מבנה בסיסי של חרב ארוכה: * תפוח הניצב – משמש לאזן את משקל החרב וגם מאפשר הכאת היריב. * ידית אחיזה – משמשת לאחיזת החרב. * שמורת הניצב או לעיתים שמורת צלב – משמשת להגנה על היד ולעצירת חרב היריב. * לשונית מגן־גשם – לעצירת חדירת גשם לתוך הנדן. * Ricasso – חלק שאינו מחודד בלהב, בגלל חוסר התועלת שבכך, בשל קרבתו לשמורת הניצב. תורם גם לחוזק בסיס החרב. * שקע אורך (Fuller) – מרוקע בהלמות פטיש ובעזרת גליל פלדה ייעודי, בעוד הפלדה לוהטת בעת חישול החרב, כמעט או לכל אורכה. הדבר גורם לדחיסת הפלדה במרכז החרב ולחיזוקה ולעיתים משמש גם להורדת משקל החרב. * רכס אמצע הלהב – השארת הרכס תורמת לחוזק הלהב, וממנו מתחיל מדרון עד לשפת החרב החדה ולחוֹדה. * שפת הלהב – מחודדת בשני צידי החרב, מה-Ricasso ועד לקצה הלהב. * חוד – קצה הלהב המשמש לדקירת היריב. הערה: ישנן עיצובים שונים בהם קיים "רכס אמצע" לכל אורך החרב או לחלופין "שקע אורך" (Fuller) לכל אורך החרב שהולך ו"נעלם" לקראת חוד החרב.חרב רפייר
ערך זה עוסק בכלי נשק קר. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו חרב (פירושונים).
חרב היא כלי נשקקר שנועד לדקירה או לשיסוף. בעיצובה הבסיסי ביותר, החרב עשויה מלהב ארוך וניצב בו אוחזים את החרב. הלהב בדרך כלל עשוי מתכת, כשלפחות צד אחד שלו משויף וחד. לעיתים קרובות יש לחרב קצה מחודד לדקירה. הידית יכולה להיות עשויה מסוגים שונים של חומרים, כשהנפוצים הם עץ מצופה בעור, עורות דגים, בד עבה, שרוכים או סבכות מתכת. מבנה החרב דומה בצורה מפתיעה בתרבויות שונות, כמו גם טכניקות הסיף והלחימה הנפוצות. על-מנת לשאת את החרב נהוג להשתמש בנרתיק הנקרא "נדן", שמונע מהחרב לפגוע באדם הנושא אותה ומגן על הלהב מפני פגעי הטבע (כגון אבק ולחות).
הניצב הוא החלק בחרב בו אוחזים. הוא בנוי מידית שבקצה התחתון גולה כבדה (נקראת גם "תפוח ניצב", pommel) שמטרתה העיקרית היא לסייע באחיזה. בחרבות דקירה מאוחרות שימשה גם לאיזון משקל הלהב ולאפשר תמרון נוח יותר בדקירה. כמו כן, הגולה יכולה גם להמם אדם במכה על הראש. באמצע נמצאה הידית, בה אוחזים. בקצה הקרוב ללהב ניצבת השמורה, או ה-hand-guard, שמטרתו הייתה כפולה: למנוע מהיד להחליק על הלהב ולמנוע מלהב היריב לפגוע ביד. לחרבות שונות היו שמורות שונות: לחרבות האבירים של ימי הביניים היו שמורות בצורת מוט אופקי שיצר צלב עם הלהב והידית (cross-guard), לחרבות היפניות היו שמורות בצורת מלבן או אליפסה שהקיף את הלהב ונקראו Tsuba ואילו לחרבות הדקות והקלות (יחסית לחרבות ימי הביניים) של המאה ה-17 ואילך (חרב סיף או דקר) השמורה הייתה מעין "סלסלה" שעטפה את היד וכללה קשת פלדה שהגנה גם על פרקי האצבעות.
לחרבות שונות היו להבים שונים. הלהב כולל שפה אחת או שתיים מחודדות (חרב פיפיות), ששימשו לשיסוף ולעיתים גם קצה מחודד ששימש לדקירה. החרב הארוכה בעלת שתי השפות כללה גם מעין שקע לאורך אמצע הלהב, שנועד להקטין את המשקל של החרב. שקע זה - הנקרא fuller - נודע בטעות כ"מרזב הדם".
חרבות בעלי להבים קצרים יותר (כגון הגלאדיוס ופגיונות מסוגים שונים) שימשו לרוב לדקירה, ואילו חרבות ארוכות, כמו רוב החרבות שהיו בשימוש בימי הביניים, שימשו לחיתוך. ההבדל בין חרבות אלה התבטא, כאמור, באורך, בצורת הלהב (למשל, חרבות מעוקלות שימשו רק לחיתוך, חוץ מבמקרה של חרבות סיף) ובחלקיו החדים (רק חרבות ישרות המיועדות לחיתוך היו חדות בשני צידיו של הלהב).
שיטות הייצור של הלהבים היו שונות מחרב לחרב, אך לא במידה רבה. שיטת ייצור חרבות חדשה יחסית כוללת קיפול חוזר ונשנה של המתכת בצורת הלהב, מה שמאפשר ליצור להב דק יחסית אבל חזק. ההבדלים באיכויות החרב מתבטאות בעיקר באיכות החישול שהיה שונה בין מסורת למסורת וכמו כן ישנם שינויים בין חרבות בהתאם למטרה של הלוחם וכן בהתאם למגבלות הטכנולוגיה.
חרבות מתקופת הברונזהחרבות דו-ידניות מתקופת הרנסאנס
חרבות היו בשימוש אצל בני האדם החל מתקופת הברונזה, כשלראשונה הומצאה הטכנולוגיה ליצירת להבים חדים וארוכים. החרבות הראשונות היו עשויות מארד או נחושת. הלהב היה קשה, אך מאוד שביר, והחרבות נעשו בטכניקה שכללה יציקת הנחושת הנוזלית לתוך תבנית, קירור, ואז ליטוש וחידוד בעזרת אבני ליטוש ו"פצירות". רק כשהאדם למד לעבד את מתכת הברזל נהפכו החרבות לכלי נשק חשוב. במהרה, למדו הנפחים שעם הוספת כמות מתאימה של פחם (למעשה הפחמן שנמצא בפחם) ניתן לייצר סגסוגת יעילה בהרבה: פלדה.
החרב הייתה בשימוש גם בזמן העת העתיקה, אז הייתה נטייה לשימוש בחרבות קצרות שנועדו בעיקר לדקירה. המפורסמת שבהן הייתה הגלאדיוס הרומית שנהפכה לנשק הסטנדרטי של הלגיונר. הגלאדיוס שימשה בעיקר לדקירה אך יכלה גם לשסף. עם הירידה באיכות הצבא הרומי והמשמעת של לוחמיו, נזנחה הגלאדיוס לטובת הספאתה – חרב ארוכה יותר שהייתה בשימוש הברברים באותה תקופה. גם אחרי נפילת האימפריה הרומית נמשך השימוש בחרבות, אם כי איכותן הירודה יחסית (חרבות הוויקינגים היו כבדות ולא מאוזנות, אף על פי שוויקינגים רבים נשאו לצידם חרב קצרה ושמה seax: וישנם האומרים שהיה זה סכין או פגיון ארוך) אפשרה לגרזני המלחמה והחניתות לשלוט בשדה הקרב.
מאז היווצרותן היו החרבות כלי נשק יקר ויוקרתי במיוחד. הכנת חרבות מובחרות נמשכה לעיתים יותר משנה ומחירן עלה לעיתים על זה של כפר שלם. בניגוד לכלים אחרים כגון גרזן, פטיש, קשת או חנית – החרב שימשה רק למלחמה ולכן נחשבה לכלי נשק יפה ואצילי שרק בני המעמד הגבוה (מעמד האצולה, אבירים וסמוראים) יכלו להרשות לעצמם אותו. ביפן הפאודלית ובאירופה של ימי הביניים והרנסאנס החרב שימשה גם כסמל מעמד, שימוש שנמשך עד המאה ה-19, גם אחרי שהחרב איבדה את מקומה בשדה הקרב לטובת הרובים והתותחים.
אחרי שימוש נרחב במשך כחמשת אלפים שנה, חרבות החלו בהדרגה לאבד מחשיבותן בשלהי המאה ה-19, עקב השימוש הגובר בנשק חם המבוסס על אבק שרפה. אף על פי שחרבות לא נזנחו לחלוטין, שימושיהן הוגבלו יותר ויותר, כשחלק נרחב יותר משימושן היה למטרות טקסיות. עם זאת, חרבות היו עדיין בשימוש במלחמת העולם השנייה, כשהקצינים בצבא היפני נשאו חרב קטאנה למטרות טקסיות ולקרב פנים אל פנים.
חרב ארוכה (אנגלית: Longsword) – חרב בעלת להב ישר וארוך וניצב עם שמורת-צלב שהייתה בשימוש בעיקר על ידי אבירים ובני-אצולה באירופה של ימי הביניים והרנסאנס. השם מתייחס הן לחרבות חד-ידניות, הן לחרבות יד וחצי והן לחרבות דו-ידניות.
חרב אבירים (נקראת גם חרב רחבה או חרב ארוכה, ובאנגלית גם Arming Sword) – חרב ליד אחת, עם להב באורך של בערך מטר. החרב הארוכה נועדה בעיקר לחתוך, אך גם יכלה לדקור. זו הייתה החרב העיקרית של האבירים בימי הביניים.
חרב ממזרית – חרב ארוכה שאפשר היה להחזיקה ביד אחת או בשתי ידיים. בשל כך נודעה גם בשם חרב "יד וחצי". החרב שימשה גם לדקירה וגם לחיתוך, כאשר הדגש נקבע בהתאם לפרופיל הלהב. היא פותחה בשלהי ימי הביניים והייתה בשימוש עד סוף הרנסאנס.
חרב חמש אצבעות – חרב בעלת להב רחב בבסיסו (ברוחב 5 אצבעות, ומכאן השם) שהולך ונהייה צר יותר, שימשה בעיקר לדקירה אך גם לחיתוך ושיסוף. הייתה נפוצה בשלהי ימי הביניים וברנסאנס.
סיף-פרשים – חרב מעוקלת במקצת המחודדת מצד אחד. הייתה בשימוש בעיקר במאות ה-18 וה-19 בידי חילות התקופה – בייחוד הפרשים.
רפייר – חרב דקה וארוכה שנועדה בעיקר לסיוף ולדקירה. הייתה נפוצה ביותר ברנסאנס ועד המאה ה-17, אז הוחלפה בחרב קטנה (אנ'), הדומה בתכונותיה אך קצרה וקלה יותר. בחרבות אלו נלחמו בני אצולה בדו-קרב של כבוד באותה תקופה.
מאז ימי הביניים, הן באירופה והן ביפן, החרב הפכה לנשקו האישי של הלוחם בן מעמד האצולה (אביר או סמוראי). לחרב לא היה רק תפקיד מעשי-קרבי אלא גם תפקידים טקסיים וסמליים. למשל: הכתרת אביר נעשתה באמצעות טפיחה על כתפיו עם חרב (בדרך כלל או החרב של המכתיר או החרב שיקבל האביר). חרבות של גיבורים ואצילים רבי-מעלה כגון מלכים, קושטו במתכות יקרות ואבני חן ועוטרו בעיטורים שונים וחלקן אף נקראו בשמות. ממסורות אלו התפתחו אגדות על חרבות קסומות והגיבורים שנשאו אותן. הידועה שבהן היא האקסקליבר - חרבו האגדית של המלך ארתור.
החרב שימשה כאמצעי העיקרי לדו-קרב עד המצאת האקדחים בעלי בריח צור (Flintlock), ובסרטי קולנוע רבים מתוארים דו-קרבות בין הגיבור לנבל כאשר כלי הנשק בו שניהם משתמשים הוא חרב כלשהי.
אחת החרבות הבדיוניות הידועות והפופולריות ביותר היא חרב האור (Lightsaber) מסרטי מלחמת הכוכבים: זוהי חרב עתידנית בה הלהב מורכב משלהבת אור (או ענן פלזמה) שיכולה לחתוך דרך כל חומר. חרב-האור היא נשקם של אבירי הג'דיי והסית' ובידיהם המיומנות היא קטלנית ביותר.
הביטוי "חרב פיפיות" מתאר חרב עם להב מחודד משני צידיו. הביטוי מדמה מהלך שעלול לפגוע במידה דומה לאפשרות שיועיל.[1]
ערך מורחב – ניצב (חרב)
חרבות, דף שער בספרייה הלאומית
