ניר טויב

ניר טויב (26 בינואר 1965 – 5 בפברואר 2013) היה יוצר במאי סרטים דוקומנטריים ישראלי.

המצבה על קברו של ניר טויב בבית העלמין האזרחי מנוחה נכונה כפר סבא

ביוגרפיה

נולד בנהריה וגדל במושב בן עמי שבגליל המערבי. הוא נינו של צבי אהרנסון.

במהלך לימודיו התיכוניים ב"עמל" נהריה, היה שחקן כדורסל מצטיין בקבוצת "הפועל" המקומית. את שירותו בצה"ל עשה בשנים 1983–1986 ביחידת "מורן". לאחר מכן, למד לימודי תואר ראשון בקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.

עבד כשכיר ב"מת"ב חולון-בת ים" ולאחר מכן הקים את חברת ההפקות "ג.ן. תקשורת", בה יצר את סרטיו כקולנוען עצמאי.

במהלך חייו יצר כ-40 סרטי תעודה, בהם הביא לצופים את המציאות בישראל ואת מגוון אנשיה בשטחי חיים שונים. ברבים מסרטיו הציג טויב פרשות ציבוריות וביטחוניות שנויות במחלוקת במבט ביקורתי. בשנת 2012 ביים את הסרט "האהרנסונים", על קורות בני משפחתו, משפחת אהרנסון.

סרטיו של טויב הוקרנו בפסטיבלים ברחבי העולם וזכו בפרסים בישראל ומחוצה לה. בשנת 2011 הוענק לטויב "פרס אמנות הקולנוע" מטעם משרד התרבות והספורט^[1]^[2].

הסרט "תמוז", שהפיק וביים עבור הערוץ הראשון, על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק, זכה להכרה בארץ ובהכרה בינלאומית: במרץ 2008 נבחר הסרט לאחד מסרטי התעודה באורך מלא הטובים בעולם במסגרת פסטיבל ECU, פסטיבל סרטים אירופאי עצמאי. שלושה חודשים אחר כך, היה בין חמשת המועמדים לסרט ההיסטורי הטוב בעולם במסגרת פסטיבל BANFF בקנדה. בספטמבר 2008 הסרט נבחר כסרט התיעודי באורך מלא הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים בלוס אנג'לס.

בפעילותו הציבורית לחם וייצג בהתנדבות את הבמאים והיוצרים בישראל. הוא רתם למאבק זה עורכי דין מהשורה הראשונה ולא נרתע מעתירות לבג"ץ^[3].

טויב נפטר בגיל 48 מסרטן ונקבר בבית העלמין האזרחי מנוחה נכונה כפר סבא. השאיר אחריו את אשתו גלית, שלושה ילדים, הורים, אחות ואח.

עם מותו, ספד לו חברו חנוך מרמרי:

בתוך חמימות ההערצה לאנשי הצללים המציינים בחשאי פעולות נועזות שיום אחד יסופר בהן, נשכחים אנשי האור. אלה שבזכותם אנחנו יודעים קצת יותר על מה שקורה סביבנו. עיתונאים, מחזאים ויוצרים קולנועיים, שאמנותם היא חוכמת הנסתר. אנשים שמקדישים פרקי חיים שלמים למאבק על שורה, על משפט, על תצלום, שיאירו את מה שאחרים מבקשים להחשיך.
... טויב האיר בסרטיו באופן חושפני וביקורתי כמה מן הפרשות הצבאיות המעצבות את חיינו – את רשומון הקרב בחווה הסינית, הפצצת הכור העיראקי ומלחמת לבנון השנייה. בכל סרטיו הוא ראה והבליט את היסוד האנושי מול המבנה המערכתי. (...) חברה שגומלת למיטיבים עימה מבטאת את הוקרתה בקריאת רחובות על שמם. לטויב, אם כך, ראוי להקצות שדרה – רחבה, פתוחה ופונה אל המקום שממנו זורחת השמש.

— איש האור, באתר העין השביעית, 6 בפברואר 2013

הסרט האחרון בו עסק טויב הוא תיעוד חושפני ביותר, במהלך ארבע שנים, של התמודדותו עם מחלת סרטן הריאות בה לקה, לאחר שהרופאים קבעו כי נותרו לו לחיות שלושה חדשים בלבד. השם שניר בחר לסרטו היה "ובחרת בחיים". לאחר מותו של טויב, השלמת מלאכת הבימוי ועריכת הסרט בוצעו על ידי חברו, גיל איזקוב^[4], אלמנתו גלית, והמפיקה מוריה מויאל. הסרט הוקרן בפסטיבל חיפה 2014 ובינואר 2015, בערוץ yes דוקו.