חטיבת הנגב

שעות ספורות לפני שהחל באו"ם הדיון בדבר גורלה של פלשתינה, הותקפה שיירה במבואות באר שבע בדרכה לבית אשל. לאחר חילופי אש הגיעה השיירה ליעדה בדרך עוקפת עם מספר פצועים. כעבור שלושה ימים הציע מושל מחוז עזה הבריטי ג'ון קלמנט לחברי היישובים בנגב להתפנות צפונה עם סיוע מרבי מצדו. מיכאל הנגבי שהיה המוכתר של קיבוץ נגבה וראש המוכתרים בנגב ענה לו: "לא נפנה אפילו ישוב אחד ללא קרב".^{[דרוש מקור]}

הנגב שהשתרע על שישים אחוז מגבולות שביתת הנשק של 1949 היה החוליה החלשה במערך ההגנה היהודי. כל יושביו היהודים התגוררו ב-25 יישובים לא גדולים מרוחקים זה מזה שמנו בסך הכל 900 איש. בחלקו הדרומי ישבו רק 400 איש. הגנה סטטית צמודה ליישובים - כפי שהיה אז ברחבי הארץ - לא הייתה יעילה בתנאים האלה והאחריות על האזור הוטלה על הפלמ"ח. גבולות גזרות האחריות בנגב נקבעו לפי חלוקה קודמת שנעשתה בין יחידות החי"ש הדרומיות לבין פלוגה י"ב של הפלמ"ח. עם פרוץ המלחמה ב-30 בנובמבר 1947, ירשה חטיבת גבעתי את גזרת החי"ש ואת גיזרת פלוגה י"ב ירש הגדוד השני של הפלמ"ח ובהמשך חטיבת הנגב. הגבול בין שתי החטיבות (חטיבת גבעתי וחטיבת הנגב) היה ציר הרוחב: כביש מג'דל - עיראק סווידאן - פלוג'ה - בית ג'וברין. נראה שהמטכ"ל המשיך לדבוק בגבול גזרה זה מטעמי נוחות. בגזרת התפר הזאת התנהלו אחדים מהקרבות הקשים ביותר במלחמת העצמאות. באותה שנה (1947) הונחו שני קווי המים המזרחי והמערבי ליישובי הנגב ול-11 הנקודות. על אף שהותקנו בצינורות ברזים מיוחדים לאספקת מים לבדווים, הפכה השמירה על קווי המים לבעיה ביטחונית קשה ביותר. הבאת יחידות פלמ"ח לנגב הייתה פעולה כמעט טבעית: פלוגות הפלמ"ח התאמנו בנגב עם נשק בלתי לגאלי הרחק מעינם הצופיה של הבריטים, יחידות הפלמ"ח סייעו להקמת שלושת המצפים ב-1943, כוח פלמ"ח בהיקף של פלוגה בפיקודו של דני מס אבטח את עליית 11 הנקודות.

עד תחילת 1947 השתתף הפלמ"ח בנגב רק במבצעים מיוחדים כאשר משימות הביטחון השוטף מולאו על ידי משטרת היישובים העבריים שמיעוטם קיבלו משכורת מהבריטים ורובם היו חברי קיבוצים ומושבים שהושבעו כנוטרים מתנדבים. להגנה על צינור המים ומניחיו לא היה די בנוטרים, ואליהו בן חור הציע לישראל גלילי (הרמ"א) לא להשאיר משימה זו בידי הפיקוד הנפתי מכיוון שדרושות לה יחידות ניידות. גלילי, יגאל אלון מפקד הפלמ"ח וממלא מקום הרמטכ"ל יצחק שדה הציעו לפיקוד העליון להפקיד את הנגב בידי מטה הפלמ"ח ולהקים בו פיקוד מרחבי. הפלמ"ח נועד להיות כוח ארצי נייד, ולא מרותק ליישובים או למרחבים. המפקדה שוכנעה ולמעשה היה מטה הפלמ"ח אחראי לנגב עד לשלב בו הוקמה חזית הדרום. יצחק רבין - מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח שיחידת הנגב הוכפפה לפיקודו, הניח שעל מנת להבטיח את צינור המים יש לשלוט במרחב. המפתח הוא שליטה בדרכים ולכך הכרחית ניידות של משמרות. הרצון לא לגרוע את מכסת הנשק של יחידות הנוטרים מהמשטרה הבריטית מצד אחד ומצד שני להיות משוחררים מן הפיקוח הבריטי, הביאו לפתרון של הקמת יחידות ניידות חמושות בנשק ליגאלי - מקלות, בעוד הנשק היחידתי היה מוסתר בתחתית הטנדרים. עקב מגבלות כספיות כלל הכוח הראשון מחלקה בת 35 בלבד איש שהתחלקה לשתי יחידות משנה, כל אחת על משמר זרוע אחת של הקו. הבסיסים שלהן היו משמר הנגב בקו המזרחי ובארות יצחק וניר עם בקו המערבי. לכל יחידה היה בתחילה טנדר אחד. עם התגבר הפיגועים תכננו להוריד לנגב יחידות שלמות שהיו אמורות להתחלף מדי זמן, אך מיד הסתבר שהתוכנית אינה בת ביצוע היות שבמחלקות (ההכשרות) היו בנות רבות שלא התאימו לתפקידי תנועה במרחבי הנגב בין שבטי הבדואים. פרט לכך הפלמ"ח היה קשור בחוזים עם משקים שיחידותיו חנו בהם. לכן נאלצו לקבל פתרון בלתי רצוי: גיוס יחידות מקובצות על ידי הטלת מכסות על הפלוגות. ביחד עם יחידות הנוטרים עלה גודל היחידה ל-60 איש שפעלו בארבע יחידות משנה. ההכרח להשביע חלק מהאנשים כנוטרים כדי ליצור מצב שיאפשר נשיאת נשק בצורה חוקית וגלויה, ביטל את התוכנית הראשונית להחליפם. מחוסר ברירה התגבשו היחידות הארעיות ליחידת קבע ונתלכדו לפלוגה י"ב - פלוגת הנגב של הפלמ"ח. ביולי 1947 מינה מטה הפלמ"ח את משה ברכמן^[1] למפקד הפלוגה תחת פיקודו מרחוק של יצחק רבין. באותם חדשים ראשונים הוכנסו היישובים למהלכי התבצרות, הובאו אמבולנסים עם הנעה קדמית והוחדרה באנשים התודעה שמלחמה מתקרבת. עמי צור מ"מ בפלוגה זו, מונה למפקד המרחב הדרומי שכלל חמישה יישובים: רביבים, בית אשל, נבטים, חזלה,^[2] וחצרים. בתחילה היה המטה בבית אשל. כעבור זמן כאשר גרעין חזלה התפרק, עבר המטה לחזלה.

בהמשך מונה יצחק רבין לקצין המבצעים של הפלמ"ח ובמקומו מונה כמפקד הגדוד השני משה נצר. בסוף נובמבר נמסר לנצר במטה הפלמ"ח שיש לתגבר את היחידות בנגב ושפלוגה ב' שמחלקותיה בנען, גבעת ברנר וכפר מנחם יתגברו את פלוגה י"ב שבנגב. נצר קיבל את הפיקוד על כל הנגב ולסגנו מונה משה ברכמן. דוד ניב היה לקצין במבצעים ודוד קרון איש הש"י השלים את המטה שלו. ב-29 בנובמבר ירדה לנגב פלוגה ב' בפיקודו של נימרוד לויטה לנגב הדרומי והייתה בהמשך חלק מהגדוד השמיני ומיד אחר כך ירדה גם פלוגה ה' שהתפרסה בקיבוצים הצפוניים והתחברה ליחידות שהיו לחלק מהגדוד השני.

עד אמצע דצמבר נפלו שלוש חוליות של אנשי הפלמ"ח שביצעו סיורים רגליים בנגב, דבר שהסעיר את הפיקוד העליון. ב-15 בדצמבר הציע שלום עשת יועצו הצבאי של בן-גוריון לפנות את כל המרחב שמדרום לכביש עזה באר שבע. בן-גוריון סירב להצעה והטיל על עשת לתכנן את ביצור הנגב. תוכניתו של עשת שהוגשה למחרת לבן-גוריון כללה תגבור של חמישים לוחמים בכל ישוב, בסך הכל כ־1000 איש, בניית ביצורים, פינוי אוכלוסייה בלתי לוחמת מצפון לקו עזה - באר שבע, גדרות תיל, מוקשים, פטרולים כלי רכב לפטרולים וכדומה.

גם יצחק שדה שחזר מסיור בנגב ב-15 בדצמבר, המליץ לבן-גוריון להגדיל את כוח האדם לאלף איש. לספק ללוחמים כלי רכב משוריינים, נשק ארוך טווח, לבצר את היישובים כהלכה ועוד. ב-20 בדצמבר הוקמה ועדת הנגב שמשימותיה היו ציוד היישובים וביצורם. ב-11 בינואר החליט מטה הפלמ"ח להקים בנגב גדוד נוסף, את הגדוד השביעי, ולהכליל את הפיקוד על כל הכוחות בנגב במסגרת חטיבה תחת פיקודו של נחום שריג. ב-18 בינואר הציע יגאל אלון בישיבה למנות את שריג למפקד ולצרף אליו מטה של מספר אנשים שיטפלו גם בנושאים האזרחים. בן-גוריון הציע למנות לתפקיד מושל עם שני סגנים אחד לנושאים צבאיים ושני לנושאים אזרחים. הוא הציע לתפקיד את שאול אביגור ואת דיין ושריג לסגניו. גלילי שכנע את אביגור לא לקבל את התפקיד והוא יצא בשליחות רכש לחו"ל.

בשלב זה החליט שריג לבצע חלוקה חדשה של היחידות כאשר הכוחות שבנגב הדרומי יהוו גדוד חדש: גדוד שמיני בפיקודו של חיים בר-לב שהיה עד שלב זה מפקד קורס מ"כים של הפלמ"ח. כך למעשה על בסיס שני גדודים בלבד: הגדוד השמיני בנגב הדרומי בפיקודו של בר לב שמפקדתו הייתה בצאלים, והגדוד השני בנגב הצפוני בפיקודו של משה נצר שמפקדתו הייתה ליד ניר עם, ועם מטה החטיבה במחנה מקורות שליד ניר עם שהיה בו גם מרכז לוגיסטי, בית חולים שדה ועוד, הוקם הבסיס לחטיבת הנגב. סך כל החטיבה על שני גדודיה מנו כ־900 איש. עד אמצע מרס 1948 ניסה בן-גוריון להפריד את חטיבת הנגב ממטה הפלמ"ח ולמנות במקום נחום שריג את שלמה שמיר יוצא הצבא הבריטי לשעבר. למעשה פיקד נחום שריג על הנגב חודשיים לפני שקיבל את אישור הפיקוד העליון.

החטיבה הוקמה על בסיס שני גדודי פלמ"ח: הגדוד השני בפיקודו של משה נצר, והגדוד השמיני בפיקודו של חיים בר-לב, אשר בעצמו הוקם על בסיס פלוגה ב' של הגדוד השני.

לאחר הקמת החטיבה צורפו שני גדודים נוספים: הגדוד השביעי בפיקודו של יוחנן זריז, והגדוד התשיעי, גדוד פשיטה ממוכן שהוקם בהמשך מתוך החטיבה בפיקוד ישראל כרמי. בסיסו של הגדוד היה ליד קיבוץ רוחמה בנגב.

בשלבו הראשון, כלל הגדוד שתי פלוגות ג'יפים של "יחידת הפשיטה" ואת יחידת "חיות הנגב" בהרכב של שתי מחלקות שהועברה לצורך זה מהגדוד השני וצוידה ב-10 זחל"מים, והוסבה לפלוגת חרמ"ש.

הגדוד התשיעי היה הגדוד היחידי מחטיבת הנגב-פלמ"ח, שהמשיך להתקיים לאחר סיומה של מלחמת העצמאות.^[3]

ערב הכרזת העצמאות

השתתפה החטיבה בכיבוש משלטי חוליקאת (האזור שמצפון למקום בו נמצאת היום העיר שדרות), במטרה לקדם את פני הפולש המצרי.

לחטיבה צורפו מספר יחידות נוספות, בהן פלוגת שריוניות ומחלקת "חיות הנגב" של הגדוד השני, בפיקודו של שמחה שילוני, שהקימה את גדוד הפשיטה (הגדוד התשיעי). למפקד החטיבה התמנה נחום שריג. "חיות הנגב" החלו את דרכם כשהם רכובים על-גבי ג'יפים בגדוד השני, והתפרסמו כשהניסו את ההתקפה המצרית השנייה על קיבוץ נגבה. המחלקה גדלה לכדי פלוגה, ובמבצע יואב כבר הייתה לגדוד פשיטה שנקרא בשם גדוד 9. גדוד 9 עצמו עבר גלגולים שונים והיום הוא גדוד חש"ן בחטיבה 401.

 

 

הצבא המצרי שפלש לנגב ב-15 במאי 1948 תקף תחילה את כפר דרום, נירים ויד מרדכי. הוא התעכב חמישה ימים בכפר דרום ונירים, ועוד חמישה ימים בקרב על יד מרדכי. לאחר מכן המשיך צפונה, עד סמוך לג'סר איסדוד כ-3 קילומטרים מצפון לעיירה הערבית איסדוד. שם נבלמה התקדמות הצבא המצרי על בסיס מכשול טבעי, גשר על נחל לכיש (ואדי סוכריר) במקום שנקרא היום על שם האירוע: "גשר עד הלום".

הצבא המצרי לא חידש התקפתו צפונה, אלא ביסס קו רוחב שנשען על מג'דל במערב וחטיבה שהתמקמה באזור אל-פאלוג'ה (צומת פלוגות היום).

• מבצע פרעה: בליל 25 - 26 במאי 1948 ביצעה יחידת הפשיטה של חטיבת הנגב, פשיטה על סוללת תותחים דרומית לבית חאנון ועל ריכוז צבאי ליד שדה התעופה בסמוך לעזה. בהתקפה על סוללת התותחים נהרגו 25 חיילים מצרים. מכיוון שלא הייתה אפשרות לגרור את התותחים הם חובלו על ידי שלשול רימוני יד לקני התותחים. הפעולה בוצעה תחת אש כבדה שגרמה לשני הרוגים ושלושה פצועים. הכוח שהגיע לשדה התעופה נתקל באש כבדה ונאלץ לסגת.
• מבצע פלשת: מבצע ביחד עם חטיבת גבעתי ב-3 ביוני 1948 -התקפה על ריכוזי הצבא המצרי באיסדוד. ההתקפה נהדפה באבדות כבדות. בחודשים יוני-יולי 1948 עסקה חטיבת הנגב באבטחת קווי אספקה לנגב הנצור ובהכנות לקראת קרבות עשרת הימים.
• מבצע מוות לפולש: מבצע שנכשל לכיבוש משלטי חוליקאת
• מבצע יואב: התקפה על עיראק אל מנשיה שנהדפה באבדות כבדות.
• מבצע משה: כיבוש באר שבע.
• מבצע לוט: פתיחת הדרך לסדום וכיבוש מרחב סדום-ממשית-עין חוסוב (חצבה).
• מבצע חורב: השתתפות במהלך רב-חטיבתי לכיבוש כיס פלוג'ה, רצועת עזה והפגנת נוכחות בצפון סיני.
• מבצע עובדה: כיבוש אום רשרש, שהפכה לאילת.

בשלהי 1949 הפכה חטיבת ה"נגב" (12) לחט' חי"ר מילואים בצה"ל ונטלה חלק בפעילות בט"ש ואימונים. מפקדת החטיבה וגדודיה השתתפו בתרגילים הפיקודיים והמטכליים בשנות החמישים, שכונו "תמרונים". במסגרת החטיבה פעלה בין השנים 1951–1952 יחידת סיור סדירה בשם יחידה 30 שעליה הוטלה המשימה להילחם במסתננים באזור מסוים שכונה "המערב הפרוע", באזור בית גוברין. החטיבה הוכפפה לפיקוד דרום.

בשנת 1955 התמנה קצין יוצא פלמ"ח ותיק, אל"ם דוד אלעזר, "דדו", למפקד החטיבה.

1.2.55 - החטיבה מוכפפת לפיקוד המרכז, כשהיא כוללת 3 גדודי חי"ר: גדוד 44 (אחר כך 132), גדוד 75 (אחר כך 76) ו-112.

במבצע קדש, במהלך החודשים אוקטובר ונובמבר 1956, הופעלה החטיבה בצפון רצועת עזה בלכידת חוליות ה"פדאיון" וכיבוש הרצועה. גדוד 112, הוטס לא-טור, כבש את אזור א-טור וראס סודר, החליף את כוח הצנחנים שהיה באזור ואיפשר להם לנוע דרומה לעבר שארם א-שייח'.

בשנת 1958 עברה החטיבה תהליך התארגנות מחדש. גדוד 44 שונה ל-132 וגדוד 75 קיבל את המספר 76.

ב-10 בספטמבר אותה שנה שונה מספר החטיבה ל-99. היא קלטה חיילים צעירים ועסקה באימונים מוגברים. היו בה חיילים בגילאים שונים, עולים חדשים לצד חיילים ותיקים. לתושבי הדרום והנגב היה בה ייצוג נכבד. באותה תקופה פיקדו על החטיבה אל"ם אהרון (ארוין) דורון, אל"ם אברהם טמיר (אברשה), ואל"ם אורי בר-רצון.

 

לפני מלחמת ששת הימים, שפרצה ב-1967, התמנה מח"ט חדש, אל"ם יקותיאל אדם. החטיבה נכללה באוגדה בפיקודו של האלוף אריק שרון ופוצלה לשני צוותי קרב. הצוות הראשון, שכלל את מפקדת החטיבה, יחידותיה האורגניות, גדוד חי"ר 76, ושני גדודים מפיקוד הנח"ל (גדוד בית הספר למ"כים של הנח"ל (גדוד 906) וגדוד האחזויות 907), בפיקוד המח"ט, כבש את מתחם ההגנה העיקרי של הצבא המצרי באום-כתף כחלק מהקרב האוגדתי המשולב. חט' 99 הגיעה אל המתחם המצרי במסע רגלי מבריק ומדויק דרך הדיונות שמצפון למתחם. לאחר הרעשה ארטילרית כבדה של חיל התותחנים הישראלי, הסתערו שלושת הגדודים וחדרו לתוך תעלות הקשר של המתחם המצרי. תוך לחימה נחושה הצליחו לכבוש את התעלות ואת המתחם בקרב מורכב שנמשך כל הלילה. בכך נפתחה הדרך לשריון לנוע אל תוך המתחם והובקע המעוז העיקרי במערך המצרי בסיני. שישה מלוחמי החטיבה המורחבת זכו לצל"ש הרמטכ"ל על גבורתם. הצוות החטיבתי השני, בפקוד אל"ם אורי ביידץ, אשר כלל את גדודי החי"ר 112, ו-132, וכוח טנקים, כבש את מוצבי ה"סבחה", הטריד וריתק את מתחם קוסיימה הגדול, וב-7 ביוני כבש אותו, לאחר שרוב הכוח המצרי נמלט.

בתום הכיבוש, נעה החטיבה צפונה לפעולות סריקה והשתלטות על שטחים באזור אל עריש. בפעולה זו נפלו בין השאר שני לוחמים מפלוגת הסיור החטיבתית שזכו לצלש"ים על גבורתם בניסיון לחילוץ הנפגעים. כמו כן, קיבל סרן דניאל ורדון את צל"ש הרמטכ"ל ואת עיטור הגבורה, ורב"ט יוסף חכמון קיבל את צל"ש אלוף הפיקוד.

לאחר מלחמת ששת הימים התארגנה החטיבה מחדש. החל מספטמבר 69 עסקה בפעילות מבצעית בדרום סיני בכפיפות לחטמ"ר מרחב שלמה 72, אך יחידותיה פעלו גם בהגנת הקווים ברמת הגולן, ובמלחמת ההתשה בתעלת סואץ ובעמק בית שאן. אחת ההצלחות הייתה בתעסוקה בגזרת חטמ"ר צמח במרדף של יחידה מגדוד 76 בפיקוד המג"ד, סא"ל שמואל רוביצ'ק, אחר קבוצת מחבלים גדולה מארגון ג'יבריל שחדרה ב-1970 לרמת הגולן. המרדף הסתיים באזור נוקייב ובלחימה נהרגו 2 מחבלים ו-8 נישבו.

כחודש לפני מלחמת יום הכיפורים, ב־1973, החזיקו יחידות מהחטיבה את קו המוצבים הצפוני של תעלת סואץ. עם פרוץ המלחמה גויסה החטיבה והוצבה להגנת אילת בפיקודו של אל"ם אורי ביידץ. כוחות החטיבה התארגנו להגנת מרחב אילת. לאחר שהובהר כי הירדנים אינם פותחים בחזית נוספת, נשלחו חלק מיחידותיה למרחב שלמה בפיקודו של אל"ם טיבי שפירא, ששימש גם כמפקד חטיבה 72. יחידותיה עסקו במרדפים אחר יחידות קומנדו מצרי שהונחתו ממסוקים באזורי עיון מוסה, אבו זניימה ואבו רודס. במרדפים אלו הרגו אנשי החטיבה עשרות אנשי קומנדו מצרים ושבו מאות. יחידות אחרות של החטיבה כמו הסיירת החטיבתית הצטרפו לחטיבות שלחמו בחזית סיני. גדוד מהחטיבה בפיקודו של המח"ט אל"ם בידץ חצה את התעלה והתארגנו להגנה בצידה המערבי של התעלה בגבולה של הארמייה השלישית הנצורה ובמרחב ג'בל ג'ניפה. לאחר תום המלחמה המשיכה החטיבה לשרת בפיקוד מרחב שלמה החדש שהוקם במהלך המלחמה.

בשלהי 1974 הפכה החטיבה לחטיבה "מזוחלמת".

בתאריך 10.10.74 - שונה מספרה ל-688, כמו כן שונו מספרי הגדודים.

הוקמה חטיבה חדשה, חטמ"ר 655, לגזרת שארם א-שייח' בפיקודו של אל"ם אפרים חירם (פיחוטקה). בעקבות זאת פוצלה חטיבת הנגב זמנית ואחד הגדודים הועבר לחטיבה החדשה.

החטיבה אוחדה שוב, בפיקוד אל"ם שמואל (מולה) שחם, שהחליף את אל"ם צורי שגיא.

מפקדת החטיבה מוקמה בא-טור כחטיבת חי"ר של פיקוד מרש"ל (מרחב שלמה).

ב-25.11.79, בעקבות הסכם ההפרדה הראשון בסיני, הועברה מפקדת החטיבה לדהב והימ"ח לאופירה.

הפיקוד על החטיבה הועבר לאל"ם משה כפרי.

ב-30.7.81, בעקבות הסכמי השלום עם מצרים והנסיגה מסיני, מוקמה החטיבה בשדה תימן, ליד באר-שבע, וסופחה לאוגדה 143. בשלב זה הוסבה החטיבה לחטיבת חיר"מ (חי"ר מעולה). במסגרת זו בוצע ריענון כח אדם, קליטת ציוד חדש ואימונים מוגברים בפיקודם של אל"ם דוד פיטל, ואחר כך, אל"ם זאב דרורי.

בעיצומו של תהליך ההצערה וההצטיידות, גויסה החטיבה ל"מבצע שלום הגליל" (של"ג). יחידות החטיבה פעלו בפיקודו של אל"ם יובל דביר ("פרד") בעיקר בגזרה המזרחית בלבנון.

ב־10.1.86, שונה שוב מספר החטיבה. בתקופה זו פקדו על החטיבה אל"ם דובי גזית, אל"ם אהוד (אודי) שמחוני ואל"ם יאיר נוה. החטיבה המשיכה ברענון הכוחות (שיבוצים מגולני, גבעתי ונח"ל), וקלטה את הצנחן סא"ל יורם פרסר, כסמח"ט, שפיקד על ההתארגנות המנוגמשת. יחידותיה עסקו באימונים ובתרגילים גדודיים וחטיבתיים. כמו כן ביצעו תעסוקות מבצעיות בכל הארץ, מהחרמון ועד הערבה.

החל מדצמבר 87, בתקופת האינתיפאדה הראשונה, היה חלק גדול בפעילות ברצועת עזה וביהודה ושומרון.

"חטיבת הנגב" הפכה באופן רשמי לחטיבה מנוגמשת מלאה, והמשיכה בביצוע תעסוקות מבצעיות ואימונים. בשנה זו איבדה שני לוחמים מפלוגת הנ.ט בהיתקלות עם המחבלים בגבול ירדן בגזרת כפר רופין.

לאחר שאל"ם מירון קרן התמנה כמח"ט, שובצה החטיבה למשימות ברצועת עזה. בפרוץ מלחמת המפרץ העמדה בכוננות לפעילות מבצעית. באותה שנה איבדה החטיבה, לוחם ממחס"ר אחד הגדודים שנהרג בהיתקלות עם מחבלים במוצב מצפה שלגים בחרמון. החטיבה המשיכה בפעילות מבצעית ובאימונים בפיקודם של המחט"ים יואש רובין,^[4] ואחר כך רן שחור. בסוף התקופה התמנה מח"ט מילואים ראשון, אל"ם מאיר ברוקנטל,^[5] שפיקד על החטיבה במשך 5 שנים.

בשנת 2000, חברה החטיבה לאוגדת שריון בדרום, למשימות חדשות.

בסוף מרץ 2002, במסגרת "מבצע חומת מגן", גויסו יחידות החטיבה במטרה לפגוע בתשתית ארגוני הטרור הפלסטיני. החטיבה בפיקודו של אל"ם אבי לוי, לחמה בדרום הר חברון. חיילי החטיבה איתרו כמויות גדולות של אמל"ח, ביצעו מעצרים של מבוקשים ולחמו נגד מחבלים פלסטינים. אחד הגדודים הוצב לפעילות בגזרת "נצרים" ואף חיסל 6 מחבלים בשלוש היתקלויות^{[דרוש מקור]}.

במלחמת לבנון השנייה ביולי 2006 גויסו חלק מהגדודים כדי לסייע לכלל המערך הלוחם של צה"ל. מיד לאחר סיום הלחימה וכחלק מהפקת הלקחים, החלה החטיבה בסדרה של אימונים במסגרות גדודיות ומספר תרגילי חטיבה גדולים ומקיפים.^[6]

מיד לאחר שאל"ם יונתן ברנסקי התמנה למפקד החטיבה, כשהיא מוכנה ליום פקודה, התקבלו החלטות בדרג המדיני ליציאה ל"מבצע עופרת יצוקה" ברצועת עזה. החטיבה על כל מרכיביה, גויסה בצו חרום מיוחד. כוחות החטיבה פעלו עם ולצד הכוחות הסדירים במהלך המבצע.

גדוד 9208 של החטיבה ביצע כניסה רגלית לשטח הרצועה וביתר אותה לשני חלקים. הגדוד פעל בחרוף נפש ועל כך קיבל את "פרס הנשיא" בספטמבר 2009.

במבצע עמוד ענן בנובמבר 2012 גויסה החטיבה בצו 8 בפיקודו של אל"ם בני בן ארי, והתארגנה, לראשונה תחת אש, למשימתה במסגרת התמרון הקרקעי שבסופו של דבר לא יצא אל הפועל.

במהלך התקופה בה פיקד על החטיבה אל"ם בני בן ארי, ביולי 2014 בסמוך ליציאת צה"ל למבצע צוק איתן, גויסו ארבעת גדודי החטיבה ונפרסו להגנה על גבול הרצועה תחת פיקודי החטיבות המרחביות הדרומית והצפונית של אוגדת עזה, ואף לקחו חלק בנטרול מנהרות התקפיות בגזרתם.

ב-2017 זכתה החטיבה בפרס הרמטכ"ל ליחידות מצטיינות בבית המילואים.^[7] בשנים שלאחר מבצע צוק איתן הורכבה חטיבת המילואים בעיקר מחיילים יוצאי חטיבת גבעתי מגדוד רותם, אך גם מיוצאי חטיבות חי"ר אחרות.

  ערך מורחב – קרב בית חאנון (2023)

במלחמת חרבות ברזל גויסה החטיבה וכוחות שלה נלחמו במרחב מסיבת הנובה, עם תחילת הכניסה הקרקעית לרצועת עזה, פעלה החטיבה במרחב בית חאנון.^[8] ושיתפה פעולה עם חטיבה 551 לכיבוש וטיהור העיר.

החטיבה הביאה להישגים רבים, השמידה תשתיות אויב והרגה פעילי חמאס רבים.^[9]

במהלך הקרבות נפלו 2 לוחמים.

ב-13 בנובמבר נפל רס"ר במילואים רז אבועלפיה, לוחם בגדוד 6863 שבחטיבת הנגב במהלך קרב סמוך לבית הספר של אונר״א בעיר.^[10] איתי אנגל שהתלווה ללוחמי היחידה פרסם בתוכנית עובדה סרט המתעד את יום הלחימה, במהלכו נמצאו בבית הספר נשקים ותחמושת.^[11]

ב-14 בנובמבר נפל סרן במילואים עמרי יוסף דוד, סגן מפקד פלוגה בגדוד 9217 שבחטיבת הנגב במהלך קרב במרכז העיר.^[12] במהלך אותו קרב נפצעו כ-4 לוחמים נוספים.

ב-15 בנובמבר נפצעו כ-2 חיילים מגדוד 9217 ביניהם רס״ן יצחק שוורץ מפקד פלוגה ג׳ במהלך קרב במרכז העיר.^[13]

ב-16 בנובמבר נפצעו כ-13 חיילים מגדוד 6863 בהיתקלות בבית בסמוך לקסבה של בית חאנון.^[14]

ב-18 בדצמבר פורסם כי החטיבה סיימה את תפקידה בלחימה בבית חאנון. זאת לאחר שהחטיבה השתלטה על תשתיות חמאס ובהם פירי מנהרות ואמצעי לחימה. עם סיום המשימות, השליטה בגזרה הועברה לאוגדת עזה.

מהחודשים ינואר עד אפריל ביצעו גדודי החטיבה תעסוקה מבצעית באיו״ש.^[15]

ב-18 במאי פורסם כי כוחות מהחטיבה גויסו מחדש והצטרפו לתמרון ברפיח^[16][17] תחת אוגדה 162.

 

ייעוד הפלוגה הוא לספק מערכות תקשוב ותקשורת מתקדמות למפקדות ולכוחות הלוחמים בחטיבה ויחידותיה, כדי להבטיח תיאום אפקטיבי ושוטף בשדה הקרב.

הפלוגה אחראית על כינון המרחב הדיגיטלי המבצעי, הפעלת מערכות לחימה חדשניות וקטלניות המאפשרות את הניצחון בשדה הקרב.

הפלוגה בנויה מלוחמים יוצאי גבעתי ומחיילי תקשוב אשר יחד מרכיבים פלוגה מקצועית בזרועות רחבות אשר יודעות להגיע לכל קצה שנדרש.

הגדוד מורכב בעיקר מחיילים יוצאי גדס״ר גבעתי, ומתפקד כגדס״ר: יש בו פלס״ר, פלחה״ן, פלנ״ט (עורב), פלת״צ ופלוגת מסייעת. פלוגת המסייעת כוללת שתי מחלקות ניוד ומחלקת מרגמות אחת. מפקד הגדוד הנוכחי הוא סא״ל אלרועי בוחניק.

הגדוד מורכב בעיקר מחיילים יוצאי גדוד רותם. מפקד הגדוד הנוכחי הוא סא"ל יהודה צוקרמן.

הגדוד מורכב בעיקר מחיילים יוצאי גדוד רותם. מפקד הגדוד הנוכחי הוא סא"ל ישראל בן-פזי.

הגדוד מורכב בעיקר מחיילים יוצאי גדוד רותם. מפקד הגדוד הנוכחי הוא סא"ל ניר סויסה.

 

בין השנים 1963 ו-1968, הוקמה על ידי הפסל דני קרוון, על גבעה ממזרח לבאר שבע, אנדרטת חטיבת הנגב. אנדרטת זיכרון לחללי חטיבת הנגב של הפלמ"ח במלחמת העצמאות.

• אריה יצחקי, חטיבת הנגב - מפלמ"ח ועד היום, הוצאת "עמותת ותיקי חטיבת הנגב", רמת השרון, 2005
• משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת 'מערכות' ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"נד - 1994

  מדיה וקבצים בנושא חטיבת הנגב בוויקישיתוף

• תיאור מפורט של קורות חטיבת הנגב, מתוך אתר הפלמח
• כיבוש באר שבע, תמונה בארכיון צה"ל
• אורי מילשטיין, אם לא נעמוד על המדבר - לא תעמוד תל-אביב, דבר, 30 ביוני 1978, המשך, המשך
• שחר הלווינג, מח"ט הנגב מול סמח"ט 7, ביטאון ביבשה, גיליון 9, אפריל 2009, באתר זרוע היבשה.
•   ישראל, צה"ל. חטיבת הנגב, דף שער בספרייה הלאומית