פינק פלויד

רוג'ר ווטרס וניק מייסון למדו ביחד בפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת וסטמינסטר שבלונדון. בשנת 1963 הצטרפו ווטרס ומייסון להרכב אותו הקימו קית נובל וקלייב מטקאלף. בנוסף אליהם ניגנה בלהקה אחותו של נובל, שילה. ריצ'רד רייט, שהיה אף הוא סטודנט בפקולטה, הצטרף ללהקה כעבור שנה, שנקראה אז "סיגמה 6" ("Sigma 6").

ווטרס היה נגן הגיטרה המוביל, מייסון ניגן על התופים ורייט ניגן כגיטריסט ליווי, משום שהיה קשה להשיג קלידים לחזרות ולהופעות. בתחילה ניגנה הלהקה במרתף האוניברסיטה, בעיקר גרסאות כיסוי של להקת "המחפשים", בשילוב שירים מקוריים שכתבו מנהל הלהקה וחברם לספסל הלימודים קן צ'פמן.^[5]

בספטמבר 1963 עברו ווטרס ומייסון להתגורר בדירה בצפון לונדון. כעבור שנה עזב מייסון את הדירה ובמקומו נכנס בוב קלוז, שהצטרף בהמשך להרכב כגיטריסט המוביל כשווטרס הפך לבסיסט הלהקה.^[6] בשנת 1964 עבר סיד בארט להתגורר ביחד עם ווטרס וקלוז בדירתם בלונדון. בארט, שעבר ללונדון בשנת 1962 כדי ללמוד בפקולטה לאמנות בקולג' "קמברוול" ("Camberwell") שבעיר, היה חבר ילדות של ווטרס. לאחר שנובל ומטקאלף עזבו את ההרכב בסוף 1963 והקימו הרכב משלהם, צורף ללהקה הסולן כריס דניס.

באביב 1964 עזב בארט את לימודיו בקיימברידג' והחל לנגן עם חברי הלהקה, שבאותה תקופה שינתה את שמה מ-"Spectrum Five" ל-"Leonard’s Lodgers, על שם מייקל ליאונרד – בעל הבית שבו התגוררו ווטרס ובארט.^[7] בהמשך שינתה הלהקה את שמה פעם נוספת, והפעם ל-"The Tea Set".^[8] בשנת 1965 עזב דניס, ובארט הפך לסולן הלהקה. במהלך השנה החלו חברי ההרכב לנגן באופן קבוע במועדון "Countdown" שבלונדון, בעיקר מוזיקת R&B.^[9] לאחר לחץ מצד מכריו והוריו, שחששו כי חברותו בלהקה פוגעת בלימודיו האקדמיים, החליט קלוז לעזוב את ההרכב. כתוצאה מכך הפך בארט לגיטריסט המוביל של הלהקה.

לקראת סוף השנה, החליטו להחליף את שם הלהקה ל"הסאונד של פינק פלויד" ("The Pink Floyd Sound), שם אותו בחר סיד בארט באופן ספונטני, לאחר שחברי הלהקה גילו כי באחת ההופעות עמדה להופיע להקה נוספת שאף היא נקראה "The Tea Set".^[10] שם הלהקה נלקח מצירוף שמם הפרטי של שני מוזיקאי הבלוז האהובים על בארט – פינק אנדרסון ופלויד קאונסל.^[10] בשלב הקמתה כללה הלהקה את הגיטריסטים ווטרס וקלוז, המתופף ניק מייסון, ריצ'רד רייט על הקלידים וכלי הנשיפה, וסיד בארט כסולן הלהקה.^[11]

בשנת 1966, החלה הלהקה להופיע ב"מועדון מרקי" שבלונדון, לאחר שהמפיק המוזיקלי פיטר ג'אנר שמע שירים שלהם והתרשם מהמוזיקה הייחודית של הלהקה. באותה שנה הפכו ג'אנר ושותפו העסקי אנדרו קינג למנהלי הלהקה.^[12] השניים, שהיו חסרי ניסיון בתעשיית המוזיקה, נעזרו בכספי ירושה שקיבל קינג, כדי להקים את חברת הניהול "Blackhill" ולרכוש ציוד ללהקה. בתקופה זו התקבע שמה הסופי של הלהקה, לאחר שג'אנר החליט להוריד את המילה "סאונד" משמה. בהמשך השנה הפכו חברי הלהקה לבעלי מניות בחברת "Blackhill".

תחת ניהולם של קינג וג'אנר השתלבה הלהקה בסצנת ה"אנדרגראונד" ("Underground") של לונדון – קבוצת אמנים ומוזיקאים שניסו לתת ביטוי לדור הצעיר של אותה תקופה – אשר כונתה על ידי סוציולוגים רבים כתרבות הנגד ("Counterculture") של שנות ה-60 של המאה העשרים בארצות הברית. הקבוצה דגלה בערכי שלום, אחווה, קוסמופוליטיות, ליברליזם ומין חופשי.^[13]

על אף העובדה שהלהקה הגבירה את קצב הופעותיה במהלך שנת 1966, היא עדיין נחשבה ללהקה אלמונית יחסית. בהמשך השנה קיבלה הלהקה הזדמנות כשהפכה ללהקת הבית של המועדון "UFO" הלונדוני, שנפתח באותה שנה. הרעיון בבחירת הלהקה היה לאמץ את הסגנון הפסיכדלי שהתפתח במקביל בסן פרנסיסקו שבארצות הברית, על אף שבעלי המועדון מעולם לא ביקרו בעיר והתבססו בעיקר על עדויות שמיעה של מבקרים. פינק פלויד ניגנו במועדון מדי ערב שישי עד שעות הבוקר, תופעה נדירה יחסית במועדוני לונדון של אותה תקופה.^[14] מופעי הלהקה כללו אלתורים רבים, שימוש נרחב באפקטים וניסיון מתמיד ביצירת צלילים ניסיוניים, כשהקו הפסיכדלי היה הקו הבולט בשירים.^[15]

בשנת 1967, החל להתעניין בלהקה איש העסקים ביצ'ר סטיבנס, אחד ממנהלי חברת התקליטים הבריטית אי-אם-איי (EMI), בה הייתה חתומה, בין היתר, להקת "הביטלס". במהלך המשא ומתן עם סטיבנס, הוציאה הלהקה ב-10 במרץ 1967 את הסינגל הראשון שלה, "Arnold Layne", שיר סקנדליסטי שעוסק בטרנסווסטיט בשם ארנולד שנוהג לגנוב בגדי נשים מחבלי כביסה וללבוש אותם. בהקשר זה, טען ווטרס כי מדובר בדמות אמיתית שנהגה לגנוב חזיות וגרביונים מסל הכביסה מחוץ לבית בו התגורר ביחד עם בארט באזור קיימברידג'.^[16]

הסינגל זכה להצלחה ואף התברג לרשימת "20 הסינגלים הנמכרים באנגליה" באותה שנה.^[17] בשל תוכנו הפרובוקטיבי, השיר נאסר להשמעה במספר תחנות רדיו באנגליה.^[18] סטיבנס, שהיה מרוצה מן השיר, הציע לחברי הלהקה מקדמה על סך 5,000 פאונד וחוזה הקלטות ארוך-טווח למספר אלבומים עבור חברת-הבת של EMI, "קולומביה". החתמת הלהקה התאפשרה, בין היתר, בזכות מפיקה החדש בריאן מוריסון. מוריסון החליף בתפקיד את ג'ו בויד, מנהל מועדון ה-"UFO", שכשל בניסיונו להחתים את הלהקה בחברת התקליטים "פולידור". מוריסון נעזר בקשריו עם בכירי חברת EMI על מנת להחתים את הלהקה על חוזה ההקלטות.^[19]

ב-29 באפריל 1967, הופיעה הלהקה ב"ארמון אלכסנדרה", אולם ויקטוריאני בצפון לונדון, במסגרת אירוע שנקרא "ארבע-עשרה שעות של חלום טכניקולור". במהלך הופעתם הגדולה הבאה, שנערכה ב-12 במאי 1967 באולם "אליזבת המלכה" ("Queen Elizabeth Hall") שבלונדון, עשתה הלהקה שימוש בארבעה רמקולים, חידוש לאותה תקופה, בה החלה "המהפכה הקוואדרופונית", אשר כללה שימוש במספר גדול של רמקולים לשם השגת אפקט של מוזיקה היקפית. בנוסף, שילבה הלהקה במהלך ההופעה גימיקים רבים, דוגמת הפרחת בועות סבון לאוויר, שימוש באפקטים מגוונים, חיתוך עץ במסור והעצמת הקול באמצעות מגבר. שילוב מקורי זה עורר את סקרנות הקהל והעלה את קרנה של הלהקה בתקשורת המקומית.^[20] עם זאת, מנהלי האולם, שכעסו על הנזק והלכלוך שנגרם לאולם בעקבות המופע, החליטו כי הלהקה לא תמשיך להופיע בו בעתיד.

ב-16 ביוני 1967, יצא הסינגל השני של הלהקה "See Emily Play". השיר נחל הצלחה רבה הגיע למקום השישי במצעד הסינגלים האנגלי^[21] ונכלל ברשימת "500 השירים שעיצבו את מוזיקת הרוקנרול" של "היכל התהילה של הרוקנרול".^[22] לדעת הביוגרף ניקולאס שפנר (Nicholas Schaffner), השיר נכתב אודות אמילי יאנג, בתו של ברון אנגלי.^[23]

לאחר הוצאת הסינגלים, הופיעה הלהקה במספר תוכניות אירוח באנגליה, בהן "Top of the Pops" של רשת BBC. באותה תקופה, החלו חברי הלהקה לזהות שינויים מדאיגים בהתנהגותו של בארט, שהחל לצרוך כמויות גדולות של סמים (בעיקר LSD).

ב-5 באוגוסט 1967, הוציאה פינק פלויד את אלבום הבכורה שלה "The Piper at the Gates of Dawn" ("החלילן בשערי השחר"), אשר זכה להצלחה והגיע למקום ה-6 במצעד האלבומים באנגליה באותה שנה.^[24] מנגד, בארצות הברית זכה האלבום להצלחה נמוכה יחסית, כשהגיע למקום ה-131 בלבד במצעד האמריקאי.^[25] שמו של האלבום לקוח מהפרק השביעי של הספר "הרוח בערבי הנחל" מאת קנת גרהם, אחד מהספרים האהובים על בארט.^[26] את האלבום הפיק נורמן סמית', אשר שימש כטכנאי הקול באלבומיה של "הביטלס" עד שנת 1965. סמית הפיק גם את שני אלבומיה הבאים של הלהקה – "Saucerful of Secrets", ו-"Ummagumma".^[27]

באלבום נכללו מספר יצירות בולטות כגון "Astronomy Domine" ו-"Interstellar Overdrive". על אף שהאלבום היה בבסיסו פופ-רוק פסיכדלי בריטי טיפוסי, הוא שילב בתוכו אלמנטים שיאפיינו את הרוק המתקדם המגובש בהמשך, ובהם: שבירת מגבלות הזמן של שיר הרוקנרול הממוצע,.^[28] על האלבום, שהוקלט באולפני "אבי רוד" במקביל להקלטת אלבומם של הביטלס "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" היה חתום בעיקר בארט, שהיה מעורב בכל האספקטים של ההקלטות והעיבודים, ולא רק בכתיבת השירים. על אף השפעתו הרבה ביצירת האלבום, הסתמנה אצלו כבר אז ירידה מסוימת בכושר התפקוד.

ההצלחה וההכרה האמנותית שהלהקה קיבלה עם יציאת האלבום, הוציאה את בארט משיווי משקל, שמצבו הנפשי החל להתדרדר. הדבר התבטא בהתפרצויות פסיכוטיות והתדרדרות כללית במצבו הנפשי. למצב זה תרמה מאוד התמכרותו של בארט לסמי הזיה, בהם LSD. למצבו של בארט היו השלכות משמעותיות על תפקודו המקצועי במסגרת הלהקה. נקודת השבר בהתייחסות לבארט הגיעה במהלך הופעתה השנייה של הלהקה ב"ארמון אלכסנדרה", שנערכה ב-29 ביולי 1967. בזמן עליית הלהקה לבמה, סירב בארט לזוז והוא נותר בחדר ההלבשה על אף צעקות מצד מנהל האולם והלהקה נאלצה להופיע בלעדיו. בעקבות כך, ביטלה הלהקה את כל הופעותיה שתוכננו לחודש אוגוסט.^[29]

ב-18 בנובמבר 1967, הוציא הלהקה את הסינגל השלישי שלה "Apples and Oranges". השיר, שעובד והוקלט בחיפזון זכה להתעלמות ציבורית גורפת והיה גם השיר האחרון אותו כתב בארט במסגרת הלהקה. באותו חודש הוזמנה הלהקה להופיע בשתי תוכניות טלוויזיה בארצות הברית. בתוכניתו של המנחה פאט בון, ביצעה הלהקה גרסה של השיר, אך בשל מצבו המתדרדר לא היה מסוגל בארט להניע את שפתיו ווטרס נאלץ להחליפו. חוסר תפקודו של בארט הוביל להחלטתו של קינג לקטוע את סיבוב ההופעות של הלהקה בארצות הברית לאחר שמונה הופעות בלבד.

זמן קצר לאחר חזרתם ללונדון, הופיעה הלהקה ביחד עם ג'ימי הנדריקס, במהלך מסע הופעות שלו ברחבי באנגליה. עם זאת, מצבו של בארט התדרדר מאוד, עד לנקודת השבר שהגיעה בדצמבר 1967, בה גמלה ההחלטה של חברי ההרכב בצורך במציאת מחליף לבארט.

לקראת סוף שנת 1967, בזמן עבודתם על אלבומם השני, החלו חברי הלהקה בניסיונות למציאת מחליף לבארט, אך עם זאת במטרה לאפשר לו להישאר כחבר בלהקה בתפקיד כותב החומרים העיקרי.^[30] בדצמבר 1967 נבחר דייוויד גילמור, חברו לספסל הלימודים באוניברסיטה ומורו לגיטרה של בארט, לתפקיד נגן הגיטרה השני של הלהקה.^[31] ההיכרות של גילמור עם חברי ההרכב החלה כבר בשנת 1965, לאחר שצפה במופע של הלהקה (בשמם הקודם ה-"Tea Set"). גילמור הוכרז באופן רשמי כחבר הלהקה בינואר 1968.

בתחילה, הובא גילמור על מנת לשמש כמחליפו של בארט כגיטריסט המשנה בהופעות החיות, אך במהלך אותו חודש החלו חברי הלהקה לחוש שעצם נוכחותו של בארט מאיים על הקריירה המקצועית שלהם ומסכן את פרנסתם של עשרות אחרים ממערך הלהקה. במהלך אותה תקופה, כתב בארט את השיר "Have You Got It Yet?", אך לאחר שחברי ההרכב ניסו ללמוד אותו, שינה בארט את המלודיה ומבנה השיר, עד למצב שבו לא התאפשר ללהקה לנגנו.^[16] בשל כך, השיר מעולם לא התפרסם על ידי בארט או הלהקה.

שיאו של המשבר התרחש בינואר 1968, לפני הופעה של הלהקה בסאות'המפטון, בה החליטו חברי הלהקה לדלג על איסוף בארט מביתו. בכך הסתיים למעשה עידן בארט בלהקה.^[32] ההודעה הרשמית על עזיבתו של בארט פורסמה ב-6 באפריל 1968. כלי התקשורת במדינה הגיבו בספקנות לגבי עתידה המקצועי של הלהקה ללא הסולן והמייסד שהועזב, אשר מצידו סירב לעכל את הנטישה: על אף שפוטר רשמית מן הלהקה מבחינה חוזית, נהג בארט להגיע לעיתים קרובות להופעות הלהקה. בהקשר זה, ציין לימים גילמור כי מבטו הנוקב של בארט היה "חוויה פרנואידית" שלקח לו זמן רב להתאושש ממנה ולהרגיש חלק אורגני מן ההרכב. לאחר עזיבתו של בארט, הפכו ווטרס וגילמור לכותבי השירים המובילים של הלהקה ולאחראי על התווית דרכה האומנותית והמוזיקלית. עם עזיבתו של בארט, עזבו גם מנהלי הלהקה.^[30]

ב-29 ביוני 1968, יצא באנגליה אלבומה השני של הלהקה "A Saucerful of Secrets", אשר היה בו שינוי בקו המוזיקלי של הלהקה מסגנון פסיכדלי שאפיין את סגנונו של בארט (ובא לידי ביטוי באלבום הראשון) לסגנון פרוגרסיבי יותר. שתי היצירות המפורסמות ביותר מהאלבום הן "Set The Controls For The Heart Of The Sun", ו-"A Saucerful Of Secrets". השיר "Set The Controls For The Heart Of The Sun", אשר שמו לקוח מתוך ספרו של מייקל מורוק "Fire Clown" ונכתב על ידי ווטרס, הוא היחיד בתולדות הלהקה בו נטלו חלק כל חמשת חברי ההרכב. ווטרס אחראי על שירים נוספים באלבום בהם "Let There Be More Light" ו-"Corporal Clegg".

העובדה כי האלבום הופק בתקופת המעבר בין הצטרפותו של גילמור לעזיבתו של בארט, כל חברי הלהקה נטלו למעשה חלק בעבודה עליו – אלבום האולפן היחיד של הלהקה בו נסיבות אלו התקיימו. גילמור, שהיה זה אלבומו הראשון עם הלהקה, הופיע בחמישה מהשירים, בעוד בארט, שזהו אלבומו האחרון, הופיע בשלושה מהם. בארט אף כתב את השיר "Jugband Blues", שנכלל באלבום.^[30]

עטיפת האלבום עוצבה על ידי המעצבים הגרפיים סטורם ת'ורג'רסון ו-Aubrey Powell, חברי קבוצת האמנים "היפנוסיס", אשר אחראית לעיצוב כמה מעטיפות אלבומי הלהקה, לרבות זו של "The Dark Side of the Moon". האלבום זכה להצלחה והגיע למקום ה-9 ברשימת "האלבומים הנמכרים" באנגליה, בה שהה במשך כ-11 שבועות. ביום יציאת האלבום לחנויות, הופיעה הלהקה במופע רוק פתוח שנערך ב"הייד פארק" שבלונדון, בה כיכבו אמנים רבים נוספים דוגמת, "הרולינג סטונז", אריק קלפטון, "בליינד פיית" ועוד. לאחר שצפה בהופעת הלהקה, ציין שדרן הרדיו ג'ון פיל כי מדובר בהופעה הטובה ביותר שראה מימיו.^[33]

ביולי 1968, חזרה הלהקה לסיבוב הופעות שני ברחבי ארצות הברית, אשר נחשב לסיבוב הבינלאומי המשמעותי הראשון, לאחר שהסיבוב הקודם במדינה נקטע בשל ההתדרדרות במצבו הנפשי של בארט. ב-17 בדצמבר 1968, הוציאה הלהקה את הסינגל "Point Me at the Sky" – שיהיה הסינגל האחרון בשנים הקרובות אותו תוציא הלהקה עד ליציאתו של "Money" בשנת 1973.

ב-27 ביולי 1969, יצא אלבום האולפן השלישי של הלהקה "Music From the Film More", אשר חלק משיריו הופיעו בפסקול הסרט הצרפתי "More". הצלחתו היחסית של הסרט, שעסק בהתמכרות להרואין על האי הספרדי איביזה, איפשרה ללהקה להיחשף לקהלים רחבים יותר במרכז אירופה – שוק חדש וחשוב עבור הלהקה באותה תקופה.

במרץ 1970, יצא פסקול הסרט "Zabriskie Point" של הבמאי האיטלקי מיכלאנג'לו אנטוניוני, בו נכללו שלושה שירים של הלהקה. מלבד שירים אלו, כתבה הלהקה מספר שירים נוספים שלא נכללו לבסוף בפסקול. הבולט שבהם הוא "The Violent Sequence", אשר בהמשך היווה את הבסיס לאחד מהשירים הבולטים של הלהקה – "Us and Them".

ב-25 באוקטובר 1969, הוציאה הלהקה את האלבום הכפול "Ummagumma". חלקו הראשון של האלבום כולל ארבעה קטעים מוארכים^{[דרושה הבהרה]} מהופעותיה החיות של הלהקה שנערכו ב-27 באפריל 1969 במועדון "Mothers" בברמינגהאם, וב-2 במאי 1969 ב"מכללה למסחר של מנצ'סטר". חלקו השני של האלבום, שהוקלט באולפן הקלטות, ביטא את המשך חיפושיה של הלהקה אחר כיוון מוזיקלי ייחודי. בחלק זה, הקליט כל אחד מארבעת החברים קטע סולו בלעדי,^[34] הניחן באלמנטים פסיכדליים ובקטעים ארוכים ולא מלודיים, כמו גם בניסויים מתמשכים על כלים לא שגרתיים. אלבום זה זכה לביקורות מעורבות אך זכה להצלחה במצעדי המכירות באנגליה, לאחר שהגיע למקום ה-5 ברשימת "האלבומים הנמכרים", בה שהה במשך 21 שבועות.^[35] היה זה האלבום הראשון של הלהקה שהופץ בצורה מסודרת בארצות הברית והראשון שבו שולבו קטעים מהופעותיה החיות.

ב-10 באוקטובר 1970, הוציאה הלהקה את האלבום "Atom Heart Mother" אשר הופק בעזרתו של המוזיקאי והמלחין הבריטי רון גיסין, שערך ושיכתב את יצירת הנושא של האלבום, אשר לאור אורכה (כ-24 דקות), תפסה את כל צידו הראשון של התקליט. באלבום הושם דגש רב על שילוב מרכיבים סימפוניים תוך גיבוש קו מוזיקלי קלאסי, המשלב בין תזמורת מלאה ועיבוד שמרני לבין פסיכדליה ורוקנרול. האלבום זכה להצלחה והגיע, בפעם הראשונה בתולדות הלהקה, למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, בו שהה במשך 18 שבועות.^[35] על אף הצלחתו המסחרית של האלבום, חלק מחברי הלהקה לא אהבו אותו, לרבות גילמור ווטרס, שטען כי היה מעדיף כי האלבום היה נזרק לפח האשפה על מנת שאף אחד לא יאזין לו לעולם.

ב-27 ביוני 1970, הופיעה הלהקה במסגרת "פסטיבל באת'", בה ניגנה לראשונה קטעים מהאלבום.^[36] שלושה שבועות לאחר מכן, הופיעה הלהקה בהופעה פתוחה לציבור שהתקיימה ב"הייד פארק" שבלונדון.^[37] במהלך סיבוב ההופעות שערכה הלהקה ברחבי ארצות הברית במהלך השנה, נגנב ציוד יקר ערך של הלהקה בשווי של 40,000 דולר ממלון בו שהו בניו אורלינס, דבר שהביא לביטול סיבוב ההופעות.^[38] בינואר 1971, לאחר חזרת הלהקה מסיבוב ההופעות שליווה את "Atom Heart Mother", החלה הלהקה בחיפוש חומרים עבור אלבום חדש, אשר נמשך מספר חודשים וכלל מגוון ניסויים מוזיקליים. לשם כך הסתייע הלהקה, בין היתר, במפיק המוזיקלי ג'ון לקי.

 

ב-31 באוקטובר 1971, יצא אלבום האולפן השישי של הלהקה "Meddle". האלבום, אשר חלקו האחד בעל אלמנטים פרוגרסיביים והאחר מהווה שילוב של רוק כבד, פופ ובלדות שקטות, כולל את אחת מהיצירות הבולטות והרבגוניות ביותר של הלהקה – היצירה "Echoes", שאורכה למעלה מ-23 דקות. האלבום זכה להצלחה והגיע למקום ה-3 ברשימת "האלבומים הנמכרים" באנגליה. במאמר ביקורת על האלבום שפורסם במגזין "הרולינג סטון" נכתב כי "חוץ מהעובדה כי האלבום מיצב את גילמור כגורם בעל כוח משמעותי בלהקה הוא הוכחה לכך שהלהקה חזרה למסלול ההצלחה וההתפתחות המקצועי".^[39] בהמשך אותה שנה, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בינלאומי, בו הופיעה בין היתר ביפן, הונג קונג ואוסטרליה.^[40]

ב-2 ביוני 1972, הוציאה הלהקה את האלבום "Obscured by Clouds", אשר מבוסס על הפסקול אותו כתבו לסרט הצרפתי "La Vallée", אשר יצא לאקרנים ב-11 ביולי 1972. בין שירי האלבום הבולטים ניתן למצוא את "Free Four", אשר היה לסינגל הראשון של הלהקה שזכה להצלחה משמעותית בארצות הברית ולהשמעות רבות בתחנות הרדיו במדינה.^[41]

בספטמבר 1972, יצא הסרט "Live At Pompeii" של הבמאי הבלגי אדריאן מייבן, אשר תיעד את הלהקה בהופעה באמפיתיאטרון עתיק וריק באיטליה, סמוך להר הגעש וזוב שהחריב את העיר הרומית העתיקה פומפיי אלפיים שנה קודם לכן. הסרט הוקרן לראשונה ב"פסטיבל האומנויות של אדינבורו" ובהמשך אף שודר מספר פעמים בטלוויזיה החינוכית הישראלית.

במהדורות מאוחרות של הסרט ("Live At Pompeii: The Director's Cut") שולבו ראיונות וצילומים מאולפן ההקלטות של האלבום המפורסם ביותר של הלהקה, "The Dark Side Of The Moon", אשר הפכו את הסרט למקור דוקומנטרי חשוב בנוגע ליצירת אלבום זה.

ב-1 במרץ 1973, הוציאה הלהקה את האלבום "The Dark Side Of The Moon" ("הצד האפל של הירח"), אשר נחשב לאלבומה המפורסם והרווחי ביותר. גרסה מוקדמת של האלבום נוגנה בהופעה חיה של הלהקה כבר בפברואר 1972, במסגרת שתי הופעות מלאות ב"תיאטרון ריינבו" שבלונדון, כחלק מבדיקת החומרים לאלבום. העבודה על האלבום החלה ביוני 1972 וארכה כתשעה חודשים. שם האלבום היה בתחילה "אקליפס", וזאת כי באותה שנה הוציאה להקת "מדיסין הד" (Medicine Head) אלבום בשם "The Dark Side Of The Moon" וחברי הלהקה חששו כי לא יוכלו לעשות גם הם שימוש בשם, אך לאחר שהאלבום נכשל מסחרית, החליטה הלהקה לחזור לשם האלבום המפורסם.

האלבום זכה להצלחה והגיע למקום ראשון במצעדי הפזמונים של בריטניה וארצות הברית ונמכר בלמעלה מ-30 מיליון עותקים.^[42] באלבום קונספט זה שולבו סגנונות מוזיקליים רבים, מבלוז רוק, למוזיקה אלקטרונית (שלא הייתה מקובלת באותה תקופה) ועד שימוש באלמנטים ממוזיקת ג'אז. כמו כן נעשה באלבום שימוש בצלילים "טבעיים" מן המציאות החוץ-מוזיקלית (שעונים, נשימות, דיבור, קופה רושמת) כמרכיבים מוזיקליים, והתייחסות לאלבום כאל יחידה אורגנית אחת. בין השירים הובולטים באלבום ניתן למצוא את "Time", "Breathe", "Us and Them", The Great Gig in the Sky", ועוד. האלבום הופק על ידי אלן פרסונס מ"אולפני אבי רוד". פרסונס שילב אפקטים קוליים מגוונים בשירי האלבום, דוגמת צלצול השעונים בתחילתו של השיר "Time"', אותו הקליט פרסונס בחנות שעונים בלונדון. על עבודתו באלבום, זכה פרסונס ב"פרס גראמי" בשנת 1973. את עטיפת האלבום המפורסמת עיצבו המעצבים הגרפים ג'ורג' הארדי וסטורם ת'ורג'רסון, מקבוצת אמני "היפנוסיס", ששיתפה פעולה עם הלהקה בעבר.

בשנת 2003, דורג האלבום במקום ה-43 ברשימת "האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים" של מגזין "הרולינג סטון".^[43] כמו כן, זכה האלבום להצלחה חסרת תקדים בארצות הברית ונותר ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר לפי דירוג "בילבורד" במשך 741 שבועות (שיא גינס).^[44] האלבום ביסס את מעמדם של ווטרס וגילמור בלהקה, אך יצר גם מתח טעון ביניהם, מאבקי אגו ויוקרה לצד דומיננטיות מוזיקלית, אשר ילך ויתעצם במהלך השנים הבאות. בעקבות ההצלחה העצומה של האלבום, חתמה הלהקה על חוזה הקלטות חדש עם חברת "קולומביה", אשר כלל מקדמה של כמיליון דולר.^[45]

ב-5 בדצמבר 1973, הוציאה הלהקה את אלבום האוסף "A Nice Pair", אשר איגד את שני אלבומיה הראשונים בעטיפה חדשה. האלבום הגיע למקום ה-36 ברשימת האלבומים הנמכרים לפי דירוג מגזין "בילבורד" ובשנת 1994 זכה למעמד של אלבום זהב על ידי "איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי".

בינואר 1975, לאחר חזרתם מסיבוב ההופעות ברחבי אנגליה שליווה את יציאת האלבום "The Dark Side of the Moon", החלה הלהקה לעבודה על אלבום האולפן התשיעי שלה. בשל העובדה שפרסונס, שעבד עם הלהקה באלבומם הקודם, סירב להמשיך והפך בהמשך ליוצר מצליח כחלק מההרכב "The Alan Parsons Project", מינתה הלהקה את בריאן האמפריס לטכנאי הסאונד של האלבום.^[46] תהליך העבודה עם האלבום לווה במכשולים, כשהלהקה עייפה מסיבובי ההופעות ומהקושי בלהתעלות על הצלחתו הכבירה של האלבום הקודם.

ב-12 בספטמבר 1975, הוציאה הלהקה את האלבום "Wish You Were Here", אשר זכה גם הוא להצלחה מסחרית רבה. האלבום הוקדש לסיד בארט, שעזב את הלהקה בשל התדרדרות במצבו הנפשי. ככלל, אופיו של האלבום מלנכולי יותר מהאלבומים הקודמים של הלהקה. מבין שירי האלבום הבולטים, ניתן למצוא את "Wish You Were Here" ואת היצירה "Shine on You Crazy Diamond", העוסקים שניהם בבארט ובמצבו.

ב-5 ביוני 1975, בזמן הקלטות האלבום, שנערכו כמו אלבומים קודמים באולפני "אבי רוד", קפץ במפתיע סיד בארט לבקר את חברי ההרכב. חזותו של בארט הייתה שונה בתכלית – ראשו היה מגולח לגמרי (כולל גבותיו), הוא השמין והתקשה לשמור על קשר עין. למעשה, בארט הגיע לאולפן במהלך הקלטת השיר "Shine on You Crazy Diamond", אשר באופן אירוני עוסק בו ובמצבו הנפשי.^[47]

אלבום זה סימל את תחילת סופה של הלהקה כיחידה מוצקה אחת. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בעובדה שניק מייסון מתופף הלהקה נמחק מרשימת הקרדיטים לאלבום, לאחר שתרומתו הייתה מזערית וכיוון שהעדיף להתעסק בבעיות שצצו בחייו האישיים, ובעיקר בזוגיות עם אשתו שהחלה להתערער. בנוסף, סירב גילמור לקחת חלק בהקלטת השיר "Have a Cigar", אשר עוסק במלאכותיות המובנית בעולם המוזיקה הפופולרית. בשל כך, הביא ווטרס את חברו המוזיקאי רוי הארפר, שישיר במקומו.

ב-26 ביוני 2012, יצא הסרט הדוקומנטרי "The Story of Wish You Were Here" העוסק בהליך יצירת והפקת האלבום.

 

ב-23 בינואר 1977, הוציאה הלהקה את האלבום "Animals", אשר סימן את תחילת סופה של פינק פלויד כמארג יצירתי אחד. אלבום הקונספט, שהושפע מספרו של ג'ורג' אורוול "חוות החיות", היה פרויקט כמעט עצמאי של ווטרס, שכתב את כל השירים, למעט השיר "Dogs", שנכתב במשותף עם גילמור. מלבד שיתוף הפעולה בשיר זה, יתר חברי הלהקה השתתפו בו בעיקר על תקן נגנים ותרמו מעט מאוד להפקת האלבום. בראיון שנערך עמו בערוץ BBC בשנת 1994, ציין ריצ'רד רייט כי לא אהב את מרבית השירים באלבום, שבמהלך הפקתו נכנסו שיקולים זרים של אגו שהעכירו את האווירה בלהקה.^[48]

ככלל, היווה האלבום מחאה אנטי-קפיטליסטית צינית ונוקבת, פרי עטו של ווטרס, שהתכתבה עם רוח התקופה המרדנית של מהפיכת הפאנק והדיכאון התעשייתי במעמד הפועלים הבריטי של שנות ה-70.^[49] בהתאם לעולם החיות האורווליאני, אשר היווה השראה לווטרס בכתיבת חומרי האלבום, החזירים בני המעמד העליון שלטו בחברה ביד חזקה, הכלבים נלחמו בעקשנות כדי להעפיל בסולם החברתי, והכבשים, המסמלים את בני מעמד הפועלים, הלכו כעדר פסיבי, שנוצל שוב ושוב על ידי הכלבים והחזירים. בניגוד לספרו של אורוול, שנכתב כנגד ברית המועצות, ביקש ווטרס להעביר ביקורת על אנגליה הקפיטליסטית. כמו כן, במקום הסוף הפסימי אותו כתב אורוול על ניצחונם של החזירים, בחר ווטרס לבשר על מרד של הכבשים הזועמות על מעמדן.

מייד לאחר יציאת האלבום, שזכה להצלחה מסחרית גדולה,^[50] יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ארוך ("In the Flesh Tour") שנמשך כחצי שנה, הקיף תשע מדינות וכלל לראשונה, אצטדיונים ענקיים. מופעי הלהקה היו מורכבים וכללו שימוש בשלל אפקטים ואביזרי במה, לרבות שימוש בחזיר מתנפח מעופף, שיהפוך עם השנים לסממן בולט ומזוהה מאוד עם הלהקה.

במהלך התקופה בה התקיים סיבוב ההופעות של הלהקה, החל ווטרס בתהליך התבודדות וניכור משאר חברי ההרכב. הוא מיעט להגיע לאירועים חברתיים והחל להגיע באופן עצמאי להופעות הלהקה. ווטרס חש כי הלהקה התמסחרה מדי והפכה לקורבן של תעשיית המוזיקה. בהקשר זה ציין כי "רוקנרול הפך לרדיפת-בצע המוסווית כבידור, בדיוק כשם שמלחמה הפכה לרדיפת-בצע המוסווית כפוליטיקה". ציטוט זה, בו משווה ווטרס בין מוזיקה למלחמה, מסמל מוטיב מרכזי שיחזור בהמשך ביצירותיו של ווטרס.

שיאו של הניכור בהתנהלותו של ווטרס, בא לידי ביטוי בהופעה האחרונה של סיבוב ההופעות, שנערכה ב-6 ביולי 1977 באצטדיון האולימפי של מונטריאול. הקהל, שחלקים גדולים ממנו לא הכיר בצורה מעמיקה את הלהקה, הפריע פעמים רבות במהלך המופע, תוך זריקת חזיזים, שריקות וצעקות. במהלך ההופעה, ירק ווטרס על אחד מהצופים ברגע של זעם.^[51] אירוע זה נחשב לאחת מנקודות השפל הבימתיות הגדולות של ווטרס במהלך שנות ה-70, אשר הביע את חששו כי הלהקה הגיע למיצוי יכולתה והצלחתה.

במהלך שנת 1978, הוציאו גילמור ורייט אלבומי סולו ראשונים. ב-25 במאי הוציא גילמור את האלבום "David Gilmour"', אשר הגיע למקום ה-17 במצעד האלבומים הבריטים. אחד מן השירים שהקליט גילמור ולא נכנסו לאלבום בסופו של דבר היה "Comfortably Numb", אשר שולב בהמשך באלבום "החומה" וזכה להצלחה גדולה. ב-15 בספטמבר הוציא רייט את אלבום "Wet Dream", אשר נחל כישלון מבחינה מסחרית ולא השאיר חותם.

ביולי 1978, בעקבות משבר פיננסי אותו חוותה הלהקה בשל מעילה בכספים מצד רואה החשבון שלה אנדרו וורבורג, הציע ווטרס לחברי הלהקה שני פרויקטים עתידיים אפשריים. הראשון, אלבום קונספט העוסק באדם מזדקן החווה את משבר גיל העמידה ודן בשאלות רלוונטיות דוגמת מונוגמיה, קדושת מוסד הנישואים וכו'. הפרויקט השני, אותו בחרה הלהקה, שנקרא בתחילה "Bricks in the Wall", הפך בהמשך לאלבום "החומה", בעוד הפרויקט שננטש, פותח בהמשך עצמאית על ידי ווטרס בשם "The Pros and Cons of Hitch Hiking" ויצא כאלבום הסולו הראשון שלו ב-30 באפריל 1984.

הרעיון הראשוני לאלבום החל להתגבש אצל ווטרס לאחר ההופעה הבעייתית במונטריאול, בה ירק על אחד הצופים, בעקבותיה החליט כי ההופעה הבאה של הלהקה תתקיים סביב חומה פיזית, אשר תיבנה בצורה הדרגתית על הבמה עד שתכסה את הלהקה ותסתיר אותה מעיני הקהל, כסמל לחומה מטאפורית ולריחוק הקיים בין הצדדים. בהקשר לאירוע ציין ווטרס כי "התחושה שלי הייתה שאיבדתי משהו חשוב בקשר שביני לבין הקהל שלי, הכל הפך גדול ומוטרף מדי".^[52]

ב-30 בנובמבר 1979 הוציאה הלהקה את האלבום הכפול "The Wall" ("החומה"), הנחשב לאחת מאופרות הרוק הידועות ביותר. בדומה לאלבומם הקודם, גם אלבום זה נכתב ברובו על ידי ווטרס. באלבום נכללו שניים משיריה המפורסמים ביותר של הלהקה: "Another Brick in the Wall" ו-"Comfortably Numb", שנכתב בשיתוף עם גילמור. באלבום ניכרים המרירות והעצב אשר אפיינו את ווטרס באותה התקופה, בין היתר על רקע ילדותו הקשה וגעגועיו לאביו אריק פלטשר ווטרס, לוחם חי"ר שנהרג ב"קרב אנציו" במלחמת העולם השנייה, החיים לצד אמו, אשר הגבילה אותו כמעט בכל תחום אפשרי, זכרונותיו הקשים ממערכת החינוך הבריטית השמרנית, אשתו שבגדה בו ונטשה אותו, בעיות הסמים אליהם התמכר ועוד. אלמנטים אלו בחייו של ווטרס מגולמים בעלילת האלבום, אשר נכתבה ביחד עם המפיק המוזיקלי בוב אזרין.

עלילת האלבום מתארת את חייו של אמן רוק פופולרי – "אנטי גיבור" הקרוי פינק – אשר נפגע ומקופח על ידי החברה. בין גורמי מצוקתו, ניתן למנות את החיים ללא אב שנהרג במלחמת העולם השנייה, אם חונקת ומגוננת, מורה הרודה בו בבית ספר, אי יכולתו לתקשר עם הסביבה בשל התמכרותו לסמים וכו'.^[52] בהמשך העלילה, שוקע פינק בעולם חלומות משל עצמו ומתרחק מאנשים (כולל מאשתו). במהלך הזיית סמים הופך פינק לדיקטטור פשיסטי, כשרק מצפונו ושיפוטו העצמי מצליחים לעצור בעדו ומורים לו להרוס את החומה שבנה לעצמו ולחזור לבסוף לחיי חברה תקינים.

האלבום זכה להצלחה חובקת עולם ונמכר בתוך חודש מיום יציאתו בחצי מיליון עותקים באנגליה, בארצות הברית שהה במשך 15 שבועות ברציפות בראש מצעד האלבומים. האלבום דורג במקום החמישי ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר בארצות הברית בכל הזמנים של "איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי", לאחר שנמכר ב-23 מיליון עותקים.^[53] עם זאת, סיבוב ההופעות שליווה את האלבום בשנים 1980–1981 לקה בקשיים טכניים ובהפקה גרנדיוזית עצומה שעלתה בהפסד כלכלי כבד ללהקה. במסגרת סיבוב ההופעות שליווה את האלבום, עשתה הלהקה שימוש באפקטים ובאביזרי במה רבים, לרבות החומה המפורסמת, שנבנתה מדי הופעה על הבמה וקרסה בסופה. על שילובם של האפקטים, האנימציות והדמויות שעיצב האמן ג'רלד סקארף למופע, עבד צוות של כ-50 אנשים במשך כשלוש שנים, לרבות בנייתן והפעלתן של בובות-ענק בדמותם של המורה הזקן, האמא הכפייתית והאישה הבוגדנית. בשל מורכבות ההפקה ועלותה, הלהקה העלתה את המופע רק 29 פעמים.

למרות ההצלחה המסחרית הגדולה של האלבום, הלהקה כמעט והתפרקה לאחר יציאתו וחברי הלהקה התפנו ליצירת פרויקטים אישיים ואלבומי סולו. גילמור בחר להיפגש עם ווטרס בנסיבות מקצועיות בלבד, וזה האחרון סילק את רייט מהלהקה, ככל הנראה בשל התמכרותו לקוקאין וחוסר מעורבותו בהליך יצירת האלבום. בהתאם לכך, אף הורד רייט מרשימת הקרדיטים באלבום, על אף שחזר להופיע בסיבוב ההופעות כשכיר. באופן אירוני, בשל תנאים ייחודים בחוזהו, רייט הוא היחיד מהארבעה שהרוויח כסף מסיבוב ההופעות הראוותני, כאשר שאר חברי ההרכב הפסידו בממוצע כ־600 אלף דולר כל אחד.^[54]

 

באותה תקופה, החל ווטרס לעבוד יחד עם הבמאי אלן פארקר על סרט המבוסס על האלבום. הטיוטה לתסריט נכתבה על ידי ווטרס בעוד שאת התסריט הסופי כתב פארקר. ב-23 במאי 1982, הוקרן הסרט "פינק פלויד - החומה" בהקרנת בכורה במסגרת "פסטיבל קאן" וב-14 ביולי 1982 הוקרן לראשונה באנגליה. אף על פי שווטרס עצמו היה אמור בתחילה לשחק בתפקיד הראשי בסרט, ניתן התפקיד הראשי לבסוף לסולן להקת "בומטאון ראטס", בוב גלדוף.^[55]

הסרט נבנה כוידאו-קליפ מוזיקלי אחד ארוך, עם סמלים ומוטיבים רב משמעיים רבים והוא כולל גם 15 דקות של סרטוני אנימציה אשר נוצרו על ידי סקארף וצוותו; חלקם מבוססים על ההפצצות האוויריות של הלופטוואפה בבריטניה במהלך הקרב על בריטניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. ככלל, מציג הסרט את הבנייה ההדרגתית וההריסה האולטימטיבית של קיר מטפורי, אשר משקף את תחושת הבדידות והניכור בחייו של גיבור הסרט, אשר מובילה אותו במהלכו לסף הטירוף.

ב-21 במרץ 1983, הוציאה הלהקה את האלבום "The Final Cut", שהיה האלבום האחרון בו נטל חלק ווטרס לפני עזיבתו את הלהקה. במהלך כתיבת האלבום, נתגלעו חילוקי דעות בין ווטרס שדחף להקליטו במהירות האפשרית, לבין גילמור שלא היה נלהב מאיכות החומרים ורצה לקחת חופש, על מנת לעבוד על מוזיקה משלו. בשל כך, גילמור ומייסון השתלבו בהפקה כמוזיקאים "שכירים" לכל דבר ולא נכללו ברשימת הקרדיטים באלבום, בעוד כל שירי האלבום נכתבו והולחנו על ידי ווטרס, שאף עיצב את עטיפתו. בנוסף, לקראת סוף העבודה על האלבום נזרק מייסון על ידי ווטרס, ובמקומו הוצב המתופף אנדי נוימרק, שהופיע בשיר האחרון "Two Suns in the Sunset", בעוד רייט כלל לא השתתף ביצירת האלבום.^[52] למעשה, ווטרס חשב בתחילה להוציא את האלבום כאלבום סולו, אך רעיון זה נזנח לבסוף.

האלבום, אשר הוקדש לאביו של ווטרס, נכתב בגוף ראשון מנקודת מבטו של חייל ששרד את מלחמת העולם השנייה והפך למורה דיכאוני.^[56] האלבום, שמשתמעת ממנו ביקורת על תאוות המלחמה של השלטונות, בעיקר בנוגע להתנהלותה של מרגרט תאצ'ר, כך לפי עמדתו של ווטרס, הופק על רקע "מלחמת פוקלנד" בין אנגליה לארגנטינה, שפרצה באפריל 1982 ונמשכה כחודשיים וחצי. האלבום זכה להצלחה והגיע לפסגת דירוג האלבומים הנמכרים באנגליה ולמקום ה-6 ברשימה האמריקאית.^[35]

ב-5 במרץ 1984, יצא אלבום הסולו השני של גילמור "About Face", אשר עסק במגוון נושאים, בהם רציחתו של ג'ון לנון ויחסיהם של גילמור וווטרס. באותו זמן, יצא ווטרס לסיבוב הופעות שליווה את צאת אלבום הסולו הראשון שלו "The Pros and Cons of Hitch Hiking", רייט הוציא אלבום ביחד עם המוזיקאי תחת שם הבמה "Zee"', אשר לא זכה להצלחה ומייסון הוציא את אלבום הסולו השני שלו "Profiles", שיצא ביולי 1985.

לאחר הוצאת אלבום הסולו שלו, הודיע ווטרס כי הוא לא מאמין כי הלהקה תתאחד עוד. בהמשך לכך, הוא פנה לסטיב רורק, אחד ממנהלי הלהקה על מנת לדון בתשלומי תגמולים המגיעים לו. לאחר שרורק הודיע על כך למייסון ולגילמור, ווטרס שזעם על כך, דרש כי רורק יפוטר מצוות הניהול של הלהקה. הוא מינה מנהל אחר שינהל את ענייניו האישיים ופנה לחברת "קולומביה", וכן הודיע כי הוא עוזב את הלהקה ודרש ממנה להתיר את חוזהו. בדצמבר 1985 הודיע ווטרס על עזיבת הלהקה באופן רשמי, ופנה לקידום קריירת הסולו שלו.

לאחר עזיבתו את הלהקה פנה ווטרס לבית המשפט בתביעה שתמנע משאר חברי ההרכב את השימוש במותג ובשם "פינק פלויד", אך לאחר מספר שנים של דיונים משפטיים, הפסיד ווטרס בתביעה. בראיון שנערך עמו בערוץ "BBC" בשנת 2013, ציין ווטרס כי הוא מתחרט על עצם הגשת התביעה.^[57]

בשנת 1986, החל גילמור בגיוס מוזיקאים לקראת יצירת אלבומה הראשון של הלהקה לאחר עזיבתו של ווטרס. על אף שהיו בעיות משפטיות בנוגע לצירופו מחדש ללהקה, הוחתם רייט על חוזה זמני כמוזיקאי שכיר בתמורה למשכורת שבועית של כ-11,000 דולר. הקלטות האלבום נערכו בספינת הבית "אסטוריה" של גילמור, שהוסבה לאולפן הקלטות.^[58] לאחר פגישות עם מספר מוזיקאים, נבחר לבסוף אנתוני מור לכתוב את מילות השירים של האלבום. לאחר יציאתו, הודה גילמור כי היה קושי רב בהפקת האלבום ללא עזרתו המקצועית של ווטרס. מייסון, שחש כי הוא חלוד במקצת מבחינה מקצועית כדי להופיע באלבום, נעזר במוזיקאים שכירים על מנת להשלים את קטעי התיפוף, כשהוא מתמקד בהיבט של האפקטים הקוליים.

ב-7 בספטמבר 1987, יצא האלבום "A Momentary Lapse of Reason", אשר זכה להצלחה מסחרית והגיע למקום ה-3 ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר באנגליה ובארצות הברית. המעצב הגרפי טורגרסון מקבוצת "היפנוסיס", שנעדר מאלבומיה האחרונים של הלהקה, חזר לעצב את עטיפת האלבום. על אף הצלחתו המסחרית של האלבום, ווטרס יצא בביקורת כנגדו וטען כי שירי האלבום עלובים ברובם וכי רמת הטקסטים של גילמור ירודה. בביקורת דומה, ציינו הן רייט והן מגזין המוזיקה "Q", כי האלבום מורכב ברובו ממאמץ של אדם אחד (גילמור) ואין הרגשה כי מדובר באלבום של להקה.

במהלך ההכנות ליציאת הלהקה למסע הופעות שליווה את השקת האלבום, ניסה ווטרס לחבל במסע על ידי כך שפנה למפיקי ההופעות ולמפרסמים ואיים עליהם בתביעה אם ישתמשו בשם "פינק פלויד". ב-23 בדצמבר 1987, נפגשו ווטרס וגילמור והגיעו לפשרה אשר אפשרה ליתר חברי הלהקה להמשיך להשתמש בשם הלהקה, כאשר מנגד הוענקה לווטרס זכות בלעדית בשימוש במוצגים אחרים של הלהקה, בהם "החומה".

מסע ההופעות "Delicate Sound of Thunder", שקידם את האלבום נחשב לאחד מהמוצלחים בהיסטוריית הלהקה. ב-22 בנובמבר 1988, הוציאה הלהקה אלבום הופעה כפול בשם "Delicate Sound of Thunder", אשר שילב מספר הופעות שונות שקיימה הלהקה באוגוסט 1988 ב"קולוסאום נסאו", כחלק מסיבוב ההופעות.

בשנת 1990, לאחר נפילתה של חומת ברלין, קיים ווטרס קונצרט חד פעמי של "החומה", בנקודה בה עמדה החומה חודשים ספורים קודם לכן. במופע נטלו חלק אמנים רבים, ביניהם שינייד אוקונור, ואן מוריסון, ג'וני מיטשל, AC/DC ואחרים.^[59]

לאחר תקופה של מספר שנים בהן עסקו חברי הלהקה בעניינים אישיים, ביניהם תחרות מרוצי מכוניות בשם "Carrera Panamericana", שנערכה במקסיקו בשנת 1991 ובה השתתפו גילמור, מייסון ומנהל הלהקה סטיב רורק וכתיבת פסקול לסרט שיצא אודות המירוץ בשנת 1992 ("La Carrera Panamericana"),^[60] החלו חברי הלהקה לעבוד על אלבום חדש בינואר 1993. על אף העובדה שרייט עבד עם מייסון וגילמור על האלבום, הוא לא היה חלק מהלהקה מבחינה חוזית.

ב-30 במרץ 1994, יצא באנגליה האלבום "The Division Bell", על שם הפעמון המפורסם בבניין בית הנבחרים האנגלי. היה זה אלבום האולפן האחרון של הלהקה. השיר הבולט ביותר באלבום הוא "High Hopes", אשר נכתב בשיתוף עם אשתו של גילמור פולי סמסון, שהייתה מעורבת בכתיבת מספר שירים נוספים באלבום. האלבום זכה להצלחה רבה והגיע למקום ה-1 ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר, הן בארצות הברית והן באנגליה, שם שהה בראשית הדירוג במשך 51 שבועות ברציפות.^[35] את עטיפת האלבום, עיצב פעם נוספת טורגרסון, אשר שאב השראה מהמונוליתים של אי הפסחא שבאוקיינוס השקט. טורגרסון ציין כי שתי הדמויות בעטיפה יוצרות דמות שלישית דמיונית, שסימלה לטענתו את "הרוח החסרה" של הלהקה (בהתייחסו לבארט וווטרס שעזבו אותה במהלך השנים).

ב-29 במרץ 1994, לאחר חזרות אינטנסיביות שערכו שבועיים בהאנגר בבסיס חיל האוויר "נורטון" שבסן ברנרדינו, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות, שהחל במיאמי וכלל בתחילה פלילייסט ממגוון אלבומיה של הלהקה ובהמשך השתנה לשירים מהאלבום "The Dark Side Of The Moon". סיבוב ההופעות, שהתברר לימים כאחרון אי פעם של הלהקה, הסתיים ב-29 באוקטובר 1994.^[61]

ב-29 במאי 1995, הוציאה הלהקה אלבום הופעות נוסף בשם "Pulse".^[62] אלבום כפול זה מורכב ממספר הופעות שערכה הלהקה באירופה, כחלק מסיבוב ההופעות שליווה את יציאת האלבום "The Division Bell". חלקו הראשון של האלבום שנפתח עם השיר "Shine On You Crazy Diamond" כולל מגוון שירים של הלהקה, רובם מהתקופה שלאחר עזיבתו של ווטרס. חלקו השני כולל את כל שירי האלבום "The Dark Side Of The Moon".^[63]

ב-5 בנובמבר 2001, יצא אוסף כפול של הלהקה בשם "Echoes", אשר כולל שירים מאלבומיה השונים, החל מהסינגל הראשון של הלהקה "Arnold Layne" ועד לשיר "High Hopes" – השיר האחרון באלבום האולפן האחרון של הלהקה "The Division Bell", שיצא בשנת 1994. האוסף זכה להצלחה מסחרית והגיע למקום ה-2 ברשימת "200 האלבומים הנמכרים" של מגזין בילבורד.^[64]

ב-7 באוקטובר 2004, יצא לאור באנגליה הספר "Inside Out: A Personal History of Pink Floyd", אותו כתב מתופף הלהקה ניק מייסון.^[65] בספר, שנחשב לאוטוביוגרפיה הראשונה שפרסם חבר מהלהקה, מתאר מייסון את היסטוריית הלהקה, החל מהתקופה הפסיכדלית שלה עם סיד בארט מאמצע שנות ה-60, העלייה בפופולריות ובהצלחה המסחרית במהלך שנות ה-70, והסכסוכים שליוו את הלהקה במהלך שנות ה-80, שהובילו לעזיבתו של ווטרס.^[66]

 

ביוני 2005, הודיעו חברי הלהקה על הופעת איחוד (הכוללת את רוג'ר ווטרס), במסגרת פסטיבל "Live 8", אותו ארגן בוב גלדוף (ששיחק בסרט "החומה") ואשר מטרתו הפעלת לחץ ציבורי על מנהיגי שמונה המדינות המתועשות, אשר נועדו להתכנס מספר ימים אחר כך ל"וועידת ה-G8" בסקוטלנד, על מנת לדון בסוגיית מחיקת החוב של מדינות אפריקה.

מספר חודשים לפני כן, פנה גלדוף לגילמור בהצעה לקיים את המופע, אך זה סירב בתחילה. לאחר שכנוע מצד ווטרס (בשיחתם הראשונה מזה שנתיים), שהתלהב מהרעיון למופע איחוד, הסכים גילמור להצעה. במהלך ההכנות והחזרות למופע, נתגלעו אי הבנות בן חברי ההרכב בנוגע לעיבודי השירים וסדר הופעתם במסגרת המופע.

ב-2 ביולי 2005, נערך המופע בשמונה במות ברחבי העולם בו השתתפו אמנים רבים. הופעת האיחוד של הלהקה היוותה את שיאו של המופע, במהלכו ביצעה הלהקה ארבעה שירים ("Breathe", "Money", "Wish You Were Here", ו-"Comfortably Numb", שחתם את ההופעה).^[67] במהלך ההופעה, פנה ווטרס לקהל וציין כי "אנחנו עושים את זה למען כל מי שאינו איתנו כאן היום, ובראש ובראשונה, כמובן, לסיד".^[68] בסיומו של המופע, הודה גילמור לקהל והיה בדרכו החוצה, אך ווטרס קרא לו בחזרה, והארבעה חלקו חיבוק משותף, בתמונה שהתפרסמה אחר כך בכלי תקשורת רבים.^[69] בתגובה לשאלה אודות השנים הרבות של הנתק והמתיחות בין חברי ההרכב, ציין ווטרס כי: "איני חושב שמי מאיתנו יצא בסדר בכל התקופה הזאת, שהייתה קשה ושלילית, ואני מתחרט על השפעתי על אווירת הניכור שנוצרה ביננו".^[70]

ב-7 ביולי 2006, נפטר בארט בביתו שבקיימברידג', בגיל 60.^[71] בטקס ההלוויה שנערך ב-18 ביולי 2006 לא נכח אף אחד מחברי הלהקה. לאחר מותו של בארט, ציין רייט כי: "חברי הלהקה אבלים ועצובים בעקבות מותו של בארט, שהיה מנהיג הלהקה בתחילת דרכה ואשר מורשתו מלווה את הלהקה עד היום".^[72] ב-10 במאי 2007, הופיעו ווטרס, גילמור ורייט במופע הוקרה לבארט שנערך ב"מרכז האמנויות ברביקן" שבצפון הסיטי של לונדון, במהלכו ביצעו השלושה חלק משיריו של בארט, בהם "Bike" ו-"Arnold Layne". הייתה זו גם ההופעה האחרונה של רייט לפני מותו.

ב-15 בספטמבר 2008, הלך לעולמו קלידן הלהקה ריצ'רד רייט בן ה-65, לאחר מאבק במחלת הסרטן.^[73] לאחר מותו אמר גילמור, כי "אף אחד לא יכול להחליף את ריצ'רד רייט. הוא היה השותף המוזיקלי שלי, וחבר שלי. מרוב ויכוחים על מי היה פינק פלויד, תרומתו האדירה של ריק נשכחה לעיתים קרובות. הוא היה אדם עדין, צנוע ואהב את פרטיותו – אבל קולו ונגינתו היו מרכיבים חיוניים ומלאי-קסם בצליל המזוהה עם פינק פלויד".^[74][75]

בנובמבר 2014 הוציאה הלהקה את האלבום "The Endless River". החומר לאלבום התבסס בעיקר על הקלטות שנעשו בזמן הפקת האלבום "Division Bell" וכלל ברובו קטעים אינסטרומנטליים, מלבד השיר "Louder than Words", אותו כתבה אשתו של גילמור.^[76] מייסון הגדיר את האלבום כמחווה לריצ'רד רייט, שנפטר בשנת 2008. על אף העובדה שזכה לביקורות בינוניות,^[77][78] הפך האלבום לנמכר ביותר אי פעם (במכירה מוקדמת) באתר "אמזון אנגליה".^[79] בראיון שנערך עמו, ציין גילמור כי מדובר באלבום האחרון בהחלט של הלהקה, ובהתאם לכך גם לא לווה בסיבוב הופעות, שלדעת גילמור לא ניתן היה להוציאו לפועל בהתחשב בחסרונו של רייט.

ב-11 בנובמבר 2016, יצא מארז מיוחד של הלהקה בשם "The Early Years 1965–1972", הכולל סינגלים שלא נכנסו לאלבומי האולפן, יחד עם ביצועים נדירים מהופעותיה במהלך השנים.^[80]

באוקטובר 2024, הלהקה מכרה את הזכויות המוזיקליות והשם שלה לחברת סוני תמורת כ-400 מיליון דולר. העסקה כוללת את זכויות המוזיקה המוקלטת של הלהקה ואת זכויות השם והלוגו, הכוללות גם זכויות על מרצ'נדייז, תיאטרון וזכויות דומות. העסקה אינה כוללת את זכויות כתיבת השירים, אשר מוחזקות על ידי כותבי השירים עצמם. העיצוב האייקוני של אלבומי הלהקה, שתוכנן על ידי החברה הבריטית היפנוסיס, ככל הנראה כלול בעסקה. המחלוקות בין חברי הלהקה, ובעיקר בין ווטרס וגילמור, השפיעו על העסקה. ווטרס עורר מחלוקות בשל הצהרות פוליטיות שנויות במחלוקת נגד ישראל ואוקראינה ובעד רוסיה. עימותים אלו גרמו לירידת ערך הקטלוג של הלהקה ולהפסקת משא ומתן עם קונים פוטנציאליים בעבר. הקטלוג של פינק פלויד נחשב לאחד היקרים במוזיקה המודרנית.^[81]

הלהקה, שנחשבת לאחת מחלוצות המוזיקה הפסיכדלית, החלה את דרכה בסצנת מוזיקת האנדרגראונד בלונדון, על אף העובדה שבימיה הראשונים, בהם ניגנה בעיקר במועדונים קטנים ובפני חברים, כלל הרפרטואר שלהם בעיקר גרסאות כיסוי לשירי R&B.^[82] שני הסינגלים הראשונים של הלהקה "Arnold Layne" ו-"See Emily Play", שנכתבו על ידי בארט וזכו לפופולריות באנגליה ביחד עם אלבומם הראשון "The Piper at the Gates of Dawn", תרמו בחשיפת הסגנון המוזיקלי הפסיכדלי לקהלים רחבים במדינה. לפי מגזין "הרולינג סטון", עד לשנת 1967, פיתחה הלהקה סאונד פסיכדלי ייחודי, שבא לידי ביטוי בהופעות ארוכות שכללו מוזיקה רועשת ששילבה סגנונות שונים ומגוונים בהם הארד רוק, בלוז, קאנטרי, פולק ומוזיקה אלקטרונית. עם עזיבתו של בארט והצטרפותו של גילמור ללהקה בשנת 1968, החלה הלהקה בתהליך מעבר ממוזיקה פסיכדלית למוזיקת רוק פרוגרסיבי המשולבת באלמנטים ואפקטים מוזיקליים ניסיוניים. באלבומים "Atom Heart Mother" (משנת 1970) ו-"Meddle" (משנת 1971) החלו חברי הלהקה באימוץ קו פרוגרסיבי יותר, בשילוב קטעים אינסטרומנטליים וקטעי אלתור ארוכים כדוגמת היצירה "Echoes".^[83]

בעקבות יציאתו של האלבום "The Dark Side of the Moon" בשנת 1973, הפכה פינק פלויד מלהקת אסיד רוק שזכתה להצלחה בינונית לאחת מלהקות הרוק המובילות והמצליחות. לפי מגזין "הרולינג סטון", ביחד עם אלבום "החומה", שיצא בשנת 1979, מיצבו האלבומים את הלהקה כבעלת חזון ייחודי ומגוון, אשר עושה שימוש מקורי באפקטים קוליים ובכלים מוזיקליים בניסיון מתמיד לשבור את מבנה שירי הפופ והרוק הסטנדרטים. בכך, עיצבה למעשה הלהקה את ז'אנר הרוק הפרוגרסיבי ומוזיקת האמביינט של שנות ה-80.^[9]

 

הופעותיה של הלהקה התאפיינו בשימוש נרחב באפקטים קוליים ואביזרי במה, כבר בתחילת דרכה בסצנת האנדרגראונד של לונדון, לרבות בתקופתה כלהקת הבית של מועדון ה-"UFO" בעיר במהלך שנות ה-60. במהלך תקופה זו, החלה הלהקה לשלב בהופעותיה מיצגים אור קוליים ("Liquid light show"), אשר הוקרנו על מסכים מאחורי חברי הלהקה. על המלאכה הטכנית הופקד מייק ליאונרד.^[84]

ב-12 במאי 1967, במהלך הופעתה באולם "אליזבת המלכה", עשתה הלהקה שימוש במערכת קול שכללה ארבעה רמקולים. הייתה זו הפעם הראשונה בה שולבה מערכת קול היקפי בהופעה חיה, שימוש אשר היווה פריצה טכנולוגית ואשר יהפוך בעתיד לסטנדרט מקובל בהופעות רוק.^[85]

בשנת 1972, יצא הסרט התיעודי "Pink Floyd: Live at Pompeii", אשר תיעד את הופעתה של הלהקה באמפיתיאטרון ריק בעיר פומפיי שבאיטליה. שנתיים לאחר מכן, החלה הלהקה בפעם הראשונה לעשות שימוש במסכים, אשר יהפכו לאביזרים קבועים בהופעותיה של הלהקה בהמשך.

בשנת 1977, כחלק מסיבוב ההופעות "In the Flesh Tour" שליווה את יציאת האלבום "Animals", עשתה הלהקה שימוש בחזיר מתנפח שריחף מעל הקהל. קונספט זה של שימוש באביזרי במה גדולים, המשיך ללוות את הופעותיה של הלהקה במשך השנים, לרבות במהלך סיבוב ההופעות שליווה את יציאת האלבום "החומה", במהלכו נבנתה מדי הופעה חומה מקרטון בגובה של כ-12 מטרים, אשר מוקמה בין הקהל לחברי הלהקה. על גבי החומה הוקרנו במהלך ההופעות קטעים אשר הציגו את עלילת סיפור "החומה".

מעורבותו הפוליטית והאג'נדה החברתית של רוג'ר ווטרס, באה לידי ביטוי בשיריה של הלהקה לאורך השנים, בהיותו כותב השירים המוביל שלה מרגע עזיבתו של סיד בארט ועד עזיבתו שלו בשנת 1985. היבטים אלו של ביקורת פוליטית וחברתית משתלבים בעיסוק הגובר של הלהקה, בעיקר ווטרס, בנבכי נפש האדם ובדרך התנהלותו בעולם.

האלבום "הצד האפל של הירח" שיצא בשנת 1973, מורכב מ-2 חלקים שכל אחד מהם משקף שלבים שונים בחייו של האדם ומבטא את החוויה האנושית בכללותה. בין היתר, דן האלבום בהיבטים הפילוסופים והגשמיים של חיי השגרה העלולים להוביל לאדם לחיים שאינם מספקים (בחלקו הראשון) ולמצב של שגעון (בעיקר חלקו השני).

בשיר "Have a Cigar" שיצא במסגרת האלבום "Wish You Were Here" בשנת 1975 יוצא ווטרס בביקורת כנגד הצביעות והחמדנות, לטענתו, שקיימת בתעשיית המוזיקה וכנגד הדינמיקה המעוותות שבין חברת התקליטים שלא מתעניינת באמת בלהקה אלא רק בתוצר הכספי שהיא מספקת לה. סוגיה נוספת שחוזרת בשיריה של הלהקה היא ההתמודדות עם אבדן. דוגמה לכך ניתן לראות באלבום "Obscured by Clouds" שיצא בשנת 1971 ואשר עוסק, בין היתר, באבדן רוח הנעורים אשר אפיינית לתהליך ההזדקנות. דוגמה נוספת לעיסוק בסוגיה זו ניתן למצוא באלבום "החומה" משנת 1979, העוסק בהתמודדותה של הדמות הראשית "פינק", הגדלה ללא אביה אותו לא הכירה ואשר נהרג במהלך מלחמת העולם השנייה.

"החומה" מכילה לא מעט רעיונות מהפכניים על הצדדים המושחתים והשפלים של תעשיית המוזיקה העולמית, יוצאת כנגד תרבות השפע והבזבוז של המערב, על הקשר שבין פופולריות לבין ניצולה לרעה בידי מנהלים ציניים ותאבי ממון, כנגד האלימות המשטרתית, טיפשותה ואטימותה של מערכת החינוך, הטיפול הגרוע של המדינות השונות בסוגיית הסמים הקלים והקשים. באופן כללי יותר, טוען ווטרס כי החברה המודרנית אדישה למצוקותיו של הפרט ונכנעת לכל הנוצץ, הריקני, ההמוני והכוחני – בין אם הוא מגולם בקונצרט רוק באצטדיון גדול, במשחק כדורגל או בעימות המזעזע והאלים ביותר שיצר האדם לטענתו – מלחמות.^[52]

בשנת 1977, הוציאה הלהקה את האלבום "Animals", אשר מבוסס בחלקו על ספרו של ג'ורג' אורוול- "חוות החיות". האלבום יוצא בביקורת אנטי קפיטליסטית דרך סיפור המסגרת של מרד חיות החווה באדונם (בני האדם), כשלאחריו הן משתלטות עליו. בעקבות כך עולים החזירים (הנחשבים בסיפור לחכמים שבחיות) לשלטון והופכים במהרה לדומים לבני האדם, בכך שהם מעבידים את שאר החיות. האלבום, המחולק ל-6 חלקים, עוסק בעיקרו בכלבים (בשיר "Dogs") אשר מתרפסים בפני הכבשים על מנת לשפר את מעמדם, ואשר מסמלים אנשי עסקים אשר מנסים בכל מחיר לעלות בסולם המעמד החברתי, החזירים (בשיר "Pigs) השליטים, אשר מייצגים את הפוליטיקאים המושחתים והכבשים (בשיר "Sheep"), המייצגים עדר חסר מחשבה עצמאית הנוהר אחרי בעל העוצמה הפוליטית והכלכלית ואשר מנוצל על ידם.^[86]

פינק פלויד נחשבת לאחת מהלהקות המצליחות והמשפיעות בתולדות מוזיקת הרוק. לאורך שנות פעילותה, מכרה הלהקה מעל ל-250 מיליון אלבומים, כאשר 75 מיליון מתוכם נמכרו בארצות הברית.^[3] ברשימת המיליונרים של מגזין ה"סאנדיי טיימס" האנגלי שפורסם בשנת 2013, הגיע ווטרס למקום ה-12 עם שווי מוערך של 150 מיליון ליש"ט, גילמור הגיע למקום ה-27 עם שווי מוערך של 85 מיליון ואילו מייסון מוקם במקום ה-27 עם שווי של 50 מיליון.^[87]

בשנת 1996, נכנסה הלהקה ל"היכל התהילה של הרוק אנד רול".^[88] בטקס נכחו גילמור, רייט ומייסון ואילו ווטרס נעדר מהאירוע. במהלך הערב ביצעו גילמור ורייט את השיר "Wish You Were Here".

באוקטובר 2004 נבחרה הלהקה על ידי המגזין הבריטי "Q" כלהקה הגדולה ביותר בכל הזמנים, בהתבסס על נתוני מכירות אלבומים והופעות. באותה שנה, דורגה הלהקה במקום ה-8 ברשימת "להקות הרוק הטובות בהיסטוריה" של אתר "MSNBC".^[89] בשנת 2010. בסקר שערך מגזין "הרולינג סטון" באותה שנה דורגה הלהקה במקום ה-51 ברשימת "האמנים הגדולים של כל הזמנים".^[90]

לאורך שנות פעילותה זכתה הלהקה וצוות ההפקה שלה במגוון פרסים. בשנת 1981, זכה המפיק המוזיקלי ג'יימס גאטרי בפרס גראמי על עבודתו על האלבום "החומה". בשנת 1983, זכה ווטרס בפרס "השיר המקורי לפסקול סרט" במסגרת טקס פרסי "האקדמיה הבריטית לאומנויות הקולנוע והטלוויזיה" על השיר "Another Brick in the Wall" מהסרט "החומה". בשנת 1995, זכתה הלהקה בפרס גראמי בקטגוריית "ההופעה האינסטרומנטלית על שירם "Marooned" מאלבומם "The Division Bell", שיצא באותה שנה.^[91] בשנת 2008, הוענק ללהקה "פרס פולר למוזיקה", על תרומתה למוזיקה הפופולרית, אותו העניק מלך שוודיה קרל השישה עשר.

ללהקה הייתה השפעה על מוזיקאים רבים, בהם דייוויד בואי שראה בסיד בארט מודל לחיקוי, דה אדג', גיטריסט להקת "U2", שטען כי החליט לקנות את פדל ההשהיה הראשון לגיטרה שלו, לאחר ששמע את אקורדי הגיטרה הפותחים את השיר "Dogs". בין האמנים הנוספים שציינו את פינק פלויד כמודל לחיקוי והשראה, ניתן למצוא את "קווין", "רדיוהד", "הסמאשינג פאמפקינס" ועוד.

  ערך מורחב – דיסקוגרפיה של פינק פלויד

• ארי קטורזה (עורך), פינק פלויד: להפיל את החומה, תל אביב: רסלינג, 2014

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: פינק פלויד
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פינק פלויד

•   אתר האינטרנט הרשמי של פינק פלויד

•   פינק פלויד, ברשת החברתית פייסבוק
•   פינק פלויד, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
•   פינק פלויד, ברשת החברתית אינסטגרם
•   פינק פלויד, ברשת החברתית טיקטוק
•   פינק פלויד, סרטונים בערוץ היוטיוב
•   פינק פלויד, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
•   פינק פלויד, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• פינק פלויד, באתר Metacritic (באנגלית)
•   פינק פלויד, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
•   פינק פלויד, באתר ספוטיפיי
•   פינק פלויד, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
•   פינק פלויד, באתר Last.fm (באנגלית)
•   פינק פלויד, באתר AllMusic (באנגלית)
•   פינק פלויד, באתר MusicBrainz (באנגלית)
•   פינק פלויד, באתר דיזר
•   פינק פלויד, באתר Yandex.Music (ברוסית)
•   פינק פלויד, באתר Discogs (באנגלית)
•   פינק פלויד, באתר Songkick (באנגלית)
• פינק פלויד, באתר Genius
• פינק פלויד, באתר SecondHandSongs
•   פינק פלויד, באתר בילבורד (באנגלית)
•   פינק פלויד, באתר טיידל (באנגלית)
•   פינק פלויד, באתר אמזון מיוזיק
• פינק פלויד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   כאן 88 - הסכתים, פינק פלויד - הצד האפל של הירח, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 8 באוגוסט 2023