראל: זהות ותרבות במעבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד
• לשם, א. וסיקרון, מ. (עורכים) (1998). דיוקנה של עלייה: תהליכי קליטתם של עולי ברית-המועצות לשעבר, 1990–1995. הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

•   אתר האינטרנט הרשמי של ישראל בעליה
• דימיטרי שומסקי, ‏אתניות ואזרחות בתפיסת הישראלים הרוסים, תיאוריה וביקורת 19, סתיו 2001, עמ' 17–40