קדימה (מפלגה)

מצע מפלגת קדימה לקראת הבחירות לכנסת ה-18 חולק לנושאים הבאים:

• שלום וביטחון ובמרכזו קידום תהליך השלום ועיצוב גבולות הקבע על בסיס יישום מפת הדרכים. שמירה על ביטחון ישראל ומלחמה בטרור תוך כדי שמירת האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של מדינת ישראל והשלמת גדר ההפרדה, תוך הכללת גושי ההתיישבות בתוואי הגדר והצהרה בדבר שמירה על ירושלים המאוחדת, כבירת ישראל.
• ממשל ובמרכזו כינון חוקה, שינוי שיטת הבחירות בישראל ורפורמות במנהל הציבורי, במינהל מקרקעי ישראל ובשלטון המקומי.
• מדינה יהודית ודמוקרטית קדימה תפעל לחיזוק הזהות היהודית ואופייה היהודי של המדינה, ארון הספרים היהודי והיהדות הם חלק ממטענו של כל יהודי באשר הוא, על פי השקפת עולמו ודרך ביטוי יהדותו. דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית כוללת הבטחת רוב יהודי מוצק בישראל, חיזוק מעמדה של ישראל ושל ירושלים כמרכז עולמי לעם היהודי ובכלל זאת מרכז של תרבות ויצירה יהודית ושמירה על מאפיינים יהודיים במרחב (הפרהסיה) הציבורי בישראל, ללא כפייה דתית ברמת הפרט. מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
• כלכלה וחברה ובמרכזו הנהגת מס הכנסה שלילי וחוק פנסיה חובה לכל עובד, הגדלת הקצבאות לקשישים ולנכים והרחבת סל התרופות.
• אכיפת חוק ובמרכזו הנהגת רפורמה במשטרת ישראל למיגור הפשע והאלימות, למלחמה בתאונות הדרכים וחיזוק מערכת המשפט.
• חינוך ותרבות ובמרכזו הנחלת תוכנית הליבה, חיזוק האקדמיה וקידום המחקר וחיזוק החינוך הבלתי-פורמלי, התרבות והספורט.
• קידום נשים ובמרכזו קידום חקיקה לשוויון בהזדמנויות ובתעסוקה.
• צעירים ובמרכזו קידום חלופות שירות לאומי על מנת שכל צעיר ישרת את המדינה, גם אלו המנועים משירות בצה"ל והבטחת הלוואות למימון שכר לימוד באוניברסיטה
• איכות הסביבה ובמרכזו פיתוח תשתיות לאומיות ידידותיות לסביבה ופרויקטים ממלכתיים להגנה על הסביבה, למזעור זיהום אוויר ושימור שטחים ירוקים.

 

במהלך הקדנציה השנייה כראש ממשלה העביר שרון את תוכנית ההתנתקות אל מול התנגדות רבה בתוך מפלגתו, הליכוד.

מספר ימים לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות באוגוסט 2005, התפטר בנימין נתניהו מתפקיד שר האוצר, והתייצב מול אריאל שרון. ב-26 בספטמבר 2005, ימים ספורים לאחר השלמת ההתנתקות, התקיימה במרכז הליכוד הצבעה על הקדמת מועד הבחירות המקדימות בליכוד. אף על פי ששרון ניצח בבחירות אלו והפריימריז לא הוקדמו, עלה חשש בקרב מחנהו כי מרכז הליכוד עלול להוציא רבים מתומכי ההתנתקות מהרשימה לכנסת הבאה. כבר בסמוך לפני ההצבעה החל שרון לבחון ביחד עם מעגל מצומצם של מקורבים (פורום החווה, שכלל את ראובן אדלר, יורם ראב"ד, עמרי שרון וישראל מימון) את רעיון הפרישה מהליכוד והקמת מפלגה חדשה.

ב-7 בנובמבר 2005 מנעו חברי כנסת של הליכוד מאריאל שרון למנות לשרים שני מועמדים שהציג, רוני בר-און וזאב בוים. היה זה אך סימפטום לבעיה שנוצרה לממשלה, אשר נשענה על רוב דחוק, שהיה תלוי ברצונם הטוב של מתנגדיה מתוך הליכוד.

בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה, שאירעה ימים ספורים לאחר כישלון ההצבעה על מינוי השרים בכנסת, סימנה כי תם זמנה של הממשלה, אשר הייתה ממשלת אחדות לאומית המורכבת מנציגי מפלגת העבודה שחברו לאנשי הליכוד.

על שרון היה להכריע בין התמודדות בליכוד כנגד נתניהו וכנגד ה"מורדים", התמודדות שאף אם היה מנצח בה היה עומד לאחר הבחירות בראש סיעה שרבים מחבריה מתנגדים לו ושעלולה למנוע ממנו יישום תוכניות מדיניות לפי רוחו, ובין התמודדות במסגרתה של סיעה חדשה, שתהיה מורכבת מאנשים שיסכימו עם הקו המדיני שירצה לנקוט, ותאפשר לו מרחב תמרון רב יותר כראש ממשלה, לאחר הבחירות לכנסת ה-17.

בשעת ערב מאוחרת של 19 בנובמבר 2005 התכנסו בחוות השקמים הצוות המורחב של "צוות החווה" שכלל את ראובן אדלר, יורם ראב"ד, איל ארד, צוות לשכת ראש הממשלה, השרה ציפי לבני, עמרי וגלעד ושרון. מרבית הדוברים היו נגד הקמת מפלגה חדשה ורק אדלר, ראב"ד ולבני תמכו. שרון ובניו לא השמיעו את דעתם. למחרת בשעות הערב הודיע שרון למקורביו על החלטתו. שרון הטיל על עו"ד יורם ראב"ד את מלאכת כתיבת התקנון של המפלגה החדשה ואת הטיפול ברישומה. בתקשורת החלו להופיע ידיעות על כך ששרון החליט על עזיבת הליכוד והקמתה של מפלגה חדשה. ב-21 בנובמבר בשעות הבוקר נפגש שרון עם הנשיא משה קצב וביקש ממנו לפזר את הכנסת. במקביל, ערכה הכנסת הצבעות על פיזורה, כאשר מטרת מתנגדי שרון היא לפעול לפיזור הכנסת ככל המאוחר, לעומת שרון אשר ביקש מן הנשיא כי הכנסת תתפזר בראשית מרץ 2006.

במהלך 21 בנובמבר התכנסה המפלגה החדשה לכינוס ראשוני, ושלדה הפרסונלי התגבש. המפלגה החדשה התבססה על הימין המתון בליכוד ותומכי שרון מקרב מפלגת הליכוד. בנוסף, חברו לקדימה גם יוצאי מפלגת העבודה שלא מצאו את מקומם במפלגה לאחר בחירתו של עמיר פרץ. כמו כן, מספר תומכים הגיעו מחוץ למערכת הפוליטית.

בתחילה התלבטו באשר לשמה של המפלגה בין מל"ל – מפלגה לאומית ליברלית ובין השם אחריות לאומית. השם שנבחר היה אחריות לאומית, אך לאחר ימים אחדים ועוד בטרם הוגשו מסמכי ההתאגדות לרישום שונה השם לקדימה. לדברי ראובן אדלר, הוא חש למחרת בחירת השם שהוא אינו טוב מספיק ויש להחליפו, וקיבל את ברכתו של שרון.^[6] את השם קדימה הגה מנהל הקמפיין, אורי לברון.^[6][7] עם זאת, השם אחריות לאומית שימש את הסיעה בכנסת למשך כחודשיים, עד שהוחלף גם הוא בקדימה.

מיד לאחר ההקמה החלה המפלגה לגייס פוליטיקאים ואנשי ציבור בולטים, על מנת לבנות רשימה אטרקטיבית שתמשוך את לב הבוחרים. ביום הקמתה, הצליח שרון לגייס 14 מחברי הליכוד לסיעה החדשה:

• שרים: ציפי לבני, אהוד אולמרט, גדעון עזרא, אברהם הירשזון, מאיר שטרית
• חברי־כנסת: מרינה סולודקין, רוני בר-און, רוחמה אברהם, אלי אפללו, זאב בוים, יעקב אדרי, מג'לי והבה, עמרי שרון.

 

השגת מספר זה של חברי כנסת פורשים העומדים לרשותו, שליש מסיעת הליכוד, הייתה קריטית לשרון. על פי חוק מימון מפלגות, החזר מימון מערכת הבחירות נעשה על פי מספר המושבים בכנסת להם מפלגה זוכה לאחר הבחירות, אך מפלגה קיימת זכאית לקבלת מקדמה על חשבון כספי מימון מפלגות בהתאם לנציגיה בכנסת היוצאת, ולדקות שידור מוגדלות בתעמולת הבחירות לכנסת. על פי החוק גם סיעת פורשים המהווה לפחות שליש מסיעה קיימת נהנית מזכויות אלו. לאור חשיבותן הגדולה של ההטבות, במיוחד למפלגה חדשה ללא כל תשתית ארגונית קיימת כקדימה, היה על שרון לגייס לפחות 13 חברי כנסת נוספים של הליכוד בטרם הודיע על הפרישה, משימה בה נחל הצלחה.

על ההישג המרשים העיב מעט הכישלון בצירוף שר הביטחון שאול מופז שהחליט לאחר התלבטויות ממושכות להישאר בליכוד ולהתמודד על הנהגתו, על אף בקשתו של שרון שיצטרף למפלגתו. לעומת זאת הצליח שרון לגייס לסיעה את חבר הכנסת העצמאי דוד טל, שפרש חודשים קודם לכן מעם אחד עם הצטרפותה למפלגת העבודה. בנוסף, שני חברי כנסת בכירים ממפלגת העבודה (חיים רמון ודליה איציק) וכן ח"כ מיכאל נודלמן (שפרש עוד קודם מהאיחוד הלאומי) הודיעו על תמיכתם בקדימה אף על פי שלא עברו פורמלית למפלגה.

מחוץ לזירה הפוליטית, הצליח אריאל שרון לגייס לשורות קדימה והפוליטיקה, את אבי דיכטר שהיה באותה עת בתקופת לימודים במכון ברוקינגס בוושינגטון, עם סיום תפקידו כראש השב"כ. אבי דיכטר שובץ על ידי שרון במקום החמישי ברשימת קדימה וסומן על ידו כיורש עתידי.

הפרופסור אבישי ברוורמן, ששרון ניסה לגייסו למפלגתו, התפקד לבסוף למפלגת העבודה של עמיר פרץ, אך הפרופסור אוריאל רייכמן, שהיה ממייסדי מפלגת שינוי ומפעיליה הבולטים, הצטרף למפלגת קדימה.

ב-30 בנובמבר, לאחר לבטים ממושכים, הודיע לבסוף שמעון פרס על פרישתו ממפלגת העבודה ועל תמיכתו במפלגת קדימה ובאריאל שרון. פרס לא הצטרף רשמית למפלגה, אולם לאחר שתחילה הודיע כי לא יתמודד במסגרתה לבחירות 2006, הודיע בסוף דצמבר לאחר אשפוזו של שרון כי הוא מבקש להיכנס לרשימה, מהלך שנבע כנראה מרצונו לחזק את מעמדו במפלגה, שהיה מבוסס עד אז בעיקר על יחסיו עם שרון. מאוחר יותר התפטר מהכנסת יחדיו עם חיים רמון ודליה איציק, על מנת שיוכלו להתמודד ברשימת המפלגה החדשה בבחירות הבאות.

ב-7 בדצמבר הודיע צחי הנגבי - שר בלי תיק, יו"ר מרכז הליכוד, ומחליפו הזמני של שרון בתפקיד יו"ר תנועת הליכוד - על הצטרפותו לקדימה. "הלב אמר להישאר בבית הפוליטי שבו גדלתי", אמר הנגבי, "אבל ההיגיון הממלכתי אמר להצטרף למהלך הפוליטי ההיסטורי לצידו של ראש הממשלה". הנגבי, שהתנגד לתוכנית ההתנתקות, הודה כי "בעמדות המדיניות שלי יש תזוזה מתמשכת לאורך השנים". הצטרפותו של הנגבי לשרון בלטה במיוחד על רקע ידיעות לפיהן משטרת ישראל תמליץ להעמידו לדין על רקע חשיפות על מינויים בלתי-כשרים-לכאורה שביצע בעת כהונתו כשר לאיכות הסביבה, אבל הנגבי דחה השערות שקשרו בין הדברים, ושב והצהיר "לא נפל פגם בפעילותי". הוא הודיע על התפטרותו מהכנסת, ואמר: "המושב שלי שייך לליכוד, אני מחזיר אותו לליכוד".

 

ב-11 בדצמבר הודיע גם שאול מופז, שר הביטחון, על הצטרפותו לקדימה - צעד שהתקבל בהפתעה, שכן בשבועות שחלפו מאז פרישת שרון, הבטיח מופז להישאר בליכוד ואמר כי "החבירה של שרון לשורה של אנשי שמאל התומכים בהסכמי אוסלו ובחזרה לקווי 67' היא מסוכנת... הם עלולים לגרור אותו למחוזות מסוכנים ביותר מבחינה מדינית וביטחונית". מופז גם האשים את ראש הממשלה בהפיכת אנשי מערכת הביטחון "לשחקנים על המגרש הפוליטי", וסיפר כי "הציעו לי בקדימה להיות מספר 2, סגן ראש הממשלה ושר הביטחון - וסירבתי". למרות התבטאויותיו, מופז הצטרף לשרון - ימים ספורים אחרי פרסום סקרים שחזו לו תבוסה במאבק על ראשות הליכוד. מופז דחה את הטענות שקשרו בין הדברים, ונימק את מעברו לקדימה במילים "תנועת הליכוד פנתה לימין הקיצוני של המפה הפוליטית, וזו לא דרכי". ביחס לביקורת על אמינותו, כמי שהתחייב להישאר בליכוד, אמר כי "איני רואה שום בעיה ושום סוגיה בנושא אמינות".

מספר לא מבוטל של ראשי ערים, מועצות מקומיות ואזוריות, במגזר היהודי ובמגזר הערבי, הודיעו אף הם על הצטרפותם למפלגה החדשה. דוגמאות בולטות הן עדי אלדר - ראש עיריית כרמיאל ויו"ר מרכז השלטון המקומי בישראל, יעקב טרנר - ראש עיריית באר שבע ומפכ"ל המשטרה לשעבר, יונה יהב - ראש עיריית חיפה, מאיר ניצן - ראש עיריית ראשון לציון, צבי צילקר - ראש עיריית אשדוד, יוסי בן-דוד - ראש עיריית יהוד-מונוסון, יוסי נשרי - ראש עיריית קריית אונו, מנחם אריאב - ראש עיריית נצרת עילית, שלמה בוחבוט - ראש עיריית מעלות-תרשיחא, טלאל אל-קרינאווי - ראש עיריית רהט, כרמי גילון - ראש המועצה המקומית מבשרת ציון וראש השב"כ לשעבר, אחמד דבאח - ראש עיריית שגור (איחוד הכפרים בענה, דייר אל-אסד ומג'ד אל-כרום) ושמעון לנקרי - ראש עיריית עכו. בנוסף הודיעו אנשי ציבור שונים על הצטרפותם למפלגה.

 

אירוע מוחי קל בו לקה שרון ב-18 בדצמבר 2005 העלה בתקשורת את השאלה האם המפלגה מבוססת כולה על אישיותו של מנהיגה, שרון. האירוע הפנה את תשומת הלב גם לכך שלמפלגה לא נקבעו מוסדות או מנגנון המסדיר את תפקודה של המפלגה גם בהיעדרו של שרון. הבעיה קבלה משנה תוקף לאחר אירוע מוחי קשה יותר בו לקה ראש הממשלה ב-4 בינואר 2006 (היום בו נרשמה מפלגת קדימה כמפלגה ברשם המפלגות), אירוע ממנו לא חזר להכרתו. עו"ד יורם ראב"ד הספיק להודיע לשרון על רישומה של המפלגה מספר שעות טרם אשפוזו, ממנו לא קם עד פטירתו ב-11 בינואר 2014.

לאחר שהתברר כי שרון לא יוכל להמשיך לכהן כיו"ר המפלגה ולהתמודד לכנסת ה-17, החליפו בתפקידים אלה אהוד אולמרט, בתוקף תפקידו, ממלא מקום ראש הממשלה. אולמרט בחר בעצמו את רשימת המפלגה לכנסת, ללא נוהל דמוקרטי כלשהו, עובדה שמפלגות אחרות ניסו להדגיש, ללא הצלחה רבה. השפעתו הרבה על עמדותיה המדיניות של המפלגה בלטה בהציגו במהלך מערכת הבחירות את תוכנית ההתכנסות לנסיגה ביהודה ושומרון ועיצוב גבולות קבע, תוכנית שנראתה כנוגדת את הקו המדיני בו נקט שרון בפומבי אחר תוכנית ההתנתקות, ששלל נסיגות חד צדדיות נוספות. אירועים בולטים שהעיבו על כהונתו של אולמרט כראש ממשלה בפועל עוד במהלך החודש הראשון לה היו ניצחונו המפתיע של חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ב-25 בינואר, שהתאפשר כתוצאה מהסכמתה של ממשלת ישראל לקיום הבחירות, ופינוי הבתים האלים בעמונה ב-1 בפברואר. עליית שלטון החמאס אף הובילה ב-14 במרץ למבצע הבאת ביכורים ללכידת רוצחיו של השר רחבעם זאבי, אשר עמדו להשתחרר מכלאם.

במהלך מערכת הבחירות העלו יועצי המפלגה את הרעיון להציב את ראש הממשלה שרון, השרוי במיטתו חסר הכרה, במקום הראשון כיו"ר או במקום 120 הסמלי.^[8] התוכנית לא יצאה אל הפועל לאחר שספגה ביקורת ציבורית רבה, וממילא לא הייתה ניתנת לביצוע שכן על פי חוק נדרשת חתימת המועמד על טופסי ההרשמה של המפלגה.

מערכת הבחירות תועדה בחלקה בסרט התעודה כל אנשי הקמפיין ששודר לאחר הבחירות בערוץ 10, ובו נראו השינוי בקמפיין לאחר מחלת שרון.

אותיות המפלגה בפתק ההצבעה בבחירות לכנסת ה-17 היו "כן", כמו כן הודפס על הפתק הכיתוב: "קדימה עם אהוד אולמרט לראשות הממשלה".

ב-28 במרץ 2006 התקיימו הבחירות לכנסת ה-17. בתום ספירת הקולות התברר שקדימה היא המפלגה הגדולה ביותר עם 29 מושבים בכנסת, ואולמרט הרכיב את הממשלה ה-31. למרות הניצחון בבחירות הייתה מהולה השמחה בתחושת החמצה שכן המפלגה לא השיגה את מספר המושבים הגבוה שצפו לה הסקרים (כ-36–40). ב-26 באפריל 2006 חתמה קדימה עם מפלגת הגמלאים על הסכם קואליציוני במסגרתו הוסכם כי שתי המפלגות יפעלו כסיעה משותפת, אם כי לא יאוחדו באופן רשמי.^[9]

ב-4 במאי 2006, מונה אולמרט לראש ממשלת ישראל, לאחר שממשלתו, הממשלה ה-31, קיבלה את אמון הכנסת. הקואליציה מנתה 67 חברי כנסת מ-4 מפלגות: קדימה, העבודה, ש"ס והגמלאים. ציפי לבני מונתה לשרת החוץ וממלאת מקום ראש הממשלה, עמיר פרץ לשר הביטחון ואברהם הירשזון, מקורבו של אולמרט, לשר האוצר. הממשלה כללה 25 שרים (כולל ראש הממשלה). עקב הביקורת הציבורית על מספר השרים לא מונו סגני שרים.

כחודשיים לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה (ראו להלן), ב-30 באוקטובר 2006, הצטרפה לקואליציה ישראל ביתנו. החל מיום זה התבססה ממשלת אולמרט על קואליציה של 78 חברי כנסת. כמו כן, מונו מספר סגני שרים. עם התקדמות המשא ומתן עם הפלסטינים פרשה סיעת ישראל ביתנו מהקואליציה וזו נותרה עם 67 ח"כים.

בקיץ 2008 התפצלה סיעת הגמלאים לשתי סיעות: הגמלאים בה נותרו ארבעה ח"כים וצדק לזקן אליה עברו שלושה ח"כים. צדק לזקן לא הצטרפה לקואליציה ולכן הצטמצם מספרם של חברי הקואליציה של אולמרט ל-64.

  ערך מורחב – הבחירות לכנסת השמונה עשרה

 

 

בעקבות החקירות המרובות שנפתחו נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט, הושג הסכם בין קדימה למפלגת העבודה לפיו העבודה תמשוך את הצעתה לפיזור הכנסת ואילו קדימה תתחייב לקיים בחירות מקדימות לבחירת יושב ראש המפלגה.^[10] חודש לאחר מכן קבעה מועצת קדימה מועד לבחירות המקדימות, ב-17 בספטמבר 2008.^[11]

המתמודדים בבחירות אלו היו שרת החוץ ציפי לבני, שר התחבורה שאול מופז, שר הפנים מאיר שטרית והשר לביטחון פנים אבי דיכטר. הקמפיין של לבני התמקד בניקיון הכפיים שלה. מנגד, טען יריבה העיקרי מופז, בעברו רמטכ"ל ושר ביטחון, כי לראש ממשלה לא די בניקיון כפיים ועליו להיות בעל ניסיון וידע צבאיים וביטחוניים.

בשבועות לפני הבחירות הציגו הסקרים הפרש ניכר לטובת ציפי לבני. ביום הבחירות עצמו, במטרה להעלות את אחוז ההצבעה וחרף התנגדותם של מופז ושטרית, הוארכו הבחירות בכחצי שעה לבקשת לבני.^[12] היא זכתה לניצחון סוחף על פי מדגמי הטלוויזיה אותו ערב, אך עם הגעת תוצאות האמת, הצטמצמו הפערים ולבסוף הסתבר כי הפער הוא 431 קולות בלבד (43.1% לטובת לבני לעומת 42% למופז).^[13] במסיבת עיתונאים שכינס למחרת יום הבחירות הודיע מופז כי ברצונו לקחת פסק-זמן מהפוליטיקה.^[14]

לבני ניסתה להקים קואליציה תחתיה כראש ממשלה, אך לאחר משא ומתן ממושך כשלה להגיע להסכמה עם מפלגת ש"ס בסוגיית קצבאות הילדים, אשר דרשה קצבאות בסך מיליארד שקלים, בעוד שלבני הסכימה להעלותן ל-700 מיליון שקלים בלבד.^[15] מאחר שלא ניתן היה להרכיב קואליציה, נקבעו בחירות כלליות לכנסת ל-10 בפברואר 2009.

מפלגת קדימה קבעה את הבחירות הפנימיות לרשימת המפלגה לכנסת ל-17 בדצמבר 2008. המקום הראשון ברשימה היה שמור ללבני והשני למופז, אשר חזר מפסק הזמן שעליו הכריז.^[16] בראש הרשימה נבחרו יו"ר הכנסת דליה איציק, צחי הנגבי ורוני בר-און. חיים רמון, אשר היה קודם לכן במקום ה-7, הידרדר למקום ה-17. בין המצטרפים החדשים היו זאב בילסקי, יו"ר הסוכנות היהודית, שהגיע למקום ה-15 ודובר צה"ל לשעבר, תא"ל במיל' נחמן שי, שהגיע למקום ה-18.

במערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה זכתה קדימה ב-28 מושבים, ירידה של מושב אחד מהבחירות הקודמות ומושב אחד יותר מהליכוד, המפלגה השנייה בגודלה. אף שקדימה זכתה במספר המושבים הגבוה ביותר הזמין נשיא המדינה ה־9, שמעון פרס את נתניהו, יו"ר הליכוד, להקים ממשלה, לאחר שרוב חברי הבית המליצו על כך. המשא ומתן בעניין ההצטרפות לממשלת נתניהו לא עלה יפה, והיא נותרה באופוזיציה.

חמישה מחברי הכנסת של קדימה הורשעו בפלילים: ראש המפלגה אהוד אולמרט, חיים רמון, אברהם הירשזון, צחי הנגבי, ועמרי שרון.

בחודש מרץ 2009 החליטה קדימה, בראשות יו"ר המפלגה וחברי הכנסת הבכירים שלא להצטרף לממשלת נתניהו השנייה ולהוות את מפלגת האופוזיציה הגדולה בכנסת. מעברה של קדימה לאופוזיציה לווה בחשש לשלמותה ויציבותה של המפלגה. חשש זה נבע מהיותה של קדימה מפלגה שנולדה לשלטון ואינה מנוסה בישיבה ארוכה באופוזיציה, בנוסף, הושמעו בליכוד קולות הקוראים לפירוקה של קדימה. מספר שבועות לאחר כינון הממשלה הועבר בכנסת חוק התפלגות סיעה - חוק המאפשר לשבעה מחברי סיעה (גם אם אינם מגיעים לשליש מחברי הסיעה) לפרוש מסיעתם ולהתפלג לסיעה עצמאית. החוק נועד לאפשר לשבעה חברי כנסת מקדימה לפרק את מפלגתם ולהצטרף לממשלה, ובו בעת למנוע את פילוג העבודה שהייתה חברת ממשלה באותו זמן, אך עם ארבעה "מורדים" (אחד פחות משליש). בדצמבר 2009, במקביל להתקדמות משמעותית במגעים לשחרור החייל החטוף גלעד שליט, התפוצץ ניסיונם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התחבורה ישראל כץ לגייס את הח"כ השביעי שנדרש לשם הפילוג, יעקב אדרי. בעקבות ביקורת ציבורית חריפה, גם מצד קדימה, שהופנתה כלפי ראש הממשלה על כך שהוא עוסק בתרגילים פוליטיים בו בזמן שהעין הציבורית מופנית אל עבר עניינו של החייל החטוף, נבלם מהלך הפילוג בקדימה.

בתחום המדיני - ביטחוני, קדימה תקפה את הממשלה ובעיקר את רה"מ על חוסר אמונתו בפתרון שתי מדינות לשני עמים וחוסר מוכנותו למשא ומתן ישיר עם יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס. קדימה בירכה את נתניהו לאחר שנשא את "נאום בר-אילן", שבו הכיר ברעיון ההקמה של מדינה פלסטינית והעניקה גיבוי לממשלה בפרשת המשט לעזה במאי 2010 כמו גם בהחלטה על הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון בסוף שנת 2009. קדימה נמנעה מלמתוח ביקורת על הממשלה עת הושקו שיחות ישירות בין ישראל לפלסטינים בפסגה שנערכה בוושינגטון בהשתתפות נשיא ארצות הברית ברק אובמה בספטמבר 2010. אולם, עקב כישלון השיחות והקיפאון המדיני, יחד עם העמקת המשבר ביחסי טורקיה–ישראל, המתיחות וחילוקי הדעות בין הנשיא אובמה לראש הממשלה נתניהו בכל הנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הכרתן המחודשת של מדינות דרום אמריקה במדינה פלסטינית והפנייה של הרשות למוסדות האו"ם לקבלת הכרה ברשות הפלסטינית כמדינה בספטמבר 2011, תקפה קדימה את הממשלה והאשימה את ראש הממשלה בהובלת ישראל לבידוד מדיני בשל חששו ממפלגות הימין בכנסת.

בתחום הפוליטי, יצאה קדימה נגד הצטרפותה של מפלגת העבודה לממשלה ועד לפרישתה מהקוליאציה הובילה קו שקרא לה לצאת מהממשלה. בינואר 2011 זכתה קדימה לחיזוק משמעותי באופוזיציה לאחר התפלגותו של אהוד ברק מסיעת העבודה והקמת סיעת העצמאות. בפברואר 2010, נגד הניסיון לאפשר הצבעה בבחירות גם לתושבי ישראל השוהים מחוץ למדינה ("חוק היורדים"), הובילה ביחד עם ארגונים אחרים מחאה ציבורית נרחבת תחת הכותרת "בוחרים רק בישראל".^[17] בסופו של דבר החליטה הממשלה לבטל את קידום החקיקה בנושא. ביולי 2009, במלאת 100 יום להקמת הממשלה, כינסה מסיבת עיתונאים נרחבת ותקפה את נתניהו תחת הכותרת "ביבי - 100 ימים, 0 השגים".^[18] בפברואר 2011, שנתיים לאחר הקמת הממשלה כינסה מסיבת עיתונאים נוספת תחת הכותרת: "ישראל - 0, ביבי - 2, שנתיים לנתניהו, ישראל מפסידה".^[19]

בתחומי דת ומדינה, תקפה קדימה את הליכוד על כניעה למפלגות החרדיות בכל הנוגע לתקציב המדינה, את ישראל ביתנו על אי קידומם של חוקים אזרחיים, את מפלגת ש"ס על שתיקתה בכל הנוגע לבג"ץ בית הספר בעמנואל ועל תמיכתה בשינוי בתוכנית הבנייה לאגף חדש של בית החולים ברזילי באשקלון עקב קברים שנתגלו במקום. בנובמבר 2011 יצאה המפלגה בקמפיין אוטובוסים "נשים מקדימה" במחאה על תופעה של הדרת נשים.^[20]

בתחום הכלכלי-חברתי, בנובמבר 2009 הובילה הסיעה קריאה להתנגד למס הבצורת עליו החליטה הממשלה.^[21] בדצמבר 2010, לאחר השרפה בכרמל קראה קדימה לרה"מ ולשר הפנים אלי ישי להתפטר עקב הליקויים שנתגלו במערך הכבאות וחוסר המוכנות של הממשלה בהתמודדות עם השריפה. בינואר 2011 יצאה בקמפיין נוסף נגד העלאת מחירי הדלק תחת הכותרת "פרייארים לא מתים, הם רק מתחלפים".^[22] בקיץ 2011, לאור מחאת הקוטג' ומחאת הנדל"ן יצאה קדימה כנגד הממשלה, וטענה כי האירועים יובילו לניצחון קדימה בבחירות הבאות (בפועל צנח כוחה של קדימה בבחירות במידה משמעותית).

 

  ערך מורחב – הבחירות לכנסת התשע עשרה

 

ב-18 בינואר 2012, הודיעה ציפי לבני על הקדמת הבחירות הפנימיות לראשות המפלגה ל-27 במרץ 2012.^[23] בבחירות התמודדו מול יו"ר המפלגה המכהנת ציפי לבני גם חברי הכנסת שאול מופז ואבי דיכטר. דיכטר פרש זמן קצר לפני הבחירות וחבר למופז.

ב-27 במרץ 2012, נערכו הבחירות המקדימות לראשות המפלגה שבסופן הוכרז שאול מופז ליו"ר המפלגה.^[24] מופז זכה ב-61.7% מהקולות לעומת 37.2% ללבני. ב-1 במאי 2012 הודיעה לבני על התפטרותה מהכנסת.^[25]

ב-8 במאי 2012, ערב פיזור הכנסת ה-18 והיציאה לבחירות, לאחר העברת חוק פיזור הכנסת בקריאה ראשונה, נחתם במפתיע הסכם בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין שאול מופז על כניסת קדימה לממשלה ובעקבות כך נדחו הבחירות לכנסת התשע עשרה שהיו מיועדות ל-4 בספטמבר 2012. בתמורה לכניסת קדימה לממשלה והצטרפות 28 חברי הכנסת של קדימה לקואליציה, מופז התמנה לשר בלי תיק ולאחד משלושת בעלי התואר המשנה לראש הממשלה. מטרת האיחוד הייתה להעביר חוק לשוויון בנטל, שיחליף את חוק טל שתוקפו עמד לפוג באוגוסט וכן לשנות את שיטת הממשל. שתי המטרות לא הושגו וקדימה פרשה מהקואליציה כעבור 70 יום.

מיד לאחר כניסת קדימה לממשלה, היה ניסיון לארגן "מרד" כנגד הכניסה לממשלה, ולהתפלג. חבר הכנסת מאיר שטרית ניסה להנהיג את המהלך, אך לא נמצאו 7 חברי כנסת שיתפלגו.^[26]

אחרי פרישתה של קדימה מהממשלה, נעשה ניסיון נוסף לפלג את קדימה, כאשר סיעה של 7 מנדטים הייתה אמורה להצטרף לליכוד, ולקבל מספר תפקידי שרים וסגני שרים. חלק מחברי הכנסת שהיו שותפים לניסיון אף חתמו על כניסה לתפקידים בממשלה, אך בסופו של דבר נכשל הניסיון לגייס 7 ח"כים, ורק צחי הנגבי שהיה באותה עת מחוץ לכנסת, והנהיג את ניסיון הפילוג מבחוץ, חזר לליכוד.^[27]

לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה הוחלט על ביטול הפריימריז לרשימת קדימה לכנסת ובמקומם על קיומה של ועדה מסדרת.^[28]

 

צחי הנגבי (שהודיע עוד קודם על פרישתו מקדימה) החל את מסע הבחירות שלו במפלגת הליכוד, חברי הכנסת נינו אבסדזה ונחמן שי בחרו להתמודד על מקום ברשימת מפלגת העבודה לכנסת, אבי דיכטר (שפרש מהכנסת ומונה לשר להגנת העורף), אריה ביבי ויוליה שמאלוב-ברקוביץ' בחרו גם הם להתמודד ברשימת מפלגת הליכוד לכנסת, וחברי הכנסת רוחמה אברהם בלילא,^[29] דליה איציק, רוני בר-און,^[30] עתניאל שנלר,^[31] מרינה סולודקין,^[32] יעקב אדרי וזאב בילסקי הודיעו על פרישה מהחיים הפוליטיים.

ב-3 בדצמבר 2012 אישרה ועדת הכנסת את התפלגותם של חברי הכנסת רחל אדטו, מג'לי והבה, אורית זוארץ, יואל חסון, רוברט טיבייב, שלמה מולה ומאיר שטרית מסיעת קדימה לסיעת התנועה בהנהגת ציפי לבני יו"ר המפלגה לשעבר שפרשה מספר חודשים קודם לכן מהכנסת.^[4]

בראש רשימת המועמדים לכנסת התשע עשרה עמד שאול מופז ואחריו ישראל חסון, יוחנן פלסנר, רונית תירוש, שי חרמש, יובל צלנר, דורון אביטל, אכרם חסון, אחמד דבאח ואתי לבני (רשימת המועמדים המלאה כוללת 94 מתמודדים). בבחירות זכתה המפלגה בשני מושבים. התנהלו מגעים בין הסיעה לבין יו"ר מפלגת "יש עתיד" יאיר לפיד על כך שזו תוותר על תיק אחד מתוך חמישה תיקים שהוצעו לה בממשלה ה-33 של נתניהו, על פי פרסומים ככל הנראה התיק המדובר היה תיק הביטחון שהיה יכול לקבל יו"ר קדימה מופז וכך קדימה תוכל להצטרף לקואליציה.^[33] אולם מגעים אלה עלו בתוהו כאשר לפיד הכריז כי ברצונו להקים ממשלה צרה ככל האפשר ומופז ומפלגת קדימה נותרו בכנסת ה-19 באופוזיציה.

כחצי שנה לפני הבחירות לכנסת העשרים (2015) התמנה ישראל חסון ליושב ראש רשות העתיקות והתפטר מהכנסת,^[34] במקומו נכנס יובל צלנר.^[35] מגעים לאיחוד בין המפלגה לרשימת המחנה הציוני לא צלחו. ב-27 בינואר 2015 הודיע מופז על פרישתו מהחיים הפוליטיים^[36] ובאותו יום הוועדה המסדרת של קדימה בחרה באכרם חסון לראשות רשימתה לכנסת, ואחריו ברשימה ד"ר דורון אביטל, ראובן בן שחר, יובל צלנר, טל אשכנזי, יובל פיש, ביאטה קרנץ ואלירן וקנין.^[37] לאחר יומיים אכרם חסון התפטר, והתמודד לכנסת במקום ה-12 במפלגת כולנו.^[38] בפועל, רשימת מועמדים מטעם קדימה לא הוגשה לוועדת הבחירות והמפלגה סיימה את דרכה לאחר מכן.

באוקטובר 2011 נעצר גזבר קדימה איציק חדד, לאחר שציפי לבני, יושבת ראש קדימה הגישה נגדו תלונה למשטרת ישראל בסמוך לפרסום דו"ח מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס שבו היו ממצאים חמורים נגד המפלגה.^[39] בנובמבר 2015, בית הדין לעבודה חייב את קדימה לשלם 850,000 שקל לחדד, בשל פיטוריו הפגומים.^{[דרוש מקור]}

• צבי (ציקי) אבישר, שרון חמש שנים קדימה, הוצאה עצמית, 2011

  מדיה וקבצים בנושא קדימה בוויקישיתוף

• סיעת אחריות לאומית בכנסת השש־עשרה, באתר הכנסת
• סיעת קדימה-עם אהוד אולמרט לראשות הממשלה בכנסת השבע־עשרה, באתר הכנסת
•   קדימה, ברשת החברתית פייסבוק
•   קדימה, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• ‏רשימת מועמדי "קדימה (מפלגה)" לכנסת ה-19, באתר ועדת הבחירות המרכזית
• קדימה באתר כנסת פתוחה
• אתר יאללה-קדימה, אתר פעילי מפלגת קדימה
• קדימה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   קדימה (מפלגה), דף שער בספרייה הלאומית

• כתבות אודות קדימה בפורטל בחירות 2009
• הבחירות המקדימות (פריימריז) לראשות קדימה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• שרון: המפלגה החדשה תתמוך במפת הדרכים, באתר וואלה, 21 בנובמבר 2005
• אורי רוזן, סקר אחרי המפץ: הליכוד מתרסק, באתר nrg‏, 22 בנובמבר 2005
• רוני סופר, רשמית: מפלגת שרון - "קדימה" - יצאה לדרך, באתר ynet, 23 בנובמבר 2005
• רוני סופר, קדימה מיישרת קו עם נתניהו ופרץ: נלחמים בעוני, באתר ynet, 21 בפברואר 2006
• ארי שביט, הצורך בקיומה של קדימה הוא צורך ישראלי עמוק, באתר הארץ, 18 בינואר 2008
• אטילה שומפלבי, קדימה, בלי מעוף, באתר ynet, 17 בספטמבר 2008
• פנחס וולף‏, 5 שנים לקדימה: כבר לא מפלגה של איש אחד, באתר וואלה, 21 בנובמבר 2010
• מיכאל טוכפלד, קדימה: מהנסיקה המטאורית ועד להתרסקות, באתר nrg‏, 14 בפברואר 2015