חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה
חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה (בטורקית: Türkiye-Yunanistan nüfus mübadelesi; ביוונית: Μικρασιατική καταστροφή) התרחשו במחצית הראשונה של שנות ה-20 של המאה ה-20, והתבססו על זהותם הדתית והלאומית של המגורשים. חילופי האוכלוסייה נערכו בעקבות ההסכמה אליה הגיעו ממשלת יוון והאספה הלאומית הגדולה של טורקיה בהסכם לוזאן, ובמהלכם עזבו אזרחיה היוונים אורתודוקסים של טורקיה ליוון, ואזרחיה הטורקים המוסלמים של יוון עשו את דרכם בכיוון ההפוך.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]הממשל הטורקי בבירה אנקרה בראשות האספה הלאומית הגדולה של טורקיה דחה את הסכם סוור, שנחתם בידי הממשלה העות'מאנית ב-10 באוגוסט 1920, ואשר קבע את חלוקתן של אסיה הקטנה ותראקיה המזרחית בין המעצמות, וכן מסר שטחים מהן גם ליוון ולארמניה. לאחר סיומן של מלחמת יוון–טורקיה, מלחמת טורקיה–ארמניה ומלחמת טורקיה–צרפת, כולן בניצחון הטורקים, התעורר צורך להסדיר את עתידה של אסיה הקטנה מחדש. ועידה חדשה נערכה בלוזאן שבשווייץ החל ביום 20 בנובמבר 1922, ובמהלכה, ב-30 בינואר 1923, נחתם הסכם נפרד בנושא חילופי אוכלוסין.
"ההסכם בעניין השליטה במְצָרִים ועניינים נוספים", הידוע כ"הסכם לוזאן" שנחתם ביום 24 ביולי 1923 העניק בסעיף 142 להסכם הנפרד בדבר חילופי האוכלוסין מעמד שווה ערך לשלו, ולמעשה נקבע כי האחרון הוא חלק מהסכם לוזאן למרות שנחתם בנפרד. ההסכם הנפרד הוכתר בכותרת "האמנה בדבר חילופי אוכלוסייה יוונית וטורקית" ("Convention Concerning the Exchange of Greek and Turkish Populations")[1].
עיקרי ההסכם ומשמעותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ה"אמנה בדבר חילופי אוכלוסייה יוונית וטורקית" קבעה את גורלם של כשני מיליון פליטים: כמעט מיליון יוונים שכבר ברחו מאנטוליה וממזרח תראקיה ליוון במהלך מלחמת יוון-טורקיה, כשלוש מאות אלף יוונים פזורים ברחבי אנטוליה ותראקיה המזרחית, כמאה חמישים אלף יוונים של קונסטנטינופול, וכחצי מיליון מוסלמים המתגוררים באזורים שונים של יוון, כולל האיים בים האגאי (למעט אלו שהיו תחת כיבוש איטלקי) ולבסוף כמאתיים אלף מוסלמים בחלק המערבי של תראקיה[2]. רוב חילופי האוכלוסין נעשו בכפייה, ורוב המגורשים היו לפליטים דה יורה מארצות מוצאם (denaturalized).
עד שההסכם קיבל תוקף, מהלך ההגירה והגירוש התרחש קודם לתאריך 1 במאי 1923, ורוב האוכלוסייה היוונית עזבה את טורקיה מפחד פן יתנכלו לה. לכן ביצוע הסכם לוזאן איננו מתייחס לסך כל האוכלוסייה היוונית שצוינה קודם, אלא לפליטים שנותרו. יוונים נותרו בערים אנטליה, פונטוס וקארס. שם נותרו 189,916 יוונים[3]. בעוד שביוון נותרו 354,647 מוסלמים[4].
ההסכם רק אישר את מה שכבר בוצע בטורקיה. מתוך 1,500,000 היוונים שהיגרו, רק כ-150,000 יושבו מחדש בצורה מסודרת ביוון, היתר לא זכו עד היום לתגמולי זקנה על תקופת עבודתם בטורקיה. רובם נמלטו בחופזה עם הצבא היווני הנסוג לאחר תבוסתה של יוון במלחמת יוון טורקיה, בעוד שאחרים נמלטו מחופי איזמיר[5][6]. הגירה חד צדדית זו של האוכלוסייה היוונית, כבר בשלב מתקדם, הפכה לחילופי אוכלוסין בפועל, ובגיבוי ערבויות המשפט הבינלאומי[7]. כתוצאה מכך, אלה שברחו או גורשו מבתיהם, לא זכו לקורת גג וגם לא לתמורה על רכושם שאבד. הדבר הוביל להוצאות כבדות ליוונים, פי כמה יותר מאשר לטורקים. בנוסף לבתיהם גם הכנסיות האורתודוקסיות הפכו למסגדים, ברבות הימים.
בסכסוכים לאומיים בעולם עולה, מדי פעם, הרעיון להשתמש במודל חילופי האוכלוסין על פי הסכם לוזאן, כבפתרון סביר. העובדה שחילופי האוכלוסין בין טורקיה ליוון נעשו ברובם בכפייה גורמת לאי שימוש מעשי ברעיון זה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ נוסח ההסכם
- ^ The Turkish-Greek Population Exchange and International Law, obo (באנגלית)
- ^ Matthew J. Gibney, Randall Hansen. (2005). Immigration and asylum: from 1900 to the present, Volume 3. ABC-CLIO,. p. 377. ISBN 1576077969.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: extra punctuation (link) - ^ Renée Hirschon. (2003). Crossing the Aegean: an appraisal of the 1923 compulsory population exchange between Greece and Turkey. Berghahn Books,. p. 85. ISBN 1571815627.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: extra punctuation (link) - ^ Sofos, Spyros A.; Özkırımlı, Umut (2008). Tormented by History: Nationalism in Greece and Turkey. C Hurst & Co Publishers Ltd. pp. 116–117. ISBN 1-85065-899-4.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link) - ^ Hershlag, Zvi Yehuda (1997). Introduction to the Modern Economic History of the Middle East. Brill Academic Pub. p. 177. ISBN 90-04-06061-8.
- ^ Yosef Kats (1998). Partner to partition: the Jewish Agency's partition plan in the mandate era. Routledge. p. 88. ISBN 0714648469.