קרב ארסוף
 | ||||||||||||||||||
| ריצ'רד לב הארי בקרב ארסוף, תמונה מאת גוסטב דורה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מסע הצלב השלישי | ||||||||||||||||||
| תאריך | 7 בספטמבר 1191 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | המצור על עכו (1189-1191) | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב יפו (1192) | |||||||||||||||||
| מקום | אפולוניה-ארסוף | |||||||||||||||||
| קואורדינטות | 32°12′09″N 34°48′45″E / 32.2025°N 34.8125°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון צלבני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
(למפת נתניה רגילה)  קרב ארסוף | ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
קרב ארסוף היה קרב שהתחולל במהלך מסע הצלב השלישי, הקרב נערך ב-7 בספטמבר 1191, ליד חופי הים התיכון באזור ארסוף (אפולוניה-ארסוף בסמוך להרצליה המודרנית). בקרב זה ניצח ריצ'רד לב הארי את צבאותיו של צלאח א-דין. הקרב עלה למוסלמים באבדות רבות וכמעט שליש מהצבא המוסלמי הושמד. השאריות נפוצו לכל עבר וצלאח א-דין נאלץ לסגת.
למרות הניצחון המוחץ חשש ריצ'רד מהכח המוסלמי. אף שהושמד חלק גדול מהצבא המוסלמי, עמדו לרשותו של צלאח א-דין עתודות כח אדם גדולות שמהן יכול היה לגייס צבא חדש. ריצ'רד התקדם, אמנם, לעבר ירושלים, אך בחר שלא לכבוש אותה כי סבר שאין בכוחה של ממלכת ירושלים להחזיק בה. במקום כיבוש ירושלים פנה לאפיק מדיני וניהל משא ומתן לשלום עם צלאח א-דין. משא ומתן זה הבטיח את כינונה של המדינה הצלבנית המחודשת.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]מסע הצלב השלישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ערך מורחב – מסע הצלב השלישי
בקרב קרני חיטין שנערך ב-4 ביולי 1187, בקרני חיטין הסמוכה לטבריה, בין הצלבנים מממלכת ירושלים בהנהגת גי דה ליזיניאן, ובין השושלת האיובית בהנהגת צלאח א-דין נחלה השושלת האיובית ניצחון מכריע מול הצלבנים. התוצאות היו הרות אסון לצלבנים. כמעט כל צבאם הושמד במערכה ויחד איתו אבדה כמעט כל האצולה הבכירה שניהלה את המדינה. מי שלא נהרג בקרב נשבה וגם "הצלב האמיתי" אבד. מתוך 1,200 אבירים שיצאו לקרב רק קומץ הצליח להימלט וכ-150 נשבו. פחות מ-1,000 לוחמים, אבירים וחיילים פשוטים הצליחו להימלט ולא נפלו בקרב או בשבי. כל השאר קיפחו את חייהם. המלך וקומץ האצילים ששרדו את טבח השבויים הוגלו לדמשק. השבויים הבלתי מיוחסים נכבלו ונשלחו לשוקי העבדים בסוריה.
מסע הצלב השלישי הוא מסע צלב שנערך כתגובה לקרב קרני חיטין, כיבוש ממלכת ירושלים וכיבוש ירושלים בידי צבאות צלאח א-דין. מסע זה, השלישי במסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל, יצא מאירופה בשנת 1190 לאחר תקופת התארגנות ארוכה כדי להשיב את ירושלים לידיים נוצריות ולשקם את ממלכת ירושלים.
מסע הצלב התנהל תחת הפיקוד של שלושת המלכים האירופאיים החשובים של התקופה קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרידריך ברברוסה, פיליפ אוגוסט (השני) מצרפת וריצ'רד הראשון ("לב הארי"), מלך אנגליה. המחנה הגרמני לא זכה להגיע כלל לארץ הקודש, פרידריך טבע בנהר בעת מסעו לארץ ישראל ומחנהו, שהיה הגדול והחזק במחנות הנוצריים, נפוץ לכל עבר ורק שרידים עלובים ממחנה גדול זה הגיעו לארץ ישראל.
היחסים בין פיליפ הצרפתי וריצ'רד האנגלי היו מתוחים עוד לפני הגעתם לארץ ישראל. בתקופה ההיא, ממלכת אנגליה כללה חלקים גדולים מאוד מצרפת המודרנית ושני המלכים נלחמו תכופות זה עם זה על השליטה בשטחים אלה. מתחים אלו התפרצו בהזדמנויות שונות במהלך המסע.
כיבוש עכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקיץ של שנת 1188 שוחרר גי דה ליזיניאן, מי שנשא - עדיין את התואר מלך ירושלים משביו בדמשק, ובאביב אותה שנה יצא לכוון עכו עם גדוד קטן. ב-26 באוגוסט הגיע הכוח הצלבני, שכלל ככל הנראה כ-600 פרשים וכ-7,000 חיילים רגלים, למישור עכו, ובחסות החשיכה עלה גי דה ליזיניאן על תל עכו הידוע גם בשם תל אל-פחאר והתבצר בו.[1] המצור על עכו נמשך עד לשנת 1191, והיווה את נקודת הפתיחה של מסע הצלב השלישי. זמן קצר לאחר תחילת המצור הפך המישור של עכו לאבן שואבת לאבירים נוצרים מאירופה. במשך שלוש שנים התחוללו קרבות במישור המקיף את עכו, על חומות העיר ובים, כאשר הצבאות הנוצרים שולטים על נקודות אסטרטגיות אך מוקפים ונמצאים במצור חלקי של צבאות צלאח א-דין.
ביום 20 באפריל 1191 הופיעו לפני חומות העיר כוחות צרפתיים בפיקודו של פיליפ אוגוסט. תחילה ניסה המלך הצרפתי להכריע את המצור בסדרת התקפות עזות על ביצורי העיר, שלוש התקפות שנערכו בחודש יוני נהדפו בקושי אך במקביל המשיכה הארטילריה הצלבנית להפגיז את חומות העיר שבקיעים, סדקים ואף הרס מאסיבי ניכר בהן. ההתקפות נערכו מאחרי חומות עפר מהודק שהפכו את האש היוונית לחסרת תועלת.
ביום 8 ביוני נחת הצבא האנגלי בעכו, ב-2 ביולי התמוטטו חלקים מביצורי העיר אך התקפה ראשונה על הפרצה נהדפה, התקפות נוספות נערכו בין 5 ל-7 ביולי אך ללא הצלחה. התקפה נוספת ב-11 ביולי הביאה את המגינים לייאוש מוחלט ולהסכם כניעה שעליו הוסכם ביום למחרת.
על פי הסכם הכניעה הפכו כל תושבי עכו לשבויים ורכושם לשלל. על פי ההסכם אמור היה צלאח א-דין לפדות את השבויים המוסלמים, להחזיר את שבויי המלחמה הנוצרים ואת הצלב האמיתי.[2]
ב-31 ביולי עזב המלך הצרפתי את חופי הארץ כשהוא משאיר את צבאו המצומצם בפיקודו של דוכס בורגונדי, מבטיח שלא לתקוף את נחלותיו של ריצ'רד - שבועה שלא טרח לקיים בדרכו לפעול להגשמת חלומו - צרפת מאוחדת תחת שלטונו, ולמרות מחאות הצלבנים השאיר את ריצ'רד לב הארי כשליט ומפקד עליון.
ב-20 באוגוסט, משנתעכבו תשלומי פדיון השבויים המובטח ומשהחזיר צלאח א-דין רק חלק משבויי המלחמה הנוצרים הוציא ריצ'רד לב הארי את האסירים המוסלמיים אל מחוץ לעכו והוציא אותם להורג.[3]
מעכו לארסוף
[עריכת קוד מקור | עריכה]תנועת המחנה הצלבני
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום 22 באוגוסט יצא הצבא הצלבני מעכו לכיוון דרום למסע של כיבוש מחדש של ארץ ישראל כשמטרתו המוצהרת - כיבוש ירושלים. בהתייעצות עם מפקדי המסדרים הצבאיים הוחלט כי המטרה הבאה של מסע הצלב תהיה כיבוש יפו, שתשמש כנמל אספקה לפעולות המצור על ירושלים. צי צלבני ועליו מכונות מצור שט לאיטו דרומה בעוד הצבא ועימו קבוצות של בעלי מקצוע כגון נגרים וסתתים הולך במקביל על החוף. תנועת הצבא הצלבני מאופיינת באיטיות יתרה המוסברת על ידי תנאי מזג האוויר הקשים, המטען שנשאו החיילים הרגלים ותנאי השטח הלא נוחים לתנועה - דרכים לא סלולות וסבך של צמחייה קוצנית. הצבא נע במבנה מצופף כאשר החיילים לובשים שריון או כותנות מרופדות כנגד פגיעת חיצים.
גדודי הפרשים נעו במרכז המבנה במטרה למנוע פגיעה בסוסים על ידי קשתים מוסלמים. חיילים רגלים חמושים בקשתות חיפו על תנועת הפרשים מימין ומשמאל כשהם מתחלפים ביניהם על מנת לאפשר מנוחה מהאגף שהיה חשוף להטרדות מוסלמיות לאורך הדרך. חיילים רגלים נוספים נשאו על כתפיהם את המטען - מחמת מחסור בבהמות משא.
לאחר שחצו את נחל נעמן הדפו הצלבנים התקפה מוסלמית בסמוך לנחל קישון. כאן חנו הצלבנים במשך יומיים ובפרק זמן זה חברו לגוף העיקרי גדודים נוספים שהגיעו מעכו. ב-28 באוגוסט הגיע המחנה למבצר הטמפלרי מבצר דטרוא שבעתלית, כאן חנו יומיים. כך עברו עשרה ימים של תנועה איטית עד שהגיעו הצלבנים אל העיר הנטושה קיסריה.
ב-1 בספטמבר, לאחר התארגנות בקיסריה, יצא הצבא הצלבני דרומה ועצר לחנייה של יומיים ליד נחל חדרה - מהלך חמישה קילומטרים מקיסריה, ב-3 בספטמבר המשיכו הצלבנים בדרכם אל כוון נחל אלכסנדר, כאשר הם נאלצים להתמודד עם התקפות הולכות ותכופות של קשתים רכובים מוסלמיים במהלכם נפצע המלך ריצ'רד לב הארי מפגיעת חץ. לאחר מנוחה של יומיים על גדת נחל אלכסנדר יצא הצבא הצלבני דרומה לעבר יער ארסוף ומשחצו אותו חנו על גדת נחל פולג. ביום שבת, 7 בספטמבר המשיך המחנה הצלבני לכוון דרום בדרכו לארסוף.
ההיסטוריון המוסלמי בהא א-דין מתאר[4] את תנועת הצבא הצלבני:
”האויב נע במבנה קרבי, החיילים הרגלים לפני הפרשים וצפופים כחומה אנושית. כל חייל לבש שריון וחיצנו לא גרמו לו לנזק אבל הם ירו עלינו בקשתות הגדולות שלהם והרגו סוסים ורוכבים. אני ראיתי חיילים רגלים עם חיצים רבים נעוצים בגבם שהמשיכו לצעוד קדימה מבלי לשבור את השורות... אי אפשר שלא להעריך אנשים אלו הם חוו קשיים קיצוניים ולמרות הכשרתם הצבאית הלקויה ועובדה כי לא היה צפוי להם כל רווח אישי.”
תנועת המחנה המוסלמי
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחנה המוסלמי, מוכה ברוחו לאחר נפילת עכו עקב ממרחק מה אחרי תנועת המחנה הצלבני מבלי לנקוט ביוזמה התקפית או מבלי לנסות לחסום את דרכם של הצלבנים דרומה. יחידות קשתים בודדות הטרידו את הצלבנים בהתקפות מרחוק בטקטיקה של "פגע וברח". התקפות אלו אכן הכבידו על הצלבנים אך לא יצרו איום של ממש על התקדמותם. ההיסטוריון המוסלמי, הביוגרף של צלאח א-דין שליווה את מסע המלחמה, בהא א-דין, מציין כי הפאסיביות המוסלמית נבעה מרצונו של צלאח א-דין לבחור שדה קרב נוח לצבא המוסלמי בו יוכל לנצל את יתרון התמרון מחד ולמנוע מהצלבנים אפשרות ללכוד את הפרשים המוסלמיים בתנאים טופוגרפיים שיהפכו אותם למטרה נוחה להסתערות האבירים, מאידך.
בספרו "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל" מציין[5] פרופסור יהושע פראוור כי ייתכן וצלאח א-דין איבד בעצמו ביטחון ביכולת צבאו לאחר נפילת עכו ובחר להרחיקו מאזור התבוסה ומאידך המתין עד שכושר ורוח הלחימה יחזרו לכוחותיו.
כך בעת שהצבא הצלבני נע באיטיות דרומה מגלה הצד המוסלמי חוסר מעש מוחלט, גדודי צבא מוסלמיים נעים ממזרח למבנה הצלבני, כאשר המבנה המוסלמי המרכזי הרס את חיפה הנטושה ואת שפרעם. משם יצאו המוסלמים ליקנעם כאשר הם ממשיכים במקביל לתנועת הצלבנים כאשר חילות חלוץ נעים דרומה במהירות. המרחקים נסגרו עם חציית נחל התנינים על ידי הצלבנים, בשלב זה החלו קשתים רכובים מוסלמיים להתקיף ללא הרף את הצבא הצלבני וברור היה לשני הצדדים כי העימות אכן קרב.
שדה הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרב התרחש במישור צר בעומק של קילומטר וחצי ובאורך של שני קילומטרים וחצי כמה קילומטרים צפונית מזרחית לארסוף. בתקופה ההיא, הוגבל שדה הקרב לא רק על ידי הים, אלא גם על ידי יער שצמח בצדו המזרחי של שדה הקרב והיה בעורפו של הכח המוסלמי, יער זה הושמד, שנים רבות מאוחר יותר, על ידי הטורקים בעת מלחמת העולם הראשונה שהשתמשו בעציו להסקת הדודים ברכבותיהם.
שדה הקרב היה צפוף יחסית ולא היה בו מקום רב לתמרון (זאת הסיבה שצלאח א-דין בחר בו - הוא הניח שהמקום הצר יגביל את הפרשים הצלבנים). אף שהפרשים הצלבנים היו מוגבלים במידה מסוימת, הרי שהפרשים הקלים שהיוו את רב הצבא המוסלמי היו מוגבלים הרבה יותר, מכיוון שהיו זקוקים למקום גדול בהרבה לתמרוניהם. במיוחד נדרש המקום הרחב לשימוש בטקטיקה האהובה עליהם - ירי חצים תוך כדי דהירה.
צבאות ופיקוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצבא הנוצרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצבא הנוצרי הורכב משלושה אלמנטים עיקריים: השרידים של צבא ממלכת ירושלים, צבאות המסדרים (טמפלרים והוספיטלרים) והצבא האנגלי שכלל, לפי הערכות מודרניות כ-8,000 חיילים.[7] כמו כן, היו יחידות צרפתיות שנשארו בארץ לאחר עזיבתו של פיליפ ומספר מצומצם של חיילים גרמניים, שארית הפליטה מהצבא הגרמני הגדול שלא הגיע לארץ. הפיקוד היה בידיו של ריצ'רד לב הארי.
הצבא האנגלי הורכב מיחידות משמר קבועות וגיוס פאודלי שסיפקו לריצ'רד הוואסלים שלו. הרכבו של הצבא האנגלי היה דומה לצבאות אחרים צבאות ימי הביניים באירופה. עיקר כוחו היה בהסתערות פרשים כבדים שהורכבו מאבירים. בתוספת לאבירים שירתו בצבא האנגלי גם קשתים רבים. חימושו של האביר בתקופה זו כלל שריון טבעות להגנת גופו, מגן מאורך הדומה בצורתו לטיפת מים וקסדה. מתחת לשריון לבש האביר בגד עבה לספיגת המכות. חימושו ההתקפי כלל בעיקר רומח פרשים כבד, חרבות וכלי נשק אחרים לטווח קצר.
צבאות המסדרים ספגו אבדות קשות מאוד בקרב קרני חיטין, אך בגלל פריסתם ברחבי אירופה הצליחו להשתקם והציבו כוח ניכר בקרב זה. צבאה של ממלכת ירושלים לא יכול היה להשתקם בקלות רבה כל כך ומספר חייליו היה מצומצם. מלבד פרשים כבדים וחיל רגלים, כללו צבאות המסדרים גם פרשים קלים בשם טורקופולים. פרשים אלה היו אמורים לתת מענה לקשתים הרכובים של המוסלמים שהיו נהוגים לדהור לעבר הצבא הנוצרי ולירות בו חצים מטווח קצר וברגע שהאבירים היו יוצאים להדפם, היו מסתלקים כלעומת שבאו. למרות קיומם של הטורקופולים, היוו הקשתים המוסלמים הרכובים מטרד גדול בגלל מספרם העדיף. לכן, הסתמכו הנוצרים גם על קשתים רגלים שהשתמשו בקשת מוצלבת, שטווח הירי שלה היה גדול יותר מטווח הקשת של הפרש המוסלמי.
הצבא המוסלמי ופיקודו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפיקוד המוסלמי היה נתון בידיו של צלאח א-דין. בקרב עצמו פיקד צלאח א-דין על מרכז צבאו.
צבאו של צלאח א-דין הגיע משני קצוות האימפריה שלו - מצרים מדרום וסוריה וצפון עיראק בצפון. המצרים תרמו את הפרשים הממלוכים המעולים ואילו האזורים הצפוניים תרמו את הפרשים הכבדים ופרשים קלים נוספים. קשה להעריך את גודלו המדויק של הצבא המוסלמי, אך מצרים תרמה ככל הנראה כחמשת אלפים עד ששת אלפים פרשים ועוד כחמשת עד שבעת אלפים פרשים הגיעו מהמחוזות הצפוניים של האימפריה.[8]
הצבא המוסלמי סבל מצורת הגיוס שלו - רוב החיילים גויסו אד הוק והיה צריך לשחררם כעבור פרק זמן קצר. מכאן נבעה השאיפה של המפקדים המוסלמים, ובכללם צלאח א-דין, להגיע מהר ככל האפשר לקרב הכרעה, לפני שהחיילים מתפזרים לביתם.
הצבא עצמו היה מורכב בעיקר מפרשים קלים, קשתים רכובים (חלקם מוגנים בשריון), מעט פרשים כבדים וחיל רגלים. עיקר כוחו של הצבא המוסלמי היה בקשתיו הרכובים אשר יכלו להטריד את הצלבנים ללא הפסקה. ההטרדה הזאת גרמה לכך שהצבא הצלבני אולץ לנוע בשדרת מסע צפופה ומהירות תנועתו הייתה כקצב הליכתו של החיל הרגלי, וזאת על מנת לאפשר לקשתים הצלבנים להרחיק את הפרשים המוסלמים ככל שניתן מהטור הנוצרי.
הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצבא הצלבני נכנס אל שדה הקרב במערך של שלושה טורים. בחיל החלוץ רכבו אבירי מסדר הטמפלרים במאסף גדודים של מסדר ההוספיטלרים - אבירי המסדרים הצבאיים נחשבו ליחידות עילית בעלי משמעת ויכולת צבאית. לאחר חיל החלוץ רכבו אבירי הצבא הצרפתי בפיקוד ריצ'רד מאנז'ו ואבירי ממלכת ירושלים בפיקודו של גי דה ליזיניאן. במרכז רכבו האבירים האנגלים.[9]
תוכניתו של ריצ'רד לב הארי הייתה למשוך את המוסלמים למקום בו יוכל לנצל את מחץ ההתקפה של האבירים הצלבנים על מנת להשמיד את הכוח המוסלמי העיקרי. הפרשים הצלבניים אמורים היו לפרוץ בבת אחת, על פי אות מוסכם מחצוצרנים שהתמקמו בין היחידות - לשבור את שורות הקשתים הרגלים ולהכות במוסלמים, תיאום מראש היה הכרחי על מנת למנוע מהמוסלמים אפשרות לנצל התקפה לא מאורגנת לפורר את שורות המחנה הצלבני לבודד את היחידות ולהשמיד את הפרשים והקשתים בנפרד.
המוסלמים תוקפים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרב החל בהתקפות עזות וללא הפסקה של פרשים מוסלמיים שתקפו גלים - גלים את המערך הצלבני וריכזו את מירב עוצמתם על חיל המאסף. משהפכה ההתקפה קשה מנשוא, ותנועת הקשתים הצלבנים הואטה מאחר שהם נאלצו ללכת כשפניהם פונים אל כוון ההתקפות וסוסי האבירים מתו תחתיהם פנה המאסטר של מסדר ההוספיטלרים לריצ'רד לב הארי בבקשה לאפשר התקפת נגד:[10]
”אדון ומלך, אנחנו נמצאים במצב קשה ועלולים להיות מסומנים באות הקלון של אלו שלא העזו להשיב מכה על מנת להגן על עצמם. אנשינו מאבדים את סוסיהם לשוא, מדוע שנבליג על כך?”
תשובתו של המלך האנגלי למפקד מסדר ההוספיטלרים הייתה הפקודה להמשיך בצעדה קדימה מבלי להגיב להתקפות המוסלמים. על פי כותב ההיסטוריה של ריצ'רד בעת מסע הצלב השלישי (לטינית: Itinerarium Ricardi Bohâdin) התדיינו ההוספיטלרים בינם לבין עצמם:[11]
”מי לא יאדים מבושה, אמרו הם אחד לשני מדוע לא נשחרר את סוסינו, אויה! נגזר עלינו להיקרא פחדנים וגוררי רגליים לעולמי עד - ובצדק! למי קרא כדבר הזה בעבר מעולם לא השחירה בושה כזו את פניו של צבא כה אדיר! אם לא נתקוף אותם במהירות יהיה שמנו מוכתם לעולם וככל שנתמהמה גדולה יותר תהייה הבושה.”
התקפת נגד צלבנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם התגברות הלחץ על המאסף, הגיעו האבירים ההוספיטלרים לכלל נקודת שבירה. שני אבירים, המרשל של מסדר ההוספיטלרים, ואביר נוסף יצאו משורות חיל הרגלים וסחפו איתם את שאר אבירי המסדר עימם בעוד הם תוקפים גדוד של פרשים מוסלמים שהתקרבו אל הצבא הצלבני בלוויית תופים ומצילתיים[12] תוך שהם ממסכים את שדה הקרב בענני אבק מפרסות סוסיהם.
התפרצות לא מתוכננת זו שברה את שורות הצבא הצלבני ואבירים יצאו מבין שורות הקשתים לכיוון הצבא המוסלמי. ריצ'רד לב הארי, משהבין כי תוכנית הקרב השתבשה הצטרף למתקפה עם פרשיו. היסטוריונים מוסלמיים ונוצרים מתארים את עוצמת ההתקפה הצלבנית כחומת ברזל נוצרית הדוחפת קדימה ומשמידה את הלוחמים המוסלמיים שעמדו בדרכה. ריצ'רד עצמו מתואר[13] כחץ שלוח מקשת העובר בין שורות הצבא המוסלמי הוא קוצר בהם ומפיל אותם מסוסיהם. המוסלמים נופלים חללים חללים כערמות חיטה בדרכו ולאחר שעה של קרב נפרש שדה של מתים באורך חצי ליגה.
בספרו "מלחמה ואבירות" (War and chivalry) מנתח[14] ההיסטוריון סטריקלנד את המניעים להתנהגות המאסף הצלבני. על פי מחקרו, ההכרה האסטרטגית בחשיבות שמירה על מבנה מלחמתי קוהורנטי, אחיד ושילוב של כוחות בין פרשים לחיל רגלים, הכרה שמפקדים מהמאה ה-12 כמו ריצ'רד לב הארי היו מודעים לחשיבותה. השילוב של טקטיקות ייחודיות למפגש הצבאות המוסלמי - נוצרי בשדות הקרב של ממלכת ירושלים הביאו לכורח להציב את אבירי המסדרים הצבאיים בחזית ובעיקר במאסף - שתי נקודות המגע העיקריות עם הרוכבים המוסלמיים ועיקר המשקל של טקטיקות ההטרדה המוסלמיות בשלבים הפותחים של הקרב - מאחר שלוחמים אלו היו ידועים כבעלי משמעת צבאית ומאומנים בלחימה כגוף אחד.
החוקר מצביע על דיכוטומיה בפניה ניצבו אבירי המסדרים - מחד הצורך בשמירה על משמעת צבאית ופקודות הקרב ומאידך הדחף שטבוע בכל אביר נוצרי - האליטה הלוחמת של המאה ה-12 לתהילה ולכבוד אישי.
אי יכולתם של אבירים לסטות מהמסגרת של כללי "האבירות הגשמית" שהוכתבו על ידי ברנאר מקלרבו, וההבטחה לישועה אם ימותו במאבק מול הכופרים הביאו את אבירי המסדרים פעם אחר פעם לפעול כנגד תועלתם בקרב לתת יתרון לאויביהם המוסלמים ולהתקיף בפזיזות מגובה בביטחון עצמי מופרז, התקפות שהביאו לתוצאות קשות בשדה הקרב.
במקרה של קרב ארסוף, הצליח מפקד המערכה הנוצרי - המלך ריצ'רד, לארגן את ההתקפה ולערוך אותה בשלושה גלים מסודרים מבלי שהאבירים יתפזרו לכל עבר ויאבדו בכך את מחץ ההתקפה תוך שהם מכים ברוכבים המוסלמיים ומונעים מהם אפשרות להתארגן למתקפה על האבירים בשטף מרוצם קדימה.
הצבא המוסלמי קרס תחת עוצמת המחץ הצלבנית, גדודים מובחרים נטשו את שדה הקרב ולא נענו לפקודות הסולטאן. הקרב הוכרע, הצבא המוסלמי הובס והושפל אך לא הושמד. קרב ארסוף הוציא את הרוח הקרבית ממפרשי הצבא המוסלמי ומפקדיו. יותר לא העזו המוסלמים להתקיף את צבא מסע הצלב השלישי ולא ניסו לעצרו בדרכו דרומה. כך, לאחר מנוחה קצרה המשיך הצבא הצלבני בדרכו כמתוכנן והגיע ליפו ב-10 בספטמבר והחל בביצור העיר ההרוסה.
סוף דבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]קרב ארסוף בכל הישגיו הטקטיים שעיקרם הוצאת יכולת ורוח הלחימה מהצבא המוסלמי והטבעת פחד עמוק במפקדיו מפגישה מחודשת עם הצלבנים בשדה קרב פתוח לא היה התשובה למפלת קרב קרני חיטין. ריצ'רד לב הארי לא ניצל את מצבו של הצבא המוסלמי או את התרוממות הרוח של לוחמיו ולא הלך בדרכם של לוחמי מסע הצלב הראשון בניסיון לכבוש מחדש את ירושלים.
החודשיים הבאים שהוקדשו לביצור חומות יפו אפשרו למוסלמים להתאושש קמעה מהתבוסה בארסוף ולפתוח בטקטיקה חדשה של אדמה חרוכה, במהלכה נהרסו עשרות מבצרים ונקודות יישוב על מנת למנוע מהצבא הצלבני נקודות אחיזה. ההרס הגדול ביותר עבר על אשקלון, מחוסר יכולת או נכונות להגן עליה מפני מצור והתקפה פונתה אוכלוסיית העיר וביצוריה נהרסו בקושי רב. גורל דומה פקד את רמלה שאוכלוסייתה גורשה והעיר על כנסיותיה נחרבה.
עם תום מסע הצלב התבררו ממדי ההרס, אדמה חרוכה שלא הותירה לצלבנים יכולת להתנחל בחלקי הארץ המרוחקים ממישור החוף, כך השתנתה הטקטיקה הצבאית בארץ ישראל מלוחמת מצור וקרבות פנים אל פנים שאפיינו את ימי ממלכת ירושלים הראשונה לסדרת פשיטות שבמהלכן נמנעו - בדרך כלל המוסלמים - מעימות חזיתי עם הצלבנים ובכך מנעו מהם יכולת להכרעה צבאית, אך נמנעה מהם היכולת להכריע את הצלבנים במערכה בדומה לקרני חיטין, מה שהעניק לצלבנים מאה שנים נוספות של קיום.
המוסלמים איבדו את היוזמה ומעתה עקבו אחר תנועות הצבא הצלבני, צלאח א-דין איבד את יכולתו לקבוע את מהלך האירועים ועמד מעתה בפני חילוקי דעות עם מפקדי צבאו.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Rowman & Littlefield. Thomas F. Madden. The New Concise History of the Crusades. 2005, ISBN 0742538222, 9780742538221, page 83
- ^ "Itinerarium Peregrinorum et Gesta Regis Ricardi: The Siege and Capture of Acre, 1191", Fordham University
- ^ Rickard, J (12 November 2001), "Siege of Acre, August 1189-12 July 1191". History Of War
- ^ J. F. Verbruggen. The Art of Warfare in Western Europe During the Middle Ages: from the Eighth Century to 1340. Boydell & Brewer, 1997, ISBN 0851155707, 9780851155708, page 235
- ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 72
- ^ מבוססת על ישראל רול, אורן טל ומיכאל וינטר, מפגש הצלבנים והמוסלמים בארץ-ישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, עמוד 35
- ^ Terence Wise, Armies of the Crusades, Osprey, 1978, page 5
- ^ המספרים על פי Geoffrey Regan, Saladin and the fall of Jerusalem, page 98, ופרוואר, עמוד 531
- ^ Maude M. Holbach. In the Footsteps of Richard Coeur De Lion Kessinger Publishing, 2005. ISBN 1417924306, 9781417924301, page 121
- ^ Matthew Strickland, War and Chivalry: The Conduct and Perception of War in England and Normandy, 1066-1217. Cambridge University Press, 1996 ISBN 052144392X, 9780521443920, page 116
- ^ Thomas Andrew Archer, The Crusade of Richard I, 1189-92: Extracts from the Itinerarium Ricardi Bohâdin. Published by D. Nutt, 1888. page 334
- ^ תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב', מוסד ביאליק, תשכ"ג 1963. עמוד 76
- ^ Catherine Hanley, DS Brewer. War and Combat, 1150-1270: The Evidence from Old French Literature. 2003, ISBN 0859917819. page 99
- ^ Matthew Strickland, War and Chivalry: The Conduct and Perception of War in England and Normandy, 1066-1217. Cambridge University Press, 1996. ISBN 052144392X, page 115
| מסע הצלב השלישי | ||
|---|---|---|
| אירועים מרכזיים | קרב קרני חיטין • המצור על עכו (1189–1191) • קרב ארסוף • הסכם יפו (1192) | |
| דמויות מרכזיות | פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה • פיליפ השני, מלך צרפת • ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה • גי דה ליזיניאן • קלמנס השלישי • צלאח א-דין | |