צ'ובשים

 

רפובליקה/ אזור	חלק הצ'ובשים באוכלוסייה הכללית (המצב ב-2010)
צ'ובשיה  צ'ובשיה	67,7 % (814.750)
טטרסטן  טטרסטן	3,1 % (116.252)
בשקורטוסטן  בשקורטוסטן	2,7 % (107.450)
אוליאנובסק (מחוז)  אוליאנובסק	7,7 % (94.970)
סמרה (מחוז)  סמרה	2,7 % (84.105)

מתוך 1.6 מיליון צ'ובשים שחיו בשנת 2010 בפדרציה הרוסית, יותר ממחצית (67.7%) חיים ברפובליקה הצ'ובשית. שאר הצ'ובשים חיים כמיעוטים ברפובליקות טטרסטן (3.1% מהתושבים) ובשקיריה, וכן באזורים רוסיים שעל הוולגה האמצעית ולמרגלות הרי אורל. מיעוטים צ'ובשים נוספים חיים במוסקבה (כ-14,300) ובאזורים הרוסיים טיומן, קמרובו ואורנבורג. מחוץ לרוסיה חיים מיעוטים צ'ובשים באוקראינה - בעיקר במזרחה באזורי דונצק ולוהנסק, ובקזחסטן, בעיקר באזור קרגנדה.

אין תאוריה אטימולוגית מקובלת על הכל בנוגע למקור המילה "צ'ובש". שלוש השערות עיקריות מנסות להסביר אותו:

לפי אחת ההשערות השם "צ'ובש" הוא המילה השאז-טורקית המקבילה למילה הליר-טורקית "סוואר". סווארים נחשבים על ידי חלק מהחוקרים לאבות הצ'ובשים המודרניים (הבדל בין המלים צ'ובאש וסוואר דומה להבדל בין המילה הליר-טורקית "חורן" למילה השאז-טורקית "קאזאן" = דוּד)

לפי תאוריה אחרת, המילה צ'ובש באה מהמילה הטורקית "ג'וואש" שמשמעותה "ידידותי", "נוח לבריות", המנוגדת למילה "צ'רמיש" - "רודף מלחמה" או"שוחר מדון" שבה כונו, למשל, בני מארי.

לפי השערה נוספת, שם הצ'ובשים בא מהמילה "טבגאץ'", שם של שבט הידוע גם כ"שיאנביי" וכמייסדי שושולת וויי הצפונית בסין. שבט זה, הנקרא בסינית מנדרינית "טואובה" מכונה "טבגאץ'" בפי עמים מאסיה המרכזית. לפי ג'רארד קלוסון שם השבט טבגאץ' עבר מספר גלגולים צליליים עד שהפך לאתנונים "צ'ובש". ^[6]

 

 

מוצאם של הצ'ובשים שנוי במחלוקת. אסכולה אחת טוענת כי הם צאצאים של שבטים טורקיים הנקראים סווארים או סביר שהגיעו מדרום לבולגריה של הוולגה והתערבבו עם אוכלוסיות מקומיות דוברות שפות פינו-אוגריות או אוגרו-אלטאיות.(גראף, מיטשל ואחרים 2010). מחקרים גנטיים ציינו כי הסממנים האמהיים קרובים יותר לדוברי השפות אוגרו-אלטאי מאשר לאלו של דוברי שפות טורקיות. אסכולה אחרת טוענת שהם צאצאי הבולגרים של הוולגה. תאוריה זו, נתמכת על ידי ג'ון קרוגר ואחרים. גם תומכי תאוריה זו מאשרים כי במהלך מאות השנים הבולגרים הקדומים התערבבו עם שכניהם דוברי השפות אוגרו-אלטאי ואחר כך, אחרי התנצרותם גם עם מתיישבים רוסים. לפי מראם יש להם תווים האופייניים לאוכלוסיות הטורקיות והאוגרו-אלטאי. בעבר רבים חשבו שהם שייכים לקבוצה אוגרו-אלטאי, זאת מפני ששפתם התרחקה מהשפות הטורקיות האחרות.

מחלה תורשתית שיותר נפוצה בקרב הצ'ובשים היא האוסטיאופטרוזיס ("מחלת עצמות השיש" או "מחלת אלברס-שנברג") עם הימצאות של 1/3,500-4,000 ילודים.^[7]

ייתכן כי הבולגרים הקדומים פנו מערבה ממרכז סיביר, שבה חיו לפחות משלהי האלף השלישי לפנה"ס באגן הנהר אירטיש (בין הרי טיאן שאן להרי אלטאי).בתחילת המאה ה-1 אחה"ס הם החלו לנוע דרך ז'ציו וערבות קזחסטן של ימינו, והגיעו במאות 2–3 אחה"ס עד לצפון קווקז. הם הקימו מספר מדינות - בולגריה הישנה על חוף הים השחור והנסיכות הסווארית בשטחי דגסטן שבימינו.

במחצית השנייה של המאה ה-7 בולגריה הישנה התפרקה תחת מכות הפולשים הכוזרים. חלק מתושביה נמלטו צפונה אל אזור וולגה-קמה, בה הקימו את בולגריה של הוולגה. זאת הייתה ממלכה עשירה מאוד ובירתה הייתה אחת הערים הגדולות בעולם. הצ'ובשים נחשבים לפי חוקרים רבים לצאצאים של הבולגרים של הוולגה. זמן קצר אחר כך הנסיכות הסווארית הפכה לבת חסות של כוזריה. כעבור כחמישים שנה בשנים 737-732 השתתפו הסווארים במלחמות שבין הכוזרים לערבים .

מסורות הצ'ובשים רואות בעצמם צאצאי הבולגרים וגם של אותם הסווארים שחיו בבולגריה של הוולגה. (ראו ו.ד. דימיטרייב) במאה ה-8 עברו האוכלוסיות בשטחי בולגריה הישנה תהליך של התאסלמות.

לפי השערה שנייה, הצ'ובשים הם צאצאי אותם שבטי הסווארים (או סבירים) שנדדו מן הקווקז צפונה ושתוארו על ידי הכרוניקן הערבי אחמד אבן פדלאן בשם " סואזים". הם סירבו להוראתו של אלמיש משנת 922 להתאסלם יחד עם שאר עמם ואולצו להימלט בהנהגתו של ויראג. כך נוסדה לפי השערה זו האתניה הצ'ובשית הידועה לנו כיום (ו.ד. דימיטרייב).

הבלשנים מכירים בקרבה הלשונית בין הבולגרים הקדומים לצ'ובשים. בו בזמן מחקרים תרבותיים-היסטוריים של וסילי ו. ניקולאיב, דימיטרי פ. מדורוב, יורי י. יובנלאייב ואלכסיי א. טרופימוב, מצאו שבתרבות הצ'ובשית, להבדיל מהעמים השכנים, קיימים יסודות תרבותיים הקשורים לתרבות של עובדי אדמה מאסיה הקדמית.

במאה ה-13 הצ'ובשים נכבשו על ידי המונגולים ובשנים 1502-1237 חיו תחת עול אורדת הזהב. בהמשך נמצאו תחת שלטון החאנות קאזאן שהוקמה על ידי הח'אן אולוג מוחמד. באמצע המאה ה-15 אבות הצ'ובשים התקבלו בחאנות קאזאן תוך שמירה על מסגרת נפרדת ואוטונומיה. החל מ-1552, כשנכבשה החאנות קאזאן על ידי איוואן האיום, קיבלו הצ'ובשים מרצון את חסות הצארים הרוסים.

בימי ההתיישבות הרוסית בשטח צ'ובשיה של ימינו נוסדו בה ערי המבצר אלאטיר, ציבילסק ויאדרין. במאות ה-16–17 מרדו הצ'ובשים נגד האלימות שהפעילו נגדם פקידי השלטון הצארי ונגד כובשי האדמות הרוסים. מרידות אלה פרצו זו אחר זו בשנים 1573-1571, ב-1610-1609 וב-1634. הצ'ובשים מרדו גם בימי מלחמות האיכרים הגדולות שבהנהגתם של סטפן רזין ב-1671-1670 ושל ימליאן פוגצ'וב ב-1774. על מנת למנוע התחמשות האוכלוסייה בתחילת המאה ה-17 הממשל הקיסרי הרוסי אסר על העמים הלא רוסים שעל הוולגה לעסוק במלאכת הנפחות. האיסור הוסר רק במאה ה-19. במאות ה-17 ו-18 רוב הצ'ובשים עברו לדת הנוצרית האורתודוקסית, מתוך מחשבה שכנוצרים ייהנו מיחס טוב יותר מצד השלטונות הרוסים.

בתחילת השלטון הקומוניסטי הסובייטי שאימץ אז עקרונות של הכרה בהגדרה העצמית של העמים באימפריה הרוסית לשעבר, הוקם בשנת 1920 אזור אוטונומי צ'ובשי במסגרת רוסיה הסובייטית. בשנת 1924 הוא הפך לרפובליקה אוטונומית חלק מהפדרציה הרוסית הסובייטית, כששמה הוא הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית האוטונומית הצ'ובשית. באותן השנים התחזק הרגש הלאומי הצ'ובשי והשלטונות הסובייטים ניסו לעצור גל פטריוטי זה על ידי שרטוט מחדש של גבולות הרפובליקה כך שהרבה צ'ובשים יהפכו לתושבים של הרפובליקות הסובייטיות השכנות או של מחוזות רוסיה. לאורך שנות השלטון הסובייטי המשיכו הצ'ובשים להיות נתונים למסעות ולתעמולה שקידמו את רוסיפיקציה -ההתבוללות בתוך העם והתרבות הרוסיים. השפה הצ'ובשית הורחקה מהשימוש הציבורי ובחינוך. החל משנת שנת 1989 ואחרי התפרקות ברית המועצות והקמת הפדרציה הרוסית העצמאית המדינה האוטונומית הצ'ובשית שינתה את שמה ל"רפובליקה הצ'ובשית". בנסיבות הפוליטיות החדשות התחזקה תנועת התחייה של התרבות המקומית. השפה הצ'ובשית חזרה לתפוס את מקומה בחינוך ובחיים הפוליטיים והציבוריים. כיום מלמדים את השפה והתרבות הצ'ובשית בבית ספר בתוך הרפובליקה הצ'ובשית וגם באזורים מחוצה לה בעלות מיעוט צ'ובשי משמעותי. גם הצ'ובשים החיים במדינות השכנות עם רוסיה נהנים ממדיה נגישה לקהילותיהם.

מספר חוקרים טוענים כי חלק מהצ'ובשים המירו את דתם לאסלאם בימי הביניים והתמזגו עם הטטרים.

 

בין הצ'ובשים הנודעים נמנים טייס החלל אנדרייאן ניקולאייב והמשורר גנאדי אייגי, שכתב ברוסית ובצ'ובשית ויצירתו מושפעת מהתרבות העממית הצ'ובאשית. גם למפקד הבולשביקי הרוסי הנודע ממלחמת האזרחים ברוסיה וסילי איבנוביץ' צ'פאייב, יליד צ'ובשיה, היו שורשים צ'ובשים.

• Carl Skutsch, « Chuvash », in Encyclopedia of the World's Minorities, Routledge, 2013 (ISBN 9781135193881), p. 311-313
• Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Chuvashes" . Encyclopædia Britannica. 6 (11th ed.). Cambridge University Press. p. 350.

  מדיה וקבצים בנושא צ'ובשים בוויקישיתוף

• צ'ובשים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   צ'ובאש (עם טורקי), דף שער בספרייה הלאומית

• ו.פ איבאנוב - אתנוגנזת הצ'ובשים ב:אנציקלופדיה הצ'ובשית ברשת (ברוסית)