דני מט

 

דני מט נולד ב-1927 למשפחה חרדית בקלן שבגרמניה. אביו, מנחם, בן למשפחת רבנים מפולין, שירת בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, לאחר מכן גויס לצבא הפולני, ערק ממנו וברח לגרמניה. בגרמניה הכיר אביו של מט את אשתו, ציפורה, גם היא ילידת פולין^[1]. ב-1933, עם עליית היטלר והנאצים לשלטון בגרמניה, נסע האב לארץ ישראל על מנת להכשיר את הקרקע לעליית משפחתו. בזמן זה עבד האב כטפסן בניין ברחובות. ב-1934 הצטרפו מט ומשפחתו לאב בארץ ישראל.

לאחר עליית המשפחה נודע לאב על מושב דתי העומד לקום בעמק חפר. המושב היה כפר הרא"ה. הוא הצטרף למושב והיה החבר החמישי בו, כאשר מט היה לבן הבכור של המושב.

פרנסת המשפחה הייתה דחוקה, ומכיוון שלא הייתה עבודה בחקלאות, עבד האב בסלילת כבישים ובפרדסים בסביבת המושב. כאשר היה בכיתה ז' עזר מט למשפחה ועבד אחרי הלימודים במחסן התבואות. כשהחל המשק להתבסס עזר לאביו ברפת ובלול^[2].

ב-1943 לאחר שסיים בית ספר יסודי ושנתיים בתיכון, החליט מט לעזוב את הבית ולהתגייס. באופן רשמי התגייס למשטרת החופים המנדטורית אולם לא היה זה אלא כיסוי לשירות בפלי"ם.

בשנת 1942 היה המצב בחזית הים התיכון קריטי; ביוון ובלוב נחלו בעלות הברית תבוסות ומעצמות הציר שלטו בים וצי הצוללות איים על הצי הבריטי. מצב זה הוביל את הבריטים להחלטה שיש לעבות את מערך ההגנה על חופי הארץ, זאת על מנת למנוע פלישה או נחיתה גרמנית-איטלקית. לשם כך הקימו הבריטים יחידה אשר נקראה בפי היישוב "משמר החופים", ובפי האנגלים "Coastal Watch", וזאת במסגרת משטרת המנדט.

היחידה אשר הוקמה הייתה כפופה לחיל הנוטרים העברי שהיה הצבא ה"לגאלי" של היישוב בארץ ישראל. כך התאפשר אימון חברי ההגנה בנשק ובשדאות, וכך הם רכשו ניסיון בבניית יחידות, בפיקוד ובהפעלה מבצעית שלהן^[3].

כאשר התגייס למשמר החופים זייף מט את גילו במסמכים, גויס והוצב בבסיס בת גלים (NH13A-17), באזור חיפה. את רוב זמנו העביר באימונים ה"בלתי לגאלים" של הפלי"ם, בעיקר בהורדת מעפילים אל החוף.

יום בחודש הראיתי את עצמי באיזו שהיא עמדה, משום שהקצין הבריטי היה עובר לביקורת.

— דני מט^[4]

לאחר מספר חודשי שירות חש מט כי מיצה את פעילותו במשמר החופים ופנה למוסדות שהציעו גיוס לצבא הבריטי במסגרת הבריגדה היהודית. למרות שירותו ותעודה של משמר החופים לא יכול היה להתגייס מפאת גילו הצעיר. הצבא הבריטי הסכים לגייסו אם יביא אישור מאביו שמצהיר כי אכן הגיע לגיל שמונה עשרה. לאחר לחץ כבד הסכים אביו לחתום על הצהרה שכזאת ומט גויס לרגימנט הארץ ישראלי. תחילה שהה זמן מה במצרים ולאחר מכן נשלח לאיטליה. לאחר שהייה בת שבועיים באיטליה נכנעה גרמניה הנאצית והמלחמה באירופה תמה.

בגרמניה עברה היחידה עם נשקה ודגליה בין היהודים הניצולים. הפגישה עם ניצולי המחנות זעזעה אותו ואת שאר החיילים היהודים. מט חילק את זמנו בין תפקידו הצבאי, שכלל בין היתר שמירה על שבויים גרמנים שעסקו בפירוק מוקשים בהולנד, ובין טיפול בניצולים. בשנת 1946 עזב את הצבא הבריטי וחזר לארץ ישראל^[2].

עם חזרתו לארץ שב מט להגנה והתנדב לפלמ"ח. לאחר שכל חברי מחלקת הפלמ"ח אשר ישבה בביריה נאסרו ופונו על ידי הבריטים, הגיע מט למקום עם אלו אשר באו להחליפה. לאחר מכן הצטרף לגרעין אשר התיישב וייסד את היישוב עין צורים אשר בגוש עציון^[5].

מלחמת העצמאות החלה למעשה כבר עם ההכרזה על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947. במהלך החודשים הראשונים ללחימה תקפו כוחות ערביים, בקנה מידה קטן, את גוש עציון שבו שהה מט. מרבית הכוחות נהדפו על ידי מגני הגוש. במרץ ובעיקר במאי 1948 התגברו ההתקפות על הגוש וכללו גם כוחות מהלגיון הערבי, שבאופן תאורטי היה תחת פיקוד בריטי. הכוחות בגוש נותרו מנותקים וסבלו ממחסור בכוח אדם ובאמצעי לחימה. ביום האחרון להתקפות הערבים על הגוש נשאר מט עם ארבעה לוחמים נוספים שנותרו ממחלקת הפלמ"ח, שבה שימש כמקלען.

במקום ובזמן זה זכה מט לפרסומו הראשון. לאחר החלטת הנהגת היישוב בירושלים לסגת מיישובי גוש עציון על מנת שגורלם לא יהיה זהה למגני כפר עציון אשר נטבחו על ידי הערבים, נערכו מגיני הגוש לכניעה. אולם כוח הלגיון הערבי התמהמה להגיע לגוש ובמקומו מאות ערבים התקרבו אל עמדתו והחלו בהתקפה. מט שכב מאחורי המקלע והניח לערבים להתקרב. כאשר התקרבו פתח באש. הוא הבחין בשורות הנקצרות, החליף מחסניות והמשיך לסחוט את ההדק. במקום אלו אשר נפלו הגיעו אחרים, שהראשונים שבהם כמעט והגיעו לעמדתו. בתגובה שלף רימוני יד ביד ימינו, חילץ את ניצרתן בפיו והשליכן אל הערבים וזאת תוך כדי המשך הירי מהמקלע בידו השמאלית^[6].

הערבים נסוגו, כאשר הם מותירים מאחוריהם כמאה הרוגים. מאוחר יותר שיערו כי בכך הציל מט את חייהם של כשלוש מאות יהודים ממתיישבי ולוחמי גוש עציון. מאוחר יותר באותו יום, מט גילח את זקנו כדי שלא יזוהה בעת הנפילה בשבי. גוש עציון נפל לידי כוחות הלגיון הערבי ב-14 במאי 1948, יום הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. מט ומחלקתו נלקחו על ידי חיילי הלגיון הערבי כשבויי מלחמה^[7].

לאחר שחרורו מהשבי ועם סיום מלחמת העצמאות, עזב מט את הצבא. הוא חזר למשק אביו בכפר הרא"ה וירד לנגב לעבד אדמות השייכות לכפר, ליד קיבוץ סעד. הוא חשב כי הסכמי הפסקת האש עם מדינות ערב, הם בעצם הסכמים זמניים שיובילו בסופו של דבר לשלום ועל כן לא ראה בצבא את עתידו.

 

בפועל החלה בגבולות המדינה החדשה תופעה חדשה – ההסתננות, שגבתה מחיר אנושי וכלכלי כבד מיישובי הספר. בסוף שנת 1949 חש מט כי חקלאות איננה המקום עבורו והוא קיבל החלטה לחזור לצבא. הוא נשלח לקורס קצינים ומונה למפקד יחידת סיור בדרום הארץ, אזור אשר כונה אז "המערב הפרוע" או "טקסס". משימתו הייתה בלימת התקפות המסתננים. במסגרת היחידה קם הקשר הראשון בין מט ובין הנח"ל. הנח"ל נתן לו תגבורות צבאיות והוא סייע לנח"ל כסייר ומורה דרך. ב-1951 נתבקש לעבור לנח"ל והיה ממקימי היאחזות הנח"ל הראשונה "נחלאים א'" (כיום נחל עוז) ואף שימש כמפקדה. לאחר מכן פיקד על פלוגת משקים בנח"ל שהקימה את היאחזות הנח"ל השנייה "קציעות"^[8]. אחר כך יצא מט לקורס מפקדי פלוגות. ב-1954 התרשם מפקדה של יחידה 101, אריאל שרון, שפעל באזור ניצנה, מהמפקד הצעיר ושכנע אותו להצטרף לגדוד הצנחנים 890 שזה עתה אוחד עם יחידתו^[2].

מט התנדב לצנחנים והפך במהרה למפקד פלוגה א', אשר שימשה כסיירת של גדוד 890^[9]. מאז שהצטרף לצנחנים הפכה הכומתה האדומה למזוהה עמו מאוד, וכמעט תמיד התהלך וכומתה לראשו. כאשר לאורך מספר התקפות מסתננים הגיעו מים עד נפש, הן אצל הציבור הישראלי והן אצל מקבלי ההחלטות בצבא ובממשלה, היה הדרג המדיני פונה אל צה"ל ומאשר ביצוע פעולת תגמול. רבות מפעולות אלו הוטלו על הצנחנים. בפברואר 1955 השתתף מט בפעולת התגמול הראשונה שלו – מבצע חץ שחור. במבצע פיקד על כוח החסימה שנועד לעצור תגבורות מצריות מלפגוע בכוח הצנחנים המרכזי. כוח החסימה גרם למצרים את מירב האבדות: כעשרים ושניים הרוגים וארבעה עשר פצועים. לאחר הפעולה נטל מט חלק פעיל בכל פעולות התגמול שבוצעו עד מלחמת סיני^[10].

ב-1955 מונה מט על ידי שרון למפקד הראשון של בית הספר לצניחה, בנוסף להיותו מפקד קורס הקומנדו הראשון בצה"ל.

במלחמת סיני היה מט סגן מפקד גדוד 88, גדוד הנח"ל המוצנח, בפיקודו של מוטה גור והשתתף בקרב המיתלה. הקרב התחולל במיצר חיטן, המיצר המזרחי במתלה. כוח סיור מגדוד 88 של מוטה גור ודני מט נכנס למיצר ב-31 באוקטובר בשעה 12:30. לאחר כמה מאות מטרים נכנס הכוח למארב מצרי חמוש בנשק נ"ט שהמטיר עליהם אש כבדה מכל הכיוונים. מהאש נפגע מט בכתפו ובצווארו. מערכת סיני הסתיימה עבורו יומיים לאחר שהחלה^[5].

כשהחלים חזר מט לצבא וקיבל את הפיקוד על גדוד צנחנים. ב-1957 יצא למכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה וכעבור שנה נתמנה למפקד גדוד הנח"ל המוצנח. ב-1959 היה למפקד גוש באר שבע ויחידת המיעוטים שהייתה בו. ב-1961 התמנה למפקד קורס מפקדי פלוגות בבית הספר לחי"ר, שבראשו עמד אריק שרון, וב-1962 לסמח"ט חטיבת הצנחנים הסדירה. ב-1963 נשלח ללמוד ב"בית הספר הגבוה למלחמה" בצרפת (École supérieure de guerre) וסיימו בהצטיינות. עם חזרתו בשנת 1965 עסק בתפקידי הדרכה במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה. ב-1966 קיבל את הפיקוד על חטיבת המילואים של הצנחנים, חטיבה 80^[4].

בקרב אום-כתף, משימת חטיבתו של מט, חטיבה 80, הייתה נחיתה ממסוקים בעורף מתחם אום-כתף ושיתוק סוללות הארטילריה הרבות בו^[11]. בנוסף כוח חי"ר, שריון, הנדסה וארטילריה בפיקודו של אריאל שרון תוכנן לתקוף את חזית המתחם. ב-18:50, 5 ביוני המריא המסוק הראשון וכשעה לאחר מכן נחת הכוח במרחק של ארבעה קילומטרים מן המתחם. זמן קצר לאחר הנחיתה התפוצצו מעל הצנחנים פגזי תאורה ונשמעו קולות נפץ. מט הורה להרחיק את המסוקים מחשש שיפגעו. בשעה 23:30 כאשר הגיעו הצנחנים למתחם כבר החלה מתקפת כוחותיו של שרון. כשהתקרבו לסוללות הארטילריה נפלו לתוך מארב מצרי. לאחר שחוסלה היחידה המצרית המשיכו הצנחנים אל סוללות הארטילריה.

המצרים לא היו מאורגנים להתקפה משולבת שכזאת ורבים מהם נפגעו או נמלטו^[12]. כוח הצנחנים של מט עמד במשימתו וסוללות הארטילריה שותקו^[13].

ב-9 ביוני, חטיבתו של מט הועברה צפונה והוטל עליה לכבוש את דרום רמת הגולן. כאלף צנחנים ועשרים כלי רכב נחתו בעומק המערך הסורי בפיק ובצומת בוטמיה. מט סיפר על הנחיתה:

כאשר נחתתי בצומת בוטמיה, עם הליקופטר בודד ומספר קטן של אנשים, בסך הכל עשרה או שנים עשר, התחילו פתאום לרדת סורים, שתי פלוגות סוריות שירדו מהרכב במרחק שלוש מאות מאיתנו – והתחילו להסתער. ופה הייתה בעיה: הליקופטרים נוספים התקרבו, והשאלה הייתה האם להנחית או לא להנחית אותם? החלטתי להמשיך להנחית.

— דני מט^[5]

ההחלטה התבררה כנכונה. רבים מהלוחמים הסורים נהרגו, נשבו או ברחו.

בתקופת מלחמת ההתשה לאחר מלחמת ששת הימים, קיבל מט את הפיקוד על חטיבת הצנחנים הסדירה, חטיבה 35. אחת הפעולות הראשונות של החטיבה עליה פיקד הייתה פעולת כראמה, בה ספגה החטיבה אבדות קשות, שמונה צנחנים נהרגו ועשרים ושניים נפצעו^[14]. בנוסף, פיקד מט על החטיבה בפשיטת העומק לנגע חמאדי, בעמק הנילוס, להשמדת תחנת כוח מצרית, שתי פשיטות ופגיעה בקו המתח המרכזי מאסואן לקהיר; פשיטה על גשרי הרכבת בין מען לעקבה והריסתם ופעילות שוטפת נגד המחבלים ב"ארץ המרדפים" באזור הירדן.

ב-1969 קיבל את הפיקוד על חטיבה 247 (כיום חטיבה 55) אשר כבשה את ירושלים במלחמת ששת הימים. ב-1970 פיקד על בית הספר לחי"ר. בזמן זה השלים את בחינות הבגרות האקסטרניות. ב-1971 יצא לחופשת לימודים. במשך שנתיים הצליח לסיים תואר ראשון במדעי המזרח באוניברסיטת תל אביב, תוך שהוא לומד ברציפות גם בחודשי הקיץ. לימודיו התרכזו בשני נושאים: מהפכת הקצינים החופשיים במצרים ב-1952 ובמשפחות הערביות והמנהיגות הערבית בארץ ישראל בתקופת המנדט. לימודיו ובייחוד נושא התמחותו השני, סייעו לו רבות בתפקידו המאוחר יותר כמתאם הפעולות בשטחים^[4].

ב-1973, ערב מלחמת יום הכיפורים, סיים את לימודיו בהצטיינות וחזר לפקד על החטיבה.

חטיבת המילואים של הצנחנים 247, עליה פיקד מט, נשארה במרכז הארץ בשלושת ימי הלחימה הראשונים ושימשה כעתודה מטכ"לית. רק ב-9 באוקטובר החלה החטיבה לנוע לחזית; החטיבה, למעט גדוד אחד שהוקצה לפיקוד דרום, הוטסה בלילה שבין ה-9 ל-10 באוקטובר לרפידים, שם הייתה לעתודת פיקוד הדרום. יחידות של החטיבה הוצבו במקומות שונים בסיני על מנת לחסום צירי התקדמות אפשריים של המצרים ולהגן על בסיסים מפני התקפות קומנדו^[15].

ב-15 באוקטובר הובילה החטיבה את צליחת תעלת סואץ במבצע אבירי לב^[16]. מט סיפר על הצליחה:

מעולם לא הרגשתי באחריות כה כבדה כמו אותו לילה. הרגשתי שאנו מובילים מהלך גורלי שיכול לשנות את פני המלחמה. הרגשתי כאילו עיני כל עם ישראל נשואות אלינו. ידעתי שכולם: המטה הכללי, הפיקוד, בוודאי האוגדה – ומי יודע מי עוד – מאזינים לרשת שלנו וממתינים לשמוע את מילת הקוד הגואלת – "אקפולקו".

— דני מט^[17]

כשנכנסה לתוקפה הפסקת האש קיבלה החטיבה את הגזרה הצפונית מול אסמאעיליה, והיא יצאה אחרונה ב-21 בפברואר 1974 את ראש הגשר במצרים (שכונה בפי החיילים "אפריקה" או "ארץ גושן"), כאשר מט עמד על כך כי יהיה, פיזית, האדם האחרון שיעזוב^[18][19].

 

לאחר המלחמה פיקד על אוגדת שריון מילואים, אוגדה 90. ב-1974 מונה לנשיא בית הדין הצבאי לערעורים, קודם לדרגת אלוף בדצמבר 1978. ב-1979 התמנה למתאם הפעולות בשטחים. תפקידו היה לשמור על הסדר הציבורי, על המנהל התקין ולדאוג לרווחתם של התושבים. במסגרת תפקידו הציע מדיניות חדשה המבוססת על עקרונות של "מותר" ו"אסור", כאשר מדובר באישי ציבור. עיקרה של המדיניות שהציע הייתה ניתוק היחסים בין אנשי ציבור לבין אש"ף, איסור הכנסת כספים לחיזוק "העמידה האיתנה" ומאבק נגד ארגונים פוליטיים. מטרת המדיניות הייתה לנתק את אישי הציבור הפלסטינים מאש"ף והבאתם לשיתוף פעולה עם השלטונות הישראליים^[5].

ב-1982 פרש מט מצה"ל ומונה לנציב קבילות החיילים. מט כיהן בתפקיד בתקופה בה מספר קבילות החיילים היה בעלייה מתמדת. בתקופתו התרחשה מלחמת לבנון הראשונה ותקופת האינתיפאדה, אשר הביאו לעליית מספר הקבילות^[20]. בתפקיד זה כיהן מט כעשר שנים, עד ל-1992.

עמותת "אמיתי" – אזרחים למען מנהל תקין וטוהר המידות – העניקה לו את אות העמותה לשנת 1992, על פועלו למען מנהל תקין בצה"ל. במאי 1993 זכה לאות מופת ואיש השנה של ארגון הליונס בישראל על מפעל חייו כאיש התיישבות, כמחנך, כלוחם ומפקד. באותה השנה התמנה כחבר המועצה הבין-לאומית המייעצת של מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים.

ביולי 1993 התמנה מט, על ידי ראש הממשלה, יצחק רבין, ליושב ראש קרן לב"י, תפקיד אותו ביצע בהתנדבות. בתפקיד זה כיהן כ-15 שנים עד למאי 2008^[1].

מט נפטר בגיל 86.

עיריית רמת גן בנתה כיכר בצומת הרחובות פרץ ברנשטיין ושדרות בן צבי – בכניסה לשיכון הצנחנים וקראה אותה על שם דני מט שהתגורר בשיכון הצנחנים.

מט היה נשוי לנדיבה לבית פסטר (נצר למשפחת וילדר – ממייסדי זכרון יעקב), אב לארבעה וסב לשבעה. בנו הבכור ירון מט שירת בשריון והגיע לתפקיד מג"ד טנקים. במלחמת יום הכיפורים, שבה לקח חלק (בעת שהיה צוער) בקרבות הבלימה באזור קנטרה ודרומה, נפצע ויחידתו ספגה אבדות, אך פציעתו לא הייתה קשה והוא חזר לשרת^[2] ואף זכה בעיטור המופת. בתו, תמר, שירתה כסמלת בצנחנים, בתו שרית, שירתה כקצינה בצנחנים, והבן עציון סיים את שירותו כקצין ביחידה מובחרת^[1]. חתנו, סגן דניאל פינטו, הורשע ברצח ארבעה אזרחים בכפר הלבנוני עין-בעל במהלך מבצע ליטני^[21]

התגורר בשיכון הצנחנים ברמת גן. יקיר רמת גן לשנת 1998.

• אורי מילשטיין, ההיסטוריה של הצנחנים : ממלחמת העצמאות עד מלחמת לבנון, (תל אביב) : שלגי, (1985–1987).
• אילן כפיר, "אחי גיבורי התעלה", הוצאת ידיעות ספרים, 2003.
• רונן ברגמן וגיל מלצר, מלחמת יום כיפור – זמן אמת, הוצאת משכל, 2004.
• ד"ר עמירם אזוב, צליחה, הוצאת דביר, 2011.
• אורי מילשטיין, פרוץ המלחמה – מלחמת יום הכיפורים, המערך המוצנח, קו-הדם, תל אביב תשנ"ב.
• חיים הרצוג, מלחמת יום הדין, הוצאת עידנים, 1975.
• אלישיב שמשי, אליהם נשואות העיניים: על מפקדי חטיבות בשדה הקרב, תל אביב: משרד הביטחון, 2006.
• אלישיב שמשי, בכוחם להכריע: על מפקדי אוגדות בשדה הקרב, תל אביב: משרד הביטחון, 2007.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: דני מט
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דני מט

• חטיבת הצנחנים – האתר הרשמי
• אתר הצנחנים בעשור הראשון 1948–1958. הקמת הצנחנים, פעולות תגמול מלחמת סיני
• מ. ברקאי, ‏פרשי הרפאים (חלק 1), מערכות 185–186 אוגוסט 1967, עמ' 48–51
• מ. ברקאי, ‏פרשי הרפאים (חלק 2), מערכות 185–186, אוגוסט 1967, עמ' 52–56
• עופר אדרת, גילי כהן, מת האלוף במילואים דני מט, באתר הארץ, 6 בדצמבר 2013
• תצלומים של דני מט, בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• דני מט, באתר "50 שנה למלחמת יום הכיפורים" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
•   דני מט בסדרה תולדות ישראל | חלק 1 | חלק 2 | חלק 3 | חלק 4 | חלק 5 | חלק 6 | חלק 7 | חלק 8 |