קונקלווה

הקונקלווה כגוף בוחר יחיד כוננה בבולה In Nomine Domini שפורסמה על ידי ניקולאוס השני ב-1059. ב-1197, בעת ועידת לטראנו השלישית, העמיד האפיפיור אלכסנדר השלישי את הרוב הדרוש על שני שלישים מהקולות.

משתתפים בבחירה כל הקרדינלים שגילם פחות מ-80, אך על פי החלטה של פאולוס השישי, שהתקבלה ב-1975, מספרם מוגבל לעד 120 קרדינלים. על אף שהאפיפיורים לאחר פאולוס השישי הכירו בכלל זה, בפועל מספר הקרדינלים חורג לעיתים קרובות מהמקסימום שנקבע.^[1] להלכה כל גבר קתולי יכול להיות מועמד לאפיפיור, אולם ב-600 השנה האחרונות נבחר לתפקיד קרדינל. הקונקלווה מתכנסת בקפלה הסיסטינית שבקריית הוותיקן בתוך 20 יום ממות או התפטרות האפיפיור הקודם. בקונקלוות הקודמות, מרגע שנכנסו הקרדינלים לקפלה היה אסור להם לעזוב אותה עד בחירת האפיפיור והיא הייתה ננעלת (ומכאן השם קונקלווה – בלטינית, cum clavi = במפתח), אולם יוחנן פאולוס השני שינה את החוק הזה והתיר להם ללון בבית מלון בקריית הוותיקן.

הבחירה נעשית בסדרה של הצבעות חשאיות. כל קרדינל רושם את השם המועדף עליו על פתק ונשבע שבחר בחירה ראויה. התוצאות נרשמות בפיקוח של שלושה קרדינלים. לבחירת אפיפיור דרוש רוב של שני שלישים, ועד שמושג הרוב הדרוש, נערכות בחירות חוזרות ונשנות (ארבע הצבעות בכל יום). יוחנן פאולוס השני קבע שאם לא מושג רוב של שני שלישים אחרי 30 הצבעות, ניתן להסתפק ברוב רגיל. לאחר כל הצבעה נשרפים הפתקים בתנור מיוחד. לבעירה מוסיפים חומר שצובע את העשן העולה: אם לא נבחר אפיפיור, עשן שחור, וכשנבחר האפיפיור – והסכים להתמנות לתפקיד – עשן לבן (מכאן מקור הביטוי "עד שיצא עשן לבן").

כשנבחר האפיפיור, יוצא זקן הקרדינלים בני המסדר הדיאקוני (המסדר הזוטר) אל הקהל הממתין בחוץ ומכריז: Habemus papam – "יש לנו אפיפיור!". אחריו יוצא האפיפיור הנבחר ומברך את הנאספים.

כאמור, על הקרדינלים נאסר כל מגע עם העולם החיצון בעת הקונקלווה. יוצאים מגדר זה שלושה בעלי תפקידים, אם הם גם חברים בגוף הבוחר. אלו הם ראש בית הדין הגבוה לחסד (ה-Sacra Paenitentiaria), הקרדינל-הארכיבישוף בפועל של רומא, ומנהל קריית הוותיקן.

עם כניסתם של הקרדינלים לקפלה הסיסטינית נהוג לשיר את ההמנון "בוא, רוח בורא" (Veni Creator Spiritus).^[2]

חבר הקרדינלים מתחלק לסיעות לפי שני קווים עיקריים: תאולוגי ופוליטי.

הקו התאולוגי נחלק בין שמרנים לבין מתונים או ליברלים. מספר קרדינלים שמונו על ידי אפיפיור מסוים נוטים לייצג את שיטתו התאולוגית (ובעבר, היו רבים מהם קשורים אליו משפחתית) ויוצרים קבוצה מלוכדת. הדבר גרם לכך שאפיפיורים שביקשו להשיג השפעה מתמשכת מינו מספר רב של קרדינלים, ככל שיכלו בתקופת כהונתם. בין המאה ה-13 למאה ה-18 נקראה סיעת השמרנים Zelanti. מקור הביטוי בחברי המסדר הפרנציסקני שהתנגדו לכל שינוי והקלה בתקנון בנדיקטוס, בהמשך זוהתה סיעה זו עם תומכי הישועים.

קו חלוקה מקביל לסיעות התאולוגיות היה הקו המדיני. מעורבות המעצמות בבחירת האפיפיור הייתה גדולה ושליטיהן ניסו להשיג אפיפיור כרצונם. עד התיקון שהכניס פיוס העשירי ב-1903 הייתה נתונה לשליטי אירופה (קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומלך צרפת) זכות וטו על החלטות הקונקלווה (Jus exclusivae), הזכות מומשה בפועל באמצעות קרדינל-נאמן ("קרדינל כתר") של השליט ושלחה את הבוחרים לסבבי בחירות נוספים. גם ללא הפעלת זכות הווטו גייסו שליטים מרכזיים באירופה (כגון צרפת, ספרד, הרפובליקה של ונציה, ממלכת הבסבורג) קרדינלים שיציעו מועמדים מקובלים על הכתר ויחסמו מועמדים שאינם מקובלים.

קואליציות בין הסיעות הביאו לשיתופי פעולה על מנת להגיע למועמד מוסכם או לפחות למועמד של פשרה.

קונקלוות מתוארות ביצירות הבאות:

• הסדרה "האפיפיור החדש"
• הסרט "האפיפיורים"
• הפרקים הראשונים של הסדרה "הבורג'ס"
• הסרט "יש לנו אפיפיור" מאת נני מורטי
• הסרט "הסנדק חלק שלישי"
• הספר "מלאכים ושדים" מאת דן בראון וסרט בשם זה

• פפאביל

  מדיה וקבצים בנושא קונקלווה בוויקישיתוף

• חיים איסרוביץ, עד שייצא עשן לבן: איך בוחרים אפיפיור חדש?, באתר nrg‏, 11 בפברואר 2013
• ביבליוגרפיה לנושא
• ההיסטוריה של כל הקונקלוות שהתקיימו
• תיאור גרפי של קונקלווה, באתר אינפוגרפיקה
• בחירת אפיפיור, האנציקלופדיה הקתולית
• קונקלווה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   אפיפיורים – בחירה, דף שער בספרייה הלאומית