יונקים

על אף המגוון העצום של היונקים השונים, יש לכולם תכונות אנטומיות ופיזיולוגיות משותפות וייחודיות (ראו בפרק הבא), אשר מבדילות אותם מכל שאר מחלקות המיתרניים. כבר במאה ה-18 סיווג אותם קארולוס ליניאוס, חוקר הטבע הראשון שפיתח את השיטה הטקסונומית המודרנית, למחלקה אחת, והעניק להם את שמם המדעי Mammalia, הגזור מן המילה הלטינית mamma (עטין). לינאוס זיהה ללא קושי שהלווייתנאים, למשל, הם יונקים למרות דמיונם השטחי לדגים, ושהעטלפים הם יונקים למרות דמיונם השטחי לעופות. בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 אישרו שיטות פילוגנטיות המבוססות על רצף הגנום שכל המינים שסווגו כיונקים אכן קרובים זה לזה, ורחוקים יותר ממינים שאינם יונקים.

מחקר שפורסם במרץ 2020 אישש את ההשערה הדרוויניסטית, שלפיה ריבוי של מינים (כמו אצל היונקים) מעיד על התמיינות גבוהה שתוביל גם להתפתחות של תת-מינים נוספים. השערות מנוגדות טענו כי התפתחות של תת-מינים לאו דווקא מקושרים ליצירת מין חדש, ויכולים להופיע ולהיעלם לאורך ההיסטוריה. המחקר בדק מה היחס שבין ריבוי המינים אצל יונקים ובין תת-המינים שהתפתחו ומצא שההשערה נכונה לגבי רובם של היונקים.^[1]

כבר במאה ה-19 הוברר כי יש למיין את היונקים לשלוש קבוצות בסיסיות על פי שיטת הרבייה שלהם:

1. היונקים מן הקבוצה העתיקה ביותר מטילים ביצים, שבתוכן ניזונים העוברים מן החלמון, בדומה לעוברי הזוחלים, העופות ושאר המיתרניים, אך לאחר בקיעתם הם ניזונים מחלב אמם בדומה ליונקים אחרים.
2. מעין שיטת ביניים קיימת אצל יונקי הכיס, בה העוברים מתפתחים לתקופת היריון קצרה ברחם האם, כשהם ניזונים משק החלמון בדומה לעוברים בביצים, ולאחר מכן נולדים ומשלימים את שאר התפתחותם בתוך כיס חיצוני הנוצר בעור הבטן של האם, שבו נמצאות הפטמות.
3. השיטה המתקדמת ביותר נמצאת אצל יונקי השליה, שבה העובר מתפתח במשך תקופת היריון ארוכה יותר ברחם האם, וסופג ממנה מזון וחמצן דרך שליה העשירה בכלי דם. ולדות יונקי השלייה נולדים מפותחים יותר מאלו של יונקי הכיס, ולאחר לידתם הם יונקים מן האם בדומה לוולדות שאר היונקים.

למרות חלוקה בסיסית זו שררו במשך השנים מחלוקות בנוגע לסדר התפצלותן של שלוש הקבוצות זו מזו, וכן בנוגע למיונם של יונקים מאובנים, שבהם איברי הרבייה לא השתמרו. מסיבה זו היו נהוגות מספר שיטות מיון מתחרות של היונקים. המחלוקות יושבו לפחות לגבי סדר החלוקה: היונקים מטילי הביצים התפצלו ראשונים, ומן השאר התפצלו יונקי הכיס ויונקי השליה. כתוצאה מכך ישנה הסכמה רחבה על מיון כללי כלהלן:

מיון:

• מחלקה: יונקים (Mammalia)
  • תת-מחלקה: קדם-יונקים (Yinotheria).
    • קבוצה Australosphenida
      • משפחה Shuotheriidae - נכחדה
      • סדרה: יונקי הביב (Monotremata)
  • קבוצה: דמויי-תריה (Theriiformes)
    • אינפרא-מחלקה: Allotheria - נכחדה
      • קבוצה Gondwanatheria
      • סדרה Haramiyida
      • סדרה מולטיטוברקולטה (Multituberculata)
    • קבוצה Holotheria
      • משפחה Chronoperatidae - נכחדה
      • קבוצה Kuehneotheria - נכחדה
      • קבוצה Trechnotheria
        • סדרה Gobiconodonta - נכחדה
        • משפחה Amphilestidae - נכחדה
        • משפחה Amphidontidae - נכחדה
        • סדרה אאוטריקונודונטים (Eutriconodonta) - נכחדה
        • סדרה Spalacotheriida - נכחדה
        • קבוצה Cladotheria
          • קבוצה דריולסטים (Dryolestoidea) - נכחדה
          • קבוצה Zatheria
            • משפחה Vincelestidae
            • סדרה Peramura
            • קבוצה Tribosphenida
              • תת-מחלקה: תריה (Theria)
                • בת-מחלקה: מטאתריה (Metatheria)
                • בת-מחלקה: אאותריה (Eutheria)

• קדם יונקים (Yinotheria)
  • • סדרה: יונקי הביב (Monotremata)
• אינפרא-מחלקה: כיסאים (Marsupialia): יונקי כיס, והאב הקדמון המשותף שלהם.
  • על-סדרה: אמרידלפיה (Ameridelphia): כיסאים מאמריקה הדרומית
    • סדרה: אופוסומים (Didelphimorphia)
    • סדרה: אופוסומיים חדפיים (Paucituberculata)
  • על-סדרה: אוסטרלידלפיה (Australidelphia): כיסאים מאוסטרליה ומניו זילנד
    • סדרה: קנגוראים (Diprotodontia)
    • סדרה: מוניטאים (Microbiotheria)
    • סדרה: חפרפרות כיס (Notoryctemorphia)
    • סדרה: בנדיקוטאים (Peramelemorphia)
    • סדרה: טורפי כיס (Dasyuromorphia)
• אינפרא-מחלקה: שלייניים (Placentalia)
  • על-סדרה: דלשינאים (Xenarthra): שיליניים ממוצא נאוטרופי
    • סדרה: פילוסאים (Pilosa): דובי נמלים ועצלנאים.
    • סדרה: ארמדילאים (Cingulata):
  • על-סדרה: אפרותריה (Afrotheria): שיליניים ממוצא אפרוטרופי
    • סדרה: שנבובאים (Tubulidentata)
    • סדרה: טנרקאים (Afrosoricida)
    • סדרה: חדפי פיל (Macroscelidea)
    • סדרה: בעלי חדק (Proboscidea)
    • סדרה: שפנאים (Hyracoidea)
    • סדרה: תחשאים (Sirenia)
  • על-סדרה: אאוארכונטוגליריים (Euarchontoglires)
    • סדרה: חדפי עצים (Scandentia)
    • סדרה: פרימטים (Primates)
    • סדרה: גלשנאים (Dermoptera)
    • סדרה: מכרסמים (Rodentia)
    • סדרה: ארנבאים (Lagomorpha)
  • על-סדרה: לאוראסייתריה (Laurasiatheria): שיליניים ממוצא לאוראסייתי
    • סדרה: עטלפים (Chiroptera)
    • סדרה: לווייתנאים (Cetacea)
    • סדרה: מפריטי פרסה (Perissodactyla)
    • סדרה: מכפילי פרסה (Artiodactyla)
    • סדרה: אוכלי חרקים (Soricomorpha)
    • סדרה: טורפים (Carnivora)
    • סדרה: פנגולינאים (Pholidota)

הערה:

• קבוצה היא דרגת מיון בדיוק כמו מערכה, מחלקה, סדרה ומשפחה, אך ללא שם מאפיין.

החל מראשית המאה ה-21, מחקרים מולקולריים המבוססים על ניתוח DNA הציעו קשרים חדשים בין משפחות יונקים. מרבית הממצאים הללו אומתו באופן בלתי תלוי על ידי נתוני נוכחות/היעדרות של רטרוטרנספוזון.^[2] שיטות סיווג המבוססות על מחקרים מולקולריים חושפות שלוש קבוצות או שושלות עיקריות של יונקי שליה - אפרותריה, דלשינאים ובוראואאותריה- אשר התמיינו בקרטיקון. היחסים בין שלוש השושלות הללו מעוררים מחלוקת, ושלוש השערות אפשריות הוצעו באשר לאיזו קבוצה היא הבסיסית. השערות אלו הן אטלנטוגנטה (basal Boreoeutheria), אפיתריה (basal Xenarthra) ו- אקסאפרופלצנטליה (basal Afrotheria).^[3] בוראואאותריה בתורה מכילה שתי שושלות עיקריות - אאוארכונטוגליריים ו-לאורסיאתריה.

האומדנים לזמני ההתפצלות בין שלוש קבוצות השליה הללו נעים בין 105–120 מיליון שנה אחורנית, תלוי בסוג ה־DNA בו משתמשים (כגון גרעיני או מיטוכונדריאלי)^[4] ופרשנויות שונות לנתונים פליאוגאוגרפיים.^[3]

הקלדוגרמה לעיל מבוססת על Tarver et al. (2016)^[5]

המאפיינים הבאים נמצאים כיום אך ורק ביונקים, ולכן ניתן להשתמש בהם להגדרתה של המחלקה. ואולם חלקם התקיימו או היו עשויים להתקיים גם במינים נכחדים שאינם יונקים, ובפרט באבותיהם של היונקים ממחלקת הזוחלים:

• התכונה המגדירה את כל היונקים ללא יוצא מן הכלל, ואינה קיימת באף בעל-חיים שאינו יונק, היא קיום בלוטות חלב בהן מזינה האם את צאצאיה.
• המוח הקדמי גדול יחסית (ונקרא לכן "המוח הגדול"), בעיקר כתוצאה מהתפתחות קליפת המוח החדשה או ה"נאוקורטקס". גם בעופות המוח הקדמי גדול יחסית, אך רובו מתפתח מגרעיני הבסיס ולא מקליפת המוח.
• גולגולת בתצורה סינאפסידית, כלומר בעלת פתח צדע אחד בכל צד מאחורי ארובת העין. תכונה זו נמצאה גם בגולגולות מאובנות של זוחלים נכחדים שהיו ככל הנראה אבות היונקים.
• השיניים מועטות משל זוחלים וכמעט תמיד עוברות התמחות לצורות שונות: חותכות, ניבים, קדם-טוחנות (מלתעות) וטוחנות. מספר השיניים וצורתן הם מאפיינים מובהקים המשמשים למיון קבוצות יונקים שונות. יוצאים נדירים מכלל זה הם הלווייתנאים שהם חסרי שיניים או בעלי שיניים רבות ודומות.
• באוזן התיכונה שלוש עצמות שמע, בניגוד לאחת בלבד בזוחלים ובעופות. עצם הפטיש ועצם הסדן נמצאות ביונקים בלבד. בנוסף, אפרכסת האוזן החיצונית קיימת רק ביונקים (אם כי לא בכולם).
• הלסת התחתונה מורכבת מעצם יחידה, עצם השיניים (dentary), בניגוד ללסת תחתונה המורכבת מאיחוי של מספר עצמות בזוחלים ובעופות.
• חוליית הצוואר הקדמית ביותר מתחברת לעורף הגולגולת במפרק בעל פול ("condyle") זוגי, בניגוד לפול יחיד בזוחלים ובעופות.
• בצוואר שבע חוליות (למעט מינים בודדים). מספר זה שווה ביונקים ארוכי צוואר כמו הג'ירף וב"חסרי צוואר" כמו הלווייתן. זאת בניגוד לעופות וזוחלים שם התארכות הצוואר היא תוצאה של תוספת חוליות רבות, ולא הארכת החוליות הקיימות.
• קשת עורקים יחידה של אבי העורקים היוצאת מן הלב ופונה לצד שמאל של הגוף. זאת בניגוד לקשת העורקים בעופות, הפונה לצד ימין, ולקשתות עורקים משני צדי הגוף בזוחלים ודוחיים.
• עור מכוסה בשיער. שיער המתפתח מן האפידרמיס בלבד ובנוי בעיקר מ-α קרטין (בניגוד לנוצות פלומה למשל, המתפתחות גם מן הדרמיס ובנויות בעיקר מ-β קרטין) קיים אך ורק ביונקים, ולרוב משמש ככסות פרווה המסייעת בבידוד תרמי. בכמה מן היונקים השיער נעלם ברובו אך זוהי תכונה משנית.
• אפרכסות אוזניים
• תאי הדם האדומים בבוגר הם חסרי גרעין (בעובר רובם עדיין בעלי גרעין).
• סרעפת החוצצת בין חלל בית החזה וחלל הבטן. תנועתה ממלאת תפקיד ראשי בכניסת האוויר לריאות.
• עצם הפין היא עצם הייחודית לתת הקבוצה של יונקי שליה, ולא ניתן למצוא אותה אצל בעלי חיים שאינם יונקים. עם זאת, היא חסרה בחלק ממיני יונקי אלו, כדוגמת האדם.

תכונות אלו אופייניות ליונקים אך נמצאות גם בכמה מחלקות אחרות של המיתרנים:

• בעלי "דם חם", כלומר אנדותרמיים (מייצרים חום גוף באופן פעיל) והומיאותרמים (שומרים על רמה קבועה של טמפרטורת גוף). בתכונה זו הם דומים לעופות, וייתכן שגם לדינוזאורים נכחדים. נראה כי מספר קטן מאוד של מיני יונקים כמו החולד העירום ושפן הסלע איבדו יכולת זו באופן משני.
• בעלי לב המופרד לחלוטין במחיצה לשני חדרים ושתי עליות, כך שלא ייתכן ערבוב בין דם עני בחמצן לדם עשיר בחמצן. תכונה זו קיימת גם בעופות, אך לא בזוחלים בני ימינו, דוחיים ודגים.
• חך משני מפותח המבדיל בין חלל האף לחלל הפה, ומאפשר ליונקים לנשום ולאכול באותו זמן. חך משני מפותח נמצא גם בעופות ובתנינאים, אך הוא קטן מאוד או בלתי קיים בזוחלים אחרים, בדוחיים ובדגים.
• ביונקי שליה מתפתחת שליה המאפשרת מעבר מזון וחמצן מומסים מדם האם לדם העובר. שליה אינה קיימת ביונקים מטילי ביצים וביונקי כיס, ומבנים דמויי שליה קיימים גם בכרישים מסוימים.
• כל היונקים מטפלים בצאצאיהם. תכונה זו קיימת גם בעופות, בתנינים ובמספר דגים, אך היא מפותחת מאוד אצל היונקים. המגע בין האם לצאצא ביונקים הוא בעל חשיבות התנהגותית עליונה, ויש לו השלכות רבות גם להתנהגות החברתיות והזוויגית שלהם.

היונקים הראשונים היו יצורים קטנים ביותר כמו דמויי יונקים מעידן המזוזואיקון, בה שגשגו הדינוזאורים וכן זוחלים ימיים ומעופפים בעולם. לאחר ההכחדה הגדולה של הקרטיקן התפתחו היונקים לצורות שונות ובמשך הזמן התפתחו ליונקי ענק כמו הקוריפודון, הפרקרתריום, האמבולותריום, האנדרוסארכוס, האנטלודונטיים, כלבי הדוב וראשוני הלווייתנים כמו הבסילוזאורוס. יונקי ענק שגשגו בייחוד בתקופת הפליסטוקן ובה התפתחו המסטודון, הממותה, הסמילודון, עצלני הקרקע, הבונה הענק והאלסמותריום וכן יונקים אוסטרלים כמו הדיפרוטודון, אריה הכיס והפרוקופטודון. בחלוף הזמן היונקים הענקיים האלה נכחדו אך עדיין יש יונקים ענקיים על פני האדמה ובים. למעשה היונק הגדול ביותר כיום - לווייתן כחול - הוא גם בעל החיים הגדול ביותר שחי אי פעם. משקלו הממוצע הוא 150–170 טון מטרי ואורכו 27–30 מטרים (89–98 רגל). לעומתו היונק הקטן ביותר היום - עטלף הדבורה שוקל 1.5–2 גרם ואורכו רק 29–30 מילימטר. קרוב אליו מאוד הוא חדף זעיר שמשקלו 1.4–2.1 גרם ואורכו 42–51 מ"מ.

להלן טבלה ובה רשומים עשרת יונקי היבשה הגדולים ביותר החיים כיום וממדיהם, מסודרים לפי משקל ממוצע. לטבלת גודלי הלווייתנאים ראו בערך על הלווייתנאים:

  ערך מורחב – בלוטות חלב

הנקת הצאצאים בחלב מבלוטות חלב בגוף האם משותפת לכל היונקים ללא יוצא מן הכלל, ומייחדת אותם מכל שאר בעלי החיים. לכן תכונה זו העניקה ליונקים את שמם. בלוטות החלב הן בלוטות אקסוקריניות הדומות במבנה שלהן לבלוטות זיעה.

החלב מורכב בעיקרו ממים, בדומה לכל שאר נוזלי הגוף, וכן הוא מכיל את חומרי המזון הנדרשים להתפתחות הצאצאים - חלבונים (בעיקר קזאין), סוכרים (בעיקר לקטוז), שומנים, מינרלים וויטמינים, באחוזים שעשויים להיות שונים מאוד במינים שונים. מיד לאחר ההמלטה הוא גם עשיר בנוגדנים החשובים לבריאות הצאצאים בתקופה בה מערכת החיסון שלהם עדיין חלשה.

 

  ערך מורחב – שיער

השיער בימינו ייחודי ליונקים מכל שאר מחלקות החוליתנים, והוא בדרך-כלל מכסה את מרבית הגוף בצורת פרווה. הפרווה לוכדת שכבה בלתי-מופרעת יחסית של אוויר, שהוא מוליך חום גרוע, לכן היא יעילה לצורך בידוד תרמי, ומאפשרת שמירה על טמפרטורת גוף קבועה (הומותרמיות) באקלים קר. אצל דובי קוטב ויונקים אחרים החיים באזור הארקטי, הפרווה מאפשרת לשמור על טמפרטורת גוף של כ-37 מעלות אפילו כאשר טמפרטורת הסביבה יורדת לעשרות מעלות מתחת לנקודת הקפאון. פרווה וצמר יונקים שימשו את האדם מאז התקופה הפרהיסטורית להכנת ביגוד חורף. באזורי אקלים בהם יש הבדלי טמפרטורה בין עונות השנה, יונקים רבים רבים משירים את שערם ומצמיחים אותו מחדש פעמיים בשנה, כך שיש להם פרוות חורף ארוכה ופרוות קיץ קצרה. השיער מכיל בדרך-כלל צבענים, כמו מלנין, הנותנים לו את צבעיו השונים.

השער אבד לחלוטין רק ביונקים ימיים מסוימים כמו הלווייתנאים, אשר אצלם בידוד תרמי מושג באמצעות שכבת שומן תת-עורית. אצל יונקים מסוימים החיים באקלים חם, בעיקר גדולי גוף כמו קרנפים והיפופוטמים, שער הגוף אבד ברובו אך לא כולו.

מבנים נוספים אצל יונקים שונים הם למעשה שערות או גלגול של שערות. זיפי "שפם" ארוכים (לטינית: vibrissa), כמו אצל טורפים ומכרסמים, רגישים למגע ומשמשים לחישה, בעיקר בחשכה ובמחילות אפלות. ריסים אצל יונקים רבים מגינים על העיניים. קוצי דורבנים וקיפודיים הם שערות שהתקשו. קרני הקרנפיים עשויים ממעטה שיער קרני שהתקשה.

 

בדומה לעופות, ובניגוד לזוחלים וכמעט כל שאר בעלי החיים, יונקים מסוגלים לווסת את טמפרטורת הגוף שלהם כך שהיא נשארת קבועה למדי בטווח רחב של טמפרטורות סביבה (הומאותרמיות). יכולת זו היא המפתח לתפוצתם הרחבה של היונקים, ולהתאמתם למרבית אזורי האקלים על כדור הארץ. הומאותרמיות מאפשרת ליונקים להיות פעילים בלילה, אפילו באזורים קרים, או להתחיל את פעילותם מיד בבוקר בלי להתחמם קודם בשמש. הומאותרמיות גם מאפשרת טמפרטורת גוף גבוהה מזו האופיינית לבעלי חיים פויקילותרמיים (בלתי הומאותרמים), אשר מגבירה את קצב חילוף החומרים, וכתוצאה מכך מרבית היונקים הם יצורים פעילים וסקרניים המרבים לחקור את סביבתם, ללמוד ולשחק.

בסביבה קרה מן הטמפרטורה המיטבית של הגוף, הומאותרמיות דורשת יכולת לייצר חום גוף באופן פעיל (אנדותרמיות). יכולת זו מתאפשרת ביונקים באמצעות מספר מנגנונים שונים. "שומן חום" הוא למעשה רקמה של תאים אוגרי שומן העשירים במיטוכונדריות ובכלי דם (ומכאן צבעם החום). בתהליך מעגל קרבס במיטוכונדריות אלו נותקה אגירת האנרגיה ב-ATP, ולכן האנרגיה מתפזרת בצורת חום. רקמות שומן חום נפוצות במיוחד בוולדות של יונקים, מתחת לעור על פי רוב באזור השכמות, ומאפשרות להם לשמור על חום גופם. חום גם נוצר בגוף כתוצר לוואי של כל תנועה שהיא, אך רעד צמרמורת היא צורת תנועה ייעודית לייצור חום ביונקים. החום הנוצר נשמר בגוף בזכות מנגנוני בידוד כמו שיער, שכבת שומן תת-עורית, ויכולת היונקים לצמצם את נפח נימי הדם הקרובים לעור.

בסביבה חמה מן הטמפרטורה המיטבית של הגוף, הוויסות דורש יכולת לקרר את הגוף באופן פעיל, על ידי איבוד חום לסביבה, וגם יכולת זו מושגת באמצעות מספר מנגנונים שונים. הזעה והלחתה מקררות את הגוף באמצעות נידוף של מים. הן יעילות כאשר הלחות היחסית של האוויר אינה גבוהה מדי ומאפשרת נידוף, אך חסרונן הוא באיבוד מים אשר בבתי-גידול מסוימים כמו מדבריות עלולים להימצא בצמצום ויש לחסוך בהם. דרך חסכונית יותר לאבד חום היא להרחיב נימי דם העוברים בסמוך לעור, בעיקר באזורי גוף החשופים לרוח. אפרכסות אוזניים גדולות במיוחד משמשות לאיבוד חום ביונקים מדבריים כמו ירבועיים ושועלי פנק, וכן אצל פילים.

האזור העיקרי במוח היונקים האחראי על ויסות הטמפרטורה וחום הגוף הוא החלק הקדמי של ההיפותלמוס.

להומאותרמיות, אנדותרמיות וקצב גבוה של חילוף חומרים יש גם חיסרון: הם גובים מחיר בהוצאה אנרגטית גבוהה, ולכן יונקים זקוקים למזון רב יותר מבעלי-חיים פויקילותרמיים באותו גודל גוף. באזורים קרים שבהם יש מעט מזון בעונת החורף, יונקים מסוימים מפחיתים את בזבוז האנרגיה על ידי שקיעה בתרדמת חורף. בעת תרדמת החורף צונחת טמפרטורת הגוף לכמה מעלות בלבד מעל נקודת הקפאון, וקצב הנשימה ופעימות הלב מואט מאוד. כתוצאה מכך מושג קצב חילוף החומרים נמוך, המאפשר ליונקים כאלו לשרוד במשך חודשים ללא מזון, פרט לשומן שנאגר בגופם לפני התרדמה. תרדמת חורף יכולה להימשך עד שמונה חודשים אצל המרמיטה. בין יונקי ארץ ישראל שוקעים בתרדמת חורף קיפודים, נמנמניים וכמה מינים של עטלפי חרקים. עטלפים מסוימים עשויים לשקוע במצב דמוי תרדמת חורף על בסיס יומי, למשך שעות האור בלבד. תרדמה יומית כזו קרויה נמנום (Torpor).

מינים מעטים מאוד של יונקים איבדו באופן משני חלק מן היכולות ההומאותרמיות שלהם. מינים האלו הם בעיקר שוכני מאורות באזורים חמים, בית גידול בו תנודות הטמפרטורה הן קטנות יחסית, למשל החולד העירום.

  ערך מורחב – שן

 

קבוצות חולייתנים אחרות - דגים, דוחיים וזוחלים - הן בעלי שיניים דומות צורה (הומודונטיות). בניגוד להם, שיני יונקים במרבית הקבוצות (פרט ללווייתנאים) הן הטרודונטיות - הן עוברות התמחות לצורות שונות וייעודיות:

• שיניים חותכות נמצאות בקדמת הלסת, בדרך-כלל צורתן שטוחה עם שפה חדה דמוית מפסלת, והן משמשות לחיתוך, גזירה וכירסום. הן מפותחות במיוחד אצל מכרסמים וארנבאים.
• ניבים נמצאים מאחורי החותכות. הם לרוב ארוכים משאר השיניים, צורתם חרוטית ובעלת חוד בדומה לשיניים של חולייתנים אחרים. הם משמשים בעיקר כנשק ללכידת טרף או להתגוננות. הם מפותחים בטורפים, והגיעו לגודל עצום בפילים.
• קדם-טוחנות (מלתעות) וטוחנות נמצאות באחורי הלסת, סמוך לציר המפרוק של הלסתות כך שביכולתן להפעיל כוח רב יותר. הן עבות יחסית לגובהן, כשבחלקן העליון משטח שטוח או בעל רכסים, ומשמשות בדרך-כלל לטחינה ופיצוח מזון קשה. הן מפותחות בייחוד אצל אוכלי עשב רבים, למשל פריים וסוסיים, ואצל טורפים המתמחים בפיצוח עצמות כמו צבועיים.

מספרי השיניים מכל צורה בדרך-כלל קבועים בכל מין של יונקים, והם שימושיים כמאפיינים מובהקים לצורך מיון קבוצות יונקים שונות, אפילו במאובנים. לכן מקובל בתחום הזואולוגיה של יונקים לציינם בנוסחת שיניים. בנוסחה נרשמות משמאל לימין מספרי החותכות, הניבים, הקדם טוחנות והטוחנות בכל צד של הלסת, כאשר שיני הלסת העליונה נרשמות בשורה העליונה ושיני הלסת התחתונה בשורה התחתונה, עם קו מפריד ביניהן. לדוגמה, אצל החזיר יש 3 חותכות, ניב אחד, 4 קדם טוחנות ו-3 טוחנות בכל רבע לסת, ובסך הכל 44 שיניים. נוסחת השיניים שלו נרשמת כך:

${\displaystyle 3.1.4.3 \over 3.1.4.3}$  = 44

זוהי הנוסחה הבסיסית ביותר אצל היונקים השיליניים, אשר התקיימה ככל הנראה באב הקדמון המשותף שלהם. ואולם במרבית קבוצות היונקים ניכרת התמעטות של השיניים, לעיתים עד כדי העלמות מוחלטת של טיפוסי שיניים שאינם דרושים. תהליך זה ניכר מאוד אצל מכרסמים כמו העכבר, אשר איבד לחלוטין את הניבים והקדם-טוחנות, וגם מספר החותכות אצלו קטן לאחת בכל רבע לסת, לכן נוסחת השיניים שלו היא:

${\displaystyle 1.0.0.3 \over 1.0.0.3}$  = 16

שיניים נשברות ונשחקות, בעיקר במיני יונקים הניזונים ממזון גס וקשה, ולכן חלקן מתחלף במהלך החיים. מערכת השיניים הראשונה - שיני החלב - כוללת חותכות, ניבים וקדם-טוחנות. היא מתחלפת לקראת ההתבגרות, ואז מופיעות גם הטוחנות. במרבית היונקים יש רק חילוף אחד, אך אצל הפילים הטוחנות והקדם טוחנות מתחלפות מספר פעמים לאורך החיים. במספר קבוצות ובעיקר אצל המכרסמים, שורשי שיניים עשויים להמשיך לצמוח כל החיים, באופן המפצה על שחיקת חלקה העליון של השן.

  ערך מורחב – אבולוציה של יונקים

מתוך ייחודה וגודלה של מחלקת היונקים ניתן לצפות שתהייה לה אבולוציה ארוכה ונפרדת. ואכן הודות לממצאי המאובנים ולעדות הטקסונומיה המולקולרית מוכרת כיום האבולוציה של היונקים במשך יותר מ-300 מיליון שנה, כמעט ללא פערים גדולים מרמת המשפחה.

 

ראשיתם של היונקים בזוחלים סינאפסידיים מסוף עידן הפלאוזואיקון, בתור הקרבון ובתור הפרם. המונח סינאפסידיים מתייחס למספרם ולמיקומם של "פתחי צדע", פתחים בגולגולת מאחורי ארובת העין המאפשרים את הגדלת שרירי הלעיסה. גולגולות סינאפסידיות הן בעלות פתח צדע יחיד מכל צד, בניגוד לגולגולות דיאפסידיות שהן בעלות שני פתחי צדע מכל צד, שגם מיקומם יחסית לעצמות הגולגולת שונה. התצורה הדיאפסידית מאפיינת את מרבית הזוחלים ששרדו כיום וכן את העופות ואת אבותיהם הדינוזאורים, בעוד שהתצורה הסינאפסידית אפיינה את כל הזוחלים הנכחדים בשושלת המובילה ליונקים, וכיום שרדה ביונקים בלבד.

שתי קבוצות נפוצות מאוד של זוחלים סינאפסידים בעידן הפרם היו הפליקוזאורים והתראפסידים. מן הראשונים בעיקר נמצאו מספר גדול של מינים שונים, מהם הטורפים הגדולים ביותר בתקופתם, באורך של שלושה מטרים ויותר. היחסים המדויקים בין קבוצות קרובות אלו עדיין לא הובררו במלואם. הפליקוזאורים קדמו לתראפסידים וככל הנראה היו אבותיהם, אבל שתי הקבוצות התקיימו זו לצד זו במשך כמה עשרות מיליוני שנה.

בסוף תקופת הפרם התרחשה הכחדת פרם-טריאס – הכחדה המונית מן הקשות שתועדו ברשומות המאובנים: כ-70% מכלל מיני החולייתנים היבשתיים נכחדו. הכחדה זו סיימה את עידן השליטה הסינאפסידית ופתחה את תור השגשוג של הזוחלים הדיאפסידים, כמו הארכוזאורים וצאצאיהם הדינוזאורים, אשר ככל הנראה היו מותאמים טוב יותר לאקלים החם והיבש שאפיין את מרבית עידן המזוזואיקון. עם זאת זוחלים סינאפסידים שונים שרדו גם בעידן המזוזאיקון, ומהם התפתחו בסופו של דבר היונקים.

 

קבוצה גדולה של זוחלים תראפסידים בתור הטריאס, התור הראשון של המזוזואיקון, היו הצינודונטים. הקבוצה הוגדרה לראשונה על ידי הפלאונטולוג המפורסם מן המאה ה-19 ריצ'רד אוון ופירושו המילולי של השם הוא "שיני כלב", המעיד על התצורה ה"יונקית" של שיניהם. הקבוצה כוללת מינים רבים מכל היבשות, הקדומים שבהם כבר בסוף הפלאוזואיקון לפני ההכחדה הגדולה. הגדולים שבהם הגיעו לגודל של דוב. הענף המתקדם ביותר של הצינודונטים היה ה-Eucynodontia ("צינודונטים אמיתיים") וממנו השתלשלו ככל הנראה היונקים.

תור היורה באמצע המזוזואיקון כבר עשיר למדי במאובנים של דמויי יונקים (Mammaliformes) ושל "יונקים פרימיטיבים". שמות המונחים מעידים על הבדלים הדרגתיים ביותר, עד כי הפלאונטולוגים חלוקים לעיתים קרובות בשאלה אילו מן המינים כבר זכאים להיות מסווגים כיונקים ואילו עדיין כזוחלים. רבים מהם מפגינים תכונות שלד האופייניות ליונקים כמו קופסת מוח מוגדלת, חיך משני, הצטמצמות חלק מן העצמות בלסת התחתונה, התמחויות של השיניים ופולי עורף זוגיים.

 

כמו כן נראה שלפחות בחלק מן המינים בתור היורה כבר התקיימו תכונות אופייניות ליונקים כמו מערכת ההנקה, שיער ומנגנוני שמירה וייצור חום גוף (הומאותרמיות ואנדותרמיות). מערכות כאלו אינן משאירות סימנים במאובנים, אך ניתן להסיק את קיומן מתוך הגנום של הברווזן שפוענח לאחרונה. באמצעות שיטות שעון מולקולרי חישבו שהאב הקדמון המשותף לברווזן ולשאר היונקים חי לפני 166 מיליון שנה, כלומר בתור היורה. מכיוון שמערכת הנקה, שיער ומנגנוני חום גוף כבר קיימים בברווזן (אם כי חלקן בתצורה יותר פרימיטיביות מאשר ביונקי שליה ויונקי כיס) סביר שהן התקיימו אף באותו אב קדמון. באותו אופן ניתן להסיק שבדומה לברווזן, אותו אב קדמון מתור היורה עדיין התרבה באמצעות הטלת ביצים.

ביורה ובקרטיקון שגשגו הדינוזאורים וקבוצות אחרות של זוחלי ענק דיאפסידיים, והיונקים הקדומים היו יצורים קטנים שחיו בצילם. מקובל לחשוב שהם היו נדירים יחסית, דמו בגודלם ובצורתם הכללית לחדפים מודרניים ואכלסו גומחות אקולוגיות דומות - ניצול ההומיאותרמיות וכסות הפרווה שלהם לפעילות לילית, ותזונה מחרקים ומשדידת ביצי דינוזאורים. ואולם הצטברות ממצאי מאובנים מן השנים האחרונות מראה שהמגוון של יונקי היורה והקרטיקון היה גדול בהרבה ממה שחשבו קודם לכן, והם אכלסו גומחות אקולוגיות רבות ושונות כמו דמויי מכרסמים, טורפי דגים הדומים ללוטרה ולברווזן של ימינו ויצורים מטפסים ואף דואים בדומה לסנאים מעופפים מודרניים. מאמר מ-2007 מונה 310 סוגים ידועים של יונקים מן היורה והקרטיקון, מתוכם 18 שמהם נמצאו שלדים מושלמים, וסביר שהמספר האמיתי של סוגים היה גדול בהרבה.

 

בעידן הפלאוגן החלו היונקים לשגשג ולתפוס גומחות שבעבר מילאו הדינוזאורים וזוחלי הענק שנכחדו בסוף הקרטיקון. הם החלו להתפתח למגוון צורות שונות וגדלים שונים, כולל טורפים, עטלפים, פרסתניים, יונקים ימיים ועוד. חלק מהיונקים התפתחו ליצורים גדולים במיוחד, כגון הממותות והפרצרתריום, שהיה יונק היבשה הגדול ביותר שחי אי-פעם, כשמיני ענק רבים שגשגו במשך הפליסטוקן. כיום רוב היונקים הענקיים נכחדו ויונק היבשה הגדול ביותר הוא הפיל האפריקני. בעל החיים הגדול ביותר שחי אי-פעם הוא לווייתן כחול שמשקלו עולה על 170 טון ואורכו על 34 מטרים.

במיוקן והלאה התפתחו הפרימטים (קופאים), מהם התפתחו הקופים, קופי אדם והאדם הקדמון.

•  
  קיפודן נמלים אוסטרלי
•  
  אופוסום וירג'יניה
•  
  Caenolestes fuliginosus
•  
  מוניטו דל מונטה
•  
  חפרפרת כיס דרומית
•  
  נמיית כיס מזרחית
•  
  בילבי ענק
•  
  וולבי אגיל
•  
  דוב נמלים בינוני
•  
  ארמדיל שעיר צווחני
•  
  שנבוב
•  
  שפן סלעים
•  
  טנרק שפלה מפוספס
•  
  פיל סוואנה אפריקני
•  
  תחש נהרות קריבי
•  
  חדף פיל אדום ראש
•  
  קוף סנאי מצוי
•  
  טופיה צפונית
•  
  גלשן מלאי
•  
  סוסליק יפה סטורטוס
•  
  ארנבת הקוטב
•  
  Blarina carolinensis
•  
  נשפון גדול
•  
  זברה מצויה
•  
  יחמור אירופי
•  
  זאב אפור
•  
  דולפין מצוי
•  
  פנגולין הודי
•  
  איור של גוביקונודון

• הנקה
• יונקים ימיים
• יונקים מימיים
• יונקי כיס

• "מחלקת היונקים" באנציקלופדיית החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 7 – "יונקים", בעריכת ה. מנדלסון ויורם יום טוב, הוצאת משרד הביטחון, 1988, עמ' 13–47
• "עלייתם של היונקים" ו"היונקים החיים כיום", בספר "ביולוגיה - האחדות והמגוון של החיים" מאת ססי סטאר וראלף טגארט, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2001, כרך א, עמ' 567–572.
• אבינועם אדם, החולייתנים, יחידה 9: היונקים, האוניברסיטה הפתוחה, 1996.
• ד"ר אבי ארבל, לקסיקון מפה: היונקים, מפה הוצאה לאור, 2008.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: יונק
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יונקים
טקסונומיה בוויקימינים: Mammalia

• יונקים, באתר ITIS (באנגלית)
• יונקים, באתר NCBI (באנגלית)
• יונקים, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• יונקים, באתר GBIF (באנגלית)
• יונקים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• סיינטיפיק אמריקן ישראל, ‏עלייתם לגדולה של היונקים, באתר "הידען", 13 בנובמבר 2016
•   גדעון לב, פרויקט גנומי מפענח את סוד ההצלחה האבולוציונית של היונקים, באתר הארץ, 27 באפריל 2023