ויצו

 

 

 

ויצו נוסד ב-11 ביולי 1920 על ידי קבוצת נשים יהודיות במנצ'סטר, בריטניה: ורה ויצמן, רבקה זיו ואדית' אדגר. הרקע להקמתה היה שילוב של שני תהליכים: התעוררות התנועה הציונית בעקבות הצהרת בלפור, והתעוררות הפעילות הפוליטית-חברתית של נשים בבריטניה, ובאירופה, שצוין על ידי הצלחת מאבק הסופרג'יסטיות והענקת זכות בחירה לנשים בבריטניה בשנת 1920. אף על פי שבמוסדות הציוניים באופן רשמי היו זכויות הנשים שוות לזכויות הגברים, חלקן בפעילות היה מועט והיחס אליהן בפועל היה מפלה או מזלזל. על רקע זה הציעו הנשים בבריטניה להקים ארגון משלהן לצד הפדרציה הציונית במדינה, ולאחר מכן החליטו להקים ארגון נשים עולמי שיהיה חבר בהסתדרות הציונית. ביולי 1920 התכנסו בלונדון נציגות ארגוני הנשים מבריטניה ומארצות אחרות לוועידה המייסדת של ויצו. מטרתו של ויצו הייתה לאחד את הנשים לשיתוף פעולה למען הגשמת הרעיון הציוני, לאחר שבמסגרת הארגונית הקודמת פעילותן לא באה לידי ביטוי. הכוונה הייתה שחברות הארגון יתרמו, ויכשירו את הנשים בארץ ישראל לתרום, בתחומים שבהם הוסכם שנשים יכולות להועיל במיוחד, כמו חינוך, כלכלת בית, בריאות וסעד. מצע הארגון התמקד בהכשרת הנשים המגיעות לארץ-ישראל בכלכלת בית, חקלאות וטיפול סוציאלי בילדים. ויצו נתפס בשלב זה כארגון של נשות הגולה שנועד לסייע לנשים ולילדים בארץ-ישראל.

עם תחילת פעילותו של ארגון ויצו בארץ ישראל, החלו נשים בארץ להיות מעורבות בו באופן לא מאורגן ועל בסיס אישי. הן החלו לעזור לאחיות הבריטיות ששלח ויצו לתל אביב לצורך הדרכת אמהות, ואחרי כן גייסו כסף לפתיחת מרפאה נוספת לטיפול באמהות צעירות עולות. ב-1927 התארגנו נשים אלה בהסתדרות ארצית והפכו לפדרציה ארצישראלית של ויצו, הכפופה למשרד בלונדון. ב-1933 התאחד ויצו הארצי עם הסתדרות נשים עבריות, ארגון נשים ארצישראלי גדול נוסף.

שושנה שטרן הייתה עורכת הדין שפעלה בויצ"ו, טרם קום המדינה, ובתפקידה זה הגנה על נשים מוכות ומקופחות.^[1]

 

עד להקמת מדינת ישראל, התרכזה פעילות ויצו בתחומים הבאים:

• סיוע לעולות חדשות ובני משפחותיהן, בין השאר בשיעורי עברית, שיעורים בכלכלת בית והכשרה מקצועית.
• שירותי בריאות, בעיקר לנשים בהיריון ולאמהות צעירות. בכלל זה הפעלת תחנות טיפת חלב, שנועדו לספק חלב לנשים שהתקשו להניק את ילדיהן, וגם לספק הדרכה, ייעוץ וסיוע לאמהות.
• בתחום הרווחה, הוקמו מרכזים שכונתיים, שנועדו לסייע למשפחות במצוקה בתחומים שונים, כמו ארוחות במחיר סמלי, ייעוץ, הפניה לשירותים ופעילות חברתית ותרבותית. הוקמו מעונות יום, וכן "בתי תינוקות", שהיו פנימיות לילדים שננטשו מסיבות של מצוקה כלכלית.
• בתי ספר והכשרה מקצועית: ויצו הקים, או השתתף בהקמת, בית הספר החקלאי בנהלל, בית הספר החקלאי עיינות, בית הספר ויצו גן ונוף בפתח תקווה, כפר הנוער ויצו ניר העמק סמוך לעפולה, בתי ספר מקצועיים בחיפה וברחובות, בתי ספר למטפלות בצמוד לבתי התינוקות בירושלים ובתל אביב, וכפר הנוער הדסים. חוות חקלאיות הוקמו במשותף עם מועצת הפועלות. שיעורי בישול נערכו לנשים עירוניות, וגם למבשלות ומחסנאיות מהקיבוצים.
• פעילות פוליטית-ציבורית: ויצו השתתף בבחירות לאספת הנבחרים ונאבק לשיתוף נשים בוועדי הקהילות ובמועצות המקומיות. בשיתוף עם ארגוני נשים אחרים, נאבק על הקמת המחלקה הסוציאלית בועד הלאומי, במטרה לשפר את הטיפול המקצועי בבעיות החברתיות והכלכליות שמהן סבלה האוכלוסייה היהודית.
• תעשיות בית ובתי מלאכה: ויצו לקח על עצמו לתמוך בייצור ביתי של מלאכת יד ולשווק את התוצרת בישראל ומחוצה לה. חדר עבודה ראשון נפתח כבר ב-1925 בירושלים, ועבדו בו נשים תימניות שייצרו אומנות תימנית מסורתית. לאחר-מכן השתתפו בתוכניות גם עולות חדשות מאירופה, מיומנות במלאכות יד או כאלה שויצו הכשיר לצורך זה. חלקן - אמהות צעירות או נשים בעלות ניידות מוגבלת - עבדו מהבית. בצורה כזאת יצר ארגון ויצו אפשרות תעסוקה ומקור הכנסה לנשים רבות.

לאחר הקמת המדינה בשנת 1949 הועבר המשרד הראשי של ויצו מלונדון לתל אביב. עם הקמת המדינה, תפקידים רבים שמולאו על ידי ארגונים התנדבותיים הועברו לידי הממשלה. ויצו ויתר על חלק מהשירותים והמוסדות אותם יצר, כמו טיפות חלב, שירותי העבודה הסוציאלית והדרכה חקלאית. עם זאת, בהשענותו על תרומות מחו"ל ועל מתנדבות, המשיך ויצו לספק שירותים משלימים לשירותים הממלכתיים. לצד המשך הפעילות בתחום הסיוע לעולים, החינוך וההכשרה והסיוע החברתי, נכנס ויצו לתחומים חדשים כמו סיוע לחיילות וחיילי צה"ל ולמשפחות השכולות, פעילות בקרב אוכלוסיות לא-יהודיות בישראל וסיוע לקשישים ולמשפחות במצוקה^[2]

בשנת 1950 אימץ ויצו את פעילות הלשכות המשפטיות, שפעלו קודם במסגרת התאחדות נשים לשווי זכויות, והחל להרחיב את הפעילות הזאת. הלשכות מופעלות על ידי מתנדבות ויצו שעברו הכשרה מיוחדת, בסיוע צוות מקצועי של עורכות דין ועובדות סוציאליות, ומסייעות לנשים בעניינים משפטיים הקשורים במשפחה, כמו גירושין וירושה, ובחלק מהמקרים גם בענייני אפליה בעבודה. מתנדבות ויצו הוכשרו גם לייצג נשים בפני בתי הדין הרבניים. כיום יש 30 לשכות הפרושות ברחבי הארץ^{[דרוש מקור]}.

הקמת המדינה הייתה נקודת מפנה בקשר בין יהודי התפוצות וישראל. אחת ממטרותיו של ויצו היום היא לחזק את הקשר הזה. עבור חברות ויצו בתפוצות, הפעילות ובויצו היא לעיתים מרכיב עיקרי בזהות היהודית ובקשר לעם היהודי ולישראל.

בשנת תשס"ח (2008) זכה הארגון בפרס ישראל בתחום מפעל חיים עבור תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.^[3]

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

ויצו, למרות היותו ארגון על-מפלגתי, נוצר כארגון פוליטי במובן הרחב של המילה, שנועד להתמודד עם ייצוג החסר של נשים בתנועה הציונית ולקדם את האינטרסים של נשים וילדים בארץ-ישראל. אחת ממטרותיו, לכל אורך שנות קיומו, הייתה לקדם את מעורבות הנשים בעשייה ציבורית ופוליטית בתנועה הציונית ובארץ ישראל.

הסתדרות נשים עבריות, אחד מהגופים שקדמו לויצו בארץ-ישראל, התמודדה בבחירות לאספת הנבחרים השלישית ב-1931 (ברשימה משותפת עם התאחדות הנשים לשווי זכויות), וזכתה בשלושה מנדטים. בבחירות לאספה הרביעית ב-1944, היו לרשימה המשותפת ארבע צירות. הרשימה הייתה מיוצגת במועצת העם ולאחריה במועצת המדינה הזמנית, ונציגתה הייתה רחל כהן-כגן. לאחר מכן השתתפה הרשימה בראשות כהן-כגן בבחירות לכנסת הראשונה ב-1949, וזכתה במנדט אחד. הקושי בפעילות של ארגון על-מפלגתי בתוך הכנסת, הביא להחלטה להימנע מריצה לכנסת לאחר מכן, אך לקראת הבחירות לכנסת ה-5 התמודדה כהן-כגן כנציגת ויצו בליברלים העצמאיים ואף נבחרה לכנסת זו. בשנים הבאות, וביתר שאת החל משנות ה-70, פעלה ויצו בשיתוף ארגוני נשים אחרים בשדלנות למען הצעות חוק לקידום נשים.

חנה לוין, האישה הראשונה שנבחרה לתפקיד ראש עיר בישראל, החלה בפעילות ציבורית כיושבת ראש סניף ויצו בראשון לציון. לאחר סיום כהונתה כראש עיריית ראשון לציון כיהנה לוין כיושבת ראש ויצו ישראל.

ויצו הוקם כמחאה על ייצוג החסר של נשים בפעילות הציונית. מייסדות ויצו שאפו שנשים תהיינה שותפות שוות לגברים בהחלטות, באחריות ובביצוע. הפעילות ההתנדבותית הייתה בשבילן אפיק כניסה לתחום הציבורי ואמצעי להרחבת העניין הציבורי בענייני הבית והמשפחה. אך עצם קיום ארגון נשים נפרד הביא להדרתן מהארגונים הכלליים ולקיבוע התפיסה שפעילותן צריכה להיעשות ללא תמורה כספית.

החל משנות ה-70 של המאה ה-20, עם התחלת הגל השני של הפמיניזם, ובעקבות פעילותם של ארגוני נשים פמיניסטיים כמו התנועה לשחרור האשה ושדולת הנשים, החל ויצו לעסוק באופן מובהק יותר בשאלות של מעמד האישה ואלימות נגד נשים. זאת לצד תחומי פעילותו המסורתיים. בין תחומי הפעילות החדשים: מקלטים לנשים מוכות ומרכזים למניעת אלימות במשפחה, הפעלת לשכות משפטיות בקהילה, פיתוח מעונות היום לילדי נשים עובדות, מאבק בהטרדה מינית וקידום מעורבות נשים בפוליטיקה ובעסקים.

 

ארכיון ויצו^[4] כולל צילומים ומסמכים היסטוריים הן מתקופת ההישוב הישן והן מהתקופה שלאחר קום המדינה. התמונות מתארות את סיפוריהן של הנשים, תפקידיהן ותרומתן לעיצוב פני החברה הישראלית. בארכיון מצויות תמונות כמו מעונות היום הראשונים, טיפת חלב הראשונה, מרכזי תינוקות ששימשו בתי יתומים ועוד.

לויצו 250 אלף חברות, המאורגנות ב-47 פדרציות ארציות ברחבי העולם.

בארץ, יש לויצו 46 סניפים שבהם מרוכזת הפעילות ההתנדבותית וכ- 800 פרויקטים דבר המחזק את מעמדו של ויצו כארגון החברתי הגדול בישראל המעניק שירות חינוך ורווחה לילדים, נשים ונוער וכן פעילות סיוע לעולים, לקשישים ולשכבות החלשות.

לויצו יש כ-6,000 עובדים, אשר מרביתם עובדים בכפרי הנוער ומעונות היום.

לויצו יש כ-5500 בני נוער המתחנכים ב-5 כפרי נוער ו-8 בתי ספר (5 מהם בתוך כפרי הנוער). 1500 תלמידים הם חניכי הפנימיות בכפרי הנוער.

בנוסף לויצו פנימייה לחינוך מיוחד.

בגיל הרך לויצו 177 מעונות יום בהם כ-12,000 ילדים בשנה. מתוכן 19 מעונות רב תכליתיים לילדים בסיכון.

בנוסף לפעילות הסיוע השונות לקשישים לויצו בית הורים אחד הממוקם במרכז תל אביב.

ויצו מפעיל 55 ביגודיות הפרוסות ברחבי הארץ, מה שהופך אותן לרשת חנויות יד שנייה הגדולה בישראל. בביגודיות ניתן לרכוש בגדים במחיר סמלי, כאשר כל הכנסות החנות הן קודש להמשך ופיתוח פעילות הסניף למען הקהילה.

בנוסף לשמונה "בתים חמים" לנערות בסיכון, מועדוניות לילדים בסיכון, מרכז עד"י לנערות בבאר שבע, 29 לשכות משפטיות, שני מקלטים לנשים מוכות ומרכזים נוספים למניעת אלימות במשפחה.

במלאת 50 שנה ל"ויצו" הונצח האירוע בבול מזכרת מיוחד ; ב-18 באוקטובר 2010, הנפיק דאר ישראל בול יובל זה שעליו ציור סמלי של אם וילד. האמן משה עמר וגד אלמליח עיצבו את הבול. דאר ישראל מכר 774,000 בולים מבול זה במשך כ-5 חודשים עד להפסקת מכירתו.^[5]

• ויצו ארגנטינה (OSFA)

• גרינברג, עפרה, הרצוג, חנה, ארגון נשים וולנטרי בחברה מתהווה - תרומתה של ויצו לחברה הישראלית, 1978.
• קטן, יוסף, זיכלינבסקי, אסתר, תרומת ויצו לחברה הישראלית - בין המשכיות לשינוי, 2006.

  מדיה וקבצים בנושא ויצו בוויקישיתוף

•   אתר האינטרנט הרשמי של ויצו
•   אתר האינטרנט הרשמי של ויצו

•   ויצו, ברשת החברתית פייסבוק
• אתר ויצו
• ויצו, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים (חטיבות F49, J35)
• שלוש תנועות הנשים, באתר פרס ישראל
• חנה הרצוג, ארגוני נשים בחוגים האזרחיים - פרק נשכח בהיסטוריוגרפיה של היישוב
• סיעת ויצ"ו בכנסת הראשונה, באתר הכנסת
•   סיור במוסדות "קרן הילד" של ויצו, 1938, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
•   עשור למוסד 'אם וילד' של ויצו, 1939, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
•   הנחת אבן הפינה למעון יום של ויצו ברחובות. יומני כרמל, 1947 (התחלה 7:25)
•   ויצו לעזרת ילדי עולים בכפרים ערביים נטושים, יומני כרמל דצמבר 1949 (התחלה 5:59)
•   טקס 50 שנה לבתי הספר של ויצו | חלק א | חלק ב | במעמד עזר ויצמן, ראומה ויצמן, מיכל מודעי, רעיה יגלום והלנה גלזר. נהלל, 1998, בערוץ ארכיון המדינה
•   ויצו, דף שער בספרייה הלאומית
•   עופר אדרת, סרטוני התדמית של ויצו משנות ה-20 ועד שנות ה-80, באתר הארץ, 28 במרץ 2023