בלט רוס

בשנת 1907, לאחר שנות פעילות ענפה בעולם התרבות והאמנות הרוסי, החליט דיאגילב לחשוף בפני הקהל הפריזאי את המוזיקאים הרוסים ויצירתם (סרגיי רחמנינוב, רימסקי קורסקוב ואחרים). שנה לאחר מכן הגיע לפריז והביא עמו את האופרה הרוסית "בוריס גודונוב", עם כוכבה הגדול פיודור שאליאפין. בשנת 1909 הביא לפריז להקת בלט, היא הבלט רוס (בעברית, "הבלטים הרוסיים"), שאת רוב רקדניה ויוצריה אסף מהבלט האימפריאלי בסנקט פטרבורג, בין סולניה: ואצלב ניז'ינסקי אנה פבלובה, ותמרה קרסבינה.

המוזיקה, האופרה ועתה המחול זכו להצלחה מסחררת בקרב הקהל הפריזאי שהוקסם מן הצד האקזוטי והאקספרסיבי של היוצרים הרוסיים. סולן להקת הבלט רוס ואצלב ניז'ינסקי הצליח להפנט ולהקסים את הקהל הפריזאי בנוכחותו ובווירטואוזיות המרשימה שלו. בין היצירות שנרקדו בעונה הראשונה: הסילפידות, הנסיך איגור, וקלאופטרה, כולן על פי כוריאוגרפיה של מיכאל פוקין. לאור ההצלחה החליט דיאגילב להישאר בפריז ולרכז בה מעתה עם להקת הבלט את פעילותו האמנותית.

בעונה הבאה הועלו בין היצירות: ציפור האש, קרנבל, שחרזאדה. דיאגילב הבין שהמהפכה צריכה להתרחש גם בתחום המחול שקפא מעט על שמריו, למול ההתרחשויות המהפכניות באמנויות האחרות (למשל ציור ומוזיקה) בראשית המאה-העשרים. בעונה הבאה ב-1911 בחלק מן היצירות כבר הופיע יסוד חדשני ומהפכני שיהיה מעתה אופייני ללהקה: כגון, תפקיד מרכזי לגבר ותנועות גוף לא מתוך לקסיקון הבלט הקלאסי (רוח הורד), תיאטרון מחול (פטרושקה). גם את הכוריאוגרפיות ליצירות החדשניות בעונה זאת יצר מיכאל פוקין.

ב-1912 קיבל ניז'ינסקי לראשונה את תפקיד הכוריאוגרף בלהקת הבלט ויצר את אחר הצהריים של פאון על פי פואמה של המשורר הצרפתי סטפן מלרמה ומוזיקה של קלוד דביסי, ריקוד אוונגרדי בעל תנועות חדות ושבורות בהשראת יוון העתיקה, המסתיים במעין סצנת אוננות של הפאון,"עד מהרה נפוצה השמועה כי מפקד המשטרה, על פי בקשתו של קלמט, הוציא צו מניעה נגד המשך המופע, במועדונים, בסלונים, בבתי-קפה ובמסדרונות בית הנבחרים לא דיבר איש על שום נושא אחר; לשעה קלה שבה ונחלקה פריז לשני מחנות. השגריר הרוסי, מ' איזוולסקי, ביקש לדעת אם לה פיגארו התכוון לתקוף את הברית הצרפתית-רוסית. ביום המחרת פרסם לה מטן מכתב מאת אוגוסט רודן, שיצא להגנת ניז'ינסקי על שהחזיר למחול את "חופש האינסטינקט והרגש האנושי",(ברברה טוכמן המגדל הגאה).

שנה לאחר מכן יצר ניז'ינסקי את הכוריאוגרפיה ל-"פולחן האביב", תוך שיתוף פעולה עם איגור סטרווינסקי והצליח שוב לעורר סנסציה, הקהל הפריזאי נסער מן המחול החדשני המתחקה אחר טקסים סלאבים פגאנים ומן המוזיקה האוונגרדית של סטרווינסקי, "סן סנס קם בשאט נפש ועזב את האולם; ראוול צעק "גאון!" הרקדנים התקשו לשמוע את המוזיקה מעוצם המהומה וניז'ינסקי, שהיה הכוריאוגרף של הבלט, עמד בצד הבמה והקיש את הקצב באגרופיו תוך שהוא צועק ביאוש " רס, דווה, טרי!" פייר מונטה שלח מבטים נואשים לעבר דיאגילב, שסימן לו להמשיך ולנגן וקרא לקהל לאפשר את שמיעת היצירה." תחילה תשמעו, אחר כך תשרקו!" קרא בזעמו גבריאל אסטרוק, מנהל ההפקה הצרפתי" (שם).

ניז'ינסקי, סולנה החשוב ביותר של הלהקה, בן-זוגו של דיאגילב והכוריאוגרף שיצר בלטים מהפכניים בלהקה פרש מן הלהקה ב-1913 עקב סכסוך עם דיאגילב ונישואיו לאחת מרקדניות הלהקה, רומולה דה פולסקי בעת מסע הופעות לבואנוס איירס. בהמשך הופיע עם הלהקה פעם אחת נוספת ב-1916 לבקשת הקהל האמריקאי בעת סיור הופעות בארצות הברית, ויצר יצירה חדשה, "טיל אוילנשפיגל", שזכתה להצלחה חלקית. ב-1917 הופיע בפעם האחרונה בפני קהל בעת סיור הופעות בדרום אמריקה. זמן קצר לאחר מכן שקע אל עולם הדמדומים ועד יום מותו כשלושים שנה לאחר מכן חי כחולה נפש. שנות פעילותו בלהקה היו מתקופותיה הפורות והחשובות.

בשנים הבאות תעלה הלהקה יצירות רבות ובהן: "פאראד", בלט קוביסטי בעיצובו של פבלו פיקאסו וכוריאוגרפיה של לאוניד מאסין, "הרכבת הכחולה" עם עיצוב ותלבושות של פיקאסו וקוקו שאנל, כלולות לכוריאוגרפיה של ברוניסלבה ניז'ינסקה אחותו של ניז'נסקי ומוזיקה מקורית של סטרווינסקי (ביצעה בעבר גם להקת בת-שבע), ועוד רבות אחרות. ידועה הייתה בקשתו של דיאגילב מיוצריו: "הפתיעו אותי".

עם מותו של דיאגילב ב-1929 נעשו ניסיונות להמשיך את פעילות הלהקה בניהולם של רנה בלום ושל קולונל דה בזיל אך אלו זכו להצלחה חלקית בלבד והולידו סכסוכים שונים שהביאו לבסוף לפיצולה. אחת מן הלהקות הללו, בלט רוס דה מונטה קרלו נדדה והעבירה את פעילותה לארצות הברית בתמיכתו של סרגיי דנהם.

 

רקדני הלהקה המקורית ויוצריה נפוצו ברחבי העולם והקימו להקות מחול חשובות ובתי ספר לבלט, כניו יורק סיטי בלט (ג'ורג' בלנשין), הבלט המלכותי (נינט דה ולואה), בלט ראמבר (מארי ראמבר) ועוד, חלקם מהווים עד ימינו בסיס מרכזי למחול. אחרים תפסו מקומות חשובים כסולנים וכמנהלי להקות כסרגיי ליפר באופרה של פאריס ולאוניד מאסין בבלט רוס דה מונטה קרלו.

איגור סטרווינסקי, אחד מן המוזיקאים החשובים והמהפכניים במאה-העשרים, תגליתו של דיאגילב, שיתף פעולה עם ג'ורג' בלנשין שנים רבות אחר כך ולא שכח לדיאגילב את חסד הנעורים ובמותו 42 שנה לאחר מות דיאגילב נקבר לצידו בבית הקברות בוונציה.

• לאון בקסט
• מיכאיל פוקין
• שחרזאדה

• לין גראפולה, בלט רוס של דיאגילב, מאנגלית: ניב סבריאגו, הוצאת אסיה, תשע"ב 2012.

  מדיה וקבצים בנושא בלט רוס בוויקישיתוף

• רוני דורי, שי עבאדי מחולל את המהפכה, באתר הארץ, 1 באפריל 2009
• הניה רוטנברג, "מאה שנה לבלט רוס של דיאגילב", באתר קולות המחול, 9 במאי 2009
• אלעד סמורזיק, הזמן האבוד של רנה בלום, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2011 (כתבה על רנה בלום, שחידש את בלט רוס לאחר מותו של דיאגילב ב-1929)
• גבי לוין, כך נהפכה ה"בלט רוס" לתופעה תרבותית משפיעה כל כך, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2012
• יוטיוב, סרט דוקומנטרי על בלט רוס
• לין גראפולה, "בלט רוס של דיאגילב", מט"ח, תרגום ניב סבריאגו
• בלט רוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• יוטיוב, סרטון על סרגיי דיאגילב ובלט רוס