ש"י

ש"י הוקם בשנת 1940 כשירות מודיעין ארצי של ההגנה, אולם יסודותיו נוצרו בראשית העלייה הציונית לארץ ישראל. כבר בימי השלטון העות'מאני שאפו מנהיגי "היישוב" (השם שבו כינו עצמם יהודי ארץ ישראל בתקופה שקדמה להקמת המדינה) להשיג מידע מודיעיני כדי שיוכלו לסכל את גזירות השלטון הטורקי נגד היישוב. אנשי ארגון "השומר" ידעו שהצלחתם לשמור ולהגן על הרכוש והנפש טמונה ביכולתם לגלות שודדים ורוצחים, וביצעו פעולות מודיעין, כשם שביצעו פעולות מגן, עוד לפני שנוסד ארגון ההגנה.

בשנת 1918 הוקם ביוזמתם של זאב ז'בוטינסקי ואחרים שירות ידיעות של ועד הצירים (משלחת ציונית בראשותו של ד"ר חיים ויצמן שהגיעה לארץ לאחר הכיבוש הבריטי), שנקרא בשם "משרד מודיעין" (Information Bureau), ותפקידו היה איסוף ידיעות על הנעשה בקרב הערבים ומעקב אחרי אגודותיהם הלאומיות. המשרד אסף חומר רב על הכנות הערבים לפרעות ביהודים ולמרידות בבריטים. כן ארגן המשרד את השמירה על מנהיגי הציונות. הקמת המשרד עוררה ביקורת מצד אחדים ממנהיגי היישוב ובראשם מנחם אוסישקין, אשר לאחר בואו של הנציב העליון הבריטי הראשון, היהודי הרברט סמואל, נדמה היה להם כי ביטחונו של היישוב נמצא בידיים נאמנות, והמשרד פורק ב-1920.

עם הקמת ארגון ההגנה בשנת 1920, היה איסוף מידע מודיעיני חלק מפעולותיו של הארגון. בימי הבראשית של הארגון עסקו אחדים ממפקדיו באיסוף ידיעות בין הערבים. איש ירושלים בשם אהרן חיים כהן חדר לאסיפות הערבים בערי וכפרי הארץ והגיע גם אל עבר הירדן, כשהוא לבוש ומתנהג כערבי.

בראשית שנות ה-30 החלו בארגון פעולות איסוף ידיעות מודיעין אליהו אילת (אז אפשטיין ולימים שגריר ישראל הראשון בארצות הברית ולאחר מכן שגריר ישראל בבריטניה ונשיא האוניברסיטה העברית) ולאחריו ראובן שילוח (אז זסלני ולימים ראש "המוסד" הראשון).

בשנת 1933 נוסד בסוכנות היהודית מדור ערבי שעסק במודיעין ופעולתו רוכזה בידי אליהו ששון (לימים ציר ישראל בטורקיה, שגריר ברומא ושר בממשלות ישראל).

לסניפי "ההגנה" בערים היו מחלקות לא מאורגנות לאיסוף ידיעות, אשר המידע שאספו הועבר למרכז "ההגנה". בתל אביב הוקמה לראשונה מחלקת ידיעות קבועה בשנת 1933 ובראשה הועמד אפרים קרסנר (לימים דקל, מי שיכתוב את ספר הזיכרונות "עלילות ש"י"). בשנת 1940 עם הקמת הש"י הארצי השתלבה בו מחלקת הידיעות של תל אביב.

מקור מודיעיני חשוב היו השוטרים והקצינים היהודים ששירתו במשטרת המנדט, אשר מסרו מידע רב על הנעשה ביישוב היהודי ובקרב הבריטים והערבים, אותו שאבו מהידיעות הרבות שזרמו למשטרה. הם גם שימשו מקור התרעה על כוונות הבריטים לערוך חיפושי נשק ומאסרים. מידע רב נתקבל מפקידים יהודים בשירות המחלקות השונות של ממשלת המנדט.

הידיעות מן המקורות השונים הועברו למפקדת ההגנה ששכנה בבית הוועד הפועל של ההסתדרות בתל אביב, לידיהם של אליהו גולומב ודב הוז.

בשנת 1939, לאחר שלוש שנות המרד הערבי, שנקרא ביישוב מאורעות תרצ"ו, החליטו הבריטים לפתור את המצב על ידי הפיכת מדיניותם לפרו-ערבית שלמה. הם הוציאו את "הספר הלבן", שבו נקבעו הגבלות חמורות על העלייה היהודית ואיסור מכירת אדמות הערבים ליהודים.

 

 

 

כשנתברר למרכז "ההגנה" שהבריטים מתנכלים לעצם קיום "ההגנה", הוחלט להקים מחלקת ריגול נגדי שכונתה ר"ן, שתסכל את כוונות הבריטים. המחלקה הוקמה על ידי שאול אביגור (אז מאירוב), אליו הצטרפו איש הרכש יהודה ארזי ודוד שאלתיאל, שהיה בעל ניסיון צבאי משירותו כקצין בלגיון הזרים הצרפתי. הר"ן עסק בבילוש אחר חשודים במסירת מידע לבריטים, נשים שקיימו יחסים עם שוטרים ופקידים בריטיים, אנשי העולם התחתון ואחרים.

בקיץ 1940 הגיע שאול אביגור למסקנה כי הגיעה העת לייסד שירות ידיעות כלל ארצי. הוא הציע למפקדה הארצית של "ההגנה" ולמשה שרת (אז שרתוק), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית להקים את הש"י. בספטמבר 1940 הוקם הש"י רשמית, והר"ן שולב בשורותיו. כן שובצה בש"י המחלקה הסורית שנוסדה ביוני 1940 בראשותו של עזרא דנין.

אחת המשימות של הש"י עם היווסדו הייתה לברר את טענות הבריטים כי בין המעפילים שעלו ארצה ערב המלחמה הסתננו סוכנים נאצים. חקירת הש"י העלתה כי אין יסוד לחשדות.

תפקיד נוסף שהוטל על הש"י היה מעקב אחר ארגוני האצ"ל והלח"י, שלא סרו למרות הנהגת היישוב. אנשים מהש"י השתתפו בסזון.

בכפיפות לראשותו של המייסד שאול אביגור, פיקדו על הש"י, עם היווסדו, דוד שאלתיאל שטיפל במודיעין הצבאי וזאב שרף שתחום טיפולו היה ארגוני האצ"ל והלח"י. ב-1942 החליף את שניהם כראש הש"י ישראל עמיר (אז זבלדובסקי). תחת פיקודו הושלם האיחוד המלא בין הר"ן לבין הש"י וכל מטה הש"י למחלקותיו השונות רוכז במשרד אחד בתל אביב תחת הכיסוי של "הוועד למען החייל".

אחת המחלקות החשובות בש"י הייתה המחלקה הבריטית, שמשימתה העיקרית הייתה לשאוב מידע ממשרדיה ומארכיונה של הבולשת הבריטית, שנקראה "מחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט", ה-CID. לרשות המחלקה הבריטית עמדו מאות שוטרים ופקידי ממשל יהודים, שנאמנותם הראשונה הייתה לארגון "ההגנה", והם השיגו עבור הש"י מידע רב ערך.

הש"י קיים שירות האזנה שיירט תשדורות סודיות של הבריטים ועסק בפענוח הצפנים הבריטיים. במשך תקופה מסוימת הצליח הש"י לשים ידו על "הצופן האימפריאלי" שבו נשלחו המברקים המדיניים החשובים ביותר ללונדון.

בשנת 1944 הצטרף למטה הש"י איסר הראל (אז הלפרין), איש משמר החופים ומשטרת היישובים העבריים, תחילה כמזכיר המחלקה היהודית ולאחר מכן כראש המחלקה, ומשנת 1947 ועד לקום המדינה היה מפקד מחוז תל אביב.

בשנות המאבק בבריטים שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה התרחב מאוד הש"י וכלל עשרות עובדים ומתנדבים רבים. לש"י היו באותה עת שלוש מחלקות: המחלקה הערבית בראשותו של שמואל דיבון (אז זלמן זליגסון) שהפעילה עשרות מודיעים ערביים בכל רחבי הארץ, המחלקה המדינית בראשותו של בוריס גוריאל שעסקה באיסוף מידע על השלטונות והצבא הבריטי והמחלקה הפנימית (שקודם לכן נקראה המחלקה היהודית), שעסקה בפיקוח על הארגונים היהודים מימין ומשמאל (האצ"ל והלח"י מחד, והקומוניסטים מאידך) שלא קיבלו על עצמם את מרות ההנהגה הנבחרת של היישוב.

 

ההישגים הגדולים של הש"י היו השגת התוכניות של הגשרים בין ארץ ישראל לשכנותיה לקראת ליל הגשרים ב-17 ביוני 1946, שבו פוצצו הגשרים על ידי כוחות "ההגנה", וכן השגת תוכנית המתקפה הבריטית על הנהגת היישוב וארגון "ההגנה" בשבת השחורה, 29 ביוני 1946. התוכנית הוצאה מרשות הבריטים ונמסרה לש"י על ידי קצין בריטי אוהד. התוכנית על מאות עמודיה צולמה במשך לילה שלם באחד הקיבוצים, באמצעי הצילום הפשוטים של אותה תקופה, והושבה עם בוקר למקומה.

יחידות הפלמ"ח שימשו ככוחות המיוחדים של "ההגנה". הפלמ"ח הוקם בשנת 1941, כאשר סכנת פלישה מסוריה ולבנון איימה על היישוב. הקמתו הייתה בתיאום עם הבריטים שנזקקו לסיוע של היישוב היהודי בהגנת הארץ ולכוח גרילה מאומן שיופעל אם הארץ תיכבש.

הפלמ"ח ניהל פעילות מודיעין בכפיפות למטכ"ל ההגנה ולש"י ובהנחיית המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהייתה משרד החוץ של המדינה בדרך. המידע שנאסף רוכז במטה הפלמ"ח והוזרם לש"י ולמחלקה המדינית.

משנת 1943 ועד תחילת מלחמת העצמאות, עסקו צוותים של הפלמ"ח בסיורים ברחבי הארץ במטרה להכין תיקים לכפרים ולישובים הערביים ולאתר יעדים ערביים ובריטיים לתקיפה.

לפלמ"ח הייתה מחלקה ערבית, שהייתה מחלקת מסתערבים שחדרה למטרות מודיעין ליישובי הערבים בארץ ובמדינות ערב השכנות. בראשה עמד ירוחם כהן, ואחריו, בתקופת המאבק, שאול ביבר.

משנת 1946 הצטרפה לפעולת מודיעין זאת מחלקת הטיס של הפלמ"ח, שעסקה בצילומי אוויר של היעדים. במקביל הופעלה המחלקה הערבית של הפלמ"ח באיסוף מידע למטרות לחימה ומבצעים מיוחדים. בשלהי שנת 1946 מונה ירוחם כהן לקצין המודיעין הראשון של הפלמ"ח.

 

פעולות המודיעין של הפלמ"ח הביאו תועלת מבצעית רבה בימי תנועת המרי העברי ובקרבות מלחמת העצמאות.

באוגוסט 1948 הועברה המחלקה הערבית של הפלמ"ח בשלמותה לצה"ל כיחידה מיוחדת בחיל המודיעין, שנקרא באותה עת "שירות המודיעין".

לקראת הכרזת העצמאות הייתה משימת הש"י לעמוד על כוונותיהם של ערביי ארץ ישראל ושל מדינות ערב השכנות. מחוז תל אביב של הש"י, בראשות איסר הראל, שעמד בחזית המודיעינית החשובה ביותר, מול יפו הערבית שהייתה המרכז המדיני והצבאי החשוב ביותר של הערבים, הצליח להשיג מידע רב ערך. לקראת הכרזת המדינה הפעיל איסר הראל סוכן ערבי שיצא לעמאן כדי לעמוד על כוונות הירדנים ולבדוק האם הם עומדים לצאת למלחמה. הסוכן הביא את הידיעה כי בכוונת הירדנים לצאת למלחמה ואיסר נחפז להודיע על כך לדוד בן-גוריון.

עם הקמת המדינה היה הש"י, על מנגנוניו ואנשיו, התשתית שעליה הוקמו המודיעין הצבאי ושירות הביטחון. איסר בארי, שהיה ראש הש"י בפועל, נתמנה לראש מחלקת המודיעין הצבאי (לימים אגף המודיעין) ואיסר הראל נתמנה לראש שירות הביטחון (לימים שירות הביטחון הכללי). לשניהם הוענקה דרגת סגן-אלוף, שהייתה בראשיתו של צה"ל דרגה בכירה ביותר, מיד מתחת לדרגת אלוף. קהילת המודיעין של ישראל לא קמה יש מאין, היא קמה על היסודות שנוצקו על ידי הש"י במשך שנות קיומו.

עיריית תל אביב הציבה לוחית זיכרון במקום שהייתה בו מפקדת ש"י בתל אביב ברחוב מלצ'ט 19.

• אפרים דקל, עלילות ש"י - מילקוטו של מפקד בשרות-הידיעות של ה"הגנה". הוצאת מערכות, 1953.
• יואב גלבר, שורשי החבצלת - המודיעין ביישוב. משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1992.
• יגאל עילם, ההגנה - הדרך הציונית אל הכוח. הוצאת זמורה ביתן מודן, 1979.
• איסר הראל, ביטחון ודמוקרטיה. הוצאת עידנים, 1989.
• מיכאל בר-זוהר, הממונה. הוצאת וידנפלד וניקולסון, 1970.
• מרדכי נאור, ההגנה-ארגון המגן של היישוב היהודי בארץ ישראל. משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1986.
• מרדכי נאור, לקסיקון כח המגן - ההגנה. משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1992.
• אפרים תלמי, מה ומי בהגנה ובמאבק. ספרית דבר, 1975.
• ירוחם כהן, לאור היום ובמחשך. הוצאת עמיקם, 1969.
• יעל רוזמן, מלך התחבולות - סיפורו של יהודה ארזי. הוצאת יד בן צבי, 1995.
• שמרי סלומון, "פרויקט תיקי הכפרים: פרק בהתפתחות המודיעין הצבאי ב'הגנה', חלק א: 1945-1943", ההגנה: מחברות מחקר, גיליון 1, אביב תש"ע, עמ' 1–129.
• שמרי סלומון, "פרויקט תיקי הכפרים: פרק בהתפתחות המודיעין הצבאי ב'הגנה', חלק ב: 1948-1945", ההגנה: מחברות מחקר, גיליון 2, קיץ תשע"ח, עמ' 1–312.
• יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה. הוצאת עם עובד, 1972.
• ישראל עמיר, בדרך לא סלולה. משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1988.
• אסא לפן, הש"י - שירות הידיעות : שורשיה של קהילת המודיעין הישראלית. הוצאת מרכז לתולדות כוח המגן ההגנה על-שם ישראל גלילי, 1997.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: ש"י

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

• רונה סלע, כך הצליח שירות הידיעות של ההגנה לצלם את הכפרים הערביים מגובה השמים, באתר הארץ, 13 במאי 2011
• ניר מן, הפרשה הביטחונית שטילטלה את הפיקוד של "ההגנה" בתל אביב במלחמת העצמאות, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2010
• שירות הידיעות של ההגנה, המרכז למורשת המודיעין
• יוסף ארגמן, הגאון מווילנה: ישראל עמיר, מבט מל"מ, גיליון 62, המרכז למורשת המודיעין, תשע"ב - 2012
• יוסי דגן, ארץ־ישראל של האזנות וצפנים: מודיעין התקשורת בשירות ההגנה 1948-1929 באתר צה"ל
• יוסי דגן, מאורעות תרפ״ט, מודיעין תקשורת (סיגינט) ויצחק בן־צבי - ראשית תולדות מודיעין התקשורת בארץ ישראל, עת-מול, גיליון 271, מרץ 2021, עמודים 13–16
• דניאל רוזן, ציתות למערבל הבריטי: טכנולוגיה בשירות הש"י באתר עמותת חיל הקשר 2019
• אפרים לפיד, שירות הידיעות שהפך לשירות המודיעין, אתר צה"ל יולי 2020