גאולת קרקע (ציונות)

במחצית המאה ה-19 היו רוב אדמות המישור, אדמות העמקים וחלקים נוספים מקרקעות ארץ ישראל אדמות מדינה של האימפריה העות'מאנית, מוכות ביצה, שורצות יתושים מחוללי קדחת ומרחיקות התיישבות אנושית, או אדמות חול חסרות תועלת ובגלל החוק העות'מאני, שנאכף באופן חלקי, שקבע שאדמת 'מירי' שלא מעובדת מספר שנים נחשבת לקרקע נטושה, אדמת 'מחלול', ולכן עוברת לבעלות השלטונות. חלק ניכר מאדמות אלו סווגו כמוואת.

כבשאר המדינות תחת השלטון העות'מאני, השלטונות לא טרחו לפתח את משאבי הקרקע שעמדו לרשותם והעדיפו למכור שטחי קרקע גדולים לשכבה מצומצמת של בעלי יכולת שנהנו מתנאי רכישה נוחים והחכירו את האדמות לאריסים.

סדרת הסכמים בילטרליים(אנ') בין השער הנשגב לבין מעצמות אירופאיות שנחתמו במהלך המאה ה-19, העניקו לנתיני אותן מעצמות, ויהודים בכללם, שורה של זכויות שנקראו קפיטולציות ובהן רכש קרקעות באימפריה העות'מאנית^[1], הגנה מפני שרירות לב המערכת המשפטית העות'מאנית-מוסלמית, מפני מיסוי יתר וביטחון אישי משופר.

כחלק מהרפורמות האגרריות של הטנזימאת רכשו משפחות אמידות שטחי קרקע גדולים ברחבי האימפריה העות'מאנית כולה. בשטחי ארץ ישראל קנתה משפחת סורסוק ב-1869–1872 כרבע מיליון דונם בעיקר בעמק יזרעאל ובעמק זבולון וכמו כן קיבל בן המשפחה, מישל סורסוק, יחד עם מוחמד עומר ביהום^[2] זיכיון על עמק החולה. משפחת תיאן רכשה את ביצות חווארת, משפחת טואני (ת'ווייני) הלבנונית רכשה את האדמות עליהן יושבת נהריה, את תל שמס וג'דה בעמק יזרעאל ואת אדמות "אום אל עמד" שנמכרו ב-1906 לטמפלרים שהקימו שם את "ולדהיים" (אלוני אבא).

את ביצות חדרה (סלים ח'ורי), ביצות כבארה, אדמות ואדי אל קבאני (של משפחת קבני, עליהן יושב קיבוץ העוגן^[3]) ובקעת הבטיחה (הבק - עבדול רחמאן פאשה) רכשו נכבדים מקומיים, במקומות אחרים השתלטו אנשים בעלי כוח או חזקה על שטחים ובנגב הייתה לראשי השבטים חזקה על חלק מהקרקעות אף על פי שהן היו רשומות כאדמות מדינה.

הסולטאן עבדול חמיד השני קנה לעצמו כרבע מיליון דונם, אדמות מסוג ג'יפתליק (רכושו הפרטי של הסולטאן) בעיקר בעמק הירדן ובעמק בית שאן.

החוק העות'מאני לא התיר להלכה מכירת קרקעות בשטחה של האימפריה למי שאינם מוסלמים וכן למי שאינם נתיני האימפריה. אולם עקרונות אלו נפרצו בלחץ המעצמות האירופאיות, למשל במסגרת הקפיטולציות, וכן בעזרת שוחד שנמסר לפקידים העות'מאנים, אף בדרגים הגבוהים ביותר. וכך הגרמנים הטמפלרים רכשו אדמות על ולמרגלות הר הכרמל במחצית השנייה של המאה ה-19, לאחר מכן ביפו וכן במקומות נוספים בהם הוקמו מושבותיהם.

 

שני תהליכים חשובים קרו במקביל אם כי לא במנותק זה מזה: היציאה מהחומות של היישוב הישן והתחלת העליות הציוניות.

  ערך מורחב – רכישת אדמות ארץ ישראל בטרם הציונות

עוד לפני היציאה מהחומות שהחלה בשנות ה-60 של המאה ה-19 נרכשו קרקעות בארץ ישראל, היציאה מהחומות הגבירה רכישות אלו וכך הוקמו שכונות ויישובים יהודים בארץ ישראל.

לצורך התיישבותם של בני עלייה הראשונה נרכשו אדמות ראשון לציון, זכרון יעקב, נס ציונה, יסוד המעלה ועוד. ב-1894 רכש המהנדס יוסף זיידנר, נציג אגודה ציונית מן העיר יקטרינוסלב שברוסיה 88,000 דונם מאדמת החורן.

ב-1885 הציע פינסקר להקים חברת מניות, שתרכוש אדמות בארץ ישראל ותוכל למכור אותן ברווח או להחכיר אותן לחקלאים יהודים. החברה הוקמה אולם התקשתה בגיוס כסף ולא הייתה פעילה באופן מעשי. ב-1887 ניסה דיזנגוף להחיות את הרעיון אולם גם הוא לא הצליח. ב-1897 הגה צבי הרמן שפירא את רעיון הקרן הקיימת לישראל שהוקמה כ-8 שנים מאוחר יותר, גם היא לא הצליחה לרכוש קרקעות בהיקף מהותי לפני תום מלחמת העולם הראשונה.

התנועה הציונית רכשה אדמות בארץ ישראל. ב-1890 הוקמה חברת מנוחה ונחלה לשם רכישת אדמות ח'ירבת דוראן מידי משפחת רוק, עליהן הוקמה המושבה רחובות.

בין הרוכשים היו אנשים פרטיים, אגודות וחברות ציבורית, בהם: חברת יק"א (אחר כך, פיק"א) - בחסותו של הברון רוטשילד, קק"ל של ההסתדרות הציונית, נטעים, חברת גאולה, חברת טבריה אדמות ונטיעות שרכשה ב-1909 מקבוצה גרמנית כ-6,000 דונם מאדמות מג'דל, אחוזת סנט לואיס שרכשה ב-1910 את אדמות אחוזת פוריה, אחוזת שיקגו שרכשה ב-1913 את אדמות שרונה בגליל וארגונים נוספים. ב-1911 הקימו אוטו ורבורג ויחיאל צ'לנוב בגרמניה חברה עסקית בשם "גאולת הארץ" שהספיקה לרכוש אדמות במושבה מגדל.

מ-1910 הגוף המתווך בחלק ניכר מהעסקאות היה הכשרת היישוב ואיש הביצוע מטעמה היה בחלק ניכר מהמקרים יהושע חנקין, יוסף ויץ היה איש הביצוע של הקק"ל בחלק מהרכישות, משה (מוסה) גולדנברג, מוכתר בית אלפא עסק ברכישת אדמות עמק בית שאן עבור הקק"ל ועבור הקיבוץ^[4] יהושע אוסוביצקי ואחריו חיים קלווריסקי רכשו קרקעות עבור יק"א/פיק"א. היו רוכשים רבים אחרים ובהם יוסף נחמני, ושני אחייניו של חנקין - עשהאל ויואב צוקרמן.

ביולי 1912 הוקמה בניו יורק חברת "אחוזה א' ניו-יורק", חברה יהודית-אמריקנית להתיישבות בארץ ישראל. בתיווכו של חנקין, האגודה רכשה אדמות הסמוכות לכפר חירבת עזון וב-2 באפריל 1922 עלו המתיישבים הראשונים של רעננה על הקרקע.

ב-1912 הוקמה גם חברה חדשה לקניית ומכירת קרקעות שרכשה אדמות בתל אביב יפו (סלמה, כרם התימנים, כרם רמדן, אדמות משהראוי, אדמות בדרני), בירושלים, בהר כנען ובחיפה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה התחילה לפעול בתחום רכישת קרקעות החברה קהילת ציון אמריקאית. ב-8 בספטמבר 1928 רכשה אגודת בני בנימין 882 דונם (או 1,400 דונם לפי גרסה אחרת) מאדמות אום ח'אלד מהשייח' צאלח חאמדן, עליהן הוקם היישוב נתניה. בשנת 1924 הקימו בני בנימין את חברת "הנוטע" לנטיעת ועיבוד פרדסים – חברה שהייתה מעורבת גם בהעברת רכוש יהודי גרמניה לישראל ופעלה לרכישת אדמות.

ב-1928, הקים הלורד אלפרד מונד (הלורד מלצ'ט), יחד עם קבוצת משקיעים את חברת מטעי ארץ ישראל^[5] והחברה רכשה במהלך שנת 1929 2,500 דונם קרקע חקלאית באזור השרון (תל מונד העכשווית) לצורך גידול הדרים. ב-1930 הצטרף הלורד ישראל משה זיו לחברה ורכש 800 דונם נוספים.

עד תחילת המנדט הבריטי נרכשו כחצי מיליון דונם אדמה פרטית^[6] ועד פרוץ מלחמת העצמאות נרכשו כמיליון וחצי דונם נוספים של אדמה פרטית.

חלק ניכר מהקרקעות שנרכשו והפכו לרכוש ציבורי של התנועה הציונית לא יושבו בשנים הראשונות לאחר רכישתן, ולאור החוק העות'מאני בדבר החובה ליישב קרקע, היה צורך לנהל בהן פעילות חקלאית יזומה כגון נטיעת עצים או רעיית צאן, על מנת שהאחיזה בהן לא תישמט מן הבעלים ותחזור לשלטונות. לכן נשכרו לפעילות חקלאית יזומה בקרקעות שבבעלות ציונית, פועלים יהודים, אנשי העלייה השנייה, בהם אנשי השומר. בהגות הציונית, במיוחד זו של תנועת העבודה, נחשבה פעילותם של הפועלים הללו חלק מהותי מ"גאולת הקרקע" הציונית.

מעמד הפלאחים בארץ ישראל היה מדולדל מבחינה כלכלית. בעלי ההון, שנקראו אפנדים, הלוו להם כספים, ולאחר שלא עמדו בפירעון חובם, הפכו לאריסים על אדמתם. בחלק מהעסקאות, כאשר קרקעות החליפו בעלים, נאלצו אריסים - פלחים לעזוב את האדמות אותם חכרו לטובת אוכלוסיית פאלחים זרה, לעיתים, כזו שהובאה מחוץ לארץ ישראל.

"מהתקופה ה"טרום ציונית" מועטת העדות על האופן שבו השתוו עם האריסים, כדי שיפנו את האדמות אשר עיבדו או רעו עליהן. לעומת זאת, מצויות עדויות רבות מתחילת הפעולה המסודרת של הקרנות הציוניות והחברות לרכישת קרקעות, בהן צוינו, סילוק החשבונות עם האריסים, שישבו על אדמות שנקנו על ידי יהודים^[7].

חלק מהאריסים עזבו מרצונם למקומות אחרים ברגע ששמעו על המכירה. אף על פי שהחוק לא חייב זאת, פוצו חלק מהאריסים על מנת שיעזבו, הפיצוי נע בן סכומים קטנים^[8], לבין סכומים כספיים הגבוהים ממחיר הקניה המקובל (לרוב בשווי כפול מההכנסה השנתית הממוצעת של פלאח) לאריסים שעבדו את הקרקע למשך יותר משנתיים ושמעמדם בה הוסדר בחוק.^[9] חלקם השתמשו בכספי הפיצויים על מנת לשלם את החובות שלהם לבעלי הקרקעות ו/או לאפנדים אחרים שמהם הם לקחו הלוואות בריבית.^[9] חלק התיישבו בכפרים קיימים (שרובם ננטשו במהלך מלחמת העצמאות) או בערים (כדוגמת בית שאן), לחלק מהאריסים נתנו המוסדות במתנה חלק קטן מהאדמה על מנת שיתיישבו בה (כך למשל הוקם הכפר ג'סר א-זרקא על שטח שהוקצה מתוך אדמות ביצות כבארה שנרכשו), לחלק החכירו חלק מהקרקע למשך מספר שנים וחלק הועסקו כפועלים חקלאיים ביישובים שהוקמו.

דו"ח הופ-סימפסון שעסק בתחום הקרקעות הביע חשש רב מכך שהגברת ההתיישבות ורכישת הקרקעות על ידי יהודים תוביל לנישול המוני של פלחים. הטענה בדבר נישול המוני של פלחים בידי יהודים נשללה בוועדת פיל שם קבעו ראשיה שעל אף מקרים ספציפיים של נישול, חלק ניכר מהקרקעות לא היו מעובדות טרם הרכישה וכללו ביצות ודיונות של חול בטרם הפכו למטעי הדרים. לצד זאת המליצה הוועדה להגביל עד מאוד רכישת קרקעות של יהודים באזורים ההרריים, שבהם חיה מרבית האוכלוסייה הערבית, ומנגד להמשיך לאפשר רכישת קרקעות באזור מישור החוף והעמקים ששם האוכלוסייה הייתה דלילה^[10][11].

מדינת ישראל באמצעות הממשל הצבאי הישראלי בשטחים קיבלה את ניהול שטחי המדינה בשטחים המוחזקים. בנוסף, הפקיעה המדינה שטחים לצורך הקמת יישובים ומחנות צבא, אולם שטחים אלו לא הספיקו לצורכי ההתיישבות ולכן נרכשו אדמות ישירות מידי בעליהן. פעולות אלו בצל האיסורים בחוק הירדני והמאבק הפלסטיני במכירת קרקעות ליהודים חשפו את המוציאים אותן לגזר דין מוות הן מצד הירדנים והן מצד האוכלוסייה המקומית.

שיר בולט העוסק בגאולת הקרקע הוא השיר "דונם פה ודונם שם" מאת יהושע פרידמן^[12], שהפזמון החוזר שלו הוא:

דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם,
רֶגֶב אַחַר רֶגֶב –
כָּךְ נִפְדֶּה אַדְמַת הָעָם
מִצָּפוֹן עַד נֶגֶב.

• מעמד הקרקעות ביהודה ושומרון
• חוות דעת (ביניים) בנושא מאחזים בלתי מורשים

• רות קרק, גאולת הקרקע בארץ-ישראל- רעיון ומעשה, בהוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1990.
• אריה ל. אבנרי, ההתיישבות היהודית וטענת הנישול (1878–1948); הביא לדפוס אביטל דפנא, תל אביב: מכון טבנקין לחקר ולימוד הקיבוץ ותנועת העבודה הקיבוץ המאוחד, תש"ם 1980. הופיע בתרגום לאנגלית
• עירית עמית, שלום רייכמן, ד"ר גדעון ביגר, ארנון גולן ניסויים במרחב - פרקים בגיאוגרפיה יישובית של ארץ-ישראל, יחידות 1–4, האוניברסיטה הפתוחה
• ז'ק קנו, בעיית הקרקע בסכסוך הלאומי בין יהודים לערבים 1990-1917, ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי, 1992
• מרדכי אליאב, ארץ ישראל ויישובה 1917-1777, כתר, 1978
• חנינא פורת, מישימון לארץ נושבת - רכישת קרקעות והתיישבות בנגב 1930–1947, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1996

• יוסי כץ הקרן הקיימת והכשרת הישוב
• זאב גלילי, גאולת קרקע בארץ ישראל, באתר "היגיון בשיגעון"
• וועדת פיל הנוסח המלא, פרק הקרקעות (עמודים 218–276)