תורת הספרות

תורת הספרות קיימת לכל המאוחר מימי הפואטיקה של אריסטו, וממשיכה דרך הארס פואטיקה של הוראציוס עד לימי הרומנטיקה, ועד בכלל. עם זאת, מרבית התאוריות שקדמו למאה העשרים היו יותר נורמטיביות מאשר דסקרפטיביות, ועסקו יותר בשאלה כיצד ראוי לכתוב ולא מהי ספרות והמנגנונים הפועלים בה ומתוכה.

המחצית הראשונה של המאה העשרים הביאה תחת כנפיה שורת אסכולות שעסקו בתורת הספרות במובן דסקרפטיבי. מגמה זו החלה להשתנות עם עליית הזרם הפוסט-סטרוקטורליסטי ואסכולות המחקר שיצאו ממנו. כיום משמש המונח תורת הספרות לכיסוי מגוון אסכולות ותופעות בעלות אוריינטציה תאורטית (ואף אוריינטציה שאינה תאורטית במוצהר) שונה. אי לכך קשה, ואולי אף בלתי אפשרי, לתחום את גבולותיה של תורת הספרות.

נהוג ליחס את תחילתה של תורת הספרות המודרנית לפורמליסטים הרוסים, שפעלו בתחילת המאה ה - 20 וניסו להעמיד תאוריה מדעית של הספרות. במקביל לפורמליסטים קמה באנגליה הביקורת החדשה, שניסתה גם היא לייצר תאוריה של הספרות. הן הפורמליסטים והן הביקורת החדשה ניסו לאפיין את הספרות, ולו כדי לתחום את אזור המחקר שלהם. הפורמליסטים הרוסים טענו שהמייחד את הספרות הוא מנגנון ההזרה (ובשלבים מאוחרים יותר, טען רומן יאקובסון כי המייחד את הפואטיקה הוא תבניות אנלוגיות והתייחסות או "ריפרור" לעצמה), ואילו הביקורת-החדשה יצאה מנקודת הנחה כי המייחד את הספרות הוא דחיסות סמאנטית, רב משמעות.

לקראת אמצע המאה העשרים התפתחו אסכולות חדשות לחקר הספרות, ובהן הסטרוקטורליסטים - קבוצה רבת השפעה, שניסתה אף היא לתאר את הספרות באופן מדעי. ההבדל העיקרי בינם לבין הפורמליסטים הרוסים היה ניסיונם למצוא מבני עומק שמתקיימים בכל מערכת סימון, ולא רק בטקסטים ספרותיים. הסטרוקטורליזם יצא מתאוריות של הבלשן השווייצרי פרדינן דה-סוסיר.

דה סוסיר הבדיל בין הלאנג לפארול. כלומר, בין הכללים המייצרים את המשפטים (חוקי תחביר, לקסיקון מנטלי) לבין המשפטים עצמם. הסטרוקטורליסטים השתמשו בעקרונות אלה על מנת לתאר את המבנים שמנביעים את יצירות הספרות, כמו תופעות תרבותיות נוספות (מאגדות עם ועד לתפריטי מסעדות). רבים טוענים כי תרומתו הגדולה של הסטרוקטורליזם היא בפיתוח הנרטולוגיה והסמיוטיקה.

רולאן בארת, ממכונני הסטרוקטורליזם, פנה מאוחר יותר כנגד זרם זה. בארת טען עתה בזכות דיון בטקסטים ספציפיים, במקום בעקרונות כלליים, והעלה על נס את ההבדלים שבין הטקסטים (המפנה היה, ביסודו של דבר, מחיפוש אחר המאחד לחיפוש אחר המייחד טקסטים). נהוג לכנות את האסכולה שיצר רולאן בארת בשם פוסט-סטרוקטורליזם. אסכולה זו התפתחה מאוחר יותר לאסכולות שונות, למין הדקונסטרוקציה של ז'אק דרידה ופול דה מאן ועד לפוסט-קולוניאליזם, שראשיתו באדוארד סעיד ומישל פוקו.

מרבית הגישות מאמצע המאה העשרים משויכות על-פי-רוב לפוסט-מודרניזם ("תיאוריה וביקורת" בשם אחר), והן מאופיינות או בדגש פילוסופי וסמיוטי רב-חשיבות או בדגש פוליטי חזק.

מהו טקסט ספרותי? כיצד יש לפרש יצירת ספרות? מהו טבע השפה? מהו הערך הפוליטי של טקסט? אלו הן חלק מהשאלות העיקריות שעליהן חלוקות אסכולות שונות בתורת הספרות. לעיתים קרובות תשובה לשאלה אחת גוררת אחריה סוג תשובות מסוים לשאלות אחרות. האופן בו הדקונסטרוקציה רואה את השפה, לדוגמה, מוביל אותה לזהות טקסטים ספרותיים כטקסטים שאינם אוטונומיים וסגורים, אלא מקיימים יחסים אינטרטקסטואליים עם טקסטים אחרים, שאינם יצירות ספרות בהכרח.

במקרים רבים ההבדלים בין אסכולה אחת לשנייה הם כה רבים עד כי בלתי ניתן כמעט למצוא מאפיין משותף ביניהן. אף שכל האסכולות עוסקות בחקר הספרות, הן יוצאות לא רק ממטרות שונות אלא אף מהנחות שונות לגבי אופי הטקסט הספרותי ואופי הסימנים עצמם. אפילו אסכולות קרובות זו לזו ברוחן כמו הסטרוקטורליזם והפורמליזם הרוסי נבדלות זו מזו באופן בו הן מתייחסות לטקסטים ספרותיים. בעוד הפורמליזם ניסה למצוא את המאפיין העיקרי של הספרות, הסטרוקטורליזם בדק במקרים רבים את המשותף ליצירות ספרותיות עם תופעות תרבותיות אחרות. בין הסטרוקטורליזם לבין הפוסט סטרוקטורליזם ישנם גם כן הבדלים רבים, למרות מספר הנחות יסוד משותפות. הסטרוקטורליזם ניסה לתאר את הספרות במונחים מדעיים, וגייס לשם כך אף את תחומי המתמטיקה והסטטיסטיקה. הפוסט סטרוקטורליזם, לעומת זאת, יצא כנגד הניסיון הסטרוקטורלי לייצר הכללות, וטען בזכות אפשרויות קריאה שונות לאותו טקסט עצמו. רולאן בארת במאמרו "מות המחבר" טען שעלינו "להרוג" את המחבר כדי שהקורא יוכל "להיוולד". משמע, על הקורא להתעלם מקיומו של המחבר בקונטקסט היסטורי מסוים, כדמות המאחדת את יצירת הספרות, כדי שיפתחו לפניו אפשרויות פרשנות בלתי סופיות.

גם בין אסכולות מהמחצית השנייה של המאה העשרים יש הבדלים ניכרים. ההבדל העיקרי ביניהן, ניתן לטעון, הוא במידת החשיבות שהן מקנות לצד הפוליטי שביצירה. בעוד אסכולות כדוגמת הדקונסטרוקציה מנתחות טקסטים בהתעלם מהצד הפוליטי שבהם (מתוך הנחת היסוד שלא קיימת קריאה נכונה של טקסט, מאחר שהטקסט פרוץ לכל רוח, וכל סימן בו "מהדהד" סימנים קודמים עד אינסוף), הרי שקריאות ביקורתיות יוצאת מתוך הנחה שטקסטים ספרותיים לעיתים קרובות מקבעים הגמוניה פוליטית שלטת או מקבעים דימויים סטריאוטיפיים של בני מיעוטים.

תורת הספרות עוסקת בתחומים שונים ומגוונים של חקר הספרות, בהתאם לאוריינטציה המחקרית של האסכולות השונות. בין עיסוקיה המרכזיים ניתן למנות תחומי מחקר אלה:

• נרטולוגיה - חקר הנרטיבים.
• הרמנויטיקה - חקר הפרשנות (כיצד יש לפרש טקסטים).
• אינטרטקסטואליות - חקר רמיזות טקסטואליות לטקסטים אחרים.
• לשון פיגורטיבית - חקר הלשון הפיגורטיבית (מטפורות, דימויים וכדומה).
• מדעים קוגניטיביים (ביקורת תגובת הקורא) - חקר האופן בו קוראים מגיבים ומפרשים טקסטים.
• ז'אנרולוגיה - חקר סוגות ספרותיות.

• ביקורת ספרות
• ספרות משווה
• תאוריה קולנועית

  מדיה וקבצים בנושא תורת הספרות בוויקישיתוף

• תורת הספרות מאת שמואל ליב גורדון, 1907. מבוא כולל לספרות ורטוריקה. אינו משקף את תורת הספרות המודרנית.
• מדריך הופקינס לתיאוריה וביקורת של ספרות (באנגלית)
•   ספרות - אסתטיקה, דף שער בספרייה הלאומית