זהרירה חריפאי

זהרירה חריפאי נולדה וגדלה בתל אביב. אביה, חיים ליב חריפאי, היה מורה לעברית וספרות, עיתונאי ועסקן תרבות ביישוב, שעלה מרוסיה בשנת 1922. ב-1934, בגיל ארבע, התייתמה מאביה, שמת מדלקת ריאות. אמה, חנה דבורה, עבדה במטבח של גן ילדים. בתיכון למדה בבית הספר החקלאי מקוה ישראל. בעת לימודיה הצטיינה, בין היתר, בשחייה. אחרי סיום הלימודים התיכוניים הייתה בהכשרת גבת במסגרת גדוד הפלמ"ח. במלחמת העצמאות הייתה אלחוטאית בחטיבת גולני. לאחר שחרורה הופיעה בלהקת הצ'יזבטרון בתוכניתה האזרחית מחוץ לצבא, ולמדה בבית הספר לדרמה שליד התיאטרון הקאמרי. אחד ממוריה היה פיטר פריי, אולם חריפאי החשיבה עצמה קודם כל לתלמידתו של יוסף מילוא, מייסד התיאטרון הקאמרי. בשנות החמישים ובשנות השישים שיחקה בהצגות "כובע הקש האיטלקי" ו"כטוב בעיניכם" בקאמרי, "מעגל הגיר הקווקזי" והצגות נוספות בתיאטרון חיפה.

בסוף שנות החמישים השתתפה בלהקת בצל ירוק, שם שרה סולו את "הפרוצה החלוצה" - שיר פרובוקטיבי שנאסר לשידור ברדיו.

אחרי שפוטרה מתיאטרון הקאמרי, בעיקר מסיבות של מראה חיצוני, שיחקה בשנת 1958 את אינז הלסבית בהצגה "בדלתיים סגורות" מאת ז'אן-פול סארטר במסגרת תיאטרון זווית, אותו הקימה יחד עם שחקנים אחרים.

בשנת 1959 ניסו שתי נשים להתאבד בטביעה בנחל ירקון. חריפאי, שהייתה שחיינית מצטיינת בהפועל תל אביב (100 מ' חזה), פשטה את שמלתה וזינקה למים להצילן, אך היא הצליחה להציל רק אחת מהן^[1].

בשנת 1967 העלתה ערב שירי משוררים בשם "אותיות חתומות בספר", ומאז התמחתה בקריאת שירה. היא נמנית עם הראשונים שעסקו בכך.

בשנת 1968 הצטרפה חריפאי שוב לסגל התיאטרון הקאמרי ונמנתה מאז עם שחקניו הבולטים. היא ידועה בסגנון המשחק המקורי שלה, שבזכותו התבלטה כשגילמה הן דמויות משנה והן דמויות ראשיות. היא התפרסמה במיוחד בתפקידים שגילמה במחזות של חנוך לוין, כמו "סוחרי גומי", "אשכבה", "יעקובי ולידנטל" ו"רומנטיקאים". מחזות נוספים בהם כיכבה היו "הנשים האבודות מטרויה", "אמא קוראז'" ועוד.

בשנות התשעים החלה גם לביים לתיאטרון הספרייה ולתיאטרון בית צבי ברמת גן, שם גם לימדה משחק. ביימה, בין היתר, את "יעקבי ולידנטל" (שבו שיחקה בתה, איה שבא), את "ירמה" בכיכובה של שירי גולן, ואת "אלוף הבונים" בכיכובו של יורם חטב. בהמשך היא ביימה את ההצגה "רסיסים" בפסטיבל עכו ואת "דבורה ברון" מאת יהודית קציר בתיאטרון הקאמרי.

בשנים 2003–2010 שיחקה במסגרת תיאטרון בית ליסין ב"אבודים ביונקרס" מאת ניל סיימון ובמחזות נוספים. לאחר מכן שיחקה בתיאטרון באר שבע ושוב בקאמרי.

בשנת 1963 תרמה את קולה לסרט "המרתף" שביים נתן גרוס, על פי תסריט של שמעון ישראלי ובכיכובו.

בשנת 1964 שיחקה בסרט "יהודית" לצידה של סופיה לורן, שצולם בישראל, ויצא לאקרנים בשנת 1966.

חריפאי שיחקה גם במספר סרטי קולנוע, בהם ארבעה סרטים של אפרים קישון: "סאלח שבתי" (1964), "תעלת בלאומילך" (1969), "השוטר אזולאי" (1971) ו"השועל בלול התרנגולות" (1978).

בנוסף, שיחקה חריפאי בסרטים: "חור בלבנה" (1965), "סבינה והגברים" (1966), "הגלולה" (1972), "אבו אל בנאת" (1973), "חמש חמש" (1980) ו"צלילה חוזרת" (1982). בשנת 2007 שיחקה בסרט "מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן, שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל הקולנוע בקאן.

ב-1985 הוציאה תקליט בשם "לשיר תיאטרון" ובו שרה 10 שירים ממחזות.

לחריפאי הוענקו פרס מפעל חיים במסגרת האקדמיה הישראלית לתיאטרון ב-2001, פרס ישראל בתיאטרון ב-2003 ופרס הוקרה ב"פסטיבל אשה" ב-2004. בשנת 2012 זכתה בפרס התיאטרון הישראלי לשחקנית המשנה הטובה ביותר בהצגה "סוף טוב" בקאמרי.

חריפאי נפטרה ב-2 בינואר 2013 ממחלת הסרטן, והובאה למנוחות בבית הקברות גבעת השלושה. הייתה נשואה לעיתונאי והסופר שלמה שבא, ולזוג בת, השחקנית איה שבא, ונכדים. אחיה הבכור של חריפאי, בן שחר חריפאי, היה שופט צבאי ושופט תעבורה.

 

 

 

 

• באוקטובר 2014 נקבעה לוחית זיכרון על ביתה ברחוב זכריה 14 בתל אביב.
• "פינת הפסנתר של זהרירה" - פסנתר כנף הממוקם באכסדרה של התיאטרון הקאמרי. משמש להופעות של פסנתרנים צעירים, ולהקות נוער. על הפסנתר שלט הקדשה לחריפאי עם הכותרת "מחר אקנה פסנתר"^[2], זהו שם השיר המסיים את המחזה "יעקובי וליידנטל" מאת חנוך לוין. חריפאי שיחקה בו את דמותה של רות שחש^[3].
• בינואר 2023, חדר האמנים מאחורי הקלעים של היכל התיאטרון קריית מוצקין נקרא על שמה חריפאי^[4].
• ביוני 2023 הוסב שמו של גשר אוסישקין בתל אביב-יפו כך שיקרא על שמה^[5].

• 1983 – פרס כינור דוד - על משחקה ב"יונו והטווס"
• 1989 – פרס אייזיק שטרן על תרומתה לאמנות התיאטרון
• 2001 – פרס האקדמיה לתיאטרון למפעל חיים
• 2003 – פרס ישראל בתיאטרון
• 2004 – פרס הוקרה ב"פסטיבל אשה" בחולון
• 2012 – פרס התיאטרון הישראלי לשחקנית משנה הטובה ביותר על משחקה ב"סוף טוב"

  מדיה וקבצים בנושא זהרירה חריפאי בוויקישיתוף

• זהרירה חריפאי, באתר הספרייה הלאומית
• זהרירה חריפאי, באתר פרס ישראל
• זהרירה חריפאי באתר התיאטרון הקאמרי
• זהרירה חריפאי באתר הספרייה הלאומית
• לאה גילולה, זהרירה חריפאי, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
•   פרק על זהרירה חריפאי מתוך הסדרה "מונולוגים", סרטון באתר יוטיוב
•   זהרירה חריפאי בתוכנית "מוסף המוספים" עם דן מרגלית, ראיון באתר יוטיוב
•   עכבר העיר אונליין, ביג תוחעס: גל אוחובסקי מראיין את זהרירה חריפאי ("העיר", פברואר 1985), באתר הארץ, 2 בינואר 2013
• שרית פוקס, במיטה עם זהרירה, באתר nrg‏, 11 בינואר 2002
• ציפי שוחט, כמו רומן של ויקטור הוגו, כמו מחזה של חנוך לוין, באתר הארץ, 6 במאי 2003
•   קובי מידן, ‏"אנשים בלילה" עם זהרירה חריפאי, באתר iCast‏, 31 באוקטובר 2010
• ציפי שוחט, החמישייה הגדולה- הגברות הראשונות של התיאטרון הישראלי, באתר הארץ, 14 במאי 2012
• יעקב בר-און, ריאיון - הבת של זהרירה, באתר הבמה, 18 באפריל 2013
• דפנה לוי - ראיון עם איה שבא על אמה זהרירה חריפאי, בפודקאסט ״על החיים ועל המוות״, 2 ביוני 2023
• נמאס לי לשחק יפהפיות, בעיתון דבר, 4 בינואר 1963, עמוד 25
• זהרירה חריפאי, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
•   זהרירה חריפאי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• זהרירה חריפאי, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• זהרירה חריפאי, באתר ספר הקולנוע הישראלי
•   זהרירה חריפאי, באתר AllMovie (באנגלית)
•   זהרירה חריפאי, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
•   זהרירה חריפאי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• זהרירה חריפאי, דף שער בספרייה הלאומית
• זהרירה חריפאי, בארכיון הבימה
• זהרירה חריפאי, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים

בעקבות מותה:

• מרב יודילוביץ', זהרירה חריפאי הלכה לעולמה, באתר ynet, 2 בינואר 2013
• כרמית ספיר ויץ, זהרירה חריפאי הלכה לעולמה, באתר nrg‏, 2 בינואר 2013
• חגית פלג-רותם, ‏גדולה מהחיים: השחקנית זהרירה חריפאי הלכה לעולמה, באתר גלובס, 3 בינואר 2013
• נדב מנוחין‏, זהרירה חריפאי אף פעם לא נכנעה למיינסטרים. פרידה, באתר וואלה, 2 בינואר 2013
• מיכאל הנדלזלץ, זהרירה חריפאי: אל התרדמה הגדולה שעליה אין לומר דבר, באתר הארץ, 2 בינואר 2013
• יונתן גת, זהרירה חריפאי: מלכה ללא כתר, באתר nrg‏, 3 בינואר 2013
• שגיא בן נון, "זהרירה הלכה כמו שחיה, בבום", באתר nrg‏, 3 בינואר 2013
• צבי גורן, טור אישי - פרידה מזהרירה, באתר הבמה, 3 בינואר 2013
• ניר סלונים, ‏"איך נפרדים מהאישה שגרמה לי להאמין בחיי נצח?", באתר ‏מאקו‏, 3 בינואר 2013
• צפו: צוואתה של השחקנית זהרירה חריפאי, באתר nana10‏, 14 בינואר 2013