גליה אלבין

נולדה וגדלה בחיפה לוולטר ופנינה נוימן, שניהם ממוצא אוסטרי. היא בוגרת סמינר הקיבוצים ברמת אביב בתחום ההוראה, בעלת תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת נורת'ווסטרן, בוגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב וכן בוגרת קורס למנהל מתקדם באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית.

בין השנים 1979-1977, הייתה שותפה בניהול מחלקת הנוער והספורט של עיריית ראשון לציון. לאחר מכן כיהנה במשך כתשע שנים, עד לשנת 1988, בתור שותפה בניהול "עיר הנוער" של עיריית תל אביב.

בסוף שנות ה-70 הצטרפה אלבין למפלגה הליברלית, בה הכירה את בעלה מיקי אלבין אשר היה פעיל במפלגה. במחצית השנייה של שנות ה-80 הצטרפה אלבין למועצות המנהלים של חברות בתחומי בנייה, תעשייה, טכנולוגיה ותקשורת.

בשנת 1985 נהרג בעלה מיקי אלבין לאחר שנפל אל מותו מן הקומה השלישית של בניין שלוחת המטה הארצי של משטרת ישראל ביפו, שם שהה לצורך חקירה בחשד להרצת מניות.

בשלהי שנות ה-80 החלה אלבין להוציא לאור את הגרסה העברית של הירחון "פנטהאוז", אשר אוחד בהמשך עם הירחון הישראלי "מוניטין" לאחר שאלבין רכשה גם אותו. הירחון המחודש נשא את השם "מוניטין-פנטהאוז". המגזין לא הצליח לשרוד תקופה ארוכה ובשנת 1991 היא מכרה את העיתון לגיורא שמיס ועמוס לביא. לאחר מכן אלבין שימשה במשך שלוש שנים מנכ"לית של כור מולטימדיה בע"מ.

בשנת 1998 פרסמה אלבין את ספרה "האהבה מנצחת" (בסיועה ועריכתה של הסופרת יהודית רותם), העוסק בהתמודדות של אישה עם מות בעלה. לאחריו הוציאה, בשנת 2000, את ספרה השני, "האושר מנצח", העוסק בהתמודדות של אישה עם חרדת גיל החמישים, עם החברה ועם חייה. באותה שנה הצטרפה אלבין לתחום העשייה הקולנועית כאשר הפיקה את הסרט "להתחיל מחדש". התסריט שנכתב על ידי גלילה רון־פדר-עמית התבסס על ספרה של אלבין "האושר מנצח". אלבין שיחקה בסרט בתפקיד הראשי לצד ניר לוי ושמיל בן ארי.

בבחירות לכנסת החמש עשרה שהתקיימו בשנת 1999 הוצבה במקום ה-4 ברשימה "פנינה רוזנבלום" שלא עברה את אחוז החסימה.^[1]

באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 למדה משחק במכון לי סטרסברג לתיאטרון ולקולנוע בניו יורק, ולאחר מכן, בשנת 2006, השתתפה בתוכנית המציאות "דה שואו", והנחתה את התוכנית "המועדון" בערוץ חינוכית 23 העוסקת בנושאים המעניינים את בני החמישים פלוס. שנה לאחר מכן, שיחקה בסרט הקולנוע הישראלי "ריקוד מסוכן" בבימויו של מנחם גולן.

ב-2008 התמודדה אלבין בפריימריז של מפלגת קדימה בבחירות לכנסת ה-18 והוצבה במקום ה-42 ברשימה לכנסת, אך לא נבחרה לכנסת.

אלבין היא המנכ"לית והבעלים של חברת אלמדיה. כמו כן אלבין חברה בדירקטוריונים של חברות מובילות ובמועצות ציבוריות של ארגונים וולונטריים שונים בתחומי הרווחה והאמנות בישראל.

אלבין נשיאת אגודת הידידים של אוניברסיטת חיפה, יו"ר ידידי עמותת ל.א. לאלימות נגד נשים, יו"ר "ידידי הסינמטק", נשיאת המועצה לשלום הילד, חברת הנהלת שדולת הנשים בישראל^{[דרוש מקור]} וחברת הנהלת "מחשב לכל ילד", ותומכת בארגוני חברה אזרחית נוספים כדוגמת האגודה לזכויות האזרח. בנוסף, היא נמנית עם צוות ההנהלה של המכון למנהיגות העתיד. אלבין מחזיקה בחלק עיקרי ממניות ערוץ Jewish Life Television^{[דרוש מקור]}.

אלבין מייסדת יוזמת "Live Hatikva", מיזם בו יהודים מכל העולם שרו את ההמנון בו זמנית במקומות שונים בעולם. ואף נרשם שיא גינס לשנת 2008 בקטגוריית "Most people sing national anthem in real time together in different places".^{[דרוש מקור]}

אלבין הייתה נשואה שלוש פעמים. בעלה הראשון היה יאיר לנגר, וממנו נולדה בת. לאחר מכן נישאה למיקי אלבין, ונולדו להם בן ובת. לאחר מותו נישאה בשלישית ליעקב שביט, ולהם בן. התגוררה בארצות הברית במשך שש שנים: ארבע שנים בעת לימודיה באוניברסיטת נורת'ווסטרן ושנתיים בעת לימודיה במכון לי סטרסברג.

אלבין מתגוררת בתל אביב. אם לארבעה. אחייניה הם המיליארדר אדם נוימן ואחותו, הדוגמנית עדי נוימן.

• האהבה מנצחת, תל אביב : משכל, 1998 (הספר בקטלוג ULI)
• האושר מנצח, תל אביב : מודן, 1999 (הספר בקטלוג ULI)
• (עם אילנה כהן פנר ובלהה קלישר הזז), חיזורשת : מדריך לחיזורים ברשת, רעננה : נש"ר - נשים ברשת, 1999 (הספר בקטלוג ULI)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: גליה אלבין
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גליה אלבין

•   אתר האינטרנט הרשמי של גליה אלבין
• גליה אלבין, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
•   גליה אלבין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• LiveHatikva - מיזם שירת התקווה
• הבלוג של גליה אלבין
• גליה אלבין באתר המכון למנהיגות העתיד
• הספרים של גליה אלבין, באתר "סימניה"
• רשימת הפרסומים של גליה אלבין, בקטלוג הספרייה הלאומית
• כתבת פרופיל בגלובס
• יורם יובל בשיחת נפש עם גליה אלבין, הטלוויזיה החינוכית, 10 באוקטובר 2012
• יובל אברמוביץ', אהבת נעוריי, באתר ישראל היום, 2 בינואר 2015
• מתוך, ‏לא מתנצלת: החיים הסוערים של גליה אלבין בגיל 70, באתר ‏מאקו‏, 21 באפריל 2020
•   גליה אלבין, דף שער בספרייה הלאומית