סאתימה בי בנג'מין

נולדה בשם ביאטריס ברטה בנג'מין^[1] בקלרמונט בקייפטאון שבדרום אפריקה. אביה, אדוארד בנימין, היה מהאי סנט הלנה שנמצא מול חופי מערב אפריקה, ואמה, אוולין הנרי, היא בעלת שורשים ממאוריציוס ומהפיליפינים.^[2] ביצועיה הראשונים כזמרת היו כשהייתה מתבגרת, היא ביצעה מוזיקה עממית בהפסקות של תחרויות כישרונות בקולנוע המקומי (ביוסקופ). בשנות החמישים היא שרה במועדוני לילה שונים, באירועי ריקוד קהילתיים ובאירועים חברתיים, בהופעות עם פסנתרנים ידועים בקייפטאון, בהם טוני שילדר והנרי פבואר. היא בנתה את הרפרטואר שלה בצפייה בסרטים בריטיים ואמריקאים ותמלול שירים משירים ששמעה ברדיו, שם גילתה את נט קינג קול, בילי הולידיי, דוריס דיי, אלה פיצג'רלד ועוד. מוזיקאים אלה היו בעלי השפעה על סגנון השירה שלה, בעיקר בתחומים של ניסוח רהוט ודיקציה מדויקת.

בגיל 21 הצטרפה לסיבוב ההופעות של ארתור קלוגמן, "ג'אז צבעוני ורב גוני", בדרום אפריקה. כאשר ההפקה נכשלה, היא מצאה עצמה תקועה במוזמביק, שם פגשה את הסקסופוניסט הדרום אפריקאי קיפי מוקצי. ב-1959 היא חזרה לסצנת הג'אז המשגשגת של קייפטאון, שם פגשה את הפסנתרן "דולר ברנד" (שנקרא מאוחר יותר בשם עבדאללה איברהים), שאיתו התחתנה ב-1965. באותה שנה היא הקליטה את מה שהיה אמור להיות הג'אז הראשון בהיסטוריה של דרום אפריקה. בשם "שירים שלי בשבילך", בליווי הלהקה של איברהים.^[1]

בעקבות טבח שארפוויל בדרום אפריקה בשנת 1960, עזבו בנג'מין ואברהים את דרום אפריקה לאירופה. בני הזוג, יחד עם שלישיית הבסיסטים של אברהים - ג'וני גרצה והמתופף מחאיה נצ'וקו, התיישבו בציריך שבשווייץ, ועבדו ברחבי גרמניה ובסקנדינביה. הם נהגו לעיתים להיפגש ולעבוד עם זמרי ג'אז אמריקנים, בהם דון ביאס, דקסטר גורדון, קני דרו, בן ובסטר, באד פאואל, ג'ון קולטריין ותלוניוס מונק. עם זאת, האמן שהיה בעל ההשפעה הגדולה ביותר על חייה של בנג'מין, היה הדוכס אלינגטון.

בנג'מין פגשה את דיוק אלינגטון כשהיה בציריך ב-1963. הוא שמר על מרחק במהלך רוב הופעות הלהקה שלו, אבל פעם אחת, לאחר שהסתיימה הופעתו, בנג'מין עמדה על כך שדוכס ישמע את הלהקה של בעלה במועדון "אפריקנה", שם הלהקה של איברהים הופיעה. הדוכס התעקש ועמד על כך שבנג'מין תשיר לו. בעקבות מפגש זה הזמין אלינגטון את בני הזוג לטוס לפריז ולהקליט אלבומים נפרדים לקאברים של פרנק סינטרה, שאלינגטון היה המפיץ שלהם. תקליטו של אברהים, שהדוכס אלינגטון קרא לו "שלישיית דולר ברנד", שוחרר בשנה שלאחר מכן ועזר לו להתקדם באירופה ובארצות הברית. ההקלטה של בנג'מין לא פורסמה ואבדה, עד שב-1996 פורסמה על ידי אניה רקורדס, בשם "בוקר בפריז".^[3]

היא שמרה על הקשר המוזיקלי שלה עם אלינגטון. ב-1965 היא הופיעה עם להקתו בארצות הברית בפסטיבל הג'אז של ניופורט (כשהיא שרה את הבלדה "אליפות" של אלינגטון),^[1] ובשלב מסוים הוא אף ביקש ממנה להצטרף ללהקתו לצמיתות. אך בשל נישואיה לאברהים באותה השנה, היא דחתה את ההצעה.^[4]

במהלך שנות השישים עברו בנג'מין ואיברהים מספר פעמים בין אירופה לניו יורק, משום שאיברהים עבד כדי לבסס את הקריירה שלו. בנג'מין בילתה את רוב התקופה כמנהלת וסוכנת של בעלה בזמן שגידלה את בנם, צקווה. שנת 1976 הייתה נקודת מפנה לבנג'מין. היא ואיברהים חזרו לדרום אפריקה שם היא ילדה את בתה, צידי (כיום אמנית ההיפ-הופ המחתרתית ז'אן גריי) והקליטה את "African Songbird", אלבום של יצירות מקוריות, עבור חברת ההקלטות הדרום אפריקאית "Gallo Records". זמן קצר לאחר הלידה של צדי, בשנת 1977, המשפחה עברה לניו יורק, למלון צ'לסי המפורסם.^[1]

בשנת 1979 השיקה בנג'מין את האלבום שלה, "ekapa rpm" כדי לייצר, לפרסם ולהפיץ את המוזיקה של איברהים ושלה. בין השנים 1979 ל-2002, היא הוציאה שמונה אלבומים משלה: "Sathima Sings Ellington",‏ "Dedications",‏ "Memories and Dreams",‏ "Windsong",‏ "Lovelight",‏ "Southern Touch",‏ "Cape Town Love" ו-"Musical Echoes". תקליטים אלו זכו לשבחים שהיו מהותיים בשבילה. האלבום "Dedications" אף היה מועמד לפרס גראמי בשנת 1982.^[2] משתפי הפעולה של בנג'מין באלבומים אלה כללו את הסקסופוניסט קרלוס וורד, פסנתרנים כמו סטיבן סקוט, קני בארון, לארי וויליס ואוניג אלן גאמבס, הבסיסט באסטר ויליאמס והמתופפים בילי היגינס ובן ריילי. ברוב המקרים, השתמשה בנג'מין במוזיקאים אמריקנים להקלטותיה בארצות הברית ובמוזיקאים מדרום אפריקה בהקלטות בקייפטאון.^[5] בהקלטת "Musical Echoes" בשנת 2002, הופיע הפסנתרן האמריקאי סטיבן סקוט עם שני מוזיקאים דרום אפריקאים, הבסיסט בסיל משה והמתופף לולו גונטסנה.

בשנת 2000, אספן יד שנייה דני בשם לרס רסמוסן שהעריץ ג'אז דרום אפריקאי פרסם אוסף של מאמרים ודיסקוגרפיה של המוזיקה של בנג'מין (Embracing Jazz (Copenhagen, 2000. הוא מכיל שני דיסקים קומפקטיים של המוזיקה של בנג'מין: "Cape Town Love" ו-"Embracing Jazz" אשר כוללים גם תמונות.

באוקטובר 2004 העניק לה נשיא דרום אפריקה, תאבו מבקי, את פרס "איקאמנגה סילבר" על "תרומה גדולה כאמנית ג'אז" ועל תרומתה "למאבק נגד האפרטהייד".^[6] במרץ 2005 הוענקה לה תעודת הוקרה על עבודתה כזמרת מבצעת, מוזיקאית, מלחינה ופעילה במאבק למען זכויות האדם בדרום אפריקה מטעם קבוצת האומנות "Pen and Brush". כמו כן במרץ 2006, היא הופיעה בגיליון של "JazzTimes".

אלבומה "SongSpirit", יצא ב-17 באוקטובר 2006 לרגל יום ההולדת ה-70 שלה. זה הוא אלבום אוסף, הכולל שירים מאלבומיה המוקדמים, וכן דואט מ-1973 שלא פורסם בעבר עם עבדאללה איברהים.

בשנת 2007, היא החלה להוציא מחדש את האלבומים שלה להורדה. "Cape Town Love" יצא ב-19 ביוני, והוא האלבום הראשון שהחל את התהליך, בעוד "A Morning in Paris" יצא באוקטובר 2007 לציון יום הולדתה ה-71. הוא יצא להורדה ב-16 באוקטובר, ומהדורת הדיסקים יצאה ב-22 בינואר 2008.

בדצמבר 2008 הופיעה בתיאטרון אפולו בסגירת הקונצרט Bricktop, בהנחיית במאי הסרט ג'ורדן ווקר-פרלמן.^[7] היא שרה את השיר "Someone to Watch Over Me".

בשנת 2010, יצא על סיפור חייה הסרט התיעודי "Sathima's Windsong", בניהולו של הסופר והפרופסור דניאל יון.

בשנת 2011 הוציאה אוניברסיטת "Duke" דיוקנאות מוזיקליים: "נשים דרום אפריקאיות שחושבות בג'אז", נכתב על ידי בנג'מין וקרול מולר, שהיה אתנומוזיקולוג דרום אפריקני במשך עשרים שנה.

בנג'מין חזרה לקייפטאון בשנת 2011, שם המשיכה לעבוד כזמרת. היא מתה ב-20 באוגוסט 2013 בגיל 76.^[8][7]

•   אתר האינטרנט הרשמי של סאתימה בי בנג'מין
•   סאתימה בי בנג'מין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
•   סאתימה בי בנג'מין, באתר AllMusic (באנגלית)
•   סאתימה בי בנג'מין, באתר MusicBrainz (באנגלית)
•   סאתימה בי בנג'מין, באתר Yandex.Music (ברוסית)
•   סאתימה בי בנג'מין, באתר Discogs (באנגלית)